ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צרפתי בוזגלו ליטל נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת חופית גרשון-יזרעאלי

התובעת
צרפתי בוזגלו ליטל
ע"י ב"כ עו"ד גיא אורטל מטעם הלשכה לסיוע משפטי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי וידנה

בית הדין הארצי בפסיקתו עמד על כך, שהסעיף דורש שני תנאים מצטברים על מנת שבן משפחה יחשב כעובד: האחד, עבודה במפעל באופן סדיר; והשני, שאלמלא ביצע את העבודה, היה עובד אחר מבצעה ( דב"ע מז/ 6-0 מרדכי סרוסי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יח' 434).

פסק דין

עניינה של תביעה זו החלטת הנתבע מיום 7.5.13 ( להלן: "ההחלטה"), לפיה נדחתה בקשתה של התובעת לדמי לידה, לאחר שלא הוכרה תקופת עבודתה הנטענת בחברת " שמעון לביא בניה והשקעות בע"מ" (להלן: "החברה"), המנוהלת על ידי אביה.
עיקרי העובדות נשוא התביעה
התובעת, ילידת 1982, תושבת העיר נתניה.

אביה של התובעת, מר שמעון לביא, הוא לקוי ראייה, נכה בשיעור 100%.

בתביעתה טוענת התובעת כי עבדה בחברה שבבעלות אביה, המנהלת עסק פיצוחים בשוק נתניה ועסק קבלנות בניין, משך 9 חודשים, מחודש מאי 2012 ועד לחודש ינואר 2013, בתפקידים פקידותיים ובסיוע לאביה בהסעות ובליווי . קודם לכן עבדה התובעת בחנות " קיקה", אשר סגרה שעריה בשל כישלון עסקי.

לתובעת לא שולם שכר בחודשים מאי 2012 עד אוגוסט 2012. בחודש ספטמבר 2012 שולם לתובעת שכר בסך 32,500 ₪, לטענתה בגין כל תקופת עבודתה עד לאותו מועד. בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2012 שולם לתובעת שכר חודשי בסך 10,000 ₪.
החברה לא דיווחה לנתבע על העסקת התובעת בחודש מאי 2012.

בתאריך 30.1.13 ילדה התובעת את בתה וביום 10.3.13 הגישה לנתבע תביעה לתשלום דמי לידה ( להלן: "התביעה").

בהחלטתו מיום 7.5.13 ( נספח י' לתביעה) דחה הנתבע את תביעת התובעת בטענה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין העסק שבבעלות אביה.

המחלוקת העומדת להכרעה בתיק הינה, האם היתה התובעת עובדת בחברה בבעלות אביה וכפועל יוצא, האם יש להחשיב תקופת עבודה זו לעניין תביעתה לדמי לידה.

במסגרת ישיבת ההוכחות בתיק העידה התובעת עצמה; אביה, מר שמעון לביא; מר חכמון שלמה, קבלן שסיפק עבודות אלומיניום לבניין שבנה אביה של התובע ועו"ד יעקב שטוסל, שייצג את האב במספר עסקאות נדל"ן.
טענות התובעת
טוענת התובעת כי לאחר סיום עבודה בחנות " קיקה", אביה חיפש עובד מתגבר לסייע לו בעבודתו, שכן בניין שבנה בנתניה ( להלן: "הבניין") היה בשלבי סיום. התובעת נענתה לבקשתו והחלה לעבוד עימו החל מחודש מאי 2012, במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע, 6-8 שעות ביום.

עוד לטענת התובעת, בשל נכותו של אביה עבודתה כללה הסעת אביה מביתו לבניין, לעו"ד, לעירייה, לאדריכל, ללקוחות ולכל פגישה אחרת, כאשר מאז חודש אוקטובר 2012 שימש ביתה שלה, אשר בבניין, מעין משרד לחברה ומקום מפגש עם ספקים ולקוחות. העדים מטעמה של התובעת אימתו את גרסתה בהקשר זה.

שכרה החודשי של התובעת עמד בתחילה על סך 6,500 ₪ נטו לחודש, אך מפאת קושי זמני השכר לא שולם לה בחמשת החודשים הראשונים אלא רק בחודש ספטמבר 2012, בתשלום אחד על סך 32,500 ₪.
בשל אינטנסיביות העבודה מחודש אוקטובר 12 ועד לחודש ינואר 13, הועלה שכרה בחודשים אלה ל- 10,000 ₪.

במהלך אותם ימים הרתה התובעת. לטענתה, במהלך חופשת הלידה ולאחריה לא היה צורך בעובד שיחליפה שכן הדירות בבניין נמסרו והחברה טרם החלה בפרויקט אחר חדש.
טענות הנתבע
לטענת הנתבע, דחה כדין את תביעתה של התובעת שכן לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת והחברה. גם אם פעלה התובעת בענייני העסק, פעילות זו אינה עולה כדי יחסי עבודה אלא לכל היותר מהווה " עזרה משפחתית".

הנתבע מפרט, כי לא היה הסכם עבודה בין התובעת לאביה, והיא למעשה לא החליפה עובד אחר בחברה. לא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית מדוע קם צורך בהעסקתה. התובעת ואביה הצהירו כי הצורך בהעסקתה הסתיים מאחר שהחברה לא החלה בפרויקט חדש, אולם בהודעתו של האב בפני חוקר מטעם הנתבע, הוא אמר כי " כרגע הוא בונה עד בניין בגולומב".

שכרה של התובעת עלה בשלושת החודשים טרם הלידה באופן בלתי הגיוני בעליל, ואף הנימוקים שסיפקו לכך שהתובעת לא קיבלה שכר בחודשים הראשונים אינה הגיונית ואינה מסתדרת עם העובדה שלאמהּ של התובעת שולם שכר אף שלא עבדה כלל בחברה.

התובעת לא הכירה עובדים אחרים בחברה של אביה וביתה לא הפך למשרד של החברה אלא היא עברה למעשה לגור בתוך " משרד החברה", כאשר עברה להתגורר בדירה במסגרת הפרויקט שנבנה. לתובעת לא היו שעות עבודה מסודרות.

לא שררו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לחברה. היא לא עבדה בעסק באופן סדיר ולא הוחלפה על ידי עובד אחר לאחר שעזבה.

המסגרת הנורמטיבית
סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 ( להלן: "החוק") מגדיר " עובד" כדלקמן:
"עובד - לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיק יחס של עובד-מעביד ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה, הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד נכד אח או אחות"

בית הדין הארצי בפסיקתו עמד על כך, שהסעיף דורש שני תנאים מצטברים על מנת שבן משפחה יחשב כעובד: האחד, עבודה במפעל באופן סדיר; והשני, שאלמלא ביצע את העבודה, היה עובד אחר מבצעה ( דב"ע מז/ 6-0 מרדכי סרוסי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יח' 434).

קירבה משפחתית אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד מעביד. המניע לבחירת העובד, בין אם הוא מניע עיקרי או משני, אינו קובע לעניין קיומם של יחסי עובד מעביד. מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה היא הקובעת לעניין זה. עם זאת, כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, נבחנים טיבם של היחסים שנוצרו; האם מדובר במערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות.

לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני משפחה, ייתן בית הדין דעתו, בין היתר, לפרמטרים שונים כגון מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם בעבור ביצוע העבודה היה ריאלי או סמלי וכו'.

נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, ולובשים אופי של יחסי עובד מעביד, מוטלים על בן המשפחה הטוען לקיומם. כך, נקבע בהלכה פסוקה כי:
"מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי" (דב"ע לג/159-0 בטי מרקו - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ה 134; עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ל"ו 603).

לאור האמור, נבחן האם הצליחה התובעת להרים את הנטל הראייתי המוטל עליה, ולהוכיח כי היא עונה להגדרת " עובד" לפי החוק.

מן הכלל אל הפרט - דיון ומסקנות
אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שמיעת הראיות ובהתאם להלכה הפסוקה, מצאתי כי התקיימו בין התובעת לבין החברה יחסי עובד ומעביד.
אופי עבודת התובעת
הוכח לפני, כי התובעת סיפקה נחוצים שירותים לחברה. התובעת הביאה מספר עדים שאינם בעלי עניין אישי בתביעה, ואשר עדותם חיזקה באופן ממשי את גרסתה, לפיה עבדה בחברה בהיקף נרחב ובאופן קבוע, ולא במסגרת סיוע אקראי למשפחתה. כך, העיד מר שלמה חכמון, אשר ביצע עבור החברה עבודות אלומיניום בבניין שנבנה ברחוב עולי הגרדום, עיד כי התחיל את העבודה בבניין בסביבות החודשים מאי-יוני, ובמשא ומתן שהתנהל טרם התחלת העבודה ראה את התובעת תמיד עם אביה, כדלהלן:
"גם בחנות וגם בבניין. 99% מהזמן. מהלך הרכבה של אלומיניום היא חצי שנה בערך. כל פעם שהייתי מגיע לבניין עם הצוות הייתי רואה אותה עם שמעון" ( עמוד 12 שורות 25-24 לפרוטוקול).

עו"ד יעקב שטוסל, אשר ייצג את אבי התובעת וחברתו בעסקאות הנדל"ן בקשר עם הבניין, העיד כי בזמן המשא ומתן על המגרש התובעת לא הייתה מעורבת, אבל:
" בשלבים מאוחרים יותר של מכירת הדירות היא ישבה איתי במשרד במו"מ עם רוכשים היא הביאה לי כמה וכמה פעמים תוכניות לצורך חתימה או אימות חתימה של החברה" (עמוד 13 שורות 4-2 לפרוטוקול).

עו"ד שטוסל העיד עוד כי:
"היא בהחלטה הראתה נוכחות כמי שהשאירה עליי רושם שהיא עובדת". (עמוד 13 שורה 24).

עדויות בלתי תלויות אלה מחזקות ומסייעות לבסס את טענת התובעת, לפיה עבדה בפועל באופן סדיר בחברה.
מסגרת שעות העבודה
גרסתם של התובעת ואביה ביחס להיקף שעות העבודה של התובעת מדי יום היתה אחידה, והותירה רושם מהימן.
במסגרת ההודעה שנגבתה מהתובעת ביום 11.4.13 ( נ/1) (להלן: "הודעת התובעת"), היא ציינה, בנוגע להיקף עבודתה אצל אביה, כי עבדה:
"מתי שהוא צריך, זה היה נורא תלוי באבא שלי. עבדתי כל יום מא'-ה', בשישי הוא בעסק של הפיצוחים. בממוצע זה יכול להיות חמש או שמונה שעות ואפילו יותר, אני לא יכולה להגיד לך. הייתי מסיעה אותו ומחזירה, במשך היום הייתי נוסעת איתו לבניין, לפגישות עם אנשים, למשל גם לרו"ח, אדריכלים, ועו"ד. הייתי עושה לו גם סידורים, הייתי הולכת לתת ניירת למי נתניה, חב' החשמל ורו"ח, לעו"ד שלו, יעקב שטוסל".
(עמוד 1 שורות 21-17).

בהודעה שנגבתה מאביה של התובעת מיום 17.11.13 ( נ/3) (להלן: הודעת האב"), הוא נשאל " מתי החלה ליטל לעבוד?" ותשובתו הייתה:
"אני לא זוכר, היא התחילה לעבוד ב 5-4 חודשים של סוף הבנייה ברח' עולי הגרדום. ליטל עבדה איתי כל יום כמעט, והייתי אצלה בבית הרבה. אין לי משרד, הייתי נפגש בבית עם בעלי המקצוע, היא הייתה יושבת איתנו, נותנת לנו קפה, והייתה רושמת צ'קים למשל. ליטל הייתה נוסעת איתי לכל מקום או שהייתי שולח אותה, למשל לסידורים בעירייה, לרו"ח, עו"ד, היא הייתה מביאה אותי …, אני לא יכול ללכת לבד, והייתה נשארת איתי. אני לא יכול בלי… אני לא יכול לעשות כלום לבד. השעות של ליטל משתנות לפי 4 שעות ביום ולפעמים 9 שעות, זה היה לפי הצריכה" (עמוד 1 שורות 20-16, עמוד 2 שורות 6-1).

שכרה של התובעת
אין חולק, כי בחודשי העבודה הראשונים לא שולם לתובעת בפועל שכר עבודה, ואילו בחודש ספטמבר 2012 שולם לתובעת סך 32,500 ₪, בגין כל תקופת העבודה הנטענת, מחודש מאי 2012 ואילך. לא נטען בפני ולא הוכח, כי בתקופות קודמות שולם לתובעת שכר מן החברה.

במסגרת הודעת התובעת היא נשאלה לגבי שכרה והשיבה:
"התחלנו ב- 6,500 ו- 4 חודשים לפני שילדתי ל- 10,000 ₪… העבודה הייתה יותר אינטנסיבית, הייתי בחודש שמיני ועבדתי קשה… בהתחלה לא קיבלתי משכורת כי לאבי לא היה כסף בעסק, ככה שבספטמבר הוא העביר לי 5 משכורות בסך 6,500 ₪ של מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר ביחד. ומשם כל חודש קיבלתי כמו שצריך כל חודש" ( עמוד 3 שורות 69-60).

בחקירתה הנגדית של התובעת, כאשר נשאלה מדוע החברה לא דיווחה עליה כעובדת בחודש יוני 2012, בדיווח שהתייחס לחודש מאי 2012 ( נ/2), השיבה:
"… מהסיבה שאני ואבא דיברנו בינינו שאתחיל לעבוד אצלו הוא אמר לי מראש שכרגע לא יכול לשלם לי משכורת וכשיתפנה כסף בחברה נשב על הדברים ונשלם 6,500 ₪ נטו ואחרי 5 חודשים אבא נתן לי משכורת של 5 חודשים ביד. והוצאו תלושים אולי אח"כ קצת אבל על פי חוק זה מותר אני יודעת שמותר להוציא תלושים רטרואקטיבית" ( עמוד 6 שורות 14-10 לפרוטוקול).

יוער, כי לא הוצגו לפני דיווחים נוספים של החברה במסגרתם לא דווחה העסקת התובעת, ונקודת ההנחה הינה שלאחר חודש זה, שהיה חודש העבודה הראשון של התובעת לטענתה, דיווחה החברה על התובעת כעובדת ושילמה עבורה דמי ביטוח כדין.

אביה של התובעת, בחקירתו הנגדית, הסביר כי שכרה של התובעת שולם באיחור בשל קשיים כספיים באותה עת ( עמוד 11 שורות 15 – 20). גרסת התובעת ואביה ביחס לסיבה לאיחור בתשלום השכר היתה אחידה ולא נסתרה.

האב אף הסביר במסגרת הודעתו ( נ/3), את העלאת השכר שניתנה לתובעת בארבעת חודשי העבודה האחרונים, טרם הלידה, כדלהלן:
"10,000 נטו, שני כבר מקבלת את המשכורת הזו כבר הרבה זמן, וגם ליטל ככה, הם עובדות קשה ומנוטרלות מכל עבודה אחרת, בזמן שהם עובדות אצלי" ( עמוד 3 שורה 20, עמוד 4 שורות 2-1).

כשנשאל בחקירתו הנגדית מדוע שכרה עלה טרם הלידה, השיב:
"... זה היה צירי לידה אחרונים והיא עבדה קשה יותר, היו ימים שלמים שהייתי יושב איתה בבית עם בעלי מקצוע" ( עמוד 4 שורות 9-7).

מכאן, כי אף באשר לתשלום שכרה של התובעת, מסרו התובעת ואביה גרסה אחידה, המחזקת את הטענה לפיה קיבלה התובעת שכר ריאלי, כעובדת. אומנם התובעת קיבלה חלק משכרה באיחור, אך התובעת ואביה סיפקו לכך הסבר שלא נסתר, ותירצו את האיחור בתשלום השכר. בבחינת שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, לא מצאתי כי יש מקום לייחס משמעות מכרעת לכך שהדיווח לנתבע אודות העסקת התובעת היה ביחס לחודש השני לעבודתה ואילך, ולא לחודש הראשון.
קיומו של מחליף לתובעת
התובעת הסבירה בעדותה, כי החלה בעבודתה לאחר שאחותה שני, שמילאה את התפקיד בעבר, קיבלה הצעת נישואין ועברה דירה ( עמוד 6 שורה 6).

כאשר יצאה התובעת לחופשת לידה, אין חולק כי לא הובא עובד אחר תחתיה. התובעת ואביה טענו, הן במסגרת הודעותיהם והן במסגרת חקירותיהם הנגדיות, כי מאחר והבניין אוכלס והפרויקט הסתיים לא היה צורך בעובד מחליף באותה עת. כשנשאלה התובעת בהודעתה האם בכוונתה לעבוד אצלו השיבה:
"אני חושבת שלא, יכול להיות שהוא יצטרך אותי, כרגע הוא לא צריך אותי" (עמוד 2 שורה 58).

האב היה נחרץ יותר בהודעתו והשיב כי לדעתו סביר מאד כי התובעת תשוב לעבודה עמו:
"כרגע אני מתחיל בנייה נוספת ברח' גולומב 26, עכשיו אנחנו עובדים על הניירת. שני מסיימת תואר שני והיא לומדת כדי לעבוד בתח' הביטוח, אני לא רוצה שהיא תהיה איתי, אני רוצה שהיא תפרח. ליטל כמעט במאה אחוז תחזור לעבוד איתי" (עמוד 2 שורות 20-17).

דברי האב מיישבים אף את הסתירה לכאורה עליה הצביע הנתבע בסיכומיו, לפיה מחד נטען כי לא היה צורך בתובעת מאחר והחברה לא החלה בפרויקט חדש, ומאידך האב טען בהודעתו כי החברה החלה בפרויקט חדש ברחוב גולומב ( סעיף 9 לסיכומי הנתבעת). כאמור, האב הסביר בהודעתו כי הפרויקט החדש היה באותה עת בתחילת דרכו, ולפיכך לא נזקק לעבודת התובעת. גרסה זו לא נסתרה ומתיישבת עם הגיון הדברים.

זו אף זו, לשאלה האם היה מעסיק עובד אחר לולא העסיק את ליטל, השיב האב:
"בטח שהייתי לוקח, הייתי מעדיף שלא אבל אני חייב".
(עמוד 4 שורה 11).

בנסיבות שלפנינו מקובלת הטענה, כי לאור מצבו הבריאותי של האב מילאה התובעת תפקיד נחוץ בחברה, וכי לא הובא לה מחליף לאחר הלידה, בשל חוסר הצורך במחליף בעת ההיא.
סיכום
נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי אכן הוכיחה התובעת כי בינה לבין החברה התקיימו יחסי עובד מעביד. התובעת עבדה בפועל בחברה, והיתה בקשר משמעותי ושוטף עם גורמי חוץ. לתובעת שולם שכר ריאלי תמורת עבודתה, גם אם חלקו שולם באיחור.

לפיכך, מתקבלת התביעה ויש להחשיב את תקופת העבודה של התובעת בחברה לצורך התנאים לקבלת דמי לידה.

מאחר שהתובעת יוצגה על ידי בא כוח מטעם הסיוע המשפטי אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, (12 מאי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: צרפתי בוזגלו ליטל
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: