ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מען יג'מור נגד מדינת ישראל-משרד החינוך :

לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן

התובע
מען יג'מור

נגד

הנתבעים

  1. מדינת ישראל-משרד החינוך
  2. עיריית ירושלים
  3. בית החולים מקאסד איסלאמיק (עמותה) – ניתן פסק-דין

נגד

הצד השלישי
בית החולים מקאסד איסלאמיק (עמותה) – ניתן פסק-דין

בא-כוח התובע: עו"ד ואסים דכוואר
באי-כוח הנתבעות 1 ו-2: עו"ד שמואל צור, עו"ד יוסי מושקוביץ

פסק דין

התובע נפגע ברגלו כתוצאה מנפילה במהלך משחק כדור שבו השתתף במסגרת שיעור ספורט בבית הספר שבו למד. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות התרחשות התאונה, בשאלת אחריות הנתבעות לפצות את התובע על נזקיו ובשאלת היקף נזקו. בעניין נסיבות התאונה, התובע טען כי נפל ונפגע לאחר שהחליק במגרש שבו שיחקו בשל חול, עפר, חצץ או בליטות וכיוצא באלו מפגעים שעל-פי טענתו, היו במגרש. מנגד טענו הנתבעות, כי נפילת התובע נגרמה מכך שבמהלך המשחק התנגש בתלמיד אחר.

א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2. התובע, יליד 16.2.1989 ( כיום, כבן 26), נפגע ביום 12.10.2002 ( עת היה כבן 13.5) ברגלו הימנית במהלך משחק כדורגל בשיעור ספורט בבית הספר היסודי " סילוואן" לבנים בשכונת סילוואן בירושלים. לאחר פגיעתו, פינו מורי בית הספר את התובע אל בית החולים מקאסד, שם אובחן שבר ברגלו הימנית. רגלו של התובע הושמה בסד גבס והתובע שוחרר לביתו. כעבור שבוע הוחלף סד הגבס בסד גבס ארוך ( על כל הרגל), שהוחלף אחת לחודש במשך כשלושה חודשים. החל מיום 14.1.2003 טופל התובע בבית החולים הדסה עין-כרם, בעיקר טיפול פיזיותרפי.

3. כתב התביעה הוגש ביום 15.5.2007 נגד הנתבעות 1 ו-2 (להלן – המדינה והעירייה, לפי העניין) ובו נטען בין השאר, כי פגיעת התובע אירעה בעת משחק כדורגל בשיעור ספורט, בשל החלקתו על משטח האספלט שעליו שיחקו התלמידים, שהיה בו " עפר ואבק ... ולכלוך שגורמים להחלקה". לטענת התובע, הנתבעות התרשלו כלפיו וכי אחריות המדינה נובעת מהיות משרד החינוך גורם מפקח ואילו אחריות העירייה נובעת מהיותה אחראית על תקינות המבנים והמתקנים בבית הספר. כן טען כי הופרו חובות חקוקות מצד הנתבעות. באשר לנטל ההוכחה טען התובע, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל של " הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 בפקודת הנזיקין), שעל-פיו על הנתבעות מוטל להוכיח כי לא התרשלו.

התובע תמך את תביעתו בשתי חוות דעה רפואיות של מומחים בתחום האורתופדיה, פרופ' מאיר ליברגל ושל ד"ר ג'אבר סאלח. שניהם העריכו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% בשל נזק עצבי כרוני, שיתוק חלקי של השרירים בשוק האחורי, דלדול של השוק וחולשה. ד"ר סאלח סבר כי השבר התאחה היטב, אך הנזק נגרם כתוצאה מסיבוך משני של השבר, שהותיר תסמונת מדור אחורי ( פגיעה במדור האחורי של השוק). לעומתו, פרופ' ליברגל סבר שלא ניתן לקבוע אם מדובר בנזק משני בשל תסמונת המדור האחורי או בנזק ישיר.

4. כתב ההגנה מטעם שתי הנתבעות הוגש ביום 19.12.2007 ( תחילה, ביום 7.8.2007, הוגש כתב הגנה מטעם המדינה, אך מאוחר יותר הוגש כתב הגנה משותף מטעם שתי הנתבעות). בעניין שאלת האחריות טענו הנתבעות בין השאר, כי לא ניתן להטיל עליהן אחריות לפציעת התובע, מהטעם שנבעה מפעולת פתע בלתי צפויה, שאף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע את התרחשותה. כן טענו, כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין המעשים או המחדלים המיוחסים להן. בנוסף לכך, הנתבעות הכחישו את שיעור נזקו הנטען של התובע.

בעניין היקף פגיעת התובע, הגישו הנתבעות ביום 31.5.2009 את חוות-דעתו של ד"ר מיכאל לבני, מומחה בתחום האורתופדיה, שאף הוא העריך שנכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20%. עם זאת הוסיף, כי על-פי התרשמותו, השבר ברגלו של התובע היה שבר נפוץ בקרב ילדים, שלא אמור היה לפתח את הסיבוכים שנגרמו לתובע. לשיטתו ומהטעמים שפירט בהרחבה בחוות-דעתו, הנזק ברגלו של התובע נגרם בשל טיפול לא נאות שניתן לו בחדר המיון של בית החולים מקאסד, אשר הוביל לנזק העצבי שיכול היה להימנע, אילו ניתן טיפול רפואי מתאים.

5. לנוכח מסקנותיו של ד"ר לבני, הגישו הנתבעות ביום 26.8.2009 הודעה לצד שלישי נגד בית החולים מקאסד וביום 22.3.2010 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבמסגרתו גם בית החולים מקאסד נתבע ( נתבע מס' 3).

כתב ההגנה מטעם בית החולים מקאסד הוגש ביום 1.9.2010 ובו הוכחשה הרשלנות שיוחסה לו. את טענותיו תמך בית החולים בחוות-דעתו של פרופ' דוד סגל, מומחה בתחום האורתופדיה, אשר העריך כי לא הוכח טיפול רשלני מצד בית החולים. בכך הצטרף אל מסקנתו של פרופ' ליברגל, כי לא ניתן לשלול שהפגיעה העצבית נגרמה בעת שנגרם השבר ברגל. באשר לדרגת הנכות, קבע כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 15%, בשל שיפור שחל במצב רגלו.

6. לאחר שלא צלחו ניסיונות לסיום התביעה בדרך של פשרה ( בין השאר, בהתאם להצעת בית המשפט ( כבוד השופטת ע' אבמן-מולר), שניתנה לאחר הגשת תחשיבי נזק מטעם הצדדים), נקבע בהחלטה מיום 7.5.2012 כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש ביום 24.6.2012 רק תצהירו של התובע ומטעם הנתבעות 1 ו-2 (המדינה והעירייה) הוגש ביום 20.9.2012 רק תצהירו של מר אמג'ד חאמד, המורה לספורט בשיעור שבמהלכו נפגע התובע ( להלן גם – אמג'ד או המורה). הנתבע 3 ( בית החולים מקאסד), לא הגיש תצהירים מטעמו.

בקדם המשפט שהתקיים ביום 10.2.2013 נקבע כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט וכי הצדדים יישאו בשכרו בחלקים שווים. בהתאם לכך, בהחלטה מיום 12.2.2013, מונה פרופ' נחום הלפרין, מומחה בתחום האורתופדיה ( ביום 25.12.2013 הועברה התביעה הנדונה להמשך שמיעתה לפניי).

למרבה הצער, חרף החלטות רבות ולנוכח מחדלים של התובע ועיכובים מצד המומחה, חוות-דעתו של פרופ' הלפרין הוגשה לבית המשפט רק ביום 10.3.2014, למעלה משנה לאחר שמונה. בחוות-דעתו קבע המומחה, כי אין לייחס לבית החולים מקאסד רשלנות בטיפול ברגלו של התובע. באשר לדרגת הנכות של התובע קבע, כי שיעורה הוא 10% לצמיתות. גם שלב מתן התשובות לשאלות ההבהרה שהוצגו לפרופ' הלפרין נמשך זמן רב, למרות אינספור החלטות שניתנו, כך שהתשובות האחרונות מטעמו ניתנו רק ביום 4.5.2015 ומשום מה הוגשו לבית המשפט, רק ביום 18.6.2015.

7. בקדם המשפט שהתקיים ביום 20.10.2014 נקבע כי הצדדים יגישו תחשיבי נזק, בין השאר, לנוכח מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט. אך גם הצעת בית המשפט בעקבות תחשיבים אלו נדחתה, ולפיכך בקדם המשפט שהתקיים ביום 27.1.2015 נקבע כי יישמעו הוכחות.

בדיון זה הסכימו הצדדים לדחיית התביעה ולדחיית ההודעה לצד שלישי נגד בית החולים מקאסד, אך הוסכם כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בשאלת החיוב בתשלום הוצאות בית החולים. בהתאם לכך הגישו הצדדים את טענותיהם בעניין זה ( הנתבע 3 הגיש את טענותיו ביום 9.2.2015 וטענות הנתבעות 1 ו-2 הוגשו ביום 18.2.2015) וביום 23.2.2015 ( לאחר ישיבת ההוכחות), ניתן פסק-דין חלקי הדוחה, בהסכמת הצדדים, את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי שהוגשו נגד בית החולים מקאסד ( הנתבע 3). כן נקבע, כי הנתבעות 2-1 יישאו במחצית הוצאותיו, בסך של 4,252 ש"ח.

8. ישיבת הוכחות התקיימה ביום 22.2.2015 ובמהלכה העידו התובע ( עמ' 11-6) והמורה אמג'ד ( עמ' 20-11). לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב ובהתאם לכך, סיכומי התובע הוגשו ( לאחר ארכה) ביום 16.4.2015 וסיכומי הנתבעת הוגשו ביום 19.4.2015.

ב. עיקרי טענות הצדדים

עיקרי טענות התובע

9. תמצית גרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו הייתה כאמור לעיל, כי היה זה במהלך משחק כדורגל בשיעור ספורט וכי נפגע כתוצאה מכך שהחליק על המגרש בשל חול, חצץ וכדומה. בסיכומיו טען התובע כי בהיעדר מחלוקת על כך שהנתבעות חבות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע, מתמקדת המחלוקת בשאלת נסיבות קרות התאונה ובשאלה אם הנתבעות הפרו את חובת הזהירות שהן חבות כלפיו.

התובע הפנה אל חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ב ב/6 מיום 1.2.2002, שחל בעת האירוע הנדון ( להלן – חוזר המנכ"ל) וטען כי הוכח שלא התקיימו הוראות רבות שנקבעו בו, שאלו עיקירהן: על מורה לחינוך גופני להיות בוגר קורס מתן עזרה ראשונה; חובת עריכת תדריך בטיחות בתחילת כל שיעור; שיעורי חינוך גופני יהיו בהתאם לתכנית מאושרת של משרד החינוך; חובה לוודא שהציוד והמתקנים שלמים וחובת בדיקתם בידי בודק מוסמך; שיעורי חינוך גופני ייערכו במקומות מתאימים ונקיים ממכשולים; על המורה לחינוך גופני לקבוע את תכנית הלימודים בהתאם לתכנית משרד החינוך; על הנהלת בית הספר לוודא את שלמות הציוד והמתקנים.

כן טען התובע, כי לא התקיימו דרישות מיוחדות הקבועות בחוזר המנכ"ל בעניין משחקי כדור, שכרוכים בסכנה לתאונות העלולות להיגרם כתוצאה מהיתקלות, נפילה וכדומה ובהן: על משטח המשחק להיות נקי מעצמים זרים; על משטח המשחק להיות ישר, אך לא חלק; יש לוודא שהמשטח ללא חול, יבש ונקי; לגבי קט רגל ( המשחק שמוסכם שבמהלכו נפגע התובע) נקבע, כי על המגרש להיות מגרש דשא, חול, מגרש מרוצף או אולם.

התובע טען, כי הוכח במדברי המורה בעדותו, כי הנתבעות הפרו את רובן ככולן של הדרישות האמורות שנקבעו בחוזר המנכ"ל, וכי הן לא הביאו עדים רלוונטיים כדי להסביר הפרות אלו. עוד טען, כי מעדותו של המורה אף עלה, כי כלל לא הוסמך להיות מורה לחינוך גופני, וכי כלל לא היה מודע לנהלים ולהוראות חוזר המנכ"ל.

10. באשר לעדות התובע שבמהלכה טען לראשונה, שנפל בשל הימצאות חצץ במגרש, בעוד שבתצהירו לא הוזכר חצץ, טען הוא, כי בתצהירו נטען שהחליק על עפר, אבק ולכלוך וכי הכוונה גם לחצץ. התובע אף הפנה אל דברי המורה שאישר כי לא בדק " עם זכוכית מגדלת" מה היה במגרש ואף אישר כי אולי היה חצץ קטן, שכן טען, כי " אספלט זה אספלט".

התובע טען עוד, כי הנתבעות נמנעו מזימון עדים חיוניים בקשר למוסד החינוכי ולליקויי הבטיחות וכי נמנעו מהבאת ראיות חיוניות המצויות בשליטתן ובהן, הדו"ח שנטען שערך חוקר בקשר לאירוע ( שדבר קיומו עלה מדברי בא-כוחן של הנתבעות). לפיכך לטענתו, פועלת חובת הנתבעות החזקה בדבר הימנעות מהבאת ראיות המצויות בשליטתן, כי אילו הובאו, היו פועלות לחובתן.

11. בעניין הנזק טען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בסכום כולל של 844,363 ₪, על-פי הפירוט הבא: נזק לא ממוני ( כאב וסבל) – סך של 64,251 ₪ ( פי שלושה מהפיצוי שהיה נפסק לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975); הפסדי שכר בעבר – סך של 188,332 ₪ ( חישוב לפי סכום השכר הממוצע במשק מאז הגיע התובע לגיל 18 ועד היום, במכפלת נכות בשיעור של 20%); הוצאות בעבר – פיצוי כולל בסך של 10,000 ₪; עזרת הזולת בעבר – פיצוי כולל בסך של 20,000 ₪ ( בשל כך שלטענתו, רגלו הייתה נתונה בגבס במשך כחמישה חודשים); אובדן השתכרות בעתיד – סך של 561,780 ₪ ( חישוב לפי סכום השכר הממוצע במשק במכפלת נכות בשיעור של 20%, לפי מקדם היוון 286.3598).

עיקרי טענות הנתבעות

12. טענות הנתבעות בעניין נסיבות האירוע שבמהלכו נפגע התובע הן כאמור, כי פגיעתו נבעה מכך שבמהלך משחק הכדורגל שהתקיים בשיעור ספורט, התנגש הוא בתלמיד אחר ונפל.

בסיכומיהן טענו הנתבעות כי בגרסת התובע נפלו סתירות בכל הקשור בתיאור נסיבות התאונה. בעוד בשכתב התביעה ובתצהירו טען כי החליק על אבק, עפר ולכלוך, בעדותו טען תחילה, כי החליק על האספלט שהיה עם בליטות ולאחר מכן טען שהחליק על חצץ. כך בעוד שמעדותו עלה כי לא ראה חצץ, אלא שגרסתו נסמכת רק על תחושתו. מכל מקום, לטענת הנתבעות, הגרסה בעניין החצץ או הבליטות שטען התובע כי לכאורה, היו במגרש האספלט, עלתה לראשונה במהלך עדותו של התובע, שניתנה כשלוש-עשרה שנה לאחר האירוע. בעניין זה טענו, כי התובע לא הוכיח את נסיבות קרות התאונה וכי אין לראות בסתירות בגרסתו משום עניין של מה בכך, בהיותן נוגעות בלב המחלוקת. לעומת זאת, לטענת הנתבעות, גרסתו של המורה הייתה עקבית ומהימנה וכי יש לקבלה מאחר שבשונה מהתובע, המורה הוא עד אובייקטיבי, שאין לו כל אינטרס בתביעה או עניין בתוצאתה.

הנתבעות טענו עוד, כי הגם שבמקום נכחו תלמידים רבים, התובע נמנע מלזמן לפחות אחד מהם, וזאת הגם שידע שהנתבעות חולקות על גרסתו בעניין אופן פגיעתו וכופרות בחבותן. לפיכך לטענתן, הימנעות התובע מלזמן עדים רלוונטיים פועלת לחובתו לנוכח החזקה כי אילו הובאו, היו סותרים את גרסתו. הנתבעות טענו עוד, כי לא ניתן לבסס את המסקנות בדבר אופן קרות התאונה על דברי התובע, בהיותה עדות יחידה של בעל-דין ( הוראת סעיף 54 בפקודת הראיות).

13. הנתבעות טענו, כי יש לקבל את גרסתן, הנסמכת כאמור, על עדות המורה, שלפיה התובע נפגע לאחר שנתקל בתלמיד אחר במהלך משחק שגרתי. בנסיבות אלו, מדובר בסיכון רגיל הכרוך בכל פעילות ספורטיבית. לטענתן, המורה עמד במרחק מטרים ספורים והשגיח על התלמידים, כך שלא הייתה כל רשלנות מצדו או מצד מי מבין הנתבעות ולפיכך יש לדחות את התביעה.

לתמיכה בטענותיהן הפנו הנתבעות אל מספר פסקי-דין העוסקים באחריות המוטלת על מורים לפגיעת תלמידים בשטח בית הספר בכלל ובמהלך שיעור ספורט בפרט, שאליהם ולפסקי-דין נוספים בעניין זה, נידרש בהמשך הדברים. על-סמך פסיקה זו טענו, כי משהוכח שהאירוע שבמהלכו נפגע התובע היה אקראי, פתאומי וספונטני וכי אירע במהלך משחק שיגרתי, בעוד המורה היה סמוך לתלמידים והשגיח על מעשיהם, לא ניתן לייחס למי מהן רשלנות כלשהי.

14. באשר לכל טענות התובע הנסמכות על הוראות חוזר המנכ"ל טענו הנתבעות, כי על-פי הוראותיו, ניתן לשחק קט רגל על-גבי משטח קשיח ( כאמור שם, "שטח מרוצף"), ולטענתן, אספלט הוא משטח קשיח, כך שלא הייתה מניעה לשחק במגרש האספלט. לעניין הטענה כי המורה לא היה מוסמך ללמד חינוך גופני, טענו הנתבעות, כי אין לכך רלוונטיות, מאחר שהתאונה אירעה במהלך משחק שיכול היה להיערך גם בהפסקה, בעת השגחת מורה עיוני, ולא בהכרח בשיעור חינוך גופני. עוד טענו בעניין זה, כי אילו נפגע התובע הייתה במהלך פעילות האופיינית דווקא לשיעור חינוך גופני, כמו למשל, קפיצה לגובה, כי אז אולי הייתה רלוונטיות לשאלת הכשרת המורה, מה שאין כן במקרה הנדון. הנתבעות הוסיפו עוד, כי למורה אמג'ד אמנם לא הייתה הסמכה ללמד חינוך גופני. עם זאת, הוא העיד כי בעברו ובמשך שנים רבות, היה שחקן כדורגל בנבחרת פלסטין, כך שהיה בעל ידע מתאים ורלוונטי וכי לא מן הנמנע שהידע שלו בתחום אף עולה על זה שיש למורה מוסמך לחינוך גופני. באשר לשאר הוראות חוזר המנכ"ל, אשר לטענת התובע לא קוימו, טענו הנתבעות, כי אין לאותן הוראות כל רלוונטיות, משלא הוכח קשר סיבתי בין הפרתן לבין פציעת התובע. כך גם טענו, כי אף ההוראות בעניין תקינות המגרש וניקיונו אינן רלוונטיות, מאחר שלטענתן הוכח שהתובע נפגע כתוצאה מהתנגשותו בתלמיד אחר, ולא בשל מפגע כלשהו שלטענתו, היה במגרש.

15. לחלופין טענו הנתבעות, כי אם התביעה לא תידחה בשל היעדר אחריות מצדן לפציעת התובע, כי אז לטענתן, הפיצוי שהוא זכאי לו הוא בסך של כ-57,500 ₪. חישוב זה נעשה כמובא להלן, בהתאם לקביעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר הלפרין, כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10%: נזק לא ממוני ( כאב וסבל) – סך של 20,000 ₪; הפסדי שכר בעבר ובעתיד – סך כולל של 35,000 ₪. לטענת הנתבעות, התובע העיד שהחל ללמוד הנהלת חשבונות, אך הפסיק את לימודיו בשל קשיי שפה, ללא קשר לתאונה. כן העיד, כי עבד במפעל זכוכית וכן עבד בחיתוך ירקות באולם בראשון לציון במשך כשש שעות ביום וכי כיום הוא עובד עם קבלן הסעות בירושלים במשרה מלאה. מכאן לטענתן, עולה כי נכותו של התובע אינה פוגעת בתפקודו ולפיכך יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום כולל כאמור; הוצאות ועזרת הזולת – לטענת הנתבעות התובע לא הוכיח כי נדרש להוציא הוצאות כלשהן בשל פגיעתו, אך בשל התקופה שבה רגלו הייתה נתונה בסד גבס, יש מקום לפיצוי בסכום כולל של 2,500 ₪ עבור עזרת הזולת.

ג. דיון והכרעה

השאלות השנויות במחלוקת

16. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע נפצע ברגלו בעת משחק כדורגל ( קט-רגל), במהלך שיעור ספורט בבית הספר. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לאופן קרות התאונה. התובע טען כאמור, כי מפגע במגרש האספלט גרם להחלקתו ולנפילתו. הנתבעות טענו, כי במהלך המשחק התנגש התובע בילד אחר וכי מדובר בסיכון רגיל ובלתי נמנע הכרוך במשחק, וכי לא הייתה כל רשלנות מצדן. כך שתחילה נידרש לקביעת העובדות בעניין אופן פציעת התובע.

מחלוקת נוספת עניינה השאלה אם הופרו הוראות חוזר המנכ"ל ואיזו השלכה יש להפרה זו, ככל שאמנם הופרו. אם ייקבע כי אמנם הנתבעות אחראיות לפציעת התובע וכי חלה עליהן חובה לפצותו, כי אז נידרש להכריע גם במחלוקת שעניינה היקף נזקו של התובע וסכום הפיצוי שהוא זכאי לו.

17. קודם שנפנה לדון במחלוקות שנפלו בין הצדדים ראוי להעיר, כי במסגרת סיכום טענותיו זנח התובע מקצת מהטענות שטען בכתב התביעה. בהן טענותיו כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות ( בין השאר, את הוראות חוזר המנכ"ל) וכן את טענתו בדבר היפוך נטל ההוכחה לנוכח הכלל של " הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 בפקודת הנזיקין). משנזנחו טענות אלו, איננו נדרשים להן עוד.

נסיבות פציעתו של התובע – ההיבט העובדתי

18. בחינת גרסאות הצדדים, התובע מצד אחד ומנגד, הנתבעות, מעלה לכאורה, קושי מסוים בשל כך שלכאורה נמצאו בהן סתירות, אי דיוקים לא מעטים, חוסר עקביות מסוימת ועוד אמירות בעייתיות במהלך עדויות שני העדים היחידים שהעידו: התובע והמורה, מר אמג'ד.

19. בכתב התביעה טען התובע כאמור, כי החליק בשל עפר, אבק או לכלוך שהיו במגרש האספלט שבו שיחקו התלמידים. בחקירתו טען, כי נפל כתוצאה מבליטות באספלט ( עמ' 8 שורה 31). בהמשך טען, שהחליק בשל אבן חצץ קטנה שהייתה במגרש ( עמ' 9 שורות 11-1 וכן בהמשך הדברים). לנוכח שינויי הגרסאות, לא ברור מה לשיטת התובע גרם להחלקתו, אם בכלל. מכל מקום, ניתן לקבוע כבר עכשיו, כי התובע כלל לא הוכיח קיומו של מפגע כלשהו במגרש.

באשר לגרסת הנתבעות הנסמכת על דברי המורה, כי התובע התנגש בתלמיד אחר, הרי שהתובע שנשאל על כך, לא הכחיש זאת. בעדותו אישר התובע התרחשות דומה לזו שעליה העיד המורה, אך טען, כי התלמיד האחר הגיע לאחר שכבר נפל, כדבריו: "רביע בא מולי. אני החלקתי ונפלתי ורביע היה הכי קרוב אליי, הוא זה שראה הכי הרבה את הנפילה. רביע הגיע אחרי שכבר נפלתי ואני הייתי על הרצפה, הוא לקח את הכדור והלך עם זה" (עמ' 9, שורות 29-27). התובע אישר שהוא ורביע " התחרו" על הכדור, אך הכחיש מגע בינו לבין אותו תלמיד קודם לנפילה. לטענתו, "התחרות הישירה הייתה ביני לבין רביע, היינו אחד מול השני אבל אני כבר החלקתי, כשאני הייתי על הרצפה רביע לקח את הכדור, יכול להיות שהמורה חשב ותיאר לעצמו שהתנגשנו אחד בשני" (עמ' 10, שורות 4-2).

כך או אחרת, קשה להתעלם מכך שהתובע נמנע מלספר את העובדות שאירעו קודם להחלקתו הנטענת, ובחר להציגן באופן אשר בלשון המעטה, רחוק מאד מלהיות מדויק. גרסתו כאילו לפתע פתאום, מבלי שאירע דבר וכלשונו " נפלתי ונפגעתי במהלך שיעור ספורט", אינה אמינה. עצם הצגת הדברים באופן זה והעובדה שרק במענה לשאלות שהוצגו לתובע בחקירה הנגדית נזכר הוא לספר על כך שהתחרה על הכדור מול רביע וכי נפילתו הייתה במהלך פעולה זו, פוגמת קשות באמינות גרסת התובע ובמהימנותו.

20. המורה, אמג'ד, תיאר את התאונה בתצהירו בכך ש"במהלך המשחק, התובע ותלמיד אחר התנגשו זה בזה, כאשר שניהם רצו יחד לעבר הכדור וכתוצאה מכך, התובע נפל ונחבל ברגלו" (שם, פסקה 4). בעדותו חזר המורה על עיקרי גרסה זו, כי רגלו של התובע נשברה כתוצאה מהתנגשותו בילד אחר, וכי הוא נפל בשל שבירת רגלו ( עמ' 16 שורה 26 עד עמ' 17). כך בין השאר, תיאר את הדברים: "אני אמרתי שהיו שני ילדים, שאחד התנגש בשני ואחד נפל על הרצפה ... הילד השני תקף את התובע על הרגליים והתובע נפל. מהכדור לא היה נשבר לו הרגל. הילד תקף אותו ובהתנגדות, אני חושב, שנשברה לו הרגל לפני שהוא נפל על הרצפה ... לא דחף אותו ונפל. רגל על רגל ... נכנס בו" (עמ' 17 שורות 15-5).

בעניין תצהירו של המורה נעיר, כי תצהירו אומת ונחתם רק בתחילת הדיון וכי מתשובותיו במענה לשאלות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית עלה, כי מדובר בתצהיר שהוכן מראש וכי המורה חתם עליו מבלי שקרא אותו או ערך בו שינויים ותיקונים מתחייבים. כך למשל, בניגוד לאמור בתצהיר ולעדות התובע, העיד המורה כי הוא לא היה מי שהסיע את התובע אל המרפאה לאחר התאונה. בדומה, הגם שתחום ההוראה העיקרי של המורה הוא אנגלית והוא רק השלים את הכנסתו בהוראת חינוך גופני, ללא הכשרה מתאימה לכך, בתצהיר נאמר כי הוא מורה לחינוך גופני. בחקירתו נשאל על כך והכחיש שהציג את עצמו בתור מורה לחינוך גופני, כפי שמופיע בתצהיר. גם באשר לגרסתו של בעניין נסיבות קרות התאונה, נמצאה לכאורה, סתירה. שכן כאמור, בתצהיר נאמר כי התובע ותלמיד אחר רצו אחר הכדור והתנגשו זה בזה וכתוצאה מכך נפל התובע ונחבל ברגלו. מעדותו עלה, שפציעת התובע נגרמה מכך שתלמיד אחר, רביע " נכנס בו" ואז, ככל הנראה לאחר שרגלו של התובע כבר נשברה, הוא נפל.

אכן ניתן למצוא סתירות בין תצהירו של המורה לבין עדותו, אולם כפי שאף התובע הצביע על כך, נראה כי יש להעדיף את עדותו של המורה ואף ראוי להתעלם מהגרסה המובאת בתצהירו. שכן, נראה כי הוא חתם עליו מבלי לבחון את תוכנו, מבלי שערך אותו ואף לא תיקן בו את התיקונים המתחייבים לשיטתו. כפי שהצביע על כך התובע, גם בשאלות שהציג למורה בעניין הכנת התצהיר וגם בסיכום טענותיו, נראה כי גורם אחר, שאינו המורה או בא-כוח הנתבעות, הכין את התצהיר מבלי לדייק בדברים. לעומת זאת, בעדותו, היה המורה עקבי מאד, חזר על תיאורו כי התובע ותלמיד אחר התנגשו זה בזה וכי השבר ברגלו של התובע נגרם כתוצאה מההתנגשות עצמה ולא מהנפילה וניכר היה כי הוא מקפיד לדייק בכל הקשור בנסיבות פציעת התובע ובכלל. כך גם הבהיר, כי לגבי אופן שבירת הרגל, מדובר בהשערה שלו, שכן כדבריו שהובאו לעיל, הדגיש כי: "... אני חושב, שנשברה לו הרגל לפני שהוא נפל על הרצפה".

21. נמצא אפוא, כי גרסת המורה, שעל-פי עדותו, ראה את הפגיעה ממרחק של כחמישה מטר בלבד ( עמ' 16 שורות 25-24), הייתה עקבית ושוכנעתי מאופן עדותו ומתשובותיו הברורות, כי יש לתת אמון בדבריו. גרסת המורה אף מתיישבת עם דברי התובע בעניין הנסיבות, שכאמור, הוסתרו קודם לחקירתו הנגדית, כי בינו לבין רביע ( התלמיד שהתנגש בו) הייתה " התחרות" על הכדור, שבמהלכה נפל התובע.

בנסיבות המתוארות ובעוד שנטל ההוכחה מוטל על התובע, מצופה היה שיתמוך את גרסתו בראיות נוספות על עדותו. כך במיוחד בשים לב לכך שגרסתו בתצהירו כללה רק את " השורה התחתונה" של האירוע ויותר ממה שהיה בה, בולטת הסתרת הנסיבות שהובילו לנפילתו, שנעדרו מתצהירו. מצופה היה שהתובע יזמין את אותו תלמיד, רביע, להעיד על נסיבות הפציעה או למצער, כי יזמן תלמיד אחר שנכח באירוע. התובע נשאל על כך שנמנע מלהזמין עדים וטען, כי לא הזמין תלמיד אחר להעיד בשל חלוף שלוש-עשרה שנה מאז האירוע ולהערכתו, הילדים לא היו זוכרים כיצד נפצע ( עמ' 8 שורות 17-1). אכן יש להצטער על חלוף הזמן מאז הוגשה התביעה ועד שמיעת הראיות, אך אין בכך כדי להצדיק את הימנעות התובע מזימון עדים חיוניים. יש לזכור שכתב התביעה הוגש בשנת 2007 ומצופה היה שכבר אז יוודא התובע כי יש בידיו להוכיח את טענותיו העובדתיות, שהעיקרית שבהן עניינה באופן קרות התאונה.

22. בנסיבות אלו, אכן יש לקבל את טענת הנתבעות, כי התובע לא הוכיח את גרסתו בעניין נסיבות פציעתו וכי אין לקבלה. גרסת התובע הייתה כאמור, חסרה וחלקית וניכר היה כי יותר ממה שיש בה, בולט כאמור, מה שאין בה. שכן כאמור, התובע, כך נראה, נמנע במפגיע מלספר כיצד נפל ומה אירע קודם לנפילתו וכי בכל אלו היה כדי לפגוע באמינות דבריו. בנסיבות אלו, גם הימנעות התובע מהבאת עדים וראיות לתמיכה בגרסתו, שלא הוכחה, פועלת לחובתו. לאלו מצטרפות גם העובדה שעדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל-דין אשר לא רק שלא נתמכה בדבר, אלא כאמור, נסתרה וכללה הסתרת עובדות מהותיות. לאלו גם מצטרפת העובדה שעדות המורה הייתה עקבית, אמינה נתמכה בתשובות התובע וכי בשונה מהתובע, למורה אין כל אינטרס בתביעה או עניין בתוצאתה.

עוד ראוי להוסיף, כי אפילו אמרנו שיש לקבל את גרסת התובע – ולא אמרנו – ספק רב אם יש בה כדי להצביע על רשלנות מצד הנתבעות. התובע לא יכול היה להצביע בבירור על המפגע שגרם לנפילתו, ככל שהיה כזה. הוא לא הוכיח כי אמנם היה חול, אבק, חצץ או כל כיוצא באלו על מגרש האספלט וכי היה באלו כדי לגרום להחלקה. כך גם האפשרות ש"התחרות" על הכדור כגרסת התובע, שהייתה כרוכה בהתנגשות בתלמיד אחר, והיא שגרמה לנפילת התובע, אף נראית סבירה יותר ומתאימה יותר לנסיבות של משחק כדורגל. שהרי יש לזכור, שהתובע תיקן את דבריו, כי נפילתו או " החלקתו" לא הייתה אגב ריצה תמימה, אלא כחלק מ"התחרות" עם תלמיד אחר על הכדור.

בנסיבות אלו ומאחר שגרסתו של המורה אמג'ד הייתה אמינה, משכנעת, עקבית, נתמכה בדברי התובע, ואף הגיונית יותר הרי שיש להעדיפה על פני גרסתו המתפתחת והמשתנה של התובע, המסתירה עובדות מהותיות.

המסקנה היא אפוא, שהתובע נפצע במהלך משחק כדורגל בשיעור ספורט, בעוד המורה משגיח מקרוב, לאחר התנגשות בינו לבין תלמיד אחר לאחר שהשניים " התחרו" ביניהם על בעיטה בכדור. כתוצאה מכך, רגלו של התובע נשברה וזאת בין בשל כך שהילד האחר בעט ברגלו ובין בשל כך שכתוצאה מההתנגשות עם הילד האחר, נפל התובע על הרצפה.

23. באשר להוראות חוזר המנכ"ל, דומה כי אין מחלוקת על כך שלא מעט הוראות שנקבעו בו ושעליהן הצביע התובע, אמנם לא קוימו. עוד נראה, כי הגם שהוראות חוזר מנכ"ל אינן בגדר חיקוק, הרי שיש בהן כדי לקבוע סטנדרט התנהגות סביר, שחריגה ממנו לכאורה, תהווה רשלנות. עם זאת, בחינת רובן, אם לא כולן, של הוראות חוזר המנכ"ל שעליהן הצביע התובע כי לא קוימו, כלל אינן רלוונטיות. התובע אף לא הצביע על קשר סיבתי אפשרי כלשהו בין אי קיומן לבין הנזק הנטען. לפיכך אף לא מצאנו צורך לדון בהן.

ההוראה היחידה המצריכה בחינה, עניינה בחומר שממנו עשוי המגרש שעליו שיחקו התלמידים בשיעור הספורט שבמהלכו נפגע התובע. בעניין זה נקבע בחוזר המנכ"ל לגבי משחק קט-רגל ( סעיף 5( א)) כי " שטח המשחק יהיה דשא, חול, מגרש מרוצף או אולם. המשטחים יהיו ישרים, ללא בורות, מהמורות או מרצפות בולטות העלולים לגרום להיתקלות, לנפילה או לפגיעה".

בעניין זה, יש לקבל את טענות הנתבעות, כי מהוראה זו בחוזר המנכ"ל עולה כי אין מניעה לשחק קט-רגל על מצע קשיח, שכן נקבע כי ניתן לשחק גם ב"מגרש מרוצף או אולם". אף נראה שאין מדובר ברשימה סגורה. כך שלא נראה כי במשחק במגרש אספלט יש משום חריגה מהוראת חוזר המנכ"ל. כך גם וכאמור, התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, לא הוכיח קיומם של מפגעים במגרש שהן בגדר בורות, מהמורות וכיוצא באלו מפגעים שמקצתם הוזכר בחוזר המנכ"ל, העשויים לגרום להיתקלות, נפילה או פגיעה. התובע גם לא טען, כי נפל בשל התקלות באחד מהמפגעים האמורים, שהמשותף להם הוא, כי מדובר במפגעים הנראים לעין, שניתן למנוע את קיומם.

שאלת אחריותן של הנתבעות – ההיבט המשפטי

24. המסקנה שאליה הגענו היא אפוא, כאמור, כי הוכח שפציעת התובע ברגלו אירעה כאמור, כתוצאה מהתנגשותו בתלמיד אחר בעת "יריבות" ביניהם על הכדור במשחק כדורגל (או קט-רגל), במהלך שיעור ספורט בבית הספר. משהגענו אל מסקנה זו, יש לבחון את שאלת אחריות הנתבעות לפציעת התובע ולנזק שנגרם לו כתוצאה מפציעתו.

25. נסיבות דומות לתביעה הנדונה נדונו בבית המשפט העליון בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2) 764 (1981) (להלן – עניין דניאלי), שנדרש לשאלת אחריות בית הספר לפציעת תלמיד תוך כדי משחק כדורגל שנערך במגרש שבתחומי בית הספר. פציעתו אירעה כתוצאה מנפילתו תוך כדי ריצה עם הכדור, לאחר שנדחף על-ידי שחקן אחר או שחקנים אחרים. תביעתו נדחתה וכך גם ערעורו שהוגש אל בית המשפט העליון.

בפסק-דין זה, כמו בפסקי-דין רבים אחרים, נקבע כי אמנם חלה על מורים, על מוסדות החינוך ועל הגורמים האחראים עליהם, בהם המדינה ורשויות מקומיות, חובת זהירות מושגית כלפי תלמידים. חובה זו נגזרת מעצם טיבם של היחסים בין גורמים אלו לבין התלמידים בדומה לחובה שחבים הורים כלפי ילדיהם. "בדרך כלל יש לומר, כי כְּאַב כְּמורה ומחנך לעניין פיקוח" (ע"א 41/57 עידה נ' ששון ואח', פס"ד יא 1100 (1957), כבוד מ"מ הנשיא ש"ז חשין, בעמ' 106 (פסקה 10) (להלן – עניין עידה)). "ולעניין מורים-תלמידים עקרון היסוד הוא בדימויו של מורה להורה, וכחובתו של אחרון כן חובתו של ראשון" (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, כבוד השופט מ' חשין, בעמ' 811 (פסקה 9). כן ראו פסיקה רבה נוספת, שכך נקבע בה, הנזכרת שם).

"תפיסה זו ... מגבשת את חובת הזהירות ה'מושגית' המוטלת על מורים ומחנכים לשלום ילדיהם ... ומתפיסה זו נגזרת גם חובת הזהירות ה'קונקרטית'" (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן נ' חפצדי (12.6.1996), כבוד השופט א' מצא (להלן – עניין ארגמן)). עם זאת, היקף הפיקוח והאמצעים שבהם על גורמי החינוך לנקוט כדי להבטיח את שלומם התלמידים אינם בלתי מוגבלים וגם חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התלמידים אינה מוחלטת. שכן, "אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים – כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם – אינן בלתי מוגבלות" (עניין ארגמן, שם). לפיכך, בקביעת מידת ההשגחה הנדרשת ממורים וממוסדות חינוך ובקביעה אם הופרה חובת הזהירות שהם חבים כלפי תלמידים, יש לבחון שורה של שיקולים ובהם סוג הפעילות, טיב וגודל הסיכון, גיל הילדים ועוד כיוצא באלו נתונים (עניין ארגמן, שם; עניין דניאלי, כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, עמ' 773-771 וכן ראו הפסיקה הנזכרת שם).

כך גם יש לתת את הדעת לסבירות אמצעי הזהירות שבהם יכולים לנקוט הגורמים המופקדים על שלומם של התלמידים. שכן ברי כי חרף חובת הפיקוח על התלמידים, "אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ ... לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם, תוך הילוכו ... וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו" (עניין עידה, שם).

26. חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, החלה על מורים ושאר גורמי החינוך כלפי תלמידים היא אכן חובה רחבה, אך כאמור, אינה מוחלטת. היקף החובה נגזר מאיזון בין האינטרס להשגיח על התלמידים ולמנוע את פגיעתם לבין סבירות הפעלת האמצעים למניעת התאונות (ראו: ע"א 635/70 יעקב מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113 (1971), כבוד השופט מ' עציוני, בפסקה 5 (להלן – עניין מנדלסון).

בכל מקרה, "בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם פיקוח צמוד אינו עשוי למנען" (עניין ארגמן). כך היה בעניין מנדלסון, שבו נקבע כי "אפילו הייתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית" (שם, פסקה 4). לכן נקבע, שככלל, אם מדובר בהתרחשות בלתי צפויה, שגם פיקוח צמוד לא יכול היה למנעה, לא תוטל אחריות על גורמי החינוך, הגם שככלל חבים הם חובת זהירות כלפי התלמידים.

כך נקבע גם בעניין דניאלי שבו הותוו ארבעה כללים לשם הטלת אחריות על גורמי חינוך במקום שתלמיד נפגע במהלך פעילות בבית הספר (שם, פסקה 5). כללים אלו הם: ראשית, שככלל, מידת הפיקוח נגזרת מגורמים כמו גיל הילדים, תנאי השטח, אופי עיסוקם וכדומה. שנית, בעת הפסקה או משחק, מתחייב פיקוח כללי, אך אינו מתחייב פיקוח צמוד. שלישית, חרף חובת הפיקוח, לא ניתן למנוע פעולת פתע שאינה צפויה מראש. רביעית, בחינת שאלת האחריות תיבחן בשני שלבים שהראשון הוא אם היה פיקוח נאות. אם התשובה שלילית כי אז בשלב השני, תיבחן השאלה אם יש לייחס את הנזק להיעדרו של פיקוח. באשר לאירוע בלתי צפוי שבו עוסק הכלל השלישי, קבע בית המשפט דברים אלו (שם, כלל ג'):

"ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים".

27. בענייננו, אין מחלוקת על כך שהמורה נכח בשיעור הספורט שבמהלכו שיחקו התלמידים כדורגל וצפה במתרחש מקרוב, כך שהפיקוח מצדו היה צמוד. עם זאת וכאמור בעניין דניאלי, "המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית שאינה צפויה מראש". כך במיוחד אם מדובר במשחק ספורט, שאף פיקוח סביר שהתקיים לא יכול היה למנוע "מעידה בעת ריצה או התנגשות". שכן כאמור, "אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש". לפיכך בנסיבות אלו וכפי שאף נקבע בעניין דניאלי, העוסק בנסיבות דומות לענייננו, המסקנה היא כי אין להטיל אחריות על המורה או בית הספר וממילא שאף לא על הנתבעות, האחראיות עליהם ומפקחות על פעילותם.

בהיעדר מחלוקת על כך שלא הופרה חובת הפיקוח שהמורה ובית הספר חבו בה כלפי התובע, ניסה התובע להטיל אחריות על בית הספר ועל העירייה בשל ליקויים נטענים במגרש שבו נערך משחק הכדורגל שבו השתתף התובע. אולם כאמור, התובע לא הניח תשתית ראייתית כדי לבסס טענה זו. התובע לא הוכיח שאמנם היה ליקוי במגרש האספלט שבו שיחקו התלמידים, מעבר לטענות בעלמא בדבר אבק, חול וכיוצא באלו, שעצם קיומם בעת המשחק לא הוכח ובכל מקרה, לא הוכח כי היוו מפגע שיצר סכנת החלקה. גם נראה כי הטלת אחריות בשל משחק של תלמידים במגרש העשוי אספלט, בעוד שלא הוכח קיומו של ליקוי במגרש – כמו למשל, מהמורות, בורות, לכלוך, שמן וכיוצא באלה מפגעים הנראים לעין – תהיה מרחיקת לכת ולא סבירה. אף לא מן הנמנע שיהיה זה בגדר גזרה שספק אם הציבור והרשויות יוכלו לעמוד בה.

התוצאה היא אפוא, שכאמור, גרסת התובע נסתרה ובכל מקרה, לא עלה בידיו להוכיח את אחריות הנתבעות לפגיעתו ברגלו. לפיכך תביעתו נדחית.

ד. סיכום ותוצאה

28. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, שלפיהם לא עלה בידי התובע להראות כי פציעתו כתוצאה ממשחק כדורגל בשיעור ספורט נגרמה בשל רשלנותה של מי מהנתבעות, הרי שכאמור, דין תביעתו להידחות.

לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות בתובע, יישא הוא בשכר-טרחת כל אחת מהנתבעות ובהוצאותיה על הצד הנמוך, בסך של 4,000 ₪ בלבד (סך הכול לשתי הנתבעות יחד, סך של 8,000 ₪), אשר ישולם להן באמצעות בא-כוחן, תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה.

כן יישא התובע בתשלום אגרת המשפט, כמתחייב מתקנה 5(ב)(7) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהיעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מען יג'מור
נתבע: מדינת ישראל-משרד החינוך
שופט :
עורכי דין: