ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דובק בע"מ נגד בשן ישי :

בפני כבוד השופטת אשרית רוטקופף

תובעת

דובק בע"מ
ע"י עוה"ד ד"ר א. וינרוט ואח'
נגד

נתבע

בשן ישי
ע"י ב"כ עוה"ד י. הוס ואח'

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בהכרעת מחלוקות כספיות שונות שמקורן בפסק בוררות בו נפסקו לזכות הנתבע (להלן: הנתבע) ונתבע נוסף (להלן: שמואלי) סכומים שונים, במסגרת יחסים עסקיים שהתקיימו בין הצדדים לפני למעלה מעשרים שנה. אדגיש בפתח הדברים כי ההכרעה נשוא פסק דין זה מתייחסת לנתבע בלבד, לאחר שעניינו של שמואלי הסתיים (כפי שיפורט עוד להלן).

רקע כללי ודיוני:

תביעה זו שנפתחה בהליך של סדר דין מקוצר, הוגשה כנגד הנתבע ושמואלי ששימשו כסיטונאי סיגריות ועסקו בשיווק והפצת מוצרי הטבק של התובעת.

בין הצדדים נתגלע סכסוך כספי שבבסיסו השאלה האם הנתבע ושמואלי זכאים לפיצוי בגין ההפסקה המידית של יחסי ההפצה עימם, וככל שכך, מהו גובהו. סביב שאלות אלה התקיימה בין הצדדים מערכת הליכים רבה ומגוונת אשר לא פסחה על אף ערכאה, כולל בית המשפט העליון.

יריית הפתיחה של המערכת המשפטית בין הצדדים, החלה עם עתירתם של הנתבע ושמואלי לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן צו מניעה. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 1/6/95 באותו הליך (ת.א.(מחוזי-ת"א) 783/95), הסכימו הצדדים כי המחלוקת ביניהם תועבר לבוררות, כשההכרעה תתמקד בשתי שאלות עיקריות (פרק הזמן הסביר למתן הודעה על הפסקת השיווק ומהו הפיצוי המגיע לנתבע ושמואלי בגין ההפסקה המידית של השיווק). בנוסף, נקבע במסגרת אותן הסכמות כי התובעת מתחייבת לשלם את הסכום שייפסק תוך 15 יום ממועד מתן פסק הבורר, שאם לא כן תתווסף אליו כעבור כל 7 ימים מעבר למועד התשלום, תוספת בשיעור של 5% מהסכום המגיע באותה עת (להלן: התוספת השבועית ו/או ההסכמית).

כאחת עשרה שנה לאחר מכן, ביום 7/9/06, ניתן פסק הבוררות, בו נקבע כי הפיצוי החודשי המגיע לנתבע ולשמואלי בגין אי מתן הודעה מוקדמת עומד על סך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת למשך תקופה של 24 חודשים.

התובעת עתרה לבית המשפט המחוזי לביטולו של פסק הבוררות (ה"פ 1141/06) בטענה כי העמדת הפיצוי לנתבע ושמואלי על סך של 40,000 ₪ לאור ההסכם בין הצדדים כי סכום זה ישולם "על חשבון" בלבד – משמעה כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו.

בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' פלפל) מיום 14/8/07, נקבע כי פסק הבורר יוחזר אליו לשם השלמתו בשתי נקודות (הכרעה בשאלת הסכום החודשי שיש לשלם לנתבע ושמואלי בגין הודעה מוקדמת, וכן השלמה או הבהרת פסק הבורר לעניין מניין החודשים להודעה המוקדמת).

ביום 16/9/07 ניתן פסק הבורר המשלים, בו נקבע, בין היתר, כי יש להותיר את הסכום של 40,000 ₪ שנקבע לפיצוי הנתבע ושמואלי – על כנו.

בין לבין, התובעת עתרה לביטול פסק הבורר ובד בבד עתרה לעכב את הליכי ביצועו, ובפרט בכל הנוגע לשיעור הריבית הנטענת (שהוגדרה בבקשה כ"ריבית הקצוצה") החלה על הסכום הפסוק כפי שנקבע בהסכם הבוררות. התובעת צירפה לבקשה ערבות בנקאית בגובה הסכום שנפסק.

ביום 25/9/07 הורה בית המשפט (כבוד השופט מגן אלטוביה) על עיכוב ביצועו של פסק הבורר (במעמד צד אחד), בין היתר, לאחר הפקדת ערבות בנקאית על סך של 2,104,564 ₪.

ביום 16/10/07 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובעת לעיכוב ביצוע פסק הבורר, תוך שציין בהחלטתו כי הנתבע ושמואלי זכאים לקבל את הערבות הבנקאית שהופקדה.

התובעת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר המשלים (בש"א 19110/07), וביום 30/10/07 דחה בית משפט (כבוד השופטת ד. פלפל) את הבקשה.

ביום 1/11/07 שיגר ב"כ התובעת לב"כ הנתבע ושמואלי הודעה אודות תשלום תחת מחאה בסך של 2,630,741 ₪; סך של 2,104,564 ₪ הערבות הבנקאית שחולטה על ידי הנתבע ושמואלי באותו מועד. סך נוסף של 526,176 ₪ בגין התוספת השבועית שהוגדרה במכתב כ"ריבית הנשך" ביחס לתקופה שממתן פסק ההשלמה של הבורר. באשר לסך האחרון צורף בפועל שיק על סך 263,088 ₪ וכן אישור אודות ניכוי מס במקור בסכום זהה.

ביום 7/11/07 הגישו הנתבע ושמואלי בקשה לכבוד השופטת ד' פלפל לתיקון טעות בהחלטתה הנ"ל, שעניינה בשאלת המועד של פסק הבורר. הנתבע ושמואלי עתרו להכרה כי יום ה-7/9/06 ייחשב כמועד מתן פסק הבורר לראשונה בטרם השלמתו.

במסגרת החלטתה של כבוד השופטת פלפל מיום 1/1/08, נקבע כי מועד פסק הבורר מאושר לאחר תיקון הינו מיום 16/9/07.

התביעה דנן הוגשה ביום 8/11/07 כתביעה בסדר דין מקוצר. במסגרת התביעה עתרה התובעת להשיב לידיה מאת הנתבע ושמואלי סך של 526,176 ₪ ששולם להם כאמור למען הזהירות ביום 1/11/07 בגין "ריבית" בשיעור של 5% לשבוע, החל מיום 1/10/07 (15 ימים לאחר מתן הפסק) ועד ליום התשלום המלא בפועל (1/11/07).

בהחלטת כבוד השופט נ' שטרנליכט מיום 2/9/08, נדחתה בקשת הנתבע ושמואלי לסילוק התביעה על הסף, כשערעור על קביעה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 18/11/10. בר"ע שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כבוד השופט נ' הנדל) ביום 19/7/11.

בקשת הרשות להתגונן:

בקשת הרשות להתגונן הוגשה מטעם הנתבע ושמואלי ביום 30/12/10.

ביום 30/4/13 הגישו הנתבע ושמואלי בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן באופן שיתווספו לבקשה (ובהתאם לתצהירי התמיכה בה) שני סעיפים המפרטים את טענת הקיזוז שהועלתה (במסגרת סעיפים 67-68), את אופן חישובה וכן להוסיף תחשיב אשר צורף לאותה בקשה.

ביום 4/8/13 ניתנה החלטת כבוד הרשמת, ע' אייזדורפר אשר דחתה את בקשת התיקון. כבוד הרשמת קבעה בין היתר, כי אין מקום לאפשר לנתבע ושמואלי מקצה שיפורים, בחלוף שנתיים מיום הגשת בקשת הרשות להתגונן, ואין המדובר בטענה חדשה שהייתה מניעה להעלותה בבקשה המקורית.

ביום 15/9/13 הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת שלא להתיר את תיקון (רע"א 29635-09-13). כבוד השופט י' שינמן דחה את בקשת רשות הערעור תוך שהוא מדגיש כי לא נמצא בהחלטת הרשמת כל רבב, והיא מבוססת, מעוגנת בדין ותוצאותיה נכונות. כבוד השופט י' שינמן הדגיש כי המדובר בתיק שמתנהל מזה 6 שנים (נכון לאותו מועד), כשטרם ניתנה בה החלטה בבקשת הרשות להתגונן. את העיכובים בבירור התובענה תלה כבוד השופט שינמן בהתנהלות הנתבע ושמואלי אשר באה לידי ביטוי בבקשות הביניים השונות שהגישו ושהתבררו בפני לא פחות משלוש ערכאות שונות.

ביום 11/12/13 ניתנה החלטתה של כבוד הרשמת ע' אייזדורפר בבקשת הנתבע ושמואלי למחיקת כותרת ומתן הרשות להתגונן. כבוד הרשמת מצאה לנכון לדחות את שתי הבקשות;

באשר לבקשה למחיקת כותרת נקבע כי המקור להליך הבוררות ולפסק הבוררות העומד בבסיס התביעה, הינו הסכמת הצדדים אשר באה לידי ביטוי בדיון במסגרתו הסכימו על העברת המחלוקת לבוררות, הסכמה שקיבלה תוקף של בית המשפט. נקבע כי משמקורה של ההחלטה בדבר הפניית הצדדים לבוררות, בהתחייבות הצדדים, אשר 'נבלעה' בהליך הבוררות ובפסק הדין שניתן, בסופו של יום, הרי שעסקינן בתביעה מכח התחייבות שיש לה ראיה בכתב.

באשר לבקשה למתן הרשות להתגונן, נקבע כי ראשית, הנתבע ושמואלי לא פירטו את הטענה כדרך שמפרטים כתב תביעה כדרישת הפסיקה, וטענותיהם בעניין זה נטענו באופן כללי וסתמי. לגופו של עניין, הבהירה כבוד הרשמת כי לעניין המועד הקובע אודות מתן פסק הבוררות, לעניין חישוב התוספת, נדון כבר בפני מותבים שונים בבית המשפט המחוזי, ויש לראותו כיום ה-16/9/07. גם לעניין טענת הנתבע ושמואלי כי החלטת עיכוב ההליכים אינה משליכה על שאלת השבת הסכום הנ"ל, הפנתה כבוד הרשמת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18/11/10, שקבע כי על תקופת עיכוב ההליכים חלה ההלכה שנקבעה ברע"א 369/10, כשהמסקנה הצריכה בנסיבות העניין היא כי התובעת ביצעה את התשלום בתוך התקופה שנקבעה בהסכמות – בתוך 15 יום ממועד מתן פסק הבורר.

ביום 30/1/14 הוגש ערעור על החלטת כבוד הרשמת לדחיית בקשת הרשות להתגונן. הערעור הוגש מטעמו של הנתבע בלבד.

בפסק הדין שניתן במסגרת הערעור נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת לבחון את טענת הקיזוז כפי שהועלתה בסעיפים 67 ו-68 לבקשת הרשות להתגונן.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 8/1/15 הובהר כי הנתבע שילם ב-1/2014 את סכום התביעה.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 26/4/15. מטעם הנתבע העידו עו"ד רענן בשן, בנו של הנתבע (ע.ה. 1) וכן רו"ח חיים אביגל (ע.ה. 2) אשר ערך את חוות הדעת מיום 25/11/14. יצוין כי תצהירו של הנתבע 1 נמשך מתיק בית המשפט (לאור מצבו הרפואי והרצון לחסוך ממנו בשל כך את חקירתו הנגדית; ר' ע' 11 שו' 4-9 לפרו'). מטעם התובעת העיד רו"ח רוני רביע אשר ערך את חוות הדעת מיום 30/3/15.

דיון והכרעה:

תיק זה שב לדיון כאמור בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 1/10/14, בו נקבע כי היה מקום כי בית המשפט יבחן את טענת הקיזוז כפי שהועלתה בסעיפים 67 ו- 68 לבקשת הרשות להתגונן.

למען הסדר הטוב יובא להלן הנטען בסעיפים 67 ו-68 לבקשת הרשות להתגונן:

"טענות הקיזוז -

67. בהתאם להסכם הפשרה משנת 1995 ובהתאם לפסק הבוררות מה-7/9/06, זכאים המבקשים לתוספת שבועית של 5% על הסכום שנקבע בפסק הבורר, החל מיום 22/9/06 סכום אשר בכל ההליכים שנערכו בין הצדדים לאחר מתן פסק הבוררות לא שונה ולו בשקל.

68. פסק הבוררות נכון לעת הינתנו עמד על סך של 2.3 מיליון שקל ויחד עם התוספת השבועית עד למועד בו הואילה המשיבה לשלם את הסך של 2.1 מליון שקל בשנת 2007, על דרך חילוט הערבות הבנקאית הסתכם אז בשנת 2007, בסכום של עשרות מליוני שקלים וזאת על פי חישוב אריתמטי פשוט (לפיו 2.3 מליון בתוספת 5% מסתכמת בסוף שבוע ראשון (מיום 22/9/2006) בסכום של 2,415,000 ₪ וסכום זה בתוספת 5% מסתכמים (שבוע לאחר מכן) בשבוע השני לאחור בסכום של 2,535,750 ₪ ובאופן דומה מגיע חוב התובעת לנתבעים בשבוע השישי לאיחור בסכום של 3,082,219 ₪. ההפרש בין חוב התובעת לנתבעים לאחר קיזוז הסכום ששולם בחילוט הערבות של הנתבעים, עולה לאין שיעור על הסכום הנתבע ולפיכך מקזזים הנתבעים מכל סכום שייקבע (אם יקבע) כי מגיע לתובעת, את הסכומים שחייבת התובעת לנתבעים בגין אי תשלום פסק הבורר ביום 22/9/06."

חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים:

מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של רו"ח חיים אביגל. הנחות היסוד לביצוע התחשיב של רו"ח הנתבע היו כדלקמן:

נקודת הפתיחה של רו"ח הנתבע הייתה כי נכון ליום 16/9/07 (מועד מתן פסק הבורר המשלים) עמד הסכום לטובת הנתבע ושמואלי בסך 2,443,839 ₪ (חישובו של הסך שנפסק על ידי הבורר בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית והצמדה מיום 1/9/1995 ועד 16/9/07)

לסכום שהתקבל לעיל קבע רו"ח הנתבע כי יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק מיום 17/9/07 ועד ליום 25/9/07 (מועד מתן עיכוב הביצוע).

סך החוב אליו הגיע רו"ח הנתבע נכון ליום 16/10/07 עמד על סך של 2,442,528 ₪. על סכום זה הוסיף רו"ח הנתבע את התוספת השבועית בשיעור 5% למשך פרק הזמן שמיום 17/10/07 עד ליום 30/10/07 – כך שיתרת החוב לטובת הנתבע (והנתבע הנוסף) עמדה לשיטתו ביום 31/10/07 על סך של 2,692,887 ₪.

לאחר מכן, ביצע רו"ח הנתבע את ההפחתה של הערבות הבנקאית שחולטה באותו מועד בסך של 2,104,565 ₪, כך שיתרת החוב של התובעת נכון ליום 31/10/07 עמדה על סך 588,322 ₪.

על סכום זה הוסיף רו"ח הנתבע את התוספת השבועית בשיעור 5% למשך פרק הזמן שמיום 31/10/07 עד ליום 4/12/07 – כך שיתרת החוב לטובת הנתבע (ושמואלי) עמדה ביום 4/12/07 על סך של 750,865 ₪.

מהסכום הנ"ל הפחית רו"ח הנתבע את התשלום שהועבר על ידי התובעת ביום 4/12/07 בסך 326,207 ₪, כך שיתרת החוב של התובעת נכון לאותו מועד עמדה על סך של 424,658 ₪.

פעולות החישוב האחרונות שביצע רו"ח הנתבע בתחשיבו באו לידי ביטוי בהוספת התוספת השבועית על הסכום הנ"ל; תחילה לגבי התקופה שבין 4/12/07 ועד לסוף אותה שנה, כך שהתקבלה תוצאה של 516,174 ₪; לאחר מכן חישוב התוספת השבועית נעשה באופן מצטבר ביחס לתקופה של שנה מלאה, למשך 4 שנים, כך שיתרת החוב לשיטתו של רו"ח הנתבע נכון ליום 31/12/11 עמדה על למעלה מ-13 מיליארד ש"ח.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של רו"ח רוני רביע. הנחות היסוד לביצוע התחשיב של רו"ח הנתבע היו כדלקמן:

נקודת הפתיחה של רו"ח התובעת הייתה יום ה-17/10/07 (מועד פקיעת עיכוב הביצוע) שלגביו קבע רו"ח התובעת כי סכום פסק הדין בתוספת ריבית והצמדה עמד על 2,112,570 ₪. רו"ח התובעת ציין כי סכום זה לא כלל את שיעור המע"מ.

הצעד הבא על-פי תחשיב רו"ח התובעת הייתה הפחתה של הסכום שהופקד בקופת בית המשפט.

נכון ליום 1/11/07 עמדה יתרת החוב של התובעת על סך של 8,826 ₪ (לאחר שרו"ח התובעת הוסיף את התוספת השבועית על ההפרש שבין סכום החוב נכון ליום 17/10/07 לבין הערבות שהופקדה בקופת בית המשפט).

השלב הבא בחישובו של רו"ח התובעת היה הפחתה של התשלום (הנוסף) ששולם תחת מחאה ומטעמי זהירות בסך 526,176 ₪.

בסופו של יום, עמדה יתרת החובה של הנתבע נכון ליום 4/12/07 על סך של 521,163 ₪ (זאת לאחר תשלום הסך של 327,409 שהועבר לנתבע ושמואלי בגין רכיב המע"מ).

עוד בטרם אפנה להכרעה בעניין אימוץ המתווה שמוצע (כולו או חלקו) על ידי כל אחד מהצדדים, מוצאת אני לנכון להעיר הערה כללית באשר לחוות הדעת של הנתבע. מחקירתו הנגדית של רו"ח הנתבע, עולה כי החלק הפרטני בחוות הדעת (שצורף כנספח לחוות הדעת), בוצע על ידו בהתאם להנחיות והוראות שניתנו לו על ידי באת כוחו של הנתבע, ללא כל הפעלה של שיקול דעת מטעמו.

רו"ח הנתבע הסכים בחקירתו הנגדית כי שימש למעשה כ"מחשב אנושי" בלבד לתרגום פשוט של ההנחיות שקיבל, כאשר הודה ברוב הגינותו כי הנחיות אלה לא עניינו אותו (ר' עדותו בע' 15 שו' 21-27 לפרו').

הנתון הצורם ביותר אולי מאופן עריכת התחשיב נשוא חוות הדעת, בא לידי ביטוי בהתעלמות המוחלטת של רו"ח הנתבע מהתשלום הנוסף ש אין מחלוקת כי הועבר לידי הנתבע ושמואלי ביום 1/11/07.

הכרעת עקרונות החישוב הצריכים:

במחלוקת שבין הצדדים אודות דרך החישוב הנכונה והראויה, בחרתי לבכר את עיקרי טענות התובעת, כשהעדפה זו מתייחסת בעיקרה למשמעויות השונות שיש לתן לתשלומים השונים שהועברו בזמן נתון, ומידת השפעתם על ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים, לרבות שאלת זכאותו של הנתבע ל"הריץ" את התוספת השבועית שנקבעה, בנקודת זמן כזו או אחרת היחס לסכום כזה או אחר.

אשוב ואבהיר כי יש לראות את המועד לצורך התשלום מצד התובעת בהתאם לפסק הבוררות ותשלום של תוספת כלשהי, כיום ה-16/9/07 המועד בו נתן הבורר את פסק דינו המשלים (כפי שנצטווה כאמור על ידי בית המשפט המחוזי). מועד זה הוכר ככזה על ידי מספר ערכאות בעבר והוא ישמש כנקודת המוצא הצריכה בענייננו. יצוין כי כפועל יוצא מכך, המועד שננקב בסעיף 67 לבקשת הרשות להתגונן אינו רלוונטי.

בהתאם להסכם הבוררות שהושג כאמור בין הצדדים בדיון מיום 1/6/95, לא יכולה להיות מחלוקת כי היה על התובעת לשאת בתשלום הפסק בתוך 15 ימים – משעה שכאמור המועד שבו כאמור היה על הנתבעת לשאת בתשלום החוב שנפסק על ידי הבורר הינו יום 16/9/07 – המועד לתשלום חיוב התובעת היה אמור להתבצע עד ליום 1/10/07.

התובעת כאמור הגישה בקשה לעיכוב ביצוע ביום 25/9/07 (שהוגשה בד בבד עם הבקשה שהגישה לביטול הפסק הסופי). עיכוב הביצוע ניתן לה במעמד צד אחד לאחר שהפקידה ערבות בנקאית בסך 2,104,564 ₪. כאן המקום לציין כי מספר ערכאות קודמות הבהירו כבר יש לדחות את טענת הנתבע לפיה עיכוב ההליכים אינו מביא לעצירת הִתווספות התוספת השבועית (ר' סעיף 8 להחלטת כבוד הרשמת מיום 11/12/13 וההפניה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי (רע"א 13242-09-08) מיום 18/11/10).

בהחלטתה של כבוד השופטת ד' פלפל מיום 16/10/07 (בש"א 19111/07) נדחתה הבקשה לעיכוב הביצוע מטעם התובעת, כשבסיפא של אותה החלטה, צוין ברחל בתך הקטנה כי "המשיבים זכאים לקבל את הערבות הבנקאית שהופקדה, ע"ח פסק הבורר". יש להסכים עם טענת התובעת כי הנתבע (כמו גם שמואלי), היו רשאים לחלט את הערבות כבר למחרת היום. בחירתו של הנתבע (ושמואלי) לממש את הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי התובעת במועד מאוחר יותר, אינה צריכה להיזקף לחובתה של התובעת בעניין החלת התוספת ההסכמית.

ביום 30/10/07 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובעת לביטול החלטת ההשלמה, תוך קביעה כי הבורר השלים את פסק הבורר כפי שנתבקש.

אין מחלוקת כי הנתבע (ושמואלי) מימשו את הערבות בפועל ביום 1/11/07. אין גם מחלוקת כי באותו מועד הועבר לידי הנתבע ושמואלי, תחת מחאה ולצורך הזהירות, סך של 526,176 ₪, כשמחציתו הועבר בשיק ולגבי המחצית השנייה צורף אישור אודות ניכוי מס במקור (סוגיה שעוד ארחיב עליה בהמשך).

מכל האמור, המסקנה הצריכה היא כי אין הנתבע זכאי לתוספת השבועית בגין התקופה שבין 16/10/07 עד ליום 1/11/07 – המועד בו מימש (ביחד עם שמואלי) את הערבות. כחיזוק לרוח קביעה זו, ומבלי שהדבר יפורש כסיווג התוספת השבועית, אזכיר בהקשר זה את הרציונל הטמון בסעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 לפיו לא תוטל ריבית על חיוב, בשעה שסכום החיוב הוצע לזוכה וזה סירב לקבלו.

השאלה הצריכה עתה הינה באשר למועד העברת תשלום המע"מ מצד התובעת. אין מחלוקת כי על הסכום שנפסק בפסק הבורר היה להוסיף את המע"מ (בשיעורו הנהוג באותה עת). השאלה הנשאלת בהקשר זה הינה האם העברת תשלום המע"מ על ידי התובעת בפועל רק ביום 4/12/07, מזכה את הנתבע לתוספת השבועית לתקופה שממועד האפשרות של הנתבע לממש את הערבות הבנקאית ועד למועד התשלום בגין המע"מ בפועל.

עוד בטרם דיון לגופה של זכאות לתוספת בגין תקופה זו בגין רכיב המע"מ, הנני סבורה כי יש בטענה משום הרחבת חזית, ככל שטענה זו לא נטענה באופן מפורש בסעיפי הבר"ל האמורים שדנו בעניין הקיזוז. נושא זה של התשלום המאוחר של המע"מ ביום 4/12/07, זכה אמנם להתייחסות מפורשת בבקשה לתיקון הבקשה למתן הרשות להתגונן, אולם כאמור בקשת תיקון זו נדחתה הן על ידי כבוד הרשמת והן על ידי בית המשפט המחוזי (רע"א 29635-09-13). לא למיותר להזכיר בהקשר זה, את דבריו של בית המשפט המחוזי בערעור על דחיית בקשת הרשות להתגונן, עת ציין כי באשר לבקשתו של הנתבע 1 לאפשר לו להגיש בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן, כי היא "איננה מעניינו במיוחד" בהדגישו כי בקשה כזו נדחתה בעבר והדבר אושר בפסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט שינמן. משכך הם פני הדברים, הרי שנסתם הגולל על טענת הקיזוז של הנתבע באשר לזכאות תוספת נטענת בגין רכיב המע"מ.

על אף קביעתי זו, לא אפטור עצמי מהתמודדות עם הטענה גופה. התובעת טענה לאורך כל הדרך כי מועד התשלום של המע"מ היה יכול להתבצע עד ליום 15/12/07, ככל שמועד החבות של הנתבע היה אמור לחול רק במועד זה. כן, טענה התובעת כי לא זו בלבד שהתשלום בגין המע"מ הועבר לפני מועד זה (4/12/07), אלא שהוא שולם על אף שלא הוצאה מטעם הנתבע חשבונית על מלוא הסכום, כמתחייב. יצוין, כי טענה זו של התובעת לעניין מועד החבות בפועל של תשלום המע"מ, זכתה לחיזוק בעדותו של רואה החשבון מטעמה, עת נלמד מתשובתו לשאלת בית המשפט כי אכן תשלומי המע"מ משולמים ב-15 לחודש העוקב (ר' ע' 17 שו' 13-14 לפרו').

אף אם אבחר שלא לקבוע מסמרות באשר לנהלים/הנחיות הנהוגות בתחום זה, הנני סבורה שיש להסכים עם טענתה העקרונית של התובעת לפיה בחינת המאזן הכספי של הצדדים באותה עת, מעלה כי שיעור התוספת השבועית בגין תקופת חישוב זו, נבלע בסכום הנוסף ששולם לנתבע ביום 1/11/07 – הוא הסך של 526,176 ₪. גם אם התובעת הבהירה כי המדובר בסכום ששולם תחת מחאה ומטעמי זהירות, אין בנתון זה, כדי לפגוע בכך שבנקודת הזמן הצריכה שולם לנתבע מלא הסכום שנפסק לזכותו, כולל שיעור המע"מ. הניסיון של הנתבע ו/או רוה"ח מטעמו להתעלם מסך זה, ולבקש ל"הריץ" את התוספת ההסכמית בעניין המע"מ בנפרד ובמנותק, הינו בבחינת ניסיון מלאכותי, מאולץ ומנוגד לכללי היגיון וצדק, ויש לדחותו.

לא למיותר להעיר בהקשר זה, כי תמוה כיצד בשעה שהנתבע עותר להכרה בקיזוז סכום אסטרונומי שמקורו בהרצת התוספת השבועית על יתרת החובה שנותרה לשיטתו, הוא השיב את סכום התביעה (היחסי לחלקו) לאחר דחיית בקשת הרשות להתגונן, רק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

שאלה נוספת אשר יש ליתן עליה את הדעת, הינה האם התובעת פעלה כדין בשעה שבצעה ניכוי מס במקור ביחס למחצית הסכום (526,176 ₪) אותו העבירה כאמור תחת מחאה ביום 1/11/07.

מעיון בהחלטות השונות שניתנו עד כה במסגרת מסכת ההליכים השונים שהתקיימו עד כה, עולה כי למעשה לא הייתה הכרעה לגופו של עניין בסיווג אותה "תוספת שבועית". אמנם בחלק מההחלטות שניתנו בערכאות השונות במסגרת ההליכים השונים שהתקיימו בין הצדדים, כונתה התוספת ריבית, אולם סוגיה זו לא הוכרעה לגופה.

מכל מקום, הנני סבורה כי לשם הכרעת השאלה האמורה, אין צורך שאדרש לעניין סיווגה של אותה תוספת, האם ריבית היא, אם לאו.

גם אם התובעת האמינה כי הסכום שהעבירה תחת מחאה (526,176 ₪) הינו ריבית, ועל כן ביצעה את ניכוי המס במקור, עדיין יש לראות את הסכום שנוכה ככזה הנזקף לזכותו של הנתבע ברשויות המס, בין אם סכום זה קזז עם חובות אחרים או בין בהצטברותו כיתרת זכות.

באם נשוב לתכלית שרצו הצדדים ו/או כבוד המותב להגשים באמצעות ההסכמה לתוספת זו, הרי שלא ניתן לפרש בחירה זו של התובעת כסוג של התחמקות ו/או התמהמהות בתשלום חובה הפסוק, שכן סכום זה יצא בפועל מכיסה. בנסיבות אלה, אין לזקוף לחובת התובעת כל תוספת שבועית בגין עניין זה.

סוף-דבר:

לאור מכלול האמור לעיל, דין טענות הקיזוז של הנתבע, להידחות.

הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דובק בע"מ
נתבע: בשן ישי
שופט :
עורכי דין: