ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליעזר אבני נגד ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל מחוז... :

בפני כבוד השופט הבכיר צבי סגל

המערער:

אליעזר אבני (עו"ד בהשעיה)
ת.ז. XXXXX862; רישיון 13112

נגד

המשיבה:

ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל מחוז תל אביב והמרכז
ע"י ב"כ עו"ד מייק יורד-ריד, פרקליט ועדת האתיקה

פסק דין

לפניי הודעת ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (עו"ד יעל פנקס – אב"ד), בתיק בד"א 86/13, מיום 23.3.15 , בגדרה נדחתה בקשת המערער לעיכוב הליכי השעיה, ולחלופין דחיית ההשעיה לחודשיים בשל הגשת בקשתו לחנינה ומחיקת הריש ום הפלילי בגין הרשעתו בת"פ 5538/09 (להלן: " התיק הפלילי").
המערער מלין בערעורו גם כנגד חוקיות ההליך שנוהל לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, מאחר שלטענתו המשיבה נקטה בהליכים משמעתיים עוד בטרם ניתן פסק הדין בתיק הפלילי. עוד טען, כי האפשרות שבקשתו לחנינה תתקבל, מובילה לביטול מעיקרו של ההליך לפי סעיף 75 לחוק.
רקע כללי
כנגד המערער הוגשה ביום 4.7.12 בקשה להטלת עונש (להלן: "הבקשה") לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין" ו/או "החוק"). הבקשה הוגשה בעקבות הרשעתו של המערער בפלילים בבית משפט השלום בתל אביב, במסגרת ת"פ 5538/09, אשר ייחס לו עבירות בשלוש פרשיות שונות: "פרשת נגר", "פרשת חולי" ו"פרשת לוי", ובכללן: עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; וכן שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין. עם זאת, המערער זוכה מחמת הספק מביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה במסגרת "פרשת לוי". העבירות נעברו כלפי מתלוננים אשר פנו למערער, בתוקף היותו עו"ד, לצורך ייצוג משפטי.
בית הדין המשמעתי המחוזי קיבל את בקשת המשיבה וגזר על המערער עונש של 8 שנות השעיה בפועל בגין שתי הפרשיות בהן הורשע (מתוך השלוש).
המערער ערער על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 86/13) והעלה טענות ביחס להרשעתו בשל סיכון כפול והגנה מן הצדק. ביום 17.10.14 קיבל בית הדין המשמעתי הארצי את הערעור באופן חלקי וקבע כי בכל הקשור לאישום השני, היינו – "פרשת חולי", נוכח קיומו של הליך משמעתי (לרבות הרשעה) אשר הותלה לצורך הגשת הבקשה כנגד המערער, יש לבטל את העונש שהוטל עליו בגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי , ולגזור את עונשו ביחס לאישום הראשון בלבד (פרשת נגר), כך שעונשו של המערער הופחת ל-5 שנות השעיה בפועל.
על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי הגיש המערער ערעור, אליו צורפה בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמל"ע 41627-10-14, בפני כבוד סגן הנשיא מ' דרורי), אשר הפחית ביום 23.12.14 את עונשו של המערער מ-5 שנות השעיה בפועל ל-49 חודשים.
המשיבה עתרה לבית המשפט העליון בבקשה לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ביום 22.1.15 הסכים המערער למתן ארכה אך ביקש כי תינתן לו ארכה דומה להגשת הליך ערעורי על אותו פסק דין. ביום 27.1.15 הוגשה לבית המשפט העליון הודעה מטעם המשיבה, לפיה עוד ביום 30.12.14 הגיש המערער בקשת רשות ערעור קודמת על אותו פסק דין ממש של בית המשפט המחוזי, וכי בקשה זו נדחתה על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין ביום 6.1.15 (בר"ש 8984/15). לא זו אף זו, המערער אף הגיש ביום 14.1.15, בגדר אותו הליך, בקשה לעיון חוזר ואף זו נדחתה על ידי כבוד השופט רובינשטיין ביום 18.1.15. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון (כבוד הרשם ג' לובינסקי), בבש"פ 430/15, מיום 9.2.15, נקבע כי התנהלותו של המערער, אשר עתר לקבלת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מבלי שטרח לציין שכבר הגיש בקשה כאמור לאותו בית משפט וכי בקשתו נדחתה – מהווה חוסר תום לב דיוני מובהק, שהרי לו היה המערער מיידע את בית המשפט על דבר הגשתה של בקשת רשות הערעור הקודמת, לא הייתה ניתנת לו ארכה להגשת הליך ערעורי נוסף, זאת מאחר שבעל דין אינו רשאי לערער פעמיים על אותה החלטה. בהינתן כל אלה, נדחתה בקשת המערער.
ביום 15.3.15 הוגשה לבית הדין המשמעתי הארצי בקשת המערער לעיכוב הליכי השעיה, ולחלופין - לדחיית ההשעיה למשך חודשיים, מאחר שהגיש בקשה לחנינה ומחיקת הרישום הפלילי. בתגובתה לבקשה, התנגדה המשיבה לעיכוב הביצוע, בין היתר, מחמת מעשה בית דין. החלטת בית הדין המשמעתי הארצי מושא הערעור דנא
בית הדין המשמעתי הארצי לא מצא בנימוקי המערער נימוק המצדיק את קבלת הבקשה, וסטייה מההלכה לפיה אין לעכב את ריצוי העונש אלא במקרים חריגים. צוין, כי העונש שהושת על המערער הן על ידי בית הדין הארצי והן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, שיקף את חומרת המעשים , הביא בחשבון גם את טיעוני המערער, שהתקבלו באופן חלקי, כך שבסופו של יום הענישה שהושתה על המשיבה הופחתה מ-8 שנות השעיה בפועל ל-49 חודשים. לא זו אף זו, התיק הפלילי הוגש בשנת 2009, היינו – לפני כ-6 שנים , והעבירות שבגינן הורשע המערער בוצעו מספר שנים קודם לכן. לפיכך, העובדה שהמערער פנה לנשיא המדינה בבקשה לחנינה ומחיקת הרישום הפלילי איננה מהווה טעם לדחיית תחילת תקופת ההשעיה.
ביום 30.3.15 הגיש המערער לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע עונש ההשעיה. עוד באותו יום הגישה המשיבה את התנגדותה, מן הטעם שכנגד המבקש קיימות החלטות שיפוטיות חלוטות של בית המשפט העליון. בקשת המערער נדחתה (בהחלטות שניתנו ביום 1.4.15 וב יום 3.4.15).
ביום 26.4.15 נקבע מועד לשמיעת הערעור. עוד באותו יום הגישה המשיבה בקשה לביטול הדיון ולסילוק הערעור על הסף מאותם טעמים בגינם התנגדה לבקשה לעיכוב ביצוע העונש. בהחלטתי מיום 26.4.15 ביטלתי את מועד הדיון שנקבע עד לקבלת תגובת המערער ומתן החלטה בבקשת המשיבה למחיקה על הסף.
נימוקי הערעור
כמבואר לעיל, המערער טוען כנגד חוקיות ההליך לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, מאחר שלטענתו המשיבה נקטה בהליכים משמעתיים עוד בטרם ניתן פסק הדין בתיק הפלילי, והיה ובקשתו לחנינה תתקבל, או אז ההליך לפי סעיף 75 לחוק ייחשב כמבוטל מדעיקרא.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה ונספחיה, בתגובת המשיבה ובהחלטות הערכאות הקודמות בעניינו של המערער (בית הדין המשמעתי המחוזי; בית הדין המשמעתי הארצי; בית המשפט המחוזי; וכן בית המשפט העליון), נחה דעתי כי דין בקשת המשיבה למחיקת הערעור על הסף להתקבל. להלן יפורטו נימוקיי.
עיקר בניינו של ערעור המערער מתמקד בטענות הגנת הסיכון הכפול והגנה מן הצדק. טענות אלו נדונו בהרחבה בבית הדין המשמעתי המחוזי, הארצי, ובית המשפט המחוזי – ואף התקבלו בחלקן . מקום בו קבעו ארבע ערכאות כי במעשיו של המערער יש קלון וכי מדובר בעבירות חמורות אשר בוצעו בקשר ישיר עם עיסוקו במקצוע עריכת הדין – אינני מוצא מקום להתערבות נוספת מצד בית משפט זה .
כלל סופיות הדיון מיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, ובכך אף להקל על העומס המוטל על בתי המשפט ולהבטיח פעולה תקינה וחסכונית של המערכת השיפוטית בביצוע מלאכתה. יש למנוע הכבדה מיותרת על בתי המשפט ובזבוז זמנם, באופן שמי שכבר ניתנה לו ההזדמנות להישמע בעניינו, לאמור: ניתן לו יומו בבית המשפט, לא יוכל לחזור ולהטריד את המערכת השיפוטית באותו עניין שכבר נדון והוכרע בפסק דין. שני שיקולים מרכזיים מצדיקים אפוא שלא להידרש שוב להליך שכבר נדון והוכרע לגביו: האחד, כאמור, השיקול בדבר הבטחת סופיותן של הכרעות שיפוטיות ויעילות ההליך השיפוטי. יסוד זה חשוב על מנת למנוע במקרה רגיל הטרדתו של בעל דין שכנגד כך שעליו להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות להעמידו לדיון ולהכרעה; השני, השיקול הנוגע לאינטרס הציבורי במניעת עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו. עניין זה קשור אף להיבט העקביות שבהכרעות השיפוטיות ולצורך בשמירה על האמון במערכת המשפט (ראו , ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 100 (1997).
התנהלותו הדיונית של המערער – אשר הגיש ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי לבית הדין המשמעתי הארצי; ועל פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי; ועל פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (פעמיים!); ולאחר מכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע העונש לבית הדין המשמעתי הארצי; וכעת שוב מערער לבית המשפט המחוזי – תמוהה ביותר, מהווה חוסר תום לב ופוגעת בכלל סופיות הדיון. כמבואר לעיל, ל מערער ניתן יומו בבית המשפט בארבע ערכאות (!) (המבררת ו בשלוש ערכאות ערעוריות).
במצב דברים זה, לאחר שהוגשו ערעורים על פסק הדין וניתן פסק דין בערעור (לטובת המערער!), אינני סבור כי ניתן כעת לערער פעם נוספת. ברי אפוא, כי התנהלות שכזו אינה רצויה ויש בה משום פגיעה ממשית בעיקרון סופיות הדיון.
לא זו אף זו, אחד הטעמים לערעור שלפניי הוא בקשת החנינה מהנשיא, שהמערער מעריך שתינתן לו. ככלל, פרט למקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, בקשת חנינה מהנשיא לא תהווה שיקול לעיכוב ביצוע עונש (בש"פ 617/94 אוטמזגין נ' מדינת ישראל (31.12.94) ; ע"פ 9000/11 נאסר סלמן נ' מדינת ישראל (13.12.11) ). חוששני, ש נימוקו של המ ערער אינ ו בבחינת החריג הנדיר היוצא מן הכלל שהיה מצדיק קבלת בקשה כזו. בית המשפט העליון עמד על כך לא אחת בהדגישו כראוי, פרט למקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, שנימוק זה, כשלעצמו, לא ישמש טעם לעיכוב ביצוע העונש. בע"פ 156/80 בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 744 (25.3.81) נקבע בהקשר זה , בין היתר, כי:
"כשופטים מצווים אנו להחליט מהו העונש על פי מידת הדין - ומידה זו יכול שתהא מהולה במידה מסוימת של מידת הרחמים המותרת לנו - שמן הצדק ומן הראוי לגזור על מי שהורשע בדין, הכול לפי העבירה, לפי העבריין ולפי נסיבותיו של כל עניין ועניין. השימוש במידת החסד הפקיד המחוקק בידיה של הרשות המחוננת, ואין בידינו לערב שיקוליה של זו בשיקולינו שלנו".
עיכוב ביצוע גזר דין בנימוק שהוגשה בקשה לחנינה לכבוד נשיא המדינה, יש בו משום עירוב שיקוליו של בית המשפט בשיקוליה של הרשות המחוננת, ומשום אפשרות של השפעה, כביכול, על שיקוליה של זו, ומן הראוי שלא ייעשה כך ולא ייראה כך ( בש"פ 1835/93‏ ‎‎דב קלווין‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(2) 101).
ב"כ המשיבה עתר לחיוב המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת המשיבה נוכח התנהלות המערער ש מנהל הליכי סרק מכבידים בערכאות שונות. לטענתו, לשם ניהול ההליכים המשניים לבקשות השונות לאחר החלטות בית המשפט העליון, המשיבה נאלצה להעמיד מערך משפטי מורכב בכדי להתמודד עם ההליכים הרבים שננקטו עד כה ונדחו, ומדובר בעלויות מכספי ציבור עורכי הדין החברים בלשכה.
בית המשפט רשאי להתחשב בהתנהגות בעל דין לצורך הטלת הוצאות. סבורני, כי במקרה דנן יש ממש בבקשה ב"כ המשיבה, וכי בגין התנהלותו של המערער יש לחייבו בהוצאות לטובת המשיבה.
כללו ועיקרו של דבר, אני מקבל את בקשת ב"כ המשיבה ומורה על מחיקת הערעור על הסף . החלטת בית הדין המשמעתי הארצי מיום 23.3.15 תיוותר אפוא על כנה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 3000 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לידי הצדדים.
ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אליעזר אבני
נתבע: ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל מחוז תל אביב והמרכז
שופט :
עורכי דין: