ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק המזרחי המאוחד נגד גלינואר :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 034367/03

בפני:

כב' השופטת סימון ורדינה

תאריך:

27/08/2008

בעניין:

בנק המזרחי המאוחד

ע"י ב"כ עו"ד

שילנסקי שפיר

התובע

נ ג ד

גלינואר יוסף

ע"י ב"כ עו"ד

סורוקר אורי

הנתבע

פסק דין

1. בנק המזרחי המאוחד (להלן: "הבנק") הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד גלינואר יוסף (להלן: "הנתבע"), לסילוק יתרת חובה של הנתבע בחשבונו בסניף מרכז עסקים יהלומים של הבנק.

בעקבות הסכמת הצדדים, קיבל הנתבע רשות להתגונן בטענות ההגנה הבאות:

א) למרות ההסכמה בין מר ישראל גנות (להלן: "מר גנות"), מי שהיה מנהל סניף מרכז עסקים יהלומים של הבנק בעת פתיחת חשבון הנתבע בבנק ב-1981, לבין הנתבע, כי חשבון הנתבע יחויב בגין יתרת חובה בריבית לייבור + תוספת סיכון בשיעור 1% לשנה, חויב החשבון לאורך כל הדרך ב"תוספת סיכון" בשיעור של 3% לשנה. חישוב נכון בהתאם לתוספת הסיכון המוסכמת יעמיד את החשבון בזכות של 85,188 $ נכון ליום הגשת התביעה.

ב) מחשבונו של הנתבע הוצאו כספים (תחת הכותרת "העברות") בסכום נומינלי של 327,295 $, ללא קבלת הוראות מהנתבע ואף ללא ידיעתו.

ג) בשנת 1999, לאחר כניסתו של מר אברהם צובל (להלן: "מר צובל") לנהל את סניף הבנק, דרש מר צובל מהנתבע, שלא כדין, להמציא ביטחונות לחשבון ולחסל על אתר את כל יתרת החובה, דרישה שגרמה לכך שהנתבע נאלץ למכור בבהילות יהלומים ונגרם לו הפסד כספי ניכר.

ד) בפגישה, שהתקיימה בין מר צובל לבין הנתבע בחודש מאי 2002, הגיעו השניים להסכמה, כי הנתבע יסלק את חובו בתשלומים חודשיים של 1,000 $ כל תשלום. למרות הסכם זה, שלטענת הנתבע עמד בו, הוגשה התביעה.

ה) הבנק גרם נזק לשמו הטוב של הנתבע ולפגיעה בעסקיו בפעולות הבאות:

(1) שלא כדין, החזיר ללא פירעון, שיק על סך 12,000 $, שמשך הנתבע בעת שהחשבון היה ביתרת חובה של 100,000 $.

(2) הבנק דיווח ללקוח של הנתבע, כי הנתבע הינו לקוח בעייתי. כתוצאה מכך, עסקה, שעמד הנתבע לקשור עם אותו לקוח ירדה לטמיון. הנתבע הפסיד סך של 10% מערך העסקה קרי, 25,000 $.

אדון בטענות ההגנה הנ"ל אחת לאחת.

ההסכם באשר לחיוב בחשבון בריבית לייבור + 1%:

2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאורך כל הדרך חויב חשבונו של הנתבע בהיותו ביתרת חובה בריבית בשיעור לייבור + 3%.

לגרסת הנתבע, חיוב חשבונו בריבית בשיעור הנ"ל, נעשה שלא כדין, בניגוד להסכם מפורש בינו לבין מי שהיה מנהל הסניף בעת פתיחת החשבון, מר גנות. אותו הסכם לא שונה מעולם. אילו היה החשבון מחויב בריבית המוסכמת בלבד, הייתה יתרת החובה בחשבון קטנה יותר ב-85,188 $.

העדות היחידה מטעם ההגנה בנושא ההסכם הנ"ל הינה עדותו של הנתבע, אשר הודה, שההסכם שמדובר בו לעניין שיעור הריבית - סוכם בעל פה ולא תועד בכתב. להוכחת שיעור הזיכוי, שלטענתו יש לזכות בו את חשבונו, מסתמך הנתבע על חוות דעת מומחה מטעמו, מר דוד אברון, מומחה לניתוח ושחזור חשבונות בנק ויעוץ פיננסי.

כנגד עדותו של הנתבע לעניין שיעור הריבית, הובאה עדותו של מר צובל, שלדבריו כיהן כמנהל סניף הבנק מאז ינואר 1999 ועד חודש יוני 2005, והכיר את חשבונו של הנתבע בבנק. מר צובל העיד, כי:

א) בתקופה, בה היה מנהל הסניף, שיעור תוספת הסיכון על ריבית הלייבור בחשבונות לקוחות בתחום היהלומים היה בממוצע 2% - 3% והשתנה מלקוח ללקוח בהתאם להיקף הפעילות בחשבון הלקוח, להיקף הביטחונות ולטיב הלקוח. לדבריו, בשנים קודמות, בשנות השמונים ו/או התשעים, שיעור תוספת הסיכון שגבה הבנק היה גבוה יותר מאשר בתקופה בה היה מר צובל מנהל הסניף.

ב) על פי היקף הפעילות בחשבונו של הנתבע, כפי שהשתקפה בדפי החשבון, ועל פי היקף הביטחונות שלו, חיוב בתוספת סיכון של 1% הינו נמוך ביותר ואינו סביר, ואילו חיוב בתוספת סיכון של 3% הינו סביר בנסיבות העניין.

ג) בתיקו של הנתבע בבנק לא נמצאו תרשומת ו/או מסמך כלשהו בחתימת הנתבע ו/או הבנק, שמצביעים על ההסכמה באשר לשיעור הריבית שהנתבע העיד בקשר אליה. מניסיונו של צובל, אם הייתה תרשומת כזו, הייתה מצויה או בתיק הלקוח או שהיה תיעוד שלה במערכת הממוחשבת של תיק הלקוח בבנק.

ד) מבקשה, שאותרה בבנק ואשר הוגשה ע"י הנתבע ביום 15/2/99, לחידוש מסגרת אשראי לשנה (ת/10), בקשה שנחתמה ע"י הנתבע, למדים, שהנתבע חתם על בקשה למסגרת אשראי של 500,000 $ לשנה בריבית לייבור + 3% ובתוספת 0.5% עמלת הקצאת אשראי, כאשר הביטחונות שהוצאו היו שיקים לביטחון ו/או יהלומים בכספת. הבנק אישר מסגרת אשראי זו בתנאים שפורטו (לייבור + 3%).

העתק הפרוטוקול מהישיבה בה אושרה הבקשה הוגש על ידי מר צובל כמוצג ת/11.

ה) גם מפרוטוקול ישיבת ועדת האשראי מיום 11/2/01 למדים, כי שיעור הריבית בחשבון הנתבע היה לייבור + 3%.

ו) לנתבע היו מקורות מידע לגבי שיעורי הריבית, הן כיוון ששיעורי הריבית פורסמו על גבי לוחות המודעות בסניף ובעיתונות, והן כיוון שאחת לשלושה חודשים נשלחה לנתבע הודעה מרוכזת באשר לריבית ששולמה ברבעון החולף.

הוגשו לביהמ"ש העתקים מההודעות הרבעוניות לשנים 1994 - 2003, עובר להגשת התביעה (ת/13 א - ת/13 לה).

לדברי מר צובל, מפאת השנים שחלפו, לא ניתן היה לשחזר מסמכים משנים שקדמו ל-1994.

3. לאחר שמיעת העדויות בנקודה זו, התרשמות מהעדויות וניתוח מכלול הטענות שהועלו, הגעתי למסקנה, כי אין לקבל את טענתו של הנתבע, שהבנק גבה ממנו ריבית ביתר, במקום לחייב את החשבון בריבית לייבור + 1%, כפי שהוסכם בינו לבין מי שהיה מנהל הסניף עם פתיחת החשבון מר גנות.

להלן יפורטו נימוקי:

א) בבקשת רשות להגן הראשונה ובתצהיר שצורף אליה, לא פירט הנתבע את שיעור הריבית המוסכמת. כל מה שנכתב בתצהיר שצורף לבר"ל הראשונה הוא:

"הבנק חייב אותי בשיעורי ריבית הגבוהים לאין שיעור משיעור הריבית המוסכם בין הבנק וביני".

על מנת שהנתבע ינקוב באחוז הריבית המוסכם, לא היה זקוק לכך שהבנק ימציא לו מסמכים. כבר בתצהיר, שצורף לבקשתו הראשונה, היה עליו לנקוב באחוז הריבית המוסכמת ולציין, כי על פני הדברים נראה, שחויב בשיעור ריבית גבוה יותר, אותו יוכל לפרט לאחר קבלת המסמכים.

לראשונה פירט הנתבע את שיעור הריבית המוסכם בתצהירו, שצורף לבר"ל השניה, נושא תאריך 31/8/05, שהוא גם התאריך בו חתם המומחה מטעמו על חוות הדעת.

המומחה מטעם הנתבע מר אברון הודה בחקירתו הנגדית (עמ' 59 ש' 12 - 11):

"מבחינת טענה דאגתי שכל הטענות ימצאו בתצהיר בצורה מסודרת על ידי עו"ד סורוקר".

ומכאן שצודקת ב"כ התובע, שהעלתה חשד, שהמומחה הוא שהנחה את הנתבע באשר לגרסתו לעניין שיעור הריבית המוסכמת, ולא להיפך.

ב) אמנם הנתבע העיד, כי הוסכם על שיעור הריבית לייבור + 1% בע"פ, אולם מתבקש היה, שתמצא תרשומת כלשהי או מסמך כלשהו, המעידים על סיכום כזה, או על שלב כלשהו, בו חויב החשבון בשיעור הריבית הנטען על ידי הנתבע. לא הוצג כל מסמך כזה.

מאידך, תמיכה לטענה, באשר להסכמת הנתבע לחיוב חשבונו בריבית לייבור + 3% מצאנו בבקשה לקבלת אשראי ת/10 עליה חתום הנתבע.

לא התעלמתי מכך, שבתגובה להגשת ת/10 ולעדותו של מר צובל, לפיה הנתבע חתם על ת/10 כשהוא כולל גם תנאים בקשר לריבית בשיעור לייבור + 3%, העיד הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, שלנוכח ההסכם שלו עם גנות לחיוב בריבית לייבור + 1%, המסקנה המתבקשת היא, ששיעור הריבית של לייבור + 3% נרשם על פני הבקשה ת/10 ע"י מי מעובדי הבנק לאחר שהנתבע חתם על הבקשה. אין באמירה זו הכחשה חד משמעית של הטענה, שהנתבע חתם על המסמך ת/10 כשרשומים בו כל התנאים כולל חיוב בריבית לייבור + 3%. בתצהיר עדותו הראשית, הנתבע רק מסיק מסקנות שהמסמך הושלם מאוחר יותר.

אין להתעלם מכך, שבעדותו בבית המשפט שינה הנתבע את גרסתו. בעוד שבתצהיר התומך בבר"ל העיד על "המסקנה המתבקשת" ולא על עובדות, הרי שבעדותו בבית המשפט, שנה לאחר מכן, "נזכר" לומר, שפקיד הבנק "אמר לי תחתום, ואמר שהוא ימלא את הטופס בשבילי" (פרוטוקול עמ' 40 ש' 12-11). עכשיו כבר לא מדובר במסקנה אלא בעובדות חד משמעיות.

ואם לא די בסתירה הנ"ל, שנמצאה בדבריו של הנתבע, הרי שמתעוררות תמיהות נוספות, לנוכח האמירה הבאה של הנתבע בעדותו בבית המשפט:

"מעולם לא ראיתי את המסמך ת/10 כשעליו כתוב שיעור הריבית אלא רק לאחר שנפתחו ההליכים. כשראיתי את המקור ראיתי שרואים שצבע חתימת הדיו והצבע שמילאו זה שני צבעים שונים" (פרוטוקול עמ' 41 ש' 9-6).

מדוע גרסה ברורה זו לא פורטה בתצהיר? מדוע לא ביקש הנתבע מהבנק להציג לבית המשפט את המקור של ת/10 כדי לשכנע את בית המשפט לעניין צבע הדיו? מדוע לא פנה הנתבע להתלונן במשטרה על זיוף המסמך? הדברים מדברים בעד עצמם.

ג) עדותו של מר צובל, כי בתקופה, בה היה מנהל הסניף, דהיינו מ-1999 ואילך, הריבית המקובלת ליתרות חובה הייתה בממוצע לייבור + 3%-2%, והשתנתה מלקוח ללקוח לפי היקף הפעילות בחשבון, היקף הביטחונות וטיב הלקוח, וכי בשנים קודמות שיעור תוספת הסיכון היה גבוה יותר - לא הופרכה בחקירה נגדית.

גם עדותו של מר צובל, שחיוב בתוספת סיכון של 1%, לגבי הנתבע, על פי הפעילות שהשתקפה בחשבונו בדפי החשבונות ועל פי היקף הביטחונות הינו בלתי סביר, ואילו חיוב בתוספת סיכון של 3% - הינו סביר, לא הופרכה.

ד) הנתבע הודה, שמאז פתיחת החשבון ב-1981, וגם כאשר חתם מחדש על הסכם פתיחת החשבון, לא דאג להזכיר ו/או לברר האם חשבונו עדיין מחויב בריבית לייבור + 1% כפי שלטענתו הוסכם בע"פ.

ה) בסע' 36 לתנאי הניהול של החשבון (ת/3) הוסכם, כי:

"הלקוח יבדוק את דפי החשבון ששלח לו הבנק וישיג עליהם תוך 15 יום, שאם לא כן יחשבו מאושרים ע"י הלקוח".

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בפועל לכל אורך הדרך חויב חשבונו של הנתבע בריבית לייבור + 3%. אין גם מחלוקת, שהנתבע קיבל בצורה מסודרת דפי בנק והודעות רבעוניות באשר לריבית ששולמה ברבעון החולף (לגבי ההודעות הרבעוניות ראה ת/13 א - ת/13 לה).

למרות זאת, במשך למעלה מ-20 שנה לא פנה הנתבע בהשגות, על כך שחויב בריבית גבוהה מזו המוסכמת. הנתבע מנוע מלהשיג בשלב זה, על נכונות דפי החשבון והחיובים [ע"א 424/86, 431/86 נאות מרינה בת-ים ואח' נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד מג (2) 355, 372 – 371 (להלן: "הלכת נאות מרינה")].

ו) בית המשפט מודע לכך, שלא הובאה עדות ישירה חד משמעית, המפריכה את גרסתו של הנתבע בדבר ההסכם לעניין שיעור הריבית, וכי גם המסמכים, שהוצגו ושיש בהם כדי להפריך את הגרסה של הנתבע, מועטים, אך הסיבה לכך הינה, שטענות הנתבע מתייחסות להסכם שנקשר לפני למעלה מ-20 שנה.

אין ספק, שמר גנות, שהיה מנהל סניף הבנק בעת פתיחת החשבון, אינו מסוגל לזכור היום מה היה הסיכום הספציפי עם הנתבע לעניין אחוז הריבית לפני 20 שנה, ולכן אין לבוא בטענות, לא אל הנתבע ולא אל הבנק, שלא הזמינו את מר גנות כעד.

זאת ועוד, בשל חלוף השנים בוערו מסמכים רבים, שאולי היה בהם כדי לסייע. הוכח באמצעות עדות מר לורבר, מנהל הארכיב של הבנק, ובאמצעות נספח ב' לנוהל הפנימי של הבנק בזמנים הרלבנטיים, נוהל שהוגש כמוצג באמצעות מר לורבר, מהו משך הזמן בו מוטלת על הבנק חובה לשמור את המסמכים בטרם יבערו. מועד זה חלף לפני שנים רבות לגבי מרבית המסמכים, כך שיש להאמין לעדי הבנק, שהמסמכים לא אותרו.

סבורתני, שלעניינו יפים הדברים, שנאמרו מפי כב' השופטת איילה פרוקצ'ה בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו (4), 721, 734:

"כשמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גירסה מפריכה לעדות לקוח הן בשל עבור הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים שבעל-פה המתנהלים עם לקוחות, והן בשל התחלופה בכוח אדם... המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה עשוי להיות כי גירסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגירסת ההפרה".

הנתבע לא הביא שום עדות, שיש בה כדי לשמש סיוע, או חיזוק לעדותו בדבר ההסכם שנקשר לעניין הריבית. חוות הדעת של המומחה מטעמו אינה משמשת סיוע לגרסתו, שכן המומחה העיד שאת חוות דעתו ביסס על נתונים עובדתיים שקיבל מהנתבע.

הטענה, שחשבון הנתבע חויב "בהעברות" שלא בהרשאתו וללא ידיעתו:

4. לגרסת הנתבע, מחשבונו הוצאו כספים תחת הכותרת "העברות", בסכום כולל נומינלי של 327,295 $, מבלי שהנתבע נתן הוראות להעברת הכספים הנ"ל לגורמים אליהם הועברו, ואף ללא ידיעתו. למרות בקשה, שהוגשה על ידי הנתבע לבית המשפט (בש"א 189580/04), לחייב את הבנק להמציא אסמכתאות בגין העברות אלה, ולמרות שבעקבות אותה בקשה ניתן בהסכמת הצדדים צו ע"י ביהמ"ש להמצאת המסמכים, לא המציא הבנק את המסמכים הרלבנטיים, ומכאן, שעל בית המשפט לקבוע, שמעולם לא נתן הנתבע לבנק הוראות מתאימות לצורך ביצוע ההעברות הנ"ל.

על פי חוות דעת המומחה מטעם הנתבע, ביטול ההעברות הנ"ל משמעותו תהיה זיכוי החשבון בסך 562,119 $.

5. גם טענת הגנה זו לא קיבלתי.

א) סע' 34 לתנאי הניהול הכלליים, עליהם חתום הנתבע (ת/3) קובע:

"כל הרשומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה

לכאורה נגד הלקוח לכל פרטיהם..."

מכאן, שהנטל להוכיח שההעברות היו שלא כדין עבר אל הנתבע.

ב) הנתבע לא הביא ראיות, שיש בהן כדי לסתור את ההנחה, שאותן העברות כספים, שנעשו לאורך תקופה של למעלה מ-10 שנים מ 1997 - 1988 ושעליהן לא השיג בזמן אמת, נעשו כדין.

כשנחקר הנתבע בבית המשפט בחקירה נגדית (עמ' 52 ש' 12-11), נתבקש להבהיר, כיצד יש באפשרותו לקבוע, שההעברות הספציפיות שהוא טוען להן בסע' 9 לתצהירו, נעשו שלא בידיעתו, תשובתו הייתה (עמ' 52 ש' 17-13):

"על כל העברת כסף יש טופס של הבנק שהלקוח חייב לחתום כדי להעביר כסף לא חשוב לאן, אם זה לחו"ל, לבנק אחר או לכל לקוח אחר. ההוראות נעשות על ידי טופס בכתב ועל ידי חתימה של הלקוח של הבנק. ברגע שלא הופיעו ואין לי שום רישום אצלי ואין לי העתק, לא לבנק ולא לי על אותם הסכומים שחסרים לי, מכאן נובע שאלו העברות שלא נעשו על ידי.

ההסבר שנתן הנתבע אינו תומך בגרסה, לפיה, ההעברות נעשו על דעת הבנק בלבד, וללא הוראה והסכמה של הנתבע. מעדות מר צובל ומר לורבר למדנו, שהמסמכים הרלבנטיים לא נמצאו משום שכנראה בוערו. מהנוהל הפנימי של הבנק, שצורף על ידי מר לורבר, למדנו, שאם חלפו 7 שנים + חודש מיום מתן ההוראות באשר להעברות הכספים, רשאי היה הבנק לבער את המסמכים שכללו את ההוראות הנ"ל.

הבקשה להמציא מסמכים הוגשה ב-6/12/04, לאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים וחודש מאז שנעשו ההעברות, כך שהעובדה, שלא הומצאו אסמכתאות להוראות שניתנו ע"י הנתבע, אינה מהווה הוכחה לכך שההעברות נעשו שלא כדין, ללא קבלת הוראות מהנתבע.

ג) ההעברות, שהנתבע טוען שנעשו שלא כדין, התפרסו על תקופה, שהחלה לפני 20 שנה והסתיימה לפני 11 שנה. הנתבע דרש את המסמכים רק לפני 4 שנים. בשל האיחור בפניה, בוערו המסמכים או שלא ניתן לאתרם.

ד) הנתבע הודה, שקיבל מהבנק דפי חשבון ומסמכים לאורך כל הדרך והעבירם להנהלת החשבונות שלו, וכי ניתן היה, על דרך התאמת בנקים, לזהות בזמן אמת אם בוצעו פעולות כספיות אשר לגביהן חסרו אסמכתאות (פרוטוקול עמ' 53, ש' 25-11 ; עמ' 54 ש' 10-1).

בעקבות הלכת נאות מרינה שהוזכרה לעיל, מנוע הנתבע מלטעון היום על כך שההעברות בוצעו שלא כדין.

6. הטענה שהבנק דרש מהנתבע שלא כדין לחסל את יתרת החובה, וכי נגרם לו כתוצאה מכך נזק שהוא זכאי לפיצוי בגינו:

הנתבע העיד, כי כתוצאה מדרישת הבנק לחסל את יתרת החובה מיד, נאלץ למכור בבהילות יהלומים, וכי לכן נגרם לו נזק כספי, שאין באפשרותו לכמתו בדיוק, אך הוא מעריך אותו בסך של כ- 20% מהמחזור שלו באותה עת, קרי, נזק בסך של

כ- 340,000 $, שלטענת הנתבע זכאי הוא לתבוע אותו מהבנק.

מחומר הראיות שהובא למדנו, כי אמנם חשבונו של הנתבע הגיע ליתרת חובה גדולה, וכי אכן נדרש על ידי מר צובל לחסל את חובו, אך לא הוכח, שדובר בדרישה לחיסול החוב באופן מיידי. גם לא הוכח, שהדרישה לא הייתה כדין.

זאת ועוד, הנזק הנטען לא הוכח. כשנשאל הנתבע מדוע אין לו אפשרות לכמת את הנזק, השיב:

"אין לי אפשרות לכמת בדיוק כי ישנם עדיין סחורות שלא נמכרו ואני צריך לעבוד, אי אפשר לדעת מה התוצאה באמצע" (עמ' 50 ש' 9-6).

התשובה אינה משכנעת, שכן מדובר בדרישה משנת 1999. איך יתכן, שמאז לא נמכרו הסחורות?! הרי הנתבע טען שהוא נאלץ למכור בבהילות יהלומים?!

זאת ועוד, התשובה הנ"ל מוכיחה, כי מחזוריות עסקיו של הנתבע הייתה קטנה, ולא הצדיקה הענקת אשראי בסכומים גבוהים, כך שדרישת הבנק לצמצום יתרת החובה הייתה כדין.

אין להתעלם מהעובדה, שכאשר נתבקש הנתבע להציג מסמכים על מכירת היהלומים, סירב להציגם, כשהוא משיב: "איני חייב להציג לך".

המסקנה מהאמור לעיל היא, כי הנתבע לא מכר בבהילות יהלומים וכנראה גם לא נגרם לו נזק.

טענת הנתבע, כי במאי 2002 הגיע להסכמה עם מר צובל כנציג הבנק, לפיו יסלק חובו לבנק בתשלומים חודשיים של 1,000 $ כל תשלום, וכי הקפיד בביצוע תשלומים אלה עד לדצמבר 2004 (כולל):

7. לגרסת הנתבע, בעקבות ההסכם הנ"ל, מאז ועד לחודש דצמבר 2004, הקפיד להפקיד מדי חודש את הסך של 1,000 $ לחודש למעט בחודש אוגוסט בו בורסת היהלומים בפגרה. לדבריו, בא כוחו הודיע לב"כ הבנק ב-9/1/05, שהנתבע מפסיק לשלם התשלומים החודשיים עליהם סוכם, כיוון שעל פי חוות דעת המומחה, אין הנתבע חייב כספים לבנק.

כנגד גרסתו של הנתבע, באשר לסיכום על הפקדת תשלום חודשי של 1,000 $ לחודש, העיד מר צובל, כי סוכם בין הבנק לבין הנתבע ביוני 2002, שהנתבע יפקיד כספים בתשלומים של בין 3,000 $ - 5,000 $ לחודש, כדי לכסות את החוב. מר צובל הפנה לפרוטוקול ישיבת ועדת האשראי הפנימית, שלטענתו התקיימה בנוכחותו ב-6/6/02 (ת/20). באותו פרוטוקול נרשם הסיכום הנ"ל, עליו העיד מר צובל. עוד העיד מר צובל, כי מתחילת שנת 2002 ועד למועד הגשת התביעה (בתצהירו כתב מר צובל "שנת 2000", אך בחקירתו בביהמ"ש הודה, שמדובר בטעות סופר וכי המועד הוא מתחילת שנת 2002), הופקדו ע"י הנתבע לזיכוי החשבון רק שלושה סכומים של 1,000 $ כל אחד.

8. באשר לסכום התשלום החודשי המוסכם, שסוכם בין הצדדים, מצויות בפני עדות מול עדות, כאשר עדותו של מר צובל מקבלת חיזוק מהמוצג ת/20. לא אוכל לקבוע, שהנתבע הוכיח גרסתו, לפיה סיכם עם הבנק על תשלומים חודשיים של 1,000 $ כל אחד.

באשר לתשלומים שבוצעו בפועל, במסגרת חקירתו הנגדית של מר צובל התברר, שמר צובל טעה, כשהעיד, כי מתחילת 2002 ועד המועד בו חתם הנתבע על התצהיר (20/4/06) הופקדו רק 3,000 $. בחקירתו הנגדית (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 19-7) הודה מר צובל, שממאי 2002 ועד דצמבר 2002 הופקדו 7,358 $, מינואר 2003 ועד דצמבר 2003 הופקדו 15,950 $, ובשנת 2004 הופקדו במצטבר 12,000 $.

ב"כ הנתבע ביקש מבית המשפט לדחות את תביעת הבנק. לחלופין בלבד ביקש מבית המשפט, כי במקרה שביהמ"ש ידחה את טענות ההגנה של הנתבע, יפחית מסכום פסק הדין סך של 35,308 $, שהם לטענתו הסכומים שמר צובל הודה בחקירה הנגדית שהתקבלו, ואשר בטעות לא הזכירם בתצהירו.

מקבלת אני טיעון זה של ב"כ הנתבע באופן חלקי. כיוון שמר צובל הודה בקבלת סך של 3,000 $, עולה, שלא נלקחו בחשבון לצורך זיכוי החשבון סך של – 32,308$ (32,308 $ = 3,000 $ - 35,308 $) סכום זה יש להפחית מסכום התביעה.

9. הטענה בדבר פגיעה בשמו הטוב של הנתבע עקב חילול שיק ועקב דיווח לצד ג', שהנתבע לקוח בעייתי:

על הטענה באשר לחילול שיק, לא חזר הנתבע בתצהיר השני שצרף לבר"ל, לא בתצהיר העדות הראשית מטעמו ולא בסיכומי טענותיו, ולכן אני מתייחסת אל טענה זו כאל טענה שנזנחה.

על הטענה באשר לכך, שהבנק דיווח לצד ג', שהיה אמור לקשור עסקה עם הנתבע, שהנתבע לקוח בעייתי, חזר הנתבע בסע' 35 לתצהיר עדותו הראשית במשפט אחד. עם זאת, כבר בתצהיר עדותו הראשית הודיע הנתבע, שהוא מוותר בשלב זה על הטענה שהוא זכאי לקזז מסכום חובו פיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב, כיוון שבכוונתו להגיש תביעה נפרדת.

בסיכומי טענותיו לא חזר הנתבע על טיעון זה, כך שאל טענה זו יש להתייחס כאל טענה שנזנחה.

10. לסיכום, כל טענות ההגנה שהעלה הנתבע, נדחו. עם זאת, הוכח בבית המשפט, כי בתקופה שבין מאי 2002 ועד סוף דצמבר 2004 נתקבלו סכומים המגיעים באופן מצטבר לסך של 32,308 $, שמר צובל התעלם מהם, יש להפחית סכום זה מסכום פסק הדין.

11. א) אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 111,965.94 $ בצירוף ריבית כמפורט בסע' 12 (א) ו (ב) לכתב התביעה בניכוי סך של 32,308 $ אל