ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דקל קרוואני נגד משרד החינוך :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום רמלה

א 001153/06

בפני:

כב' השופטת אסתר נחליאלי - חיאט

תאריך:

27/08/2008

בעניין:

1 . דקל קרוואני

2 . קרוואני יעל

3 . קרוואני אליהו

ע"י ב"כ עו"ד

שפירא יעקב

תובעים

נ ג ד

1 . מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות

2 . עיריית פתח תקוה

3 . הפניקס הישראלי - חברה לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

1 . עוזיאל יעקב

2 . שפרבר

נתבעים

פסק דין

ושוב הובא לפני מקרה בו נפגע תלמיד בית ספר במהלך יום לימודים;

ותחילה לשאלת האחריות עליה חולקים הנתבעים.

העובדות הצריכות לענין

1. ביום 30.12.1998 ארעה לתובע יליד 1986, תאונה בעת היותו תלמיד כיתה ז' בחטיבת הביניים 'ברנר' בפתח תקווה.

2. התאונה ארעה עת העביר התובע טלוויזיה, שהיתה מונחת על מתקן - עגלה ממתכת בעלת גלגלים, מכיתה אחת לאחרת לבקשת המורה (תמונות המתקן צורפו).

3. העברת העגלה והטלביזיה נעשתה על ידי התובע ביחד עם תלמידים אחרים במהלך השיעור ולבקשת המורה.

4. בעת העברת הטלביזיה נפלה העגלה ועליה הטלוויזיה ופגעה ברגל השמאלית של התובע.

5. התביעה שלפני הוגשה נגד שניים, נתבעת 1, מדינת ישראל- משרד החינוך אשר על קביעת נהלים לאכיפת כללי בטיחות בבתי ספר וגם בשל היותה המעסיקה של המורה ושל עיקר צוות המורים בבית הספר ("אני עובדת של משרד החינוך" "...המנהלת היא של משרד החינוך" עמ' 27 ש' 13, 17 "כל המורים הם עובדים של משרד החינוך" עמ' 28 ש' 6); נתבעת 2, עיריית פתח תקווה שהיתה הבעלים של המקרקעין בהם מצוי בית הספר וכן מחמת היותה המעסיקה של הצוות המינהלי (עדות מר זכריה סולימן, אב הבית).

6. לגרסת התובע- הורתה לו המורה להעביר מקלט טלויזיה מכיתה אחת לאחרת ביחד עם תלמידים אחרים. מקלט הטלויזיה הכבד היה מונח על עגלה והוא דחף את העגלה ביחד עם תלמידים אחרים, במהלך ההעברה נפלה הטלויזיה על רגלו, לאחר שנתקלה בפתח ביוב שהיה שקוע ברצפת המסדרון.

7. הנתבעת 1, שגרסתה העובדתית הובאה מפי המורה ויטה, טענה כי המורה לא נתנה הוראה להעביר את הטלביזיה, יחד עם זאת גם בתצהיר העדות הראשית וגם במהלך חקירתה הודתה בהגינותה כי אינה יכולה לזכור את פרטי האירוע, אלא באופן כללי היא יכולה לומר כי תלמידים אכן היו מעבירים את הטלביזיה מכתה לכתה בשעות השיעור. לגרסת הנתבעת 2 שהובאה מפי אב הבית, לא היה כל מפגע במסדרון ועם הגיעו למקום לאחר התאונה סיפרו לו התלמידים כי מעבירי העגלה השתוללו ולכן התערערה העגלה ונפלה.

האחריות לאירוע התאונה

8. לטענת התובע אחראית הנתבעת 1, מעסיקתם של מורי בית הספר לאירוע התאונה מאחר שעליה מוטלת החובה להשגיח על התובע בזמן שהותו בבית הספר, ובודאי עת מדובר באירוע שארע במהלך שעות הלימודים, במהלך השיעור בעצמו, ועבור חומר הלימוד; לא רק זאת אלא שהנתבעת 1 התרשלה בכך שהטילה על התובע ועל חבריו, תלמידים בכתה ז', להעביר טלביזיה כבדת משקל על עגלה שאינה יציבה, לא הדריכה אותם כיצד להעביר את הטלביזיה הכבדה ולא פיקחה עליהם בעת שהעבירו את הטלביזיה.

על נתבעת 2 מוטלת האחריות לבטיחות בשטח בית הספר בהיותה בעלת המקרקעין, חצרי בית הספר ומתקניו (לרבות העגלה והטלביזיה), וכן היתה המעסיקה של הצוות האדמיניסטרטיבי של בית הספר, והיתה אחראית על הבטיחות בבית הספר.

9. בדיון בשאלת האחריות - יש להדרש תחילה לחובות הזהירות, המושגית והקונקרטית. אשר לאחריות המושגית, נראה כי אין צורך להרחיב בסוגיה מאחר שקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בית ספר (מוריו ועובדיו) כלפי התלמידים כבר נדונה והוכרעה באינספור פסקי דין ולמשל ראו בע"א 10083/04, חגי גודר נ. המועצה האיזורית מודיעין בו נקבע כי "בין מורה לתלמיד שוררים יחסים מיוחדים המקיימים חובות וזכויות הדדיות" יחסים שמקורם בחובה המוטלת על המורים לפקח ולהשגיח על התלמידים הלומדים בבית הספר כך גם בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1)802, והאיזכורים שבו. עוד נקבע בפסיקה כי מוסדות חינוכיים ללא קשר למיהות המחזיקים בהם (גורמים פרטיים, רשות מקומית או משרד החינוך), חבים חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים ועליהם לצפות שתחזוקה לא נאותה של המקרקעין או אופן השימוש בדרך לא ראויה ולא בטיחותית במתקן ממתקני המוסד החינוכי, עלולים לגרום לנזק.

10. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית הנקבעת על פי מבחן הציפיות, "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, 113, בעמ' 125-126). מהראיות שהובאו לפני, אני קובעת שלנתבעים היתה יכולת לצפות את התרחשות הנזק, וגם היה עליהם לצפות אותו. הנתבעים כמוסד חינוכי שבו לומדים עשרות (אם לא מאות) תלמידים קטינים רבים שנשלחו למקום על ידי הוריהם, היו צריכים לצפות שעלולה להגרם תאונה מהעברת טלביזיה כבדה במתקן נייד, כפי שנראה בתמונות שהוצגו, בלי שמבוגר יפקח על התלמידים הקטינים מעבירי הטלביזיה. הסכנה הרובצת לפתח תלמידים קטינים הנדרשים להעביר טלביזיה כבדה במתקן נייד ולא יציב ברורה והיה על הנתבעים לצפות, גם במובן הטכני, את הנזק שאכן אירע. לכך אוסיף כי גם במישור הנורמטיבי, היה על הנתבעים לצפות את קרות המקרה לאור העובדה שסכנות מסוג הסכנות המתוארות (העברת משא כבד ולא יציב על ידי תלמידים צעירים) הן סכנות כמעט ודאיות, גם אם אינן מתממשות תמיד, וגורמות נזק שיוצרי הסיכון, המורים והעובדים האדמיניסטרטיביים, אחראים לו. החובה מושתתת על כך שתלמידים קטינים לא פיתחו מנגנוני הגנה, בקרה ומנגנוני שיקול דעת שיש לבגירים בעלי נסיון חיים, כן יש להתחשב בגופם הקטן והחלש של הקטינים החושף אותם לפגעים שונים וכן היה על בית הספר לתת דעתו לתכונות המאופינות לגיל כה צעיר, שובבות, סקרנות, היענות לפיתויים לעשות מעשי שובבות כאשר הם נמצאים בחבורה, ואין בידם כלים להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה, ראה בע"א 2061/90 שם, בעמ' 810-811 ומכך להסיק כי רמת הפיקוח הנדרשת היא גבוהה, בודאי מקום בו הועברה הטלביזיה על ידי התלמידים הצעירים ללא פיקוח כלל. כן נקבעו מבחני משנה לחובת הזהירות, שעניינים טיבם של התלמידים (גילם, גובהם), מקור הנזק ויכולתו של המורה למנוע את הנזק, "נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לעניינם של ילדים מבוגרים יותר, שכן הם יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים יותר" ע"א 2061/90 שם, בעמ' 811.

בעניננו

11. התרחש האירוע בזמן שיעור, כאשר אין ספק כי קיימת חובת זהירות מוגברת כלפי התלמידים. העברת עגלת הטלוויזיה נעשתה בבית הספר, בדרך כלל לפי הוראת המורה, "היתה מורה נכנסת לכיתה ושולחת תלמידים להביא את הטלוויזיה או שמורה היתה אומרת בהפסקה שתלמידים יביאו את הטלוויזיה" (עמ' 26 ש' 1-2), ואשר למקרה הספציפי שלפני "...עכשיו כשאני חושבת על זה זה היה כנראה בזמן השיעור..." (עמ' 24 ש' 15); לא רק זאת אלא שהמורה ויטה ציינה כי ראתה בעבר כיצד התלמידים מעבירים את הטלביזיה, כי היתה נטייה לרכב עליה, וכי זה לא היה בלתי שכיח ו"כולם אהבו לקחת את הטלביזיה בגלל זה" (עמ' 25). מדברי המורה בעצמה נלמדת חובת הזהירות הקונקרטית והצפייה את אירוע הנזק וממנה גם עולה החובה לזהירות מוגברת. על מורי בית הספר היה לצפות כי התלמידים ישתובבו שכן עשו זאת בעבר באורח שכיח. ודווקא מפאת גילם של התלמידים קמה חובת זהירות, ויטה ניפקר מעידה, "כשאתה אומר שזה גיל שובבי, לא טעית והגדרת את זה בעדינות" (עמ' 26 ש' 3).

12. העגלה עליה מונחת הטלוויזיה, ביחד עם הטלויזיה יצרו מתקן גדול, גבוה מגובה התלמידים "אני בגובה 1.82 מ' והעגלה בערך בגובה שלי" עמ' 26 ש' 14) וכבד באופן יחסי לתלמידים בגיל תלמידי כיתות ז'; ועל פי עדותה של המורה ויטה ניפקר היו נוהגים להעביר את העגלה שני תלמידים לפחות כדי שניתן יהיה לראות את הדרך. לא רק זאת אלא שהמורה גם העידה כי "כל פעם שהיו מכניסים את הטלוויזיה לכיתה היו צריכים להרים אותה טיפה ולהכניס אותה. בדחיפה זה נעצר..." (עמ' 26 ש' 20-21). לא סביר כי ילד בגילו של התובע אמור להרים משקל של עגלה וטלוויזיה בתוכה, והיה על הנתבעת 1 לצפות כי מפעולות ההעברה עלול להגרם נזק.

13. יאמר כי המורה ציינה ש"לדעתי לאחר המקרה הזה אולי הוציאו חוקים אחרים... מאז המקרה מורה מלווה את התלמידים ולא תלמידים לבד" (עמ' 26 ש' 10-12).

14. מכל האמור אני קובעת כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע והתרשלה בכך שהטילה על התובע ועל חבריו את העברת העגלה והטלביזיה הכבדים במקום שעובדיה או עובדי הנתבע 2 יעשו כן, ולמצער היה עליה לפקח בקפדנות על ההעברה.

15. ראיתי גם לקבוע את אחריותה של הנתבעת 2, אם כי בשיעור נמוך מזה של הנתבעת 1, שנתנה את ההוראה להעביר את הטלביזיה במתקנו ללא פיקוח כאמור.

אשר לבור הביוב הפתוח שלטענת התובע גרם לנפילה, לא הובאו ראיות מספיקות שיהיה בהן להרים הנטל ולהוכיח במאזן ההסתברות כי הבור לא היה בגובה אחיד כמו הרצפה והיווה מפגע, יחד עם זאת בעלותה של הנתבעת 2 בעגלת הטלביזיה ובטלביזיה (עמ' 19 ש' 1) העובדה כי היא הזמינה את הטלביזיה ואת המתקן שתואר במידותיו הגדולות על ידי העדים, (המורה ואב הבית), והיא שאיפשרה את העברת הטלביזיה 'בגרירה' מכתה לכתה (עמ' 19), חרף המבנה של העגלה, שעל פניו מצביע כי אין העגלה יציבה, חרף משקלה, שאינו מתאים להעברה על ידי תלמידים צעירים. אני סבורה כי נכון היה לסגור את העגלה ועליה הטלביזיה באחד מחדרי הלימוד ולאפשר השימוש בהם רק על ידי אב הבית או המזכירה או מבוגר מוסמך להעביר העגלה מכתה לכתה. משסיפקה הנתבעת 2 לחטיבת הביניים את העגלה והטלביזיה, היתה אחראית להדריך את אב הבית וסגל העובדים על דרכי שימוש בעגלה, דרכי העברה של עגלה ממקום למקום ולמצער להעבירם באמצעות עובדיה הבגירים, אך לא הוכח כי הדבר נעשה ובכך הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע.

ביחס בין הנתבעות, ראיתי להטיל על הנתבעת 1, מי שהורתה בפועל על העברת העגלה והטלביזיה 70% מהאחריות, ועל הנתבעות 2-3 הבעלים של העגלה והטלביזיה - 30%.

גובה הנזק

16. לא צורפה חוות דעת רפואית לכתב התביעה ולא הובאה כל ראייה לנכות, גם אין כל טענה לנכות לצמיתות (מלבד טענות לכאבים).

17. לאחר המקרה נלקח התובע על ידי הוריו לבית החולים כשהוא סובל מכאבים בכף רגל שמאל עם נפיחות באזור אצבע V; צילום רנטגן שנערך לתובע נמצא כי לתובע נגרם שבר מרוסק של הגליל האמצעי של אצבע V, אך, כאמור, לא צורפה חוות דעת רפואית המעידה על נכות.

כאב וסבל

18. התובע, יליד 1986 ובמועד התאונה היה כבן 12 שנה. התובע נלקח על ידי הוריו לבית החולים שניידר, שם נמצא "רגישות ונפיחות באצבע V ... חבישה אצבע לאצבע, קומפרסים עם קרח. נגד כאבים לפי הצורך..." נדרש להמשך מעקב רופא.

בתצהירו, ציין התובע כי המשיך לסבול פרק זמן ארוך מכאבים וממגבלות שונות בהליכה, כי נאלץ להעזר בהוריו למשך זמן ארוך וכי עד היום מגע באזור האצבע החמישית גורם לו לכאבים עזים ומחייב אותו על שמירה קפדנית מפני מגע עם הרגל. כאמור התובע מציין כי עד היום בעיקר בעונות מעבר יש לו כאבים עזים במקום הפגיעה. לאחר ששקלתי הדברים, הנסיבות, התוצאות ואופי הפגיעה, וכן הבאתי במסגרת שיקולי את גילו של התובע במועד התאונה ואת העובדה שנאלץ ל'שְבּוֹת' מלימודים וממשחקים לתקופה, וגם כי לתובע לא נותרה נכות רפואית אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין אב נזק זה.

הפסד שכר של התובעים 2, 3

19. לטענת התובעים 2, 3 נגרם להם הפסד שכר כי הפסידו ימי עבודה בגין האירוע התאונתי כדי לטפל בבנם. התובעים לא הציגו כל ראיות להפסדים אלה, ותלושי השכר של האב שצורפו לתצהיר העדות הראשית לא תמכו בטענותיו, ולא מצאתי בהם כל ראייה להפסד כלשהו.

20. ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1) 477), אמנם הפסיקה מכירה גם בשיטת האומדנא באב נזק מיוחד אך הכרה זו היא בכפוף להבאת ראיות של ממש לענין הפסד השתכרות בעבר כי "לעתים, הפסדי השתכרות בעבר...הנם בגדר נעלם, רב בהם הנסתר על הנגלה, ואין לחשבם במדויק" (ע"א 448/87 המרמן קבלן לבניין נ. חסן פ"ד מג (3) 810). בעניננו לא הוכחו טענות התובעים 2, 3 להפסדי שכר, ומשלא הובאו ראיות (ככל שהיו), אני דוחה את טענות התובעים 2, 3 באב נזק של הפסד שכר לעבר.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

21. בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 יש להוכיח עניין שברפואה לשם ביסוס טענות שברפואה ובכללן טענות לנכות רפואית, באמצעות חוות דעת מומחה רפואי, ובהתאם לתקנה 137(א) לתקנות אם לא צורפה חוות דעת לא יוכל בעל דין להוכיח עניין שברפואה מטעמו.

22. בעניננו לא צירף התובע חוות דעת של מומחה מטעמו ואין בידיו ראיות לבסס טענותיו לאובדן כושר, אין להדרש לטענה על נכות לצמיתות; לא רק זאת אלא שהתובע לא צרף לראיותיו כל תיעוד ממנו ניתן ללמוד על מגבלה, ולו נחזית, עקב התאונה ולא הובאה אפילו ראשית ראייה למצב בו קיים סיכון כלשהו לפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד.

23. בנסיבות אלה, ובהעדר נכות רפואית כאמור, אינני פוסקת לתובע פיצוי בגין אב נזק זה.

עזרת צד ג' בעבר

24. התובע והוריו העידו לפני, כי בסמוך לאחר התאונה, נזקק התובע לסיוע, בין היתר לשם ביצוע פעולות יומיומיות כמו סיוע בהליכה, ברחצה, אכילה ושתייה וכי הסיוע ניתן לו על ידי הוריו. לאור מגבלותיו הפיסיות, פגיעה ברגל שמאל, סביר בעיני כי הוא נזקק לסיוע מעבר למקובל, לפרק זמן של כשבועיים, אך לא הובאו ראיות לצורך בסיוע לעתיד, ואפילו לגבי העבר מדובר על פרק זמן קצר של כשבועיים.

25. לאור האמור, ועל דרך האומדנא, אני רואה לפסוק פיצוי באב נזק זה בקשר לתקופה הסמוכה לתאונה בסך 1,000 ₪ (כולל הצמדה וריבית).

הוצאות

26. התובע לא הוכיח באמצעות ראיות את הוצאותיו הנטענות. כפי שציינתי לעיל יש להוכיח 'נזק מיוחד' שהתגבש באמצעות מסמכים וראיות. התובע לא הציג כל ראייה על הוצאות לעבר לא הוכח כי נדרש לטיפולים לאחר המקרה, ולא הובא כל תיעוד רפואי על טיפולים, יחד עם זאת אני סבורה כי נגרמו לו הוצאות נסיעה בעבר לתקופה הסמוכה לתאונה, גם אם לא צורפו קבלות לעניין זה; כן אני סבורה כי התובע נזקק למשככי כאבים כפי שגם צוין בתיעוד הרפואי וראיתי לאמוד את הוצאות הנסיעה ואת עלות משככי הכאבים שרופא בית החולים המליץ עליהם בשיעור של 1,000 ₪ (כולל הצמדה וריבית). התובע לא הוכיח כי יזקק בעתיד לטיפולים רפואיים ולא ראיתי לפצותו בענין זה.

לאור האמור אני מחייבת את הנתבעים לפצות את התובע בסך של 17,000 ₪; אני מחייבת את הנתבעת 1 לפצות את התובע בסך של 11,900 ₪ ואת הנתבעים 2, 3 ביחד ולחוד בסך של 5,100 ₪.

הגם שסברתי כי ראוי לסיים את התיק ללא ניהול הוכחות, ואף ראיתי לציין כי אחייב את הנתבעים בהוצאות ניכרות בגין ניהול התיק הרי משהצעתי חלוקת אחריות שונה מזו שנקבעה בסיום ההליך לא ראיתי לחייב את הנתבעים מעבר למקובל.

הנתבעת 1 תישא בהוצאות בסך 700 ₪ ובשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהחיוב שראיתי לחייבה בתוספת מע"מ כדין.

הנתבעות 2, 3 ישאו בהוצאות בסך 300 ₪ ובשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהחיוב שראיתי לחייבן, בתוספת מע"מ כדין.

ביתרת האגרה ישאו הנתבעים בהתאמה לשיעור אחריותם.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום כ"ו באב, תשס"ח (27 באוגוסט 2008) שלא במעמד הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט, שופטת