ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנהל מקרקעי נגד כפר הנגיד ישוב :

30

בתי המשפט

בית משפט השלום רחובות

א 002074/04

בפני כבוד השופטת ריקי שמולביץ

תאריך:

27/08/2008

בעניין:

מינהל מקרקעי ישראל - תל אביב

ע"י ב"כ עוה"ד

צילי עקיבא

התובע

נגד

1 . כפר הנגיד ישוב עובדים להתיישבות בע"מ -

הסתיים

2 . משיח אסתר

ע"י ב"כ עוה"ד

סורין גנות

הנתבעים

פסק - דין

1) בפני תביעה אשר הוגשה ע"י מינהל מקרקעי ישראל (בשם רשות הפיתוח) (להלן: "התובע") כנגד כפר הנגיד – ישוב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן- הנתבע) וגב' אסתר משיח (להלן -הנתבעת).

2) א. על פי התביעה, רשות הפיתוח היא הבעלים הרשומים בשלמות של מקרקעין

בכפר הנגיד הידועים כחלקה 16 בגוש 2664 (להלן – המקרקעין) בהם נכללת נחלה הידועה כמשק מס' 16 (להלן הנכס או הנחלה).

עותק נסח הרישום של המקרקעין צורף לתביעה כנספח א'.

ב. בין התובע לבין הנתבע נחתמו מידי פעם בפעם, חוזי משבצת דו צדדי (להלן – חוזה המשבצת).

עותק החוזה צורף לתביעה כנספח ב'.

ג. מטרת חוזה המשבצת היא הענקת זכות שכירות במשבצת קרקע שייעד לצורך זה התובע, לשם יישובו וביסוסו של המושב. מטרת השכירות בעיקרה שימוש חקלאי כפי שנקבע בס' 3 לחוזה המשבצת.

ד. בסעיף 4(ג) לחוזה המשבצת התחייבה המיישבת לפעול במגמה שבמשבצת ייעשה שימוש חקלאי ע"י המושב ו/או החברים בו. בסעיף 8 נאסר על המושב להעביר לאחר את זכויותיו שבחוזה בכל דרך שהיא, לרבות מסירת זכות השימוש בכל חלק שהוא במשבצת ו/או השכרת כל חלק כאמור, אלא אם ההעברה אושרה ע"י התובע מראש ובכתב.

ה. הנתבעת חברת המושב, וככזאת היא ברת רשות בנחלה מתוקף המוסכם בינה לבין המושב.

ו. סעיף 19(א) לחוזה המשבצת אוסר על חבר האגודה לבנות במשבצת מבנה כלשהו ו/או לבצע תוספות בניה למבנה קיים ללא קבלת הסכמת התובע מראש ובכתב. ס' 19(ב) אוסר העברת ו/או מסירת זכות השימוש בנחלה מחבר האגודה לאחר, ללא קבלת הסכמת התובע מראש ובכתב והמצאת אישורי המושב להעברה כאמור.

ז. בביקורת אשר ערך התובע בנחלה ביום 26.6.02 התברר, כי בניגוד לחוזה המשבצת ולתכניות אשר אושרו על ידי התובע, עושה הנתבעת שימוש חורג, שימוש שאינו חקלאי במבנה שהקימה על נחלתה אותו היא משכירה בשכירות משנה לצדדים שלישיים.

בעקבות מימצאי הביקורת שלח התובע לנתבעת ביום 9.7.02 מכתב דרישה להפסיק השימוש החורג והשכרת המשנה.

ח. בעקבות הדברים האמורים, ביום 24.7.02 התקבל במשרדי התובע מכתב הנתבעת בו אישרה, כי היא פועלת בניגוד לחוזה המשבצת.

ט. התובע ערך שתי ביקורות נוספות בנכס, ביום 28.8.02 וביום 13.11.02 בהן התברר שוב כי הנתבעת ממשיכה לעשות שימוש חורג בנכס כאמור לעייל.

י. במענה לפניתה הודיע התובע לנתבעת במכתב מיום 10.6.03, כי בשל היקף השימושים החורגים בנכס הנעשים בניגוד להחלטה 755 של מועצת התובע, לא ניתן ליתן היתר כבקשתה.

יא. בביקורות אשר ערך התובע במקרקעין התברר, כי הנתבעת או מי מטעמה הקימה בנחלה מבנים בשטח כולל של כ- 1126 מ"ר כדלקמן:

במבנה המסומן בתשריט מס' 1 פועל מפעל אלומיניום, במבנה המסומן בתשריט מס' 2 הוקמו נגריה ומסגריה, 4 קונטיינרים הוצבו במקרקעין מסומנים מס' 3-6, מחסן המסומן בתשריט מס' 9, פחון המשמש כנגריה מסומן בתשריט מס' 1, והכל ללא הסכמת התובע, ללא היתר כדין ובניגוד להתחיבויותיה וחיוביה בחוזה המשבצת.

יב. התובע טוען, כי הנתבעת השכירה ו/או העבירה את זכות השימוש ו/או זכות החזקה במבנים החורגים לצדדים שלישיים אחרים בניגוד לחוזה המשבצת והחלטה 755 הנ"ל.

יג. עוד נטען, כי המבנים האמורים משמשים לצרכים ולשימושים מסחריים האסורים על פי הת.ב.ע החלה במקום, מנוגדים לשימוש למטרתו נמסרה הנחלה לנתבעת מלכתחילה, ומושכרים ע"י הנתבעת לאחרים תוך הפרה יסודית ובוטה של חוזה המשבצת והתחיבויותיה המפורשות של הנתבעת כפי שנטלה על עצמה בבקשתה להקצאת קרקע לשימוש חורג.

יד. התובע טוען, כי השימוש שעושה הנתבעת במבנים שבנחלה מהווה הפרה יסודית של חוזה המשבצת, ההתחייבויות שנטלה על עצמה הנתבעת במסגרת בקשתה להקצאת קרקע לשימוש שאינו חקלאי, של הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וכן של תנאי הרשות מכוחה מחזיקה ומשתמשת היא בנחלה.

טו. התובע טען, כי הנתבע הפר את הוראות חוזה המשבצת בכך שנתן הסכמתו במפורש ובמשתמע לשימוש החורג במקרקרעין כאמור לעייל.

טז. התובע טוען, כי מעשיה של הנתבעת מקנים לו הזכות לקבל סעד של צו מניעה כמבוקש.

בנוסף תובע התובע לחייב הנתבעת לשלם לו דמי שימוש ראויים בתקופת האחזקה והשימוש החורג כמפורט בחוות דעת מומחה אשר צורפה לכתב התביעה כנספח י'.

3) התובע והנתבע הגיעו להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 3.1.05.

4) א. בכתב הגנתה טוענת הנתבעת, כי אין בידה כל הסכם המתייחס למקרקעין נשוא

התובענה וכי אין היא חתומה על חוזה המשבצת עליו מבסס התובע תביעתו.

הנתבעת טוענת עוד, כי עילת התביעה היא חוזית ומשכך לא יכולה להיות עילה כלפי מי שאינו צד לחוזה. בחוזה המשבצת העניק התובע למושב את האפשרות להיות בר רשות. המושב עצמו יכול יכול להעניק זכות זו לחבריו, כפי שנעשה במקרה דנן. הנתבעת לא סותרת את עצם היותה ברת רשות, היא נושאת בחובות וזכויות הנובעים מחוזה המשבצת אך אין בינה לבין התובע קשר ישיר ולכן גם לא קיימת אפשרות תביעה חוזית כנגדה.

ב. הנתבעת טוענת עוד, כי מעולם לא היתה צד ושותפה לחוזה עליו מסתמך התובע כראיה מרכזית ועיקרית לתביעתו, ולפיכך אין היא מפרה את תנאי הרשות.

ג. באשר למכתבה מיום 24.7.02, נספח ה' לכתב התביעה, הנתבעת טוענת כי פנתה לתובע כדי שיאשר את השימוש החורג אך פניתה נדחתה ע"י התובע ביום 10.6.03.

ד. הנתבעת, מכחישה כי פעלה שלא כדין הואיל ולא היתה צד לחוזה המשבצת. אשר להחלטה 755, הנתבעת מפנה לס' 7(א) להוראת האגף החקלאי מס' 52, הקובע לטענתה, כי אף במקרה של מבנה מושכר כבמקרה דנן, רשאי התובע להעניק היתר לשימוש חורג למבקש לתקופה של 3 שנים. הואיל והנתבעת עומדת בתנאי החלטת 755, רשאי התובע להעניק לה היתר לשימוש חורג.

ה. הנתבעת מכחישה החבות בדמי שימוש ראויים לרבות הסכום הנתבע.

ו. הנתבעת טוענת, כי אין בינה לבין התובע כל יריבות חוזית, לפיכך קורסת העילה החוזית עליה מבסס התובע תביעותיו, שכן אין בכך שהתובע השכיר את המקרקעין נשוא התובענה למושב כדי ליצור יריבות חוזית בינו לבין התובע אך ורק מעצם היות הנתבעת חברת המושב.

עוד נטען, כי הנתבעת לא היתה מעורה בחוזה שכירות זה או בחוזים אחרים שנעשו.

לפיכך, עותרת הנתבעת לדחות התביעה.

5) דיון

א. טענתה המרכזית של הנתבעת היא, כי הואיל ועילת התביעה היא חוזית, והואיל ואין היא חתומה על חוזה המשבצת הרי שאין יריבות בין הצדדים ולא קמה לתובע עילת תביעה כלפיה.

ב. לביסוס טיעונה זה, מבקשת הנתבעת להסתמך בין היתר, על ע"א 1670/96 מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז נגד מלר נתן ואחר אשר עותק שלו צורף כנספח א' לסיכומיה, וכן על ע"א 3298/92 צבי כץ ואחר נגד מינהל מקרקעי ישראל ואחר, תק-על 96 (2), 175 וכן על ת.א. 5051/98 מינהל מקרקעי ישראל נגד כפר הנגיד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ואחר אשר עותק שלו צורף כנספח ב' לסיכומים.

ג. לאחר שקראתי בעיון את כתבי הטענות ותצהירי העדויות הראשיות, שמעתי חקירות עדי התובע, קראתי את סיכומי ב"כ הצדדים ועיינתי בפסקי הדין אשר צוטטו על ידי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הטענה להידחות.

להלן נימוקיי:

1. לכאורה המצב המשפטי כפי שפורט בפסק הדין בעניין מלר הנ"ל, דומה למצב המשפטי במקרה דנן.

גם כאן, אין מחלוקת, כי הנתבעת אינה חתומה על חוזה המשבצת וכי כתב התביעה נוסח כשהוא כולל בתוכו אך ורק עילה חוזית.

אין גם מחלוקת, כי הנתבעת היא חברת המושב וברת רשות בנחלה.

באותו עניין, קבע בית המשפט: "מכיוון שפרשת התביעה נוסחה על דרך העילה החוזית, אזי לא יכולה להיות קיימת עילה כלפי מי שאיננו צד לחוזה. בעלים יכול לתבוע מי שהינו משיג גבול כשהעובדה של השגת הגבול הוכחה. כאן המצב מורכב יותר.

המדובר בחוזה שהמינהל העניק למושב את האפשרות להיות בר-רשות. המושב עצמו יכול להעניק זכות זו לחברים אצלו, מצב שכנראה קרה גם כאן.

בדיוק מה קרה – איננו יודעים. מכיוון שחוליית הקשר ביחסים שבין המושב לבין המשיבים נשארה עלומה. לא הוגש תקנון המושב. המשיבים מצד אחד וגם המערער מסכים לכך, הינם בני רשות. לטענת המשיבים שלא נסתרה הם ממלאים זכויות וחובות מהסכם המשבצת. אם הם בני רשות מהי העילה בגינה ניתן לקבל את הסעד שלו עותר המערער?...".

2. בעניין כץ קבע בית המשפט: "המקרקעין עליהם הוקם המושב הם בבעלות המינהל. המינהל התקשר עם האגודה והשכיר לה את משבצת הקרקע עליה הוקם המושב. החוזה הוא בין המינהל והאגודה. למערערים אין הסכם ישיר עם המינהל והם מחזיקים במשבצת הקרקע שהוקצתה להם, עליה הוקם משקם, מכוח רשות שהוענקה להם על ידי האגודה... אין לראות את האגודה – לצורך החוזה – כשלוחה של החברים או כמתווכת ביניהם לבין המינהל ואת החברים כבעלי יריבות ישירה עם המינהל".

3. בעניין בכר סופיקה (ת.א. 5051/98 של בית משפט זה), קבע בית המשפט "אומנם, אין לומר כי במערכת ההתקשרות בין האגודה לחבריה יכולים החברים לעשות בתחומי המשבצת המוקנית להם ככל העולה על רוחם מבלי שלאגודה תהיה זכות התערבות, ברם אין גם לומר, כמובן מאליו, שהתובע יכול להשתית עילה חוזית על הנתבעת, כאשר הנתבעת עצמה לא היתה שותפה לאותו חוזה, לא חתמה עליו ולא הובאו ראיות שהחוזה כמו שהוא, הובא לידיעתה, בעת שנחתם".

4. אני סבורה, כי ניתן לאבחן את פסקי הדין האמורים.

כאמור לעיל, בכתב הגנתה טענה הנתבעת בין היתר, כי אין היא סותרת את עצם היותה ברת רשות, וכי היא נושאת בחובות ובזכויות הנובעות מחוזה המשבצת.

אני סבורה, כי בטענה זו, גלומה הודאתה של הנתבעת, כי היא מכירה את חוזה המשבצת על תנאיו.

צודק ב"כ התובע בטענתו בסיכומיו, כי טענה זו אינה מתיישבת עם טענת ההגנה של הנתבעת (סעיף 13 לסיכומי התובע).

5. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי העובדה, כי חוזה המשבצת נחתם ע"י הנתבע אשר הוא אגודה שיתופית, אינה הופכת אותו לשלוחה של חברי האגודה, ולפיכך, השכרת המקרקעין נשוא התביעה לנתבע אינה משליכה על חברי המושב וברי, כי לא יצרה כל יריבות חוזית בין התובע לבין הנתבעת (ראו ס' 13 לסיכומי הנתבעת).

הדברים אינם מדויקים.

אמנם הנתבעת אינה חתומה על חוזה המשבצת ויש להדגיש, כי לא הוגש כראיה תקנון האגודה הקובע את היחסים בין האגודה לבין חבריה אשר סביר, כי יכול היה לשפוך אור נוסף על מערכת היחסים בין הצדדים.

יחד עם זאת ברי, כי הנתבע לא יכול היה להעביר לנתבעת זכויות בנחלה מעבר לזכויות אשר העניק לו התובע בהתאם לחוזה המשבצת.

6. לפיכך, דעתי היא, כי השכרת המקרקעין ע"י התובע למושב משליכה על הנתבעת ולו במובן זה שתנאי הרשות של הנתבעת נגזרים מהוראות חוזה המשבצת, והכל בידיעת הנתבעת. חיזוק לכך ניתן למצוא בטענת הנתבעת בכתב הגנה, כי היא נושאת בזכויות ובחובות הנובעות מחוזה המשבצת.

7. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא במכתבה של הנתבעת לתובע מיום 24.7.02

בו בקשה לתת לה היתר לשימוש חורג (נספח ה' לתצהירי שי קרפ וצביה ספיר).

במכתב זה גילתה הנתבעת ידיעתה והבנתה, כי התובע הוא הבעלים של הקרקע, כי לצורך השכרת המבנים היא נדרשת לאישורו, ובנוסף נדרשת היא לאישורי המושב, הרשות המקומית והועדה המקומית לתכנון ובניה וכן כי מדובר בשימוש חורג.

יש לשים לב, כי במכתבה הנ"ל ציינה הנתבעת את מספר התיק אצל התובע וכי הוא מתנהל ע"ש מרדכי יעקב משיח.

כל אלה מחזקים התרשמותי, כי בניגוד לטענתה, הנתבעת ידעה והכירה את חוזה המשבצת (הנתבעת לא הוכיחה בסיס ו/או מקור אחר כלשהו לזכויותיה בנחלה על כל המשתמע מכך).

8. אני סבורה, כי מכתב זה ממלא את החסר שבראיות התובע בדבר היריבות והקשר הישיר בין התובע לבין הנתבעת.

9. לאור האמור לעייל, אני דוחה טענת הנתבעת, כי יש לדחות התביעה על הסף.

ד. האם זכאי התובע לסעדים הנתבעים?

1. מהראיות אשר הובאו בפני התבררו העובדות כדלקמן:

א. קק"ל הוא הבעלים הרשומים בשלמות של המקרקעין בהם

נכלל משק מס' 16 במושב (ס' 3 לתצהירי קרפ וספיר).

ב. המקרקעין והנכס הם מקרקעי ישראל (ראו ס' 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל)

ג. בין התובע לבין הנתבע נחתמו מידי פעם בפעם חוזי שכירות משבצת דו צדדי ובין היתר החוזה נספח ב' לתצהירי קרפ וספיר, מיום 9.1.02.

ד. ס' 3 לחוזה המשבצת קובע:

"מטרת השכירות היא;

א. ניצול השטח העליון של הקרקע לצרכי חקלאות בלבד.

ב. הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד.

ג. הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן.

ד. הקמת מבני ציבור ושמוש בהם".

ס' 4 לחוזה המשבצת קובע:

"האגודה מתחייבת בתקופת השכירות:

ג. לגרום לכך שהמשבצת תעובד או שתהא מיועדת לעבוד, בשלמותה,

על ידי זריעה, נטיעה והקמת מבנים למשקים חקלאיים, בעצמה ו/או ע"י חברי האגודה".

ס' 8 קובע:

"אין האגודה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה שבחוזה זה, כולן או חלקן, בכל דרך שהיא או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת, בלא לקבל רשות מראש ובכתב מהמשכיר..."

ס' 19(א) קובע:

"אסור לחבר האגודה לבנות במשבצת מבנה כלשהו ו/או להוסיף תוספת למבנה קיים, ללא קבלת הסכמת המשכיר מראש ובכתב. תנאי זה בא להוסיף על כל תנאי אחר שעל חבר האגודה למלא לפי חוזה זה".

ה. בביקורות שערך המפקח מטעם התובע, מר שי קרפ בתאריכים

26.6.02, 28.8.02, ו- 13.11.02, מצא הוא, כי הנתבעת הקימה ו/או הסבה מבנים בנחלה ומשכירה אותם לצדדי ג' המשתמשים בהם לאחסון ו/או מפעל אלומיניום ו/או נגריה ומסגרייה

(ס' 11, 13-17 לתצהיר קרפ, וכן עדותו, עמ' 17, 19, ש' 18-19, עמ' 20).

ו. בביקורו של מר קרפ בנחלה ביום 13.11.08 מצא הוא, כי קיים בנחלה שימוש חורג כדלקמן:

"פירוט הממצאים, הערות והמלצות:

גוש 2664 חלקה 16 במקום קיים שימוש חורג:

1. קיים מבנה לול אשר נסגר באיסכורית ומשמש בחלקו המזרחי מפעל אלומיניום "אלום ציון" צידה המערבי לא בשימוש מסומן בתרשים 1.

2. מבנה לול אשר ניסגר באיסכורית. חלקו המזרחי משמש כמסגריה חלקו המערבי משמש כנגריה – מסומן בתרשים 2.

3. קונטינריים אשר הוצבו ללא מתן היתר מסומנים בתרשים 6-3.

4. מחסן אחסנה – מסומן 9.

5. פחון המשמש כנגריה – מסומן 10.

מבוסס ע"פ ת"ע 2189/56". (נספח ז לתצהירו).

ז. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי הצהרת מר קרפ, כי למיטב ידיעתו השכירה הנתבעת את זכות השימוש/החזקה במבנים לצדדים שלישיים נסתרה כיון שהסתבר, כי אין מדובר בידיעה אישית (ס' 22 לסיכומים) עוד נטען, כי לא ניתן לייחס משקל לנספחי התצהיר למעט דוחות הפיקוח.

אני דוחה הטענה.

ח. מר קרפ העיד, כי הרישום בדו"חות לפיו המבנים מושכרים, נעשה לאחר שוידא, כי לא בעל הנחלה עוסק בשימוש החורג אלא המבנה מושכר לצד נוסף וכן, כי שוחח עם חלק מהשוכרים (עמ' 20, 21).

עדותו של מר קרפ היתה אמינה ודבריו מקובלים עלי.

אינני סבורה, כי מחדלו של מר קרפ לפרט בכתב בדו"חות עם מי שוחח כדי לוודא, כי המבנים מושכרים, משמיטה הקרקע מתחת למימצאי הדו"חות כפי שפורטו בנספחים ג', ו ו- ז' לתצהירו.

אשר לנספחים ד ו- ה, מדובר במסמכים מתיק הנכס אצל התובע, לא היתה כל מניעה לקבלם כראיה, מה עוד שבכתב הגנתה אישרה הנתבעת, כי היא זו שפנתה לתובע בענין זה (ס' 6 לכתב ההגנה).

ט. לא התעלמתי מטענות הנתבעת באשר לקבילותם של צילום האויר אשר צורף לנספח ו' וכן המפה שצורפה לנספח ז (הזהה לנספח ט).

מר קרפ הסביר בעדותו את דרך עבודתו, ובין היתר, כי התרשים נערך על פי הנחיתו, לאחר זיהוי השימוש החורג כי לאחר שהוכן יצא הוא שוב לשטח וסימן על התרשים את השימושים החורגים. עוד אמר, כי וידא, כי התרשים תואם למצב בשטח (עמ' 20, ש' 20-25).

על יסוד הצהרתו של מר קרפ אני סבורה, כי ניתן לקבל התרשים כראיה לקיומו של השימוש החורג במבנים בפי שפורט בדו"ח מר קרפ נספח ז' לתצהירו.

י. יש להדגיש, כי הצהרתו של מר קרפ בדבר השכרת המבנים לצדדים שלישיים על ידי הנתבעת והשימושים הנעשים בהם, לא נסתרה על ידי הנתבעת.

כבר ראינו לעיל, כי חוזה המשבצת הגביל את השימוש במקרקעין למטרות חקלאות וכן אסר העברת זכויות לאחר ללא אישורו מראש ובכתב.

מקובלת עלי טענת התובע, כי השימושים הנעשים במבנים כמפורט בדו"חות המפקח קרפ נספחים ג', ו', ו-ז' לתצהירו אינם שימושים חקלאיים וככאלה הם אסורים על פי חוזה המשבצת ללא אישור התובע מראש ובכתב (ראו ע"א 1257/01, 1414/01, 1437/01 שמעון אביעזר ואח' נ. מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל ואח', צורף לסיכומי התובע).

בכתב הגנתה בחרה הנתבעת מטעמיה לא להתייחס לגופה של הטענה בדבר השימוש החורג ולא מסרה כל גירסה, לא כל שכן גירסה מפורטת.

זאת ועוד, הנתבעת נמנעה מלהעיד וב"כ ביקש למשוך את תצהירה.

יא. התוצאה של התנהלות זו היא כאמור, כי הנתבעת לא סתרה את ראיות התובע בענין קיומו של השימוש החורג במבנים.

יתירה מכך, במכתבה של הנתבעת מיום 24.7.02 מודה היא במפורש, כי היא משכירה מבנים למטרות אחסון וכי היא נמצאת בהליכים לקבל אישור לשימוש חורג.

אני סבורה, כי מכתבה של הנתבעת מהווה הודאת בעל דין בעניין זה.

יב. בכתב הגנתה מלינה הנתבעת על סירובו של התובע ליתן לה היתר לשימוש חורג ועל פרשנותו את החלטה 755 של מועצת המינהל.

הנתבעת מפנה לסעיף 7א' להוראת האגף החקלאי מספר 52 שלטענתה קובע כי אף במקרה של מבנה מושכר, כמו במקרה דנן, רשאי המינהל להעניק היתר לשימוש חורג למבקש לתקופה של שלוש שנים.

לטענת הנתבעת, הואיל והיא עומדת בתנאים המנויים בהחלטה

755, רשאי התובע להעניק היתר לשימוש חורג.

אינני מקבלת את הטענה.

ראשית, ראוי היה לצרף את עותק ההוראה עליה מבקשת הנתבעת להסתמך לסיכומיה.

שנית, הנתבעת לא הוכיחה הטענה, כי היא עומדת בתנאי החלטה 755 הנ"ל.

סעיף 2 של אותה החלטה מתיר לתובע להתיר למתיישב בעל זכויות בנחלה, לקיים בחלקה א' של נחלתו שימוש למטרת מפעל בתנאים מסויימים ובין היתר, כי השימוש למפעל יותר על פי תכנית בניין ערים מאושרת לפי חוק התכנון והבניה, כי השימוש למפעל יותר כשימוש חורג במבנה משקי קיים על פי חוק התכנון והבניה, כי המבנה המשמש למפעל יהווה חלק בלתי נפרד מהנחלה לכל דבר ועניין וכי הזכויות בקרקע ובמבנה המפעל תהיינה של בעל הזכויות בנחלה בלבד, ללא כל זכות להעבירם בדרך כלשהי לאחר וללא זכות לשותפות או להשכרה (ראו סעיפים 2-5 להחלטה הנ"ל).

עוד נקבע בסעיף 9, כי גודל שטח הבנייה לשימוש למפעל יהיה במבנה חקלאי קיים המוסב למטרה הנ"ל עד 500 מ"ר ברוטו (ראו סעיף 9(א)).

לגבי מבנה חדש שיוקם למטרה הנ"ל עד 300 מ"ר ברוטו, כאשר שטחים קיימים לשימוש למפעל, אם קיימים לפי סעיף קטן א' יובאו בחשבון לצורך זה.

מהראיות עלה, כי הנתבעת לא עמדה בתנאי החלטה 755 הן באשר לשטח המבנים, הן באשר למיקומם (לפי דו"ח הפקח מיולי 2002 המבנים הוצבו על חלקה ב') והן באשר לזהות המשתמש בהם בפועל.

2. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי הנתבעת מכירה את חוזה המשבצת, כפופה להוראותיו,הסבה ו/או הקימה מבנים בנחלה, כמפורט בדוחו"ת הפקח שי קרפ, נספחים ג', ו' ו-ז לתצהירו, בהם נעשה שימוש חורג שלא למטרות חקלאיות ובניגוד להוראות חוזה המשבצת.

למען הסר ספק, לא התעלמתי מההבדל בין שטח המבנים המפורט בדו"ח מיום 6.6.2002 (כ-700 מ') לבין השטח המצויין בסעיף 15 לתביעה (כ-1,126 מ') פסק הדין יתייחס למבנים כפי שפורטו בדוחו"ת הפקח.

3. א. התובע עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו דמי שימוש ראויים

בגין תקופת

ההחזקה והשימוש החורג עד למועד הגשת התביעה (סעיף 24 לתביעה).

כזכור, לא התרתי לתובע להגיש את חוות דעת השמאי מהנימוקים אשר פורטו בהחלטתי מיום 27.11.2007.

אני קובעת, כי התובע לא הוכיח כדבעי את דמי השימוש הראויים אשר נתבעו על ידו בתביעה ואין הוא זכאי להם.

לפיכך, אני דוחה רכיב זה של התביעה.

ב. במסגרת הסיכומים, עתר התובע למתן היתר לפיצול סעדים וביקש להסתמך על רע"א 1156/02, 1238/02 עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ. אלון לידאי פורסם בנבו הוצאה לאור בע"מ.

עיינתי בכובד ראש בפסק הדין הנ"ל ודעתי היא