ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רטינסקי נגד עיריית פתח תקוה :

81

בתי המשפט

בית משפט השלום פתח-תקוה

א 005995/04

בפני

כב' השופט סגן הנשיא אהרן ד. גולדס

תאריך:

27/08/2008

בעניין:

1 . רטינסקי אסתר

2 . רטינסקי בן עמי

התובעים

נגד

1 . עיריית פתח תקוה

2 . מפקת על התעבורה

3 . שפירא יגאל

4 . נוה עוז אגודה שיתופית בע"מ

5 . ארן רוני עופרה

הנתבעים

פסק דין

אקדמות מילין

1. עניינה של תביעה זו היא תחנת אוטובוס (להלן: "התחנה" ו/או תחנת האוטובוס") הממוקמת סמוך לביתם של התובעים שהינו בית צמוד קרקע הנמצא ברח' אלכסנדר זייד 12 בפתח תקווה.

2. התובעים עתרו בכתב התביעה לסעד כספי ולסעד של צו מניעה קבוע אולם במסגרת בש"א 899/05 שעניינה בקשת הנתבעים לדחות התביעה על הסף, דחתה כב' השופטת נד"ב על הסף את התביעה לגבי הסעד של צו המניעה וכן דחתה על הסף את התביעה כנגד חלק מהנתבעים. בפסק דינו החלוט של ביהמ"ש המחוזי מיום 17.5.06 בע"א 2123/05 קבע בית המשפט כי בדין נדחתה התביעה לגבי הסעד של צו המניעה ובנוסף קבע אילו עילות עומדות כנגד מי מהנתבעים כפי שאפרט בהמשך.

3. טרם אתייחס לתובענה גופה, לצורך נוחיות הקורא יובהר כי יש לאבחן בין שני אלמנטים המוזכרים בתביעה. האחד-סככה והשני תחנה. המונח "תחנה" משמעותו עמוד עם דגל בו מפורטים מספרי הקווים העוצרים בתחנה וה"סככה" הינה מבנה הממוקם לעיתים בצמוד לתחנה ולעיתים בנפרד ואין הוא בגדר של הסדרי תנועה המחייבים את אישור/הסכמת המפקחת על התעבורה.

4. השתלשלות האירועים כפי שמפורטת בתצהירי התובעים:

(א) הנתבעת 1 הינה עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה"). הנתבעת 2 הינה המפקחת על התעבורה (להלן: "המפקחת") והינה רשות התמרור המרכזית במובן תקנות התעבורה תשכ"א-1961. הנתבע 3, מר יגאל שפירא הינו יו"ר האגודה השיתופית "נוה עוז" (להלן: "שפירא"), הנתבעת 4 הינה האגודה השיתופית נוה עוז שבין חבריה נמנים התובעים. הנתבעים 5 ו-6, בני הזוג רוני ועפרה ארן הינם בעלי הזכוית בבית פרטי ברח' אלכסנדר זייד 16 בפתח תקווה.

(ב) במהלך חודש ינואר 1999 הציבה הנתבעת 1 סככה בסמוך לביתם של התובעים בעוד שעמוד התחנה נותר בגבול שבין רח' אלכסנדר זייד 14 ו-16. לטענת התובעים. התובעים ניהלו תכתובות רבות בנושא סככת האוטובוס עם העיריה ובעקבות פניותיהם הוסרה הסככה במהלך חודש אוקטובר 1999 והתחנה הוחזרה לגבול שבין רח' אלכסנדר זייד 14 ל-16, ליד ביתם של הנתבעים 5 ו-6.

(ג) בחודש ינואר 2000 חזרה העירייה והציבה סככה ליד ביתם של התובעים והתובעים פנו שוב בתכתובות לעירייה עד אשר הוסרה הסככה בשנית בעוד שעמוד התחנה נותר בגבול שבין רח' אלכסנדר זייד 14 ו-16. לאחר שהסככה הוצבה בסמוך לביתם של התובעים בפעם השלישית בחודש נובמבר 2000, עמוד התחנה הוסר ממקומו בגבול שבין רח' אלכסנדר זייד 14 ו-16 ולאחר שאבני השפה שליד ביתם של התובעים נצבעו בצבעי אדום/צהוב, הגישו התובעים לבית המשפט לעניינים מנהליים, עתירה מנהלית כנגד עיריית פתח תקוה, שפירא, בני הזוג ארן ואחרים, במסגרתה עתרו לביטול החלטת העיריה להעתיק את התחנה והסככה בסמוך לביתם. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה וקבע כי החלטת העיריה הינה "סבירה בנסיבות העניין והיא התקבלה על רקע רצונה של המשיבה וחובתה לדאוג לתושבי השכונה ורווחתם".

(ד) התובעים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון אשר דחה את הערעור וקבע כי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. בסיפא לפסק הדין נכתב "רשמנו לפנינו הודעת בא כוח המשיבה 1 כי היא תפנה לרשויות התחבורה בעניין העברת מקום התחנה. אין בתוצאות פניה זו כדי להשפיע על פסק דיננו זה".

(ה) בעקבות החלטת בית המשפט העליון, התכנסה ועדת התנועה של עיריית פתח תקוה ביום 6.8.03 ואישרה את העתקת תחנת האוטובוס בסמוך לבית התובעים. בהחלטה צויין כי הועדה "ממליצה לאשר את מיקום התחנה לקו 5 ברח' אלכסנדר זייד 12. נציגי העירייה הבהירו לועדה כי בעבר התחנה הייתה קיימת ברח' אלכסנדר זייד 16, לפני הצומת עם רח' הרימון ומטעמי בטיחות הועברה התחנה לאלכסנדר זייד 12 אחרי הצומת עם רח' הזמיר ובהתאם להנחיות".

(ו) הנתבעים כולם הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף במסגרת בש"א 899/05, כב' השופטת נד"ב דחתה על הסף את הסעד של צו המניעה וכן דחתה התביעה על הסף כנגד חלק מהנתבעים. התובעים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי אשר קבע בהחלטתו בע"א 2123/05 כי בדין נדחתה התביעה על הסף לגבי הסעד של צו המניעה שכן "לא ניתן לבקש צו מניעה בזמן שהמצב בשטח הוא שתחנת האוטובוס והסככה קיימות בפועל". ביחס לנתבעת 1 קבע ביהמ"ש המחוזי כי בדין נדחתה התביעה כנגדה למעט בעילת המטרד. ביחס לנתבעת 2 קיבל ביהמ"ש את הערעור באופן שהתביעה כנגדה על כל עילותיה נשארה בעינה. אשר לנתבעים 3 ו-4 ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את הערעור כנגדם בחלקו באופן שכנגדם תיוותר עילת המטרד בלבד. באשר לנתבעים 5 קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש מקום לקבל את הערעור באופן שכל העילות שהועלו כנגדם בכתב התביעה תישארנה בעינן. ביום 20.11.06 ניתנה החלטה לפיה בתצהירי העדות הראשית יש להתייחס אך ורק למחלוקות אשר הוגדרו בהחלטת בית המשפט המחוזי בע"א 2123/05.

5.תמצית טענות התובעים:

(א) תחנת אוטובוס אשר הייתה מוצבת ליד בית מס' 16 במשך למעלה מ-25 שנה והועתקה אל מול ביתם של התובעים, גורמת לתובעים למטרדים קשים של רעש,לכלוך, זיהום אויר ולירידת ערך ביתם באופן משמעותי.

(ב) כל מעשיה ומחדליה של המפקחת על התעבורה מיום 10.11.03 בנושא העברת תחנת האוטובוס מבית מס' 16 לבית מס' 12, היו בלתי חוקיים, נעשו בחוסר סמכות, בחוסר תום לב וברשלנות. החלטת המפקחת מיום 10.11.03 לוקה בפגמים מהותיים היורדים לשורשה, ההחלטה סתמית וניתנה ללא שום נימוקים שיש בהם כדי לתמוך בה. המפקחת שקלה שיקולים שאינם ענייניים ולא פירטה אילו "טעמי בטיחות" יש בהזזת התחנה לא בדקה את השתלשלות העניינים ולא התייחסה להחלטה קודמת של ועדת התנועה המרכזית מיום 3.4.00 הקובעת מפורשות כי הסככה תועבר מרח' אלכסנדר זייד 12 לרח' אלכסנדר זייד 16. המפקחת לא נתנה דעתה ולא התייחסה למעשיה ולמחדליה של העירייה אשר שינתה את מקום התחנה ללא כל סמכות ולא אפשרה לתובעים להשמיע טענותיהם בפניה ובכך פגעה בעיקרי הצדק הטבעי.

(ג) הנתבע 3, פעל להעתקת התחנה, כדי להקל על סבלם של הנתבעים 5 ו-6 וכדי לחסוך מהם את מטרדי הרעש, זיהום האויר והפגיעה בערך ביתם, שפירא פנה בשירותם של הנתבעים 5 ועבורם, אל העירייה ואל ראש העיר וביקש להעביר את תחנת האוטובוס מביתם של הנתבעים 5 אל מול ביתם של התובעים.

(ד) הנתבעים 5 ו-6 פרצו יציאה ממגרש ביתם אל רח' אלכסנדר זייד בניגוד להיתר הבניה ובניגוד לחוק וזאת בנסיון להעמיד את התובעים ואת הערכאות המשפטיות בפני עובדה מוגמרת על מנת למנוע את החזרת התחנה ליד ביתם. הנתבעים 5 ו-6 אחראים כלפי התובעים בגין עשיית עושר ולא במשפט. העתקת התחנה אל פתח ביתם של התובעים העבירה אליהם את המטרדים מהם סבלו הנתבעים 5 ו-6 אשר היו מודעים להם כאשר בנו את ביתם ליד תחנת האוטובוס.

6. תמצית טענות העירייה:

(א) בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי לא נפל כל פגם במעשי העירייה והתובעים ממשיכים להטיל דופי בעירייה ובעובדיה ומתעלמים מהחלטת בית המשפט בעניין.

(ב) תחנת האוטובוס הממוקמת בקצה גבול המדרכה בחזית ביתם של התובעים אינה עולה כדי מטרד. עצירת אוטובוס ליד ביתם אינה מהווה הפרעה של ממש לשימוש בבית שכן תחנת אוטובוס הינה מתקן ציבורי נפוץ וחיוני ביותר ולא ניתן לומר עליו כי הוא מהווה הפרעה בלתי סבירה לשימוש בבית מגורים. הרכב המשמש את קו 31 של חברת קווים הוא מסוג מידיבוס היוצר רעש ופליטת עשן נמוכים ביותר דבר המעיד כי לא נגרם לתובעים מטרד של ממש ולא נמנע מהם כל שימוש סביר בבית.

(ג) חוות הדעת שהגישו התובעים בלתי סבירה ולא יתכן שאוטובוס המגיע פעם בשעה יפגע בערך ביתם בשווי של 50,000$. במידה ותהיה כוונה לבנות בעתיד על מגרש התובעים בית דו משפחתי, לא תהיה כל מניעה להזיז את הסככה ממקומה על מנת לאפשר את הבניה.

7. תמצית טענות המפקחת:

(א) טענות התובעים נדונו והוכרעו בבית המשפט לעניינים מנהליים. על אף שהמפקחת לא הייתה צד להליכים הקודמים, הרי שהיא בעלת זיקה להליכים אלו ולפיכך חל הכלל של מעשה בית דין כלפיה.

(ב) סככת אוטובוס אינה "הסדר תנועה" כמשמעותו בתקנה 1 לתקנות התעבורה. הצבת הסככה או הסרתה הינה בסמכותה המלאה של העירייה. לצורך הצבת תמרורים הנוגעים לתחבורה ציבורית נדרשת הסכמה בלבד של רשות התמרור המרכזית. ועדת התנועה מרכזת את כל הגורמים המקצועיים הנוגעים להסדרת התנועה בתחום הרשות. אמנם, בועדת תנועה נדונות הבקשות להצבה ו/או שינוי ו/או הזזה של תמרורים אולם החלטות ועדת התנועה הינן בגדר המלצות בלבד.

(ג) באשר להחלטת הועדה מיום 14.3.99, החלטת ועדת התנועה היתה להורות לעיריה להחזיר את המצב לקדמותו. ההחלטה אינה מאשרת את מיקום התחנה ליד בית מס' 16. מכל מקום, המפקחת חתומה רק על אותן החלטות שעניינן קביעת תמרורים ואילו יתר הנושאים שנדונו שכותרתם "נושאים אחרים מהדיון" אינם נושאים את חתימת המפקחת שכן לא אושרו בהם תמרורים. לפיכך, המפקחת כלל לא חתמה על עמ' 9 בפרוטוקול המתייחס לבקשת התובעים להזזת התחנה.

(ד) במסגרת סמכותה בקביעת הסדרי תנועה פעילותה של המפקחת מודרכת על בסיס התכלית של הבטחת הבטיחות בדרכים וכל שיקוליה הם תעבורתיים בלבד. ועדת התנועה ביקרה במקום ביום 2.7.03 ונוכחה כי בית מס' 16 ברח' אלכסנדר ממוקם לפני צומת ואילו ביתם של התובעים ממוקם אחרי צומת. לפיכך, משיקולי בטיחות ובהתאם להנחיות להצבת תמרורים, החליטה ועדת התנועה כי המקום הראוי לקביעת התחנה הינו ליד בית מס' 12 ברח' אלכסנדר זייד. המפקחת בחנה את המלצת ועדת התנועה ונציגה בועדה והיא סברה כי ההמלצה סבירה ועניינית ונעשתה בהתאם לשיקולי בטיחות.

8. תמצית טענות הנתבעים 3 ו-4:

(א) שפירא הינו פנסיונר אשר ממלא בהתנדבות את תפקידו כיו"ר שכונת נוה עוז וזאת למען רווחת הקהילה. לשפירא אין כל מעמד או סמכות לקבוע מיקום של תחנות אוטובוס. שפירא מילא את חובתו כלפי תושבי השכונה וביקש לקבע תחנת אוטובוס עם סככה בשכונת נוה עוז בכדי לאפשר מסתור בפני גשם או שמש לתושבים הממתינים לאוטובוסים.

(ב) בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי לא היה לשפירא ענין במיקום הסככה וכי אין פגם בהתנהגותו. החלטה זו יוצרת מעשה בית דין ומונעת העלאת טענות בכל הקשור להתנהלות שפירא ופעולותיו. טענות התובעים ביחס לכך שפעל בחוסר תום לב ובשליחות הנתבעים 5 ו-6 אינן נכונות, הן לא הוכחו כלל וממילא הן סותרות את קביעתו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בעניין.

(ג) מכח יחסי "קירבה משפטית" חל ההשתק גם לגבי הנתבעת 4, אשר שפירא הוא היו"ר שלה.

9. תמצית טענות הנתבעים 5 ו-6

(א) אין כל יריבות בין הנתבעים 5 ו-6 לבין התובעים. העתקת מיקום התחנה לא נבעה מפעולות שעשו הנתבעים 5 ו-6 או מלחצים שהפעילו כביכול, הנתבעים מעולם לא ביקשו ולא דרשו להעביר את תחנת האוטובוס וכל טענות התובעים בעניין זה משוללות כל יסוד. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי ההחלטה בדבר מיקום סככת האוטובוס הייתה "סבירה בנסיבות העניין".

(ב) היכרותם של הנתבעים 5 ו-6 את שפירא הינה שטחית ואגבית ונובעת מהיותו יו"ר האגודה השיתופית.

(ג) הדברים שכתב הנתבע 5 בתצהיר שהוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים לפיהם "העתקת תחנת האוטובוס הנדונה בעתירה ו/או הסככה הנלוות לה (להלן: " התחנה") סמוך לביתנו תגרום לנו למטרד של רעש, זיהום אוויר וירידת ערך הבית" אין בהם כדי לתמוך בטענות שהעלו התובעים ביחס לפעולות שעשו הנתבעים כביכול לצורך העברת התחנה מלכתחילה מליד ביתם אל סמוך לביתם של התובעים.

(ד) התובעים לא הציגו כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענות שנענו כנגד הנתבעים בדבר רשלנות, מצג שווא רשלני, היגד שווא רשלני , מטרד ועשיית עושר ולא במשפט ולפיכך דין טענות אלו להידחות.

דיון והכרעה:

10. כתב התביעה והתצהירים מטעם התובעים מנסים לטשטש את האבחנה הקיימת לעניין התחנה היינו

העמוד עם הדגל ובין הסככה. לכן, אין ספק שבשלב הראשון בגבול מגרשים 14 ו-16 היה ממוקם רק עמוד עם דגל. במהלך שנת 99' הוצבה סככה בסמוך לבית התובעים והעמוד עם הדגל נותר בגבול בתים 14 ו-16. במהלך חודש אוקטובר שנת 2000 הושבה הסככה ואבן השפה נצבעה צהוב אדום ובהמשך אף העמוד הוצב בסמוך לביתם של התובעים.

הנתבעת 1- העיריה

11. בהתאם להחלטת כב' השופטת נד"ב בבש"א 899/05 ולאור פסד דינו החלוט של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת כב' השופטת נד"ב בע"א 2123/05, הרי שעילת התביעה היחידה כנגד העירייה הינה עילת המטרד.

על אף קביעות אלו ביחס לעילה היחידה הקיימת כנגד העירייה, העלו התובעים בסיכומיהם טענות שונות לגבי סבירות החלטת העיריה ושיקולי העירייה אשר לטענתם היו שיקולים לא עניינים. כך למשל, מציינים התובעים בסיכומי התשובה כי "העילה הבסיסית להגשת התביעה אינה התקנת תחנת אוטובוס ליד בית התובעים, יש מאין, ככורח שיש להשלים עמו, אלא העתקת תחנת אוטובוס משיקולים לא ענייניים, על מנת להיטיב עם הנתבעים 5 ולהעביר יחד עם התחנה את כל המטרדים הנובעים ממנה לבית התובעים". בעניין זה יובהר כבר עתה כי מאחר ועילת התביעה כנגד העיריה מוגבלת לעילת המטרד בלבד, הרי שאינני נדרש לכל טענות אלה של התובעים.

דחיית מרבית עילות התביעה כנגד העיריה על הסף והותרת עילת המטרד בלבד כנגד העירייה נבעה מהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים לפיה במעשי העירייה לא נפל כל פגם והם נעשו על רקע רצונה וחובתה לדאוג לתושבי השכונה. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את טענות התובעים ביחס להחלטת העיריה וקבע כי:

"במצב דברים זה ולאחר שהמשיבה (עיריית פתח תקווה-א.ד.ג) או נציגיה המוסמכים, הביאו בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות האינטרסים והטענות של העותרים, רשאית היתה המשיבה להחליט כפי שהחליטה בדבר מיקומה של סככת האוטובוס אשר הקימה לרווחתם של כלל תושבי השכונה ועל פי דרישתם. החלטה זו, כך מתקבל הרושם, סבירה בנסיבות הענין והיא התקבלה על רקע רצונה של המשיבה וחובתה לדאוג לתושבי השכונה ורווחתם...

דברי הביקורת שהוטחו..בשיקול דעתה של המשיבה בעת שהחליטה להעתיק הסככה והתחנה בשל צרכים בטיחותיים ותכנוניים, אינם מן הענין. שיקולים כאלה או אחרים נלקחו, כאמור בחשבון ע"י אנשי המקצוע המוסמכים של המשיבה ואל לו לבית המשפט להתערב בהם, או לבחון אותם, כטריבונל עליון לתכנון, אלא אם כן נפלו בהם "פגמים מנהליים", כמו חוסר סבירות קיצוני, חוסר תום לב וכיוצא באלה פגמים שיש בהם כדי לפסול את תוקפה של ההחלטה המנהלית. קיומם של פגמים מעין אלה לא הוכח כלל על ידי העותרים.

הטענות האחרות של העותרים כלפי החלטת המשיבה כמו חוסר סמכות לקבל ההחלטה או התקנת התחנה ו/או הסככה ללא היתר כחוק ושלא כדין- גם בהן אין ממש והן אינן מבוססות, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית"(ההדגשה אינה במקור-א.ד.ג). פסק דין זה אף אושר בביהמ"ש העליון בתיק עע"מ 1040/02 ולפיכך עניינים אלו אינם בגדר התביעה שבנדון. על רקע דברים אלו נותר איפה לדון בשאלה האם לתובעים עילת תביעה מכח מטרד ליחיד כנגד מי מהנתבעים.

עילת המטרד - כנגד כל הנתבעים

12. עוולת "המטרד ליחיד" מוגדרת בסעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אשר קובע כלהלן :

"מטרד ליחיד

(א) מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק. (ההדגשה אינה במקור-א.ד.ג).כפי שנכתב בספרו של ד' קרצ'מר, מיטרדים, דיני הנזיקין- העוולות השונות- בעריכת ג. טדסקי בעמ' 39 "עניינה של עוולת המיטרד ליחיד הוא באיזון בין דרישתו של אדם להנאה מלאה מזכויותיו במקרקעין לבין דרישותיהם של אחרים לנהל פעילות המשפיעה על הנאה זו".

בע"א 436/60 עזרי נ. קליין, פד"י טו 117, 1188 (להלן: "עניין עזרי") מתייחס ביהמ"ש לכך שחיים בקהילה מחייבים מציאת איזון בין זכותו של כל אחד ואחד מהפרטים להנאה מנכסיו ושימוש בהם ללא הפרעה, לבין זכותם של שכניו ושל הקהילה כולה לפעילות אשר עלולה לפגוע בהנאתם של היחידים. חיי הקהילה מחייבים הקרבה והתאמה הדדית של פעילות האחד עם פעילותו של חברו כך שניתן יהיה לחיות זה לצד זה- "החוק בנוגע למטרד היחיד מבוסס על העקרון של הדדיות ולא בלעדיות. לכל אדם הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת תוך הקרבה הדדית והתאמה הדדית כך שאדם ושכנו יוכלו לעבוד ולחיות זה ליד זה, לחיות ולתת לחיות" .ב

איזון האינטרסים מצוי הן בסעיף הדן בעוולת המטרד והן בהגנות הקיימות לפי הפקודה. כך, אין די כי ההתנהגות השימוש או הניהול של המקרקעין של האחר יהא בה משום הפרעה גרידא, אלא נדרש שתהא בכך "הפרעה של ממש". בע.א. 44/76, אתא חב' לטכסטיל בע"מ נגד זאב שוורץ פד"י ל' כרך 3 עמ' 785 (להלן: "עניין אתא") קבע בית המשפט כי לא כל הפרעה או אי נוחות ייראו כמטרד ויטילו אחריות בנזיקין וכי צריכה להיות "הפרעה של ממש". כב' השופט שמגר קבע כי הפרעה של ממש "..חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת". לא די גם בכך כי תהא זו הפרעה של ממש לכל שימוש של הניזוק, אלא נדרש כי ההפרעה תהא לשימוש "סביר" או להנאה "סבירה" במקרקעין על ידי הניזוק. ביהמ"ש העליון קבע זה מכבר כי המבחן לקיומו של מטרד ליחיד, הוא מבחנו של האדם הסביר, בהתחשב בנתונים הסביבתיים (ראה עניין עזרי בעמ' 1177).

" מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו איפוא אמת מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית( ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית עפ"י אמת מידה אוביקטיבית, היינו על ידי ההערכה של מהותה ועוצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... . אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שאדם נדרש לשאת בו בנסיבות הענין. סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים... אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן, בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגילה – הרי תוצאתה היא מעשה עוולה ...מי שגר בעיר אומנם אינו יכול לדרוש כי מעטה שתיקה ושלווה יקיפוהו בכל עת, אך מאידך גיסה גם אין ספק ספיקא כי רעש תעשייתי חזק ומתמיד, עש