ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דגניר נגד אמון :

1


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

ת.א. 3159/05

בפני:

כבוד השופט אריה רומנוב

03/06/2009

דגניר בע"מ

בעניין:

התובעת

נגד

1. אמון בנייר בע"מ

2. משה אפללו

3. יהורם קדוש

4. מ.מ.מ. יבוא יצוא שווק ומסחר (1995) בע"מ

הנתבעים

ב"כ התובעת: עו"ד י. תוסיה-כהן

ב"כ הנתבעים: עו"ד א. שינדלר

פסק דין

1. בפניי תביעה כספית על סך 527,177 ₪, הנובעת, בעיקרה, מיחסים עסקיים שהתקיימו בין הצדדים, או מי מהם.

המסגרת העובדתית:

2. התובעת הינה חברה בע"מ, העוסקת בייבוא של נייר משרדי ונייר להדפסה, ובשיווקו. היא נמצאת בבעלותם ובניהולם של בני משפחת גבאי.

3. הנתבע מס' 2, מר משה אפללו (להלן: "אפללו"), עבד במשך שנים רבות כסוכן של חברות אחרות שעסקו, אף הן, בעסקי נייר. מכאן היכרותו עם בני משפחת גבאי, אשר בתחילה הוקירו את אפללו כאיש הגון ונאמן.

4. בתחילת שנת 2004, או בסמוך לכך, החליט אפללו להקים עסק עצמאי למסחר בנייר. בתחילה פעל אפללו באמצעות נתבעת מס' 4, שהינה חברה שהוקמה על ידו, ככל הנראה בשנת 1995, למטרות אשר לא לגמרי הובררו. ביום 12.2.04 הקים אפללו את חברת "אמון בנייר בע"מ", שהינה הנתבעת מס' 2 בתביעה זו, ואשר תכונה להלן בשם: "הנתבעת".

5. לטענת התובעת, בינה לבין הנתבעת התקיימו יחסי מסחר שוטפים, אשר באו לידי ביטוי בארבעה סוגים של קשרים עסקיים: האחד, הנתבעת הייתה רוכשת מהתובעת נייר, על מנת למכור אותו ללקוחותיה. השני, שתי החברות היו מחליפות נייר האחת עם השנייה, וזאת כאשר לאחת החברות לא היה את סוג הנייר הדרוש למי מלקוחותיה. השלישי, התובעת שימשה עבור הנתבעת צינור להעברת סחורה. והרביעי, התובעת ייבאה עבור הנתבעת נייר מחו"ל, וזאת על רקע יחסים מיוחדים שהיו לתובעת אצל ספקיות נייר בחו"ל.

6. לטענת התובעת, במסגרת הסוג הרביעי של מערכת יחסי המסחר שהתקיימה בין הצדדים, נערכה ביניהם "עסקת בורגו" אשר עניינה עומד במרכז הדיון שהתקיים בתיק זה. במה דברים אמורים? ובכן, חברת "בורגו" הינה חברה איטלקית ממנה נהגה התובעת לייבא נייר. לתובעת היו קשרי מסחר טובים עם חברת "בורגו", דבר אשר העניק לה אפשרות לרכוש מ"בורגו" נייר במחיר נמוך, יחסית, וזאת מבלי שתחוייב ליתן ל"בורגו" מכתב אשראי, דבר הכרוך בעלויות כספיות למייבא. לטענת התובעת, אפללו ביקש ליהנות מהקשרים המיוחדים שהיו לתובעת עם "בורגו", ולפיכך הוא ביקש מהתובעת כי תרכוש עבורו, בשמה של התובעת, נייר מחברת "בורגו". לטענת התובעת, היא נעתרה לבקשה, ובתחילה ביצעה עבור הנתבעת מספר הזמנות נייר בכמויות לא גדולות.

לטענת התובעת, בחודש אוגוסט 2004, או בסמוך לכך, פנה אליה אפללו וביקש כי התובעת תרכוש עבורו מ"בורגו" כמות גדולה של נייר. לטענת התובעת, היא נענתה לבקשה זו, והזמינה עבור הנתבעת מ"בורגו" כמות של 100 טון נייר. למעשה הזמינה התובעת מ"בורגו" 7 מכולות של נייר במשקל כולל של 140 טון, אשר 2 מהן היו מיועדות לתובעת, ו-5 היו מיועדות לנתבעת. לטענת התובעת, בין הצדדים הוסכם, כי הנתבעת תשלם ישירות ל"בורגו" את התמורה עבור כל 7 המכולות, לרבות 2 המכולות שהיו מיועדות לתובעת, וזאת במסגרת ההתחשבנות השוטפת שהתקיימה בין הצדדים בכל הנוגע ל"החלפות הנייר". לטענת התובעת, בעקבות ההזמנה שביצעה, הגיעו לארץ, בחודש אוקטובר 2004, 7 המכולות אותן הזמינה התובעת, והן שוחררו מהמכס על ידי אפללו. לטענת התובעת, 2 המכולות שהיו מיועדות לה הועברו אליה, ו-5 המכולות שהיו מיועדות לנתבעת, נלקחו על ידי אפללו ישירות מהנמל למחסני הנתבעת במושב יד רמב"ם. לטענת התובעת, בהתאם לתנאי התשלום שנקבעו בקשר לאותה הזמנה, היה על הנתבעת לשלם ל"בורגו" את עלות ההזמנה בסך 94,562.29 יורו, אשר במועד הרלבנטי עמדו על סכום של 553,187 ₪, וזאת עד ליום 28.12.04. אלא שאפללו הודיע לתובעת כי הוא ישלם ל"בורגו" את המגיע לה רק ביום 28.1.05, היינו באיחור של חודש. נוכח הודעת אפללו, הודיעה התובעת את דבר האיחור לסוכנת של "בורגו" בישראל, חברת "ניריס".

7. לטענת התובעת, בתחילת חודש ינואר 2005, הגיעו אליה ידיעות על כך שהנתבעת נקלעה לקשיים כספיים. התובעת חששה מאד כי היא תיפגע מהקשיים אליהם נקלעה הנתבעת, וזאת, הן משום שהתובעת אחסנה במחסן של הנתבעת סחורה השייכת לה, והן משום שהנתבעת עדיין לא שילמה ל"בורגו" את התשלום עבור משלוח 7 המכולות. התובעת חששה שעקב הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה הנתבעת, לא יהיה בידה של האחרונה לשלם ל"בורגו" את המגיע לה, דבר אשר יחייב את התובעת לעשות זאת במקומה. על רקע דברים אלה, פנו נציגי התובעת לאפללו וביקשו לברר עימו את הדברים, ולהוציא ממחסן הנתבעת סחורה השייכת לתובעת. בעקבות פנייתם זו, התקשר אליהם הנתבע מס' 3, מר יורם קדוש (להלן: "קדוש"), ובישר להם, לראשונה, כי הוא שותף של אפללו בנתבעת, וכי הוא הבעלים של מחצית המניות בחברה. הדבר היה בתחילת חודש ינואר 2005. מעדותו של קדוש עולה, כי הוא איש עסקים אשר החליט להשקיע סכומי כסף בנתבעת, ובעקבות כך רכש מחצית ממניות הנתבעת, וזאת, לדבריו, לאחר שבדק ומצא כי הנתבעת הינה חברה רווחית.

8. בעקבות דבריו של קדוש, התקיימו פגישות ומגעים בין נציגי התובעת לבין אפללו, קדוש ומנהלת החשבונות של הנתבעת, הגב' אתי נחמיאס. לדברי עדי התובעת, קדוש טען בפניהם, כי אפללו גנב מהנתבעת סכום של 400,000 ₪ והוא הביע בפניהם חשש כבד לאובדן ההשקעה הכספית שהשקיע בנתבעת. לטענת עדי התובעת, בינם לבין קדוש ואפללו התקיימו דיונים במטרה לברר מה גובה החוב של הנתבעת לתובעת, ובמטרה לקבוע את אופן פירעונו של החוב. נציגי התובעת טוענים, כי בתחילה הם התרשמו שיש לקדוש כוונה כנה להחזיר לתובעת את החוב שהנתבעת חייבת לה, אלא שבדיעבד הסתבר להם שלא אלה היו פני הדברים, וכי כל מטרתם של קדוש ואפללו הייתה "למשוך זמן" על מנת למכור את מלאי הנייר שנשאר במחסני הנתבעת ועל מנת לגבות מלקוחותיה של הנתבעת את הסכום שהיו חייבים לה. בנסיבות אלה, פנתה התובעת לבית משפט זה ביום 7.3.05 והגישו את התביעה המונחת בפניי, אשר בצידה בקשות למתן סעדים זמניים, שמטרתם למנוע מהנתבעים להבריח רכוש.

9. הסכום הנתבע על ידי התובעת בתביעה זו הוא, 527,177 ₪. מעיון בסעיף 47 לתצהיר מנהל החשבונות של התובעת עולה, לכאורה, שסכום זה אמור לשקף את "השורה התחתונה" של ההתחשבנות בגין קשרי המסחר השוטפים שהתקיימו בין הצדדים. ואולם, כפי שניתן להיווכח, החוב הנתבע על ידי התובעת בתביעה זו, נובע בעיקרו מ"עסקת בורגו". כך מבינים זאת הנתבעים אשר בסעיף 52 לסיכומיהם כותבים, כי "התביעה דנן נגד הנתבעת 1 מבוססת למעשה, על עילת תביעה אחת בלבד". ובעמוד 5 לכתב סיכומי התשובה שהגישה מבקשת התובעת להבהיר, כי "בתיק זה הגישה התובעת תביעתה בגין עסקה ספציפית". לעניין זה ישנה חשיבות בעת שאבוא לקבוע את מסגרת הדיון בתיק זה, כפי שהדברים יובהרו בהמשך.

ההליך:

10. כפי שציינתי, בד בבד עם הגשת התביעה, פנתה התובעת לבית המשפט בבקשות למתן סעדים זמניים. נציגי התובעת, אשר התרשמו שקדוש ואפללו "מושכים זמן", וכי הם עסוקים בראש ובראשונה בדאגה לעצמם, חששו מאד שאם בית המשפט לא ייתן לתובעת סעדים זמניים, יעלה בידי הנתבעים להבריח רכוש ולרוקן את קופתה של הנתבעת ואת מחסניה, תחת עיניהם הכלות של התובעת ושל נציגיה, ובדרך זו לא יהיה לתובעת ממה להיפרע אם בסופו של דבר תביעתה תתקבל. לפיכך, פנתה התובעת הן בבקשה למתן צו עיקול זמני לה נעתרתי, ואשר לגביה ניתן לומר כבר עכשיו כי הצו שנתתי כמעט ולא "תפס" דבר (בש"א 2731/05), והן בבקשה למתן צו לתפיסת נכסים ולמינוי כונס נכסים (בש"א 2730/05). בבקשתה טענה התובעת, בין היתר, כי הנתבעת מכרה לצדדים שלישיים כמעט את כל הסחורה שהייתה ברשותה, וכי בכוונתה למכור את הציוד הקיים בבית העסק ואת המשאית והמכוניות שבבעלותה, לסגור את מחסניה ומשרדיה ולחדול מלהתקיים כעסק חי, וזאת מוקדם ככל האפשר. עוד טענה התובעת בבקשתה, כי הנתבעת פיטרה את כל עובדיה ופסקה מלרכוש סחורה חדשה, וכי היא עתידה לעזוב את המחסנים המושכרים על ידה במושב יד רמב"ם עד לסוף אותו חודש. התובעת טענה בבקשתה, כי באותה עת עסקו הנתבעים אך ורק בגביית כספים והעברתם לאפללו וקדוש, או למי מטעמם. נוכח הטענות שהועלו על ידי התובעת, נעתרתי לבקשתה, ונתתי ביום 10.3.05 צו ארעי כמבוקש, במעמד צד אחד, תוך שקבעתי כי הדיון בבקשה יתקיים, במעמד שני הצדדים, ביום 16.3.05.

11. בעקבות צו הכינוס שניתן על ידי, ועוד בטרם התקיים דיון במעמד הצדדים, ביצע כונס הנכסים, ביום 13.3.05, שתי פעולות: האחת, כונס הנכסים תפס מסמכים הנוגעים להנהלת החשבונות של הנתבעת, וכן מחשב נייד. והשנייה, כונס הנכסים תפס נייר שהיה מצוי במחסני הנתבעת במושב יד רמב"ם, והעבירו לאחסון במחסן של חברת הובלה.

12. ביום 16.3.05 התקיים בפניי דיון במעמד שני הצדדים. בתום הדיון, הגיעו הצדדים להסדר מוסכם, בגידרו הסכימה התובעת למחוק את כל הבקשות לסעדים זמניים אותן הגישה, וזאת כנגד מתן בטוחות אחרות על ידי הנתבעים. אלא, שהסדר זה היה הסדר "על תנאי", במובן זה שלתובעת ניתנה זכות לבטל אותו, עד לצוהרי היום שלמחרת. ואכן, התובעת שקלה בדבר, והודיעה למחרת היום כי היא מבטלת את ההסדר. בנסיבות אלה, היה צורך להמשיך את הדיון בבקשת התובעת למינוי כונס נכסים זמני, וכן בבקשה נוספת אותה הגישה למתן צו מניעה זמני, לה נעתרתי ביום 15.3.05 (בש"א 2920/05). ואכן, בהחלטתי מיום 17.3.05 קבעתי את המשך הדיון בבקשות ליום 21.3.05, במעמד שני הצדדים. ומה בינתיים? ובכן, לאחר הדיון שהתקיים בפניי במעמד שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש להחזיר את הגלגל לאחור, ולקיים את הדיון בבקשות שהגישה התובעת מבלי שברקע הדיון יעמדו צווים ארעיים שניתנו במעמד התובעת בלבד. בנסיבות אלה, החלטתי לבטל את צו הכינוס הארעי שניתן על ידי ביום 10.3.05 ואת צו המניעה הארעי שניתן על ידי ביום 15.3.05. בעקבות כך קבעתי, כי על התובעת להחזיר לנתבעים לאלתר את כל הציוד שלקחה מהם במסגרת צו הכינוס הארעי. יוצא, אפוא, שצו הכינוס הארעי עמד בתוקפו למשך 7 ימים. בהנחה שלנתבעים נודע לראשונה על הצו ביום 13.3.05 משמעות הדבר היא, שהם היו מודעים לקיומו של הצו במשך 4 ימים בלבד.

13. בהתאם להחלטתי, השיבה התובעת לנתבעים את כל מה שנתפס במהלך פעולות כינוס הנכסים, למעט הנייר שנלקח ממחסן הנתבעת. הטעם לאי השבת הנייר נעוץ בעובדה, שהנתבעים הודיעו כי הם אינם מעוניינים לקבל את הנייר בחזרה בטענה, כי במהלך ביצוע התפיסה, הנייר ניזוק (ר' תרשומת שרשם עו"ד גולנזר על גבי הבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש ביום 17.3.05, וכן החלטתי מיום 3.4.05). למען השלמת התמונה אציין, כי ביום 26.9.06 נעתרתי לבקשת התובעת, ומיניתי את עו"ד איתן להמן לשמש כונס נכנסים לצורך מכירת הנייר. עו"ד להמן ניסה למכור את הנייר לצדדים שלישיים, ואולם איש לא גילה עניין ברכישת הנייר, למעט התובעת שהסכימה לרכוש את הנייר תמורת סכום של 20,000 ש"ח, כולל מע"מ. ביום 27.10.08 קיבלתי את הצעת כונס הנכסים, ואישרתי לו למכור את מלאי הנייר שנתפס בפעולת הכינוס, תמורת סכום של 20,000 ש"ח, כולל מע"מ.

14. נשוב לתיאור השתלשלות העניינים בנושא הסעדים הזמניים: כזכור, בעקבות הודעת התובעת בדבר ביטול ההסדר המוסכם אליו הגיעו הצדדים, קבעתי מועד לצורך המשך הדיון בבקשות התובעת. ואכן, ביום 21.3.05 וביום 22.3.05 התקיימו שני דיונים נוספים. במסגרת אותם דיונים הודיעו הנתבעים, כי מצויים בידיהם שיקים מעותדים בסכום כולל של 460,000 ש"ח, אשר, לדבריהם, ניתנו לנתבעת בתמורה לנייר שמכרה ללקוחות שונים, ואשר אמורים היו להיפרע בתקופה הקרובה. על רקע טענה זו, צמצמה התובעת את בקשתה למינוי כונס נכסים זמני, והעמידה אותה רק בכל הנוגע לעניינם של אותם שיקים. הואיל ומדברי הנתבעים עלה, כי הם עדיין לא הפקידו את השיקים בבנק, לא ניתן היה ל"תפוס" את השיקים במסגרת פעולת עיקול "רגילה". בנסיבות אלה ביקשה התובעת, כי בית המשפט ימנה כונס נכסים אשר יהיה מוסמך לתפוס את השיקים ולשמור אותם בנאמנות עד לסיום ההליכים בתיק העיקרי. בהחלטתי מיום 3.4.05 נעתרתי לבקשת התובעת ומיניתי כונס נכסים אשר יהיה מוסמך לתפוס את השיקים בהם מדובר. במסגרת אותה החלטה הבעתי דעתי, כי הדרך הראויה ביותר להסדרת עניינם של השיקים היא, שהנתבעים יעבירו את השיקים לבא כוח התובעת, ללא צורך בהפעלתו של כונס הנכסים, וזה יפקיד אותם בחשבון נאמנות. אלא, שהנתבעים לא מסרו לתובעת את השיקים עד לעצם היום הזה, וגם פעולת הכינוס לא העלתה דבר. יוצא, אפוא, שהתובעת נותרה ללא כל בטוחה, למעט, אולי, עיקול שהוטל על שני כלי רכב של הנתבעת, אשר ממילא משועבדים לאחרים.

15. הרחבתי, במידת מה, בסקירת ההליכים שהתקיימו בבקשות התובעת למתן סעדים זמניים, משני טעמים עיקריים:

הטעם האחד הוא, שלתובעת יש טענות קשות כלפי הנתבעים בדבר פעולות שנעשו על ידם לצורך העלמת רכוש, ובכלל זה העלמתם של השיקים אשר ביחס אליהם ניתנה החלטתי. בשל טענות אלה, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, אשר כולל טענות גם לגבי אירועים שאירעו, לטענתה, לאחר הגשת התביעה.

הטעם השני הוא, שלנתבעים יש טענות קשות כלפי התובעת אשר תמציתן היא, שהתובעת פעלה במטרה להרוס את הנתבעת, הן בשל כך שראתה בה מתחרה אשר החלה לגדול ולפרוח, והן בשל כך שהתובעת רצתה למנוע מהנתבעת לחשוף פעולות מרמה והונאה אותן, לטענת הנתבעים, ביצעה התובעת כלפי הנתבעת וכלפי רשויות המדינה.

16. יצויין, כי בצד טענת הנתבעים ולפיה התובעת ראתה בנתבעת מתחרה אותה יש להסיר מהדרך, מעלים הנתבעים טענה אחרת בדבר מהות היחסים שהתקיימו בין התובעת לבין הנתבעת. טענת הנתבעים היא, שבקרב ספקי הנייר הגדולים בארץ קיימות הבנות אשר בהתאם להן, כל ספק נייר פועל באזור גיאוגרפי מוגדר, ולא חורג ממנו. לטענת הנתבעים, בשל אותן הבנות, אין התובעת יכולה למכור נייר באזור המרכז, וכדי "לעקוף" מגבלה זו, הקימו התובעת ואפללו "מותג חדש ששמו אמון בנייר, כך שבפועל התובעת מוכרת במרכז, ולא מסתבכת עם אף אחד, ומאידך זה לא בשמה, אלא זו חברת אמון בנייר, של משה אפללו" (סעיף 35 לתצהיר קדוש). על פני הדברים נראה, שטענה זו אינה מתיישבת עם טענת הנתבעים ולפיה, התובעת ראתה בנתבעת מתחרה אותה ביקשה להרוס. הטעם לכך הוא, שאם, אכן, פעלה הנתבעת עבור התובעת באזור המרכז, היה לתובעת אינטרס ברור לכך שהנתבעת תמשיך להתקיים, תצליח ותשגשג. לצורך הכרעה בתביעה זו, אין לי צורך לקבוע מה בדיוק היה טיב הקשר בין התובעת לבין הנתבעת. עם זאת אעיר, שעל פני הדברים נראה, שבין שתי החברות התקיים קשר מורכב, דבר אותו ניתן ללמוד הן מהעובדה שבין הצדדים התקיימו ארבעה סוגים שונים של קשרים עסקיים, הן מהעובדה שכמות "החלפות הנייר" בין הצדדים הייתה גדולה מכמות הנייר אותה רכשה הנתבעת מהתובעת, הן מהעובדה שהתובעת אחסנה במחסני הנתבעת נייר ואף השתמשה במשאיות של הנתבעת לצורך הובלת נייר שלה, והן מהעובדה שהתובעת סיפקה לנתבעת שירות של חיתוך נייר.

17. כך או כך, אין חולק על העובדה שהנתבעת הפסיקה את פעילותה בסמוך למועד הגשת התביעה, וגם הנתבעת מס' 4, שהינה חברה אחרת המצויה בבעלות אפללו, אינה פעילה עוד. ומה באשר לאפללו? ובכן, ביום 7.7.05 פנה אפללו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, והגיש בקשה לכינוס נכסים. ביום 7.12.05 ניתן נגד אפללו צו כינוס נכסים, ומכוחו של צו זה מעוכבים כל ההליכים המתנהלים נגדו, כולל ההליך המתברר בפניי (הודעת עו"ד שינדלר מיום 25.1.06). יוצא, אפוא, שפסק דין זה אינו מתייחס לאפללו, אשר התביעה נגדו התבססה, בין היתר, על כתב ערבות אישית עליו, לטענת התובעת, חתם ביום 29.6.04.

מסגרת הדיון:

18. כפי שציינתי, התביעה אותה הגישה התובעת ממוקדת למדי, והיא מתייחסת, בעיקר, ל"עסקת בורגו". מנגד, קו ההגנה אותו הציבו הנתבעים בסיכומיהם משתרע על פני חזית רחבה. בצד הכחשת טענות התובעת לעניין "עסקת בורגו", ובצד העלאת טענות קיזוז קונקרטיות, מעלים הנתבעים טענות קיזוז כלליות במסגרתן מבקשים הם "לפתוח" את מסכת ההתחשבנות השוטפת שבין הצדדים ולהוכיח, כי התובעת הונתה את הנתבעת לאורך כל תקופת הקשר שהתקיים בין הצדדים. בהקשר זה חשוב לציין, כי הנתבעים עצמם טוענים, ש"מערכת היחסים העסקית בין התובעת לבין הנתבעת הינה סבוכה ומורכבת, לא מתועדת כראוי, נסמכת בעיקר על יחסי אמון והסכמות בעל-פה, אשר אינן תואמות את הרישומים בכתב, ובסך הכל – רב הנסתר על הגלוי בה" (סעיף 1 לסיכומי ב"כ הנתבעים). פעם אחר פעם טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי בפני בית המשפט מונחת תמונה מעורפלת ומורכבת (סעיפים 7 ו-14 לסיכומי ב"כ הנתבעים), וכי מצב הדברים כיום הוא, שבית המשפט משול למי ש"מגשש באפילה מבלי יכולת לנתח ולהבין את שלל המספרים והנתונים שבפניו ואת משמעותם, ולפיכך בלי שום יכולת להכריע בסכסוך נשוא התיק דנן, שהרי בית המשפט הנכבד אינו מומחה לנייר ואינו רו"ח ואף אין לו ידיעה שיפוטית בתחומים אלה" (סעיף 27 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

19. אני סבור, כי טענות הקיזוז הכלליות אותן מעלים הנתבעים בסיכומיהם, מצויות מחוץ לחזית המחלוקת בתיק זה, ועל כן אין מקום להידרש להן ולהכריע בהן. מדובר בטענות שלא הועלו בצורה ברורה ומפורשת בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים, ולא התלבנו כהלכה במהלך שמיעת הראיות. דומה, כי יש ממש בטענת ב"כ התובעת בסעיף 5 לסיכומיו, כי הנתבעים נמנעו מלברר את הדברים במהלך שמיעת הראיות אלא השאירו את הדברים לשלב הסיכומים, אשר יש לומר כי מחזיקים עמודים רבים הכתובים בצפיפות, ואשר כוללים נתונים מספריים, חישובים וטבלאות אשר כלל לא נדונו במהלך שמיעת המשפט.

20. היוצא מכל האמור הוא, שבמסגרת פסק דין זה אכריע רק במחלוקת הקיימת בין הצדדים ביחס ל"עסקת בורגו", וכן בטענות הקיזוז הקונקרטיות אותן העלו הנתבעים. במידה והנתבעים עומדים על טענותיהם בכל הנוגע למערכת ההתחשבנות השוטפת שהתקיימה בין הצדדים, כי אז פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעה מתאימה.

"עסקת בורגו":

21. כזכור, תמצית טענת התובעת בעניין "עסקת בורגו" היא, שלבקשת אפללו הזמינה התובעת מ"בורגו", בשמה של התובעת, 7 מכולות נייר, מהן 5 מכולות שהיו מיועדות לנתבעת והועברו על ידי אפללו למחסני הנתבעת ביד רמב"ם, ו-2 מכולות שהיו מיועדות לתובעת והועברו על ידי אפללו לתובעת, וזאת במסגרת ההתחשבנות השוטפת שהתקיימה בין הצדדים בכל הנוגע ל"החלפות נייר". לטענת התובעת, הנתבעת הייתה אמורה לשלם ל"בורגו" ישירות את התמורה עבור 7 המכולות, ואולם היא לא שילמה דבר. בפרק ו' לסיכומיהם מעלים הנתבעים מספר טענות בעניין "עסקת בורגו", בהן אדון להלן.

22. הטענה הראשונה שמעלים הנתבעים היא, שעסקת "בורגו" לא הייתה ולא נבראה, היינו כי אין זה נכון שבמועד הנטען על ידי התובעת, ביקש אפללו מהתובעת כי תזמין עבור הנתבעת נייר מחברת "בורגו" (ר', סעיפים 120-105 לסיכומי הנתבעים). אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, בשל המשקל המצטבר של הטעמים הבאים:

ראשית, משום שקשה להעלות על הדעת, שהתובעת ונציגיה "המציאו" עסקה שלא הייתה ולא נבראה. גרסת התובעת לגבי "עסקת בורגו" נשמעת הגיונית ומשכנעת, ועל פני הדברים נראה, שאילו התובעת הייתה רוצה להוציא מהנתבעת כספים במרמה, היה באפשרותה ל"המציא" גרסה פחות מורכבת.

שנית, משום שבצד הכחשת הנתבעים כי אפללו ביקש שהתובעת תזמין עבור הנתבעת את המכולות שהגיעו לארץ בחודש אוקטובר 2004, או בסמוך לו, מודים הנתבעים כי בשתי הזדמנויות קודמות ביקש אפללו מהתובעת כי תזמין עבור הנתבעת נייר מחברת "בורגו" (סעיף 137 לסיכומי הנתבעים). מכאן, שדפוס הפעילות הנטען על ידי התובעת לגבי "עסקת בורגו" מושא דיוננו, נתמך ומאושר על ידי הנתבעים.

שלישית, משום שהתובעת הגישה כראיה מטעמה מכתב אותו כתבה לנציגתה של "בורגו" בארץ, חברת "ניריס", בו הודיעה לה, בזמן אמת, כי התשלום עבור משלוחי הנייר היה צריך להיות משולם על ידי אפללו, וכי זה מתחמק מלשלם את שהוא חייב לשלם (ת/18).

רביעית, משום שעמיל המכס, מר עמנואל זילברמן, אשר העיד מטעם התובעת, מסר עדות התומכת בגרסתה של התובעת לגבי "עסקת בורגו". לדבריו, הנתבעת הגיעה אליו עם מסמכים שהומחו אליה על ידי התובעת, והוא שחרר לנתבעת משלוחי נייר שהגיעו מ"בורגו", לאחר שהנתבעת שילמה סכומים שהיו דרושים לשחרור הסחורה. מר זילברמן צירף "דו"ח פרוט שיחרורים מיבוא" המתייחס לנתבעת, ממנו עולה, כי הוא פעל, בין היתר, לשחרור סחורה שהגיעה מ"בורגו", בימים 13.10.04, 18.10.04 ו-2.11.04, דבר התואם את טענות התובעת כפי שמצאו ביטויין בנספח ת/13 לתצהיר מנהל החשבונות של התובעת, מר עובדיה גבאי. העובדה שמסמכי השחרור הומחו מהתובעת לנתבעת, ביחד עם העובדה שהנתבעת דאגה לשחרר את הסחורה על חשבונה ואף לקחת את רובה למחסניה, תומכת בטענת התובעת בדבר קיומה של "עסקת בורגו".

וחמישית, משום שהנתבעים מודים כי מתוך 7 המכולות שהגיעו ארצה, 5 מכולות נלקחו על ידי אפללו למחסני הנתבעת ביד רמב"ם (סעיף 123 לסיכומי הנתבעת). הנתבעים טוענים, אמנם, כי ההגעה למחסני הנתבעת הייתה לצורך מתן שירותי איחסון לתובעת, ומאוחר יותר הועברו 4 מתוך 5 המכולות לתובעת, ורק אחת נשארה אצל הנתבעת. ואולם, על רקע שאר הראיות בתיק, אני סבור כי יש להעדיף את טענת התובעת, כי 5 המכולות היו מיועדות לנתבעת, והן הגיעו למחסני הנתבעת, שכן הן היו שייכות לה.

23. הטענה השנייה אותה מעלים הנתבעים, כפי שצויין זה עתה היא, שלאחר ש-5 המכולות הגיעו למחסני הנתבעת, לקחה התובעת לצרכיה 4 מכולות, והותירה אצלה מכולה אחת בלבד. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, בשל המשקל המצטבר של הטעמים הבאים:

ראשית, משום שהנתבעים לא הביאו ראיה משכנעת לגבי המועד או המועמדים בהם, לטענתם, נלקחו 4 המכולות, היעדים אליהם נלקחו המכולות, וזהותו של המוביל אשר הוביל, לטענתם, את המכולות.

שנית, משום שהנתבעים לא הביאו כל ראיה מתוך ספרי החשבונות שלהם, אשר יש בה כדי לתמוך בטענתם, שהתובעת לקחה מהנתבעת 4 מתוך 5 המכולות שהגיעו למחסניה.

שלישית, משום שהתובעת הגישה כראיה מטעמה חשבונית (או חשבוניות) בהן חייבה הנתבעת את התובעת בגין 2 המכולות שהגיעו ישירות לתובעת (ת/14 בה כתוב במפורש השם "בורגו", וכן ת/15). הדעת נותנת, שאם, כטענת הנתבעת, לקחה ממנה התובעת 4 מתוך 5 המכולות האחרות, כי אז הייתה הנתבעת שולחת אליה חשבוניות מתאימות.

ורביעית, לדברי מנהל התובעת, מר אבי גבאי, במסגרת פגישה שקיים ביום 7.2.05 עם קדוש ועם מנהלת החשבונות של הנתבעת, גב' אתי נחמיאס, פגישה שהתקיימה לאחר שהגיעו לתובעת ידיעות בדבר בעיות כלכליות אליהן נקלעה הנתבעת, מסר קדוש לנציגי התובעת את פנקסי תעודות המשלוח של הנתבעת, וביקש כי יבדקו אותן וימצאו האם הנתבעת מכרה סחורה של "בורגו" ואם כן, מהי הכמות שנמכרה. יצויין, כי דבר זה נעשה על רקע חשדות קשים שהיו לקדוש באותה עת, כי אפללו הונה אותו ואת הנתבעת, והוציא ממנה כספים שלא כדין. לדברי מנהל החשבונות של התובעת, מר עובדיה גבאי, הוא אכן בדק את פנקסי תעודות המשלוח של הנתבעת ובדיקתו העלתה "כי רוב הסחורה שהגיעה בקונטיינרים למחסניו של אפללו ביד רמב"ם נמכרה ללקוחותיו" (סעיף 38 לתצהירו). לדברי מר עובדיה גבאי, בפגישה שהתקיימה ביום 13.2.05 בין נציגי התובעת לבין קדוש ואפללו הוא הציג לשניים את ממצאיו, כאמור. מר עובדיה גבאי מוסיף וטוען, כי במהלך אותה פגישה הוא גם בדק, בהסכמת אפללו וקדוש, הן את המחשב במשרדו של קדוש והן את כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת (שכריכתה בצבע כתום), והוא הראה לשניהם, כי החוב של הנתבעת כלפי חברת "בורגו", על סך 94,562.92 יורו, רשום בספריהם (סעיפים 38 ו-39 לתצהיר עובדיה גבאי). מר עובדיה גבאי צירף לתצהירו את תעודות המשלוח של הנתבעת ואת ריכוז הנתונים שערך בהסתמך עליהם, וזאת בתמיכה לטענתו, כי הנתבעת מכרה ללקוחותיה חלק ניכר מהנייר שהגיע אליה במסגרת "עסקת בורגו". הנתבעים טוענים, כי הנייר לגביו מתייחסות תעודות משלוח אלה, הוא נייר אותו רכשה הנתבעת בחודשים יוני ויולי 2004, במסגרת עסקאות שקדמו ל"עסקת בורגו" נשוא דיוננו (סעיף 133 לסיכומי ב"כ הנתבעים). אלא, שבעניין זה הנטל להוכיח טענה זו מוטל על הנתבעים. לצורך הוכחת טענה זו, כמו גם טענות אחרות שמעלים הנתבעים, היה עליהם להציג את ראיותיהם בצורה ברורה ומסודרת, ולא להסתפק באמירות כלליות. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענות התובעת, כי בתעודות המשלוח אותן הגישה כראיה מטעמה, יש כדי לתמוך בטענתה, כי חלק מהנייר שהגיע לנתבעת במסגרת "עסקת בורגו" נשוא דיוננו, נמכר על ידה ללקוחותיה. יודגש, כי השאלה הקובעת לענייננו, אינה איזה חלק מהנייר נמכר. השאלה הקובעת היא, האם הנייר שהיה מצוי ב-5 המכולות אשר הגיעו למחסנה של הנתבעת היה שייך לנתבעת, או שהיה שייך לתובעת. אני סבור, כי העובדה שחלק מהנייר נמכר על ידי הנתבעת ללקוחותיה, ולדידי אין זה חשוב באיזה חלק מדובר, תומכת בטענת התובעת, כי 5 המכולות היו שייכות לנתבעת, ולא לתובעת.

24. הטענה השלישית אותה מעלים הנתבעים בעניין "עסקת בורגו" היא, שלא עלה בידה של התובעת להוכיח, כי היא שילמה לחברת "בורגו", במקום הנתבעת, את התמורה בגין 7 המשלוחים נשוא "עסקת בורגו". הנתבעים ערים לטענה אותה העלה מר עובדיה גבאי בסעיף 46 לתצהירו ובנספח ת/23 לאותו תצהיר, וכן בסעיף 26 לתצהירו של מר אברהם גבאי, כי התובעת שילמה ל"בורגו" סכום של 63,773.74 יורו בגין העסקה מושא דיוננו. ואולם לטענת הנתבעים, לא הוכח הקשר בין התשלום הנטען לבין "עסקת בורגו" מושא דיוננו, ואין להוציא מכלל אפשרות, כי התשלומים אליהם מפנים עדי התובעת בתצהיריהם, שולמו על ידי התובעת עבור העסקאות הקודמות במסגרתן רכשה התובעת מ"בורגו" נייר עבור הנתבעת, או תמורת נייר שהתובעת רכשה עבור עצמה (סעיף 142 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

25. אין חולק על כך, שבמועד בו התובעת הגישה את תביעתה בתיק זה, היא עדיין לא שילמה ל"בורגו" תשלום כלשהו עבור העסקה מושא דיוננו. תצהירו של מר עובדיה גבאי נחתם ביום 27.10.05, היינו כשבעה וחצי חודשים לאחר הגשת התביעה, ובמסגרתו טען מר גבאי, כי התובעת שילמה ל"בורגו" סכום של 63,773.74 יורו, מתוך סכום של 94,562.29 יורו אותן היא חייבת לשלם. מר גבאי טען בתצהירו, כי בכוונת התובעת לשלם את יתרת החוב עד לסוף שנת 2005, ואולם התובעת לא המציאה לבית המשפט אישורים על אודות תשלום יתרת החוב. בעמוד 14 לסיכומי התשובה שהוגשו על ידי ב"כ התובעת מפנה ב"כ התובעת את בית המשפט "לעדותו של עובדיה גבאי המפרט כיצד שולם וישולם הסכום המגיע לבורגו ע"י התובעת בלבד בגין כל המכולות האמורות". ואולם, אין הוא אומר "ברחל בתך הקטנה", שכל הסכום אשר חברת "בורגו" זכאית לקבל עבור משלוח 7 המכולות מושא דיוננו, שולם על ידי התובעת.

26. אני מוכן לקבל את טענת התובעת, כי הסכום של 63,773.74 יורו עליו מדברים עדי התובעת בתצהיריהם, שולם על ידי התובעת ל"בורגו" בגין העסקה מושא דיוננו. זאת, שכן ישנה התאמה בין מספרי ההזמנות המופיעים בנספח ת/23 לתצהירו של מר עובדיה גבאי, למספרי ההזמנות הנקובים במכתבה של התובעת לנציגתה של "בורגו" בישראל, חברת "ניריס", אשר אין חולק כי מתייחס ל"עסקת בורגו" נשוא דיוננו (ת/18). מאידך, נראה שאין וודאות לגבי השאלה, האם התובעת פעלה כפי שהצהירה כי בכוונתה לפעול, ושילמה ל"בורגו" את יתרת התשלום לו "בורגו" זכאית. בנסיבות אלה בכוונתי לקבוע, שכל סכום אותו תגבה התובעת מכוחו של פסק דין זה, עד לגובה של 63,773.74 יורו, יועבר ישירות לתובעת, וכל סכום אותו תגבה התובעת מעבר לסכום של 63,773.74 יורו, יועבר ישירות לחברת "בורגו", אלא אם כן תודיע החברה, כי בינתיים שילמה לה התובעת תשלומים נוספים בגין העסקה מושא דיוננו. אם תימסר הודעה כזו, כי אז תהיה התובעת רשאית להעביר לקופתה סכום השווה לתשלומים הנוספים אותם העבירה ל"בורגו".

27. סיכומה של נקודה זו הוא, שמהטעמים עליהם עמדתי לעיל, החלטתי לקבל את עיקר טענות התובעת בעניין "עסקת בורגו", לרבות הטענה, כי במסגרת ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, 2 מתוך 7 המכולות שהגיעו, היו מיועדות לתובעת. משהגענו לכאן, יש לפנות ולדון בטענות הקיזוז הקונקרטיות אותן מעלים הנתבעים.

טענת קיזוז ראשונה: עסקת "אופסט קולור":

28. "אופסט קולור" הינו בית דפוס לו מכרה התובעת נייר, בתיווכו של אפללו, תמורת סכום של 107,726 ש"ח. לטענת התובעת, במהלך המגעים שקיימו נציגיה עם קדוש עוד לפני הגשת התביעה, העלה קדוש טענה ולפיה, התובעת קיבלה עבור עסקה זו תשלום כפול: פעם אחת מדפוס "אופסט קולור" ופעם אחת מהנתבעת. התובעת טוענת בעמ' 7 סיפא לסיכומיה, ש"קדוש העמיד פנים כאילו מבקש הוא לברר עם התובעת בכנות את החשבונות אך בפועל החל קדוש כבר באותה עת בפרשת משיכת כספי נתבעת 1 לעצמו ולמקורביו". לא למותר לציין, כי במסגרת הסיכומים שהגישו, הקדישו הנתבעים לפרשת "אופסט קולור" 3 סעיפים בלבד מתוך 256 סעיפים שכלולים בסיכומיהם.

29. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לקבל את טענת התובעת כי אין מדובר בתשלום כפול. מתצהירו של מר עובדיה גבאי עולה, כי בתחילה שולמה תמורת העסקה לתובעת באמצעות שיקים של הנתבעת, מתוך הנחה וציפייה שחברת "אופסט קולור" תעביר לנתבעת את הסכום שהאחרונה שילמה לתובעת. אלא, שמאוחר יותר הסתבר, כי חברת "אופסט קולור" ערכה את השיקים לפקודות התובעת בלבד, ולא לפקודת הנתבעת, ולכן הנתבעת לא יכלה לקבל באמצעות שיקים אלה את המגיע לה. בנסיבות אלה, מסר אפללו לתובעת את השיקים של חברת "אופסט קולור" אשר נעשו לפקודת התובעת, וזו מסרה לו סדרה זהה ומקבילה של שיקים, אשר לבקשת אפללו, לא נרשמו לפקודת הנתבעת, אלא לפקודת חברה אחרת שבבעלותו, היא הנתבעת מס' 4 בתביעה זו. אין טענה ששיקים אלה לא נפדו על ידי הנתבעת 4, ומכאן שהתובעת קיבלה עבור הנייר שמכרה ל"אופסט קולור" תשלום אחד בלבד.

טענת קיזוז שנייה: הנתבעת סיפקה לתובעת שירותי הובלת נייר:

30. הנתבעים טוענים, כי הנתבעת סיפקה לתובעת שירותי הובלה, במסגרתם הנתבעת הובילה במשאיות שלה נייר של התובעת ללקוחות של התובעת, וזאת מבלי שהתובעת שילמה לנתבעת דבר. לטענת הנתבעת, מדובר ב-322 הובלות, ואם נצא מנקודת הנחה שכל ההובלות בוצעו רק בירושלים ולא מחוצה לה, כי אז הסכום שהתובעת חייבת לנתבעת בגין שירות זה מגיע לסכום של 128,000 ש"ח.

31. התובעת דוחה את טענות הנתבעים וטוענת, כי מדובר היה בהובלות בודדות בלבד שנעשו "על הדרך", כאשר המשאיות של הנתבעת נסעו ממילא לכיוון אליו הייתה התובעת צריכה להוביל את הסחורה שלה. לטענת התובעת, הואיל ולנתבעת לא הייתה מכונה לחיתוך נייר, הסכימה התובעת לספק לה שירותי חיתוך נייר, כאשר בין הצדדים הייתה הבנה, שכשם שהתובעת לא תחייב את הנתבעת בגין שירותי חיתוך הנייר שהתובעת סיפקה לה, כך לא תחייב הנתבעת את התובעת בגין שירותי ההובלה שסיפקה לה (סעיף 32 לתצהירו של מר עובדיה גבאי).

32. הגעתי לכלל מסקנה שאין לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה, בשל המשקל המצטבר של הטעמים הבאים:

ראשית, הדעת נותנת, שאילו הצדדים היו מגיעים להסכמה בדבר תמורה שתקבל הנתבעת בגין שירותי הובלה, היו הצדדים מנסחים מסמך בו היו מפרטים, בהתאם לאיזה תעריף תשלם התובעת לנתבעת עבור שירותיה, תוך התייחסות למרחק הנסיעה ולכמות הנייר אותו תוביל הנתבעת.

שנית, הדעת נותנת, שאילו הצדדים היו מגיעים להסכמה בדבר מתן שירותי הובלה בתשלום, הייתה הנתבעת שולחת לתובעת דרישות לתשלום. דא עקא, שאין כל מסמך בו מופיעה דרישה מסוג זה של הנתבעת.

שלישית, הדעת נותנת, שאילו הצדדים היו מגיעים להסכמה בדבר מתן שירותי הובלה בתשלום, היו הצדדים עורכים מדי חודש התחשבנות ביניהם. אלא, שאין כל מסמך או ראיה המצביעה על התחשבנות כזו.

רביעית, הדעת נותנת, שאילו הצדדים היו מגיעים להסכמה בדבר מתן שירותי הובלה בתשלום, הייתה הנתבעת מנהלת רישום מסודר של ההובלות אותן ביצעה עבור התובעת. אלא, שלבית המשפט לא הוגשה כל רשימה הכוללת רישום כאמור.

וחמישית, הנתבעים לא הביאו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד מתי היא הובילה עבור התובעת נייר, מהיכן להיכן בוצעה כל הובלה, מה משקל הנייר שנלקח בכל הובלה, ומהו הסכום המגיע לנתבעת, לטענתה, עבור כל הובלה.

טענת קיזוז שלישית: יש להפחית את עלות הנייר שנתפס במהלך פעולת הכינוס:

33. הנתבעים טוענים בפרק ז.3 של סיכומיהם, כי שווי הסחורה שנלקחה מהמחסן של הנתבעת במסגרת פעולת הכינוס שבוצעה בראשיתו של ההליך, עומד על סכום של 184,487.5 ש"ח. לטענתם, יש לקזז סכום זה מכל סכום אותו ידרשו לשלם לתובעת, אם ידרשו. בעמ' 15 לסיכומי התשובה שהגישה מסכימה התובעת, עקרונית, כי יש לקזז את שווי הסחורה שנלקחה, ואולם, לטענתה, שווי הנייר עומד על סכום של 20,000 ש"ח בלבד.

34. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לקבל את עמדת התובעת. כפי שציינתי לעיל, בהחלטה אותה נתתי 4 ימים בלבד לאחר שהנייר נלקח מהמחסן של הנתבעת, הוריתי להשיב לנתבעת את הנייר שנלקח ממנה. אלא שהנתבעת הודיעה, כי היא אינה מעוניינת בו. היא אמנם טענה, שהנייר ניזוק במהלך ההובלה, ואולם מסעיף 21 לתצהירו של מר אברהם גבאי עולה, כי הנתבעים כלל לא בדקו את הנייר לאחר לקיחתו מהמחסן של הנתבעת, ואף לא טענו דבר בעת ההעמסה על המשאית ו/או בסמוך לאחר מכן. לכך יש להוסיף, כי הדעת נותנת, שלתובעת היה אינטרס ממשי שלא לפגוע בנייר, שכן הוא נועד לשמש עבורה בטוחה. בנסיבות אלה, קשה להעלות על הדעת, שהיא הייתה מסבה לו נזק. כפי שציינתי, ביום 26.9.06 נעתרתי לבקשת התובעת, ומיניתי את עו"ד איתן להמן לשמש כונס נכנסים לצורך מכירת הנייר. עו"ד להמן ניסה למכור את הנייר לצדדים שלישיים, ואולם איש לא גילה עניין ברכישת הנייר, למעט התובעת שהסכימה לרכוש את הנייר תמורת סכום של 20,000 ש"ח, כולל מע"מ. אין צריך לומר, שהנתבעים לא גילו כל עניין או מעורבות בהליך המכירה, ובוודאי שלא ביקשו לרכוש אותו.

טענות נוספות שמעלים הנתבעים:

35. בכתב הסיכומים המקיף אותו הגישו, מעלים הנתבעים עוד מספר טענות כלפי התובעת, אליהן אתייחס, בקצרה, להלן;

36. בפרק ג' לסיכומיהם טוענים הנתבעים, כי התובעת לא עמדה בנטל הקטנת הנזק, אשר הדין מטיל עליה. הכיצד? ובכן, לטענת הנתבעים, עמדו בפני התובעת שתי דרכים להקטנת נזקיה: הדרך האחת היא, לקחת ממחסן הנתבעים 100 טון נייר, בעת שהתקיימו בין הצדדים מגעים בסמוך לפני הגשת התביעה (סעיף 80 לסיכומי הנתבעים). הדרך השנייה היא, להסכים להסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתום הישיבה שהתקיימה בפניי ביום 16.3.05 (סעיפים 81- 89 לסיכומי הנתבעים). אין בידי לקבל את טענות הנתבעים:

ראשית, משום שגם אם אקבל את הטענות העובדתיות של הנתבעים, הרי שמן הבחינה המשפטית, אין מדובר בסוגיה הנוגעת להקטנת הנזק. כך, למשל, טוענים הנתבעים בסעיף 83 לסיכומיהם, שאילו התובעת הייתה מקבלת את הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים בתום אותה ישיבה, היה מצבה היום טוב מכפי שהוא, שכן היו מצויים בידיה כיום בטוחות משמעותיות, שאינן קיימות עוד. לטענת הנתבעים, הואיל והתובעת הודיעה למחרת אותה ישיבה שהיא מבקשת לבטל את הסדר הפשרה שהושג יום קודם לכן, העבירה הנתבעת נכסים וכספים לנושים אחרים שלה לצורך פירעון חובותיה כלפיהם. אני מוכן להניח שכך הם פני הדברים, ואולם במקרה כזה, אם בסופו של דבר יסתבר לתובעת שמוטב היה לה לדבוק בהסדר הפשרה ולא להודיע על ביטולו, הרי שלכל היותר מדובר בטעות בשיקול הדעת של התובעת, או בחוסר מזל שלה, ולא בהפרה של נטל הקטנת הנזק המוטל עליה.

ושנית, משום שכפי שמציין ב"כ התובעת בסיכומי התשובה שהגיש, מתצהיריהם של עובדיה גבאי ואבי גבאי עולה בבירור, שקודם להגשת התביעה הם עשו ניסיונות ממשיים מאד במטרה לקבל מהנתבעת נייר שהיה מצוי במחסניה, ואולם אפללו וקדוש הכשילו ניסיונות אלה וסירבו לאפשר לה לקחת נייר.

37. בפרק ד' לסיכומיהם טוענים הנתבעים, כי הפרת הנטל המוטל על התובעת להקטין את נזקיה, היא גם הפרת חובת תום הלב המוטלת עליה (סעיף 90 לסיכומיהם). כיוון שזה עתה דחיתי את טענת הנתבעים בדבר הפרת נטל הקטנת הנזק, יש גם לדחות את טענתם בדבר הפרת חובת תום הלב. אכן, אין להוציא מכלל אפשרות שבסופו של דבר יסתבר לתובעת, כי מוטב היה לה לדבוק בהסדר הפשרה. ואולם העובדה שהתובעת לא סברה כך, אלא ביקשה לעמוד על מלוא הזכויות להן היא טוענת, אינה בגדר הפרת חובת תום הלב.

38. בפרק ה' לסיכומיהם, טוענים הנתבעים, כי היה על התובעת "להביא חוו"ד חשבונאית של רו"ח מומחה, שיבהיר את התמונה המעורפלת והסבוכה שהוצגה בפני בית המשפט הנכבד באמצעות שלל הראיות שהוגשו ע"י התובעת". לטענת הנתבעים, הימנעות התובעת מהבאת חוות דעת מומחה מקימה לחובתה חזקה, שאילו הייתה מובאת, היה בה כדי לתמוך בטענת הנתבעים. לטענת הנתבעים, בהעדר חוות דעת מטעם התובעת, על בית המשפט לקבוע כי לא עלה בידה של התובעת להוכיח את תביעתה, ולכן דינה להידחות.

39. במענה לטענה זו טוענת התובעת, כי "התביעה הינה בגין מכולות שסופקו למחסני הנתבעים אותם הם מכרו לצדדים שלישיים ולא שילמו עבורם. אין כאן צורך בדו"ח חשבונאי, אין כאן צורך ברו"ח, המדובר בתביעה פשוטה בסכום ברור" (עמ' 13 סיפא לסיכומי התשובה של התובעת). בנוסף לכך טוענת התובעת, כי הנתבעים הם אלה שטענו כי בגין ההתחשבנות שבין הצדדים מגיע להם זיכוי, וכי הנתבעים הם אלה שלא הביאו דו"ח חשבונאי, למרות שרואת החשבון של הנתבעת, הגב' אתי נחמיאס, בדקה את מערכת ההתחשבנות שבין הצדדים.

40. טענות התובעת מקובלות עליי. כפי שעמדתי על כך לעיל, מסגרת הדיון שהתקיים בתיק זה כללה את טענות הצדדים בעניין "עסקת בורגו" ואת טענות הקיזוז הקונקרטיות אותן העלו הנתבעים כנגד התובעת. מכאן, שאין ולא היה צורך להביא ראיות בדבר מערכת ההתחשבנות הכוללת לגבי מהלך העסקים הרגיל שהתקיים בין התובעת לבין הנתבעת מאז ראשיתם של הדברים, ואין ולא היה צורך למנות מומחה מטעם בית המשפט, אשר יידרש לסוגיה זו. כפי שכבר אמרתי, במידה והנתבעים עומדים על טענותיהם בכל הנוגע למערכת ההתחשבנות השוטפת שהתקיימה בין הצדדים, כי אז פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעה מתאימה.

אחריותה של הנתבעת:

41. בשל כל הטעמים עליהם עמדתי, אני מחליט לקבל את התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת, חברת אמון בנייר בע"מ, ואני מחייב את האחרונה לשלם לתובעת סכום של 501,177 ש"ח. סכום זה הינו סכום התביעה (527,177 ש"ח), פחות סכום של 20,000 ש"ח שהתקבלו בגין מכירת הנייר. הסכום אותו פסקתי יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה – 7.3.05, ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשאת בכל הוצאות התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מהסכום שפסקתי. כפי שקבעתי בסעיף 26 לפסק הדין, כל סכום אותו תגבה התובעת מכוחו של פסק דין זה, עד לגובה של 63,773.74 יורו, יועבר ישירות לתובעת, וכל סכום אותו תגבה התובעת מעבר לסכום של 63,773.74 יורו, יועבר ישירות לחברת "בורגו", אלא אם כן תודיע החברה, כי בינתיים שילמה לה התובעת תשלומים נוספים בגין העסקה מושא דיוננו. אם תימסר הודעה כזו, כי אז תהיה התובעת רשאית להעביר לקופתה סכום השווה לתשלומים הנוספים אותם העבירה ל"בורגו".

אחריותו של אפללו:

42. הואיל ואפללו מצוי בהליכי פשיטת רגל, ההליכים בתיק זה מעוכבים, ועל כן אין פסק דין זה מתייחס אליו.

אחריותה של הנתבעת מס' 4:

43. הנתבעת מס' 4 - חברת מ.מ.מ. יבוא יצוא שיווק ומסחר (1995) בע"מ - הינה חברה בבעלות אפללו שהוקמה על ידו, ככל הנראה בשנת 1995, למטרות אשר לא לגמרי הובררו. ככל הנראה, פעל אפללו בתחילה, בקשר לעסקי הנייר שלו, באמצעות חברה זו, ואולם, אין חולק כי חברה זו אינה קשורה ל"עסקת בורגו" מושא תביעתה של התובעת, ולכן דין התביעה שהוגשה נגדה, להידחות.

אחריותו של קדוש:

44. אין חולק על כך, שהפעם הראשונה בה נודע לתובעת על דבר מעורבותו של קדוש בענייניה של הנתבעת, הייתה בתחילת חודש ינואר 2005, היינו כחמישה חודשים לאחר שנכרתה "עסקת בורגו", וכשלושה חודשים לאחר שמשלוחי הנייר נשוא אותה עסקה הגיעו לארץ. אין חולק על כך, שקדוש לא היה מעורב בביצוע העסקה, והוא מעולם לא חתם על התחייבות אישית כלשהי כלפי התובעת, בעניין זה או בעניין אחר.

45. כפי שציינתי לעיל, בתחילת חודש ינואר 2005 הגיעו לתובעת ידיעות על כך שהנתבעת נקלעה לקשיים כספיים. נוכח חששות התובעת כי היא תיפגע מכך, פנו נציגיה לאפללו וביקשו לברר עימו את הדברים. בעקבות פנייתם זו, התקשר אליהם קדוש ובישר להם, לראשונה, כי הוא שותף של אפללו בנתבעת, וכי הוא הבעלים של מחצית המניות בחברה. בתצהיר שהגיש מנהל התובעת, מר אברהם גבאי, הוא מתאר את אחת הפגישות שהייתה לו עם קדוש באותה תקופה. לדבריו, בפגישה שהתקיימה ביום 7.2.05 טען בפניו קדוש, כי אפללו גנב ממנו כספים בהיקף של כ-400,000 ₪ ואפשר שהוא עשה שימוש בכספים אלה לצורך רכישת דירה. לדברי מר גבאי, קדוש סיפר לו כי הוא פעל בדרכים שונות במטרה לברר היכן הכסף שאפללו גנב, לרבות שליחת אנשים מהשוק האפור, באישון לילה. מר גבאי מציין בתצהירו, כי דברים אלה אושרו על ידי מנהלת החשבונות של הנתבעת, אשר נכחה באותה פגישה. לדברי מר גבאי, השניים גם הראו לו כרטיס אשראי אותו לקחו מאפללו, ושברו אותו. מר גבאי מוסיף וטוען בתצהירו, שקדוש סיפר לו כי הוא נכנס כשותף ובעל מניות בנתבעת בהסתמך על דו"ח רואה החשבון שלו לפיו הנתבעת הינה חברה רווחית, והנה הסתבר לו, כי הנתבעת מצוייה בחובות נכבדים. לדבריו, קדוש טען בפניו כי הוא פועל במטרה לברר את מצבה העסקי של הנתבעת וכדי להשיב לעצמו את השקעתו. כפי שכבר צויין, לקראת תום אותם פגישה מסר קדוש למר גבאי את פנקסי תעודות המשלוח של הנתבעת, על מנת שניתן יהיה ללמוד מתוכן, האם הנייר שהגיע לנתבעת במסגרת "עסקת בורגו", נמכר על ידי הנתבעת ללקוחותיה.

46. את תביעתה כלפי קדוש מבקשת התובעת לבסס על שתי עילות. עילת התביעה הראשונה מתייחסת לאירועים שאירעו, לפי הטענה, לפני הגשת התביעה. תמצית טענת התובעת בהקשר זה היא, שבמהלך מגעיו עם נציגי התובעת, פיזר קדוש הבטחות שווא לפרוע את חובה של הנתבעת לתובעת, ותחת זאת עסק ב"קניית זמן" לצורך חיסול עסקי הנתבעת, הברחת רכוש, העדפת נושים והעברת כספים לעצמו ולמקורביו. עילת התביעה השנייה מתייחסת לאירועים שאירעו, לפי הטענה, לאחר הגשת התביעה, והיא מתמקדת בעניינם של השיקים על סך 460,000 ₪, אשר לגביהם ניתן צו כינוס נכסים זמני, כפי שעמדתי על הדברים לעיל. להלן אדון בשתי העילות להן טוענת התובעת.

47. עילת התביעה הראשונה של התובעת כלפי קדוש מגלמת בתוכה תביעה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת וחיובו האישי של קדוש. את טענותיה בנושא זה מסכמת התובעת בכך שהיא אומרת: "מכל האמור לעיל עולה כי בענייננו יש מקום וראוי כי ביהמ"ש יורה על הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 תוך חיוב בעלי מניותיה בחיוביה זאת לאור דרך התנהלותם השערורייתית של בעלי מניותיה הברחת הנכסים המתמדת והעדפת הנושים כל זאת באופן שיש בו כדי להונות ולקפח את נושי החברה" (סעיף 13 סיפא לסיכומי התובעת). האם עלה בידה של התובעת להוכיח את תביעתה בעניין זה? ובכן, כל המעיין בסיכומים שהגישה התובעת ימצא בהם ניתוח משפטי מקיף של הסוגיה המשפטית העומדת על הפרק. אלא שאני סבור, כי התובעת לא הניחה את התשתית העובדתית הנדרשת לצורך ביסוס עילת תביעתה.

48. מהתצהירים שהגישה התובעת בתמיכה לתביעתה עולות, בין היתר, שתי העובדות הבאות: האחת, שלתובעת נודע בתחילת חודש ינואר 2005 כי הנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים שאף התבטאו בהחזרת סחורה לספקים כלפיהם לא יכלה הנתבעת לעמוד בתשלום חובותיה. והשנייה, שבמגעים אשר היו לנציגי הנתבעת עם קדוש הוא העלה טענות קשות כלפי אפללו, ובכלל זה טענות על כך שהאחרון גנב מהנתבעת סכום של 400,000 ₪. על מנת שהתובעת תוכל לזכות בתביעתה האישית כלפי קדוש, עליה להוכיח שלושה אלו: ראשית, שבפרשה שבפנינו אין מדובר בהתמוטטות עסקית "רגילה" של חברה שנקלעה לקשיים כלכליים שלא בטובתה, בין משום ניהול כושל ובין מטעמים אובייקטיבים, אלא בחברה שקרסה בגלל, או בעיקר, בשל התנהלות לא תקינה של קדוש. שנית, שמטרתו היחידה או העיקרית של קדוש במגעיו עם התובעת הייתה "למשוך זמן", ואין כל ממש בטענות שהעלה קדוש כלפי אפללו, וכן בטענתו בדבר חוסר ידיעתו את מצבה הכלכלי של הנתבעת ורצונו לברר את הדברים לאשורם. והשלישי, שקדוש אכן ניצל את הזמן ש"הצליח לקנות" כדי לבצע פעולות אשר הדין אינו מתיר אותן. אלא שעיון בתצהירים שהתובעת הגישה ובסיכומיה מעלה, שלא מצויה בהם תשתית עובדתית אשר יש בה כדי לבסס את תביעתה. ודוק. אינני טוען כי תחושותיה של התובעת קלוטות מהאוויר. ואולם, אין אנו עוסקים בתחושות אלא בעובדות. אני סבור, כי על מנת לזכות בתביעה אישית נגד אדם, בסכום של למעלה מחצי מיליון ₪, היה על התובעת להניח תשתית עובדתית מוצקה מזו שהניחה.

49. דברים אלה נאמרים, בין היתר, על רקע העובדה, שבמסגרת ההליך שהתקיים בתיק זה, ניתנה לתובעת הזדמנות נדירה לעיין בכל ספריה ומסמכיה של הנתבעת, והם היו עבורה כספר הפתוח (ר' סעיף 223 לסיכומי הנתבעים). בנסיבות אלה ניתן היה לצפות לכך, שהתובעות תניח בפני בית המשפט עובדות מוחשיות ומוצקות באשר למועדים ספציפיים בהם הבריח קדוש סחורה או כספים של הנתבעת, יעדים ספציפיים אליהם העביר קדוש את הסחורה והכספים הנטענים, ומעבר לכך, היה על התובעת לשכנע כי הדבר נעשה שלא כדין. שכן גם אם הייתי מקבל את טענת התובעת כי במהלך המגעים עם נציגיה העביר קדוש לאחרים סחורות או כספים, עדיין מוטל היה על התובעת הנטל להוכיח, כי אין מדובר בהעברה לגיטימית של סחורה ללקוחות של הנתבעת, ואין מדובר בהעברה לגיטימית של כספים לספקים של הנתבעת, אלא מדובר בהעברה לא לגיטימית של סחורות וכספים, בנסיבות אשר הדין אינו מתיר אותן. אלא, שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ועל כן אין מנוס אלא לדחות את תביעתה בעניין זה.

50. בשל אותם טעמים יש גם לדחות את תביעת התובעת נגד קדוש, ככל שהיא מתייחסת לעניינם של השיקים לגביהם ניתן צו כינוס הנכסים הזמני. אכן, בתצהירו של קדוש מיום 21.3.05 נטען על ידו, כי הנתבעת מחזיקה ברשותה שיקים בסכום כולל של 460,000 ש"ח. בעקבות הצהרה זו התבקש על ידי התובעת וניתן על ידי בית המשפט, צו כינוס נכסים זמני מצומצם וממוקד מכפי שהתבקש בתחילה, אשר הורה לנתבעים להעביר לתובעת את השיקים האלה. אלא שהנתבעים לא קיימו את הצו ולא העבירו לתובעת את השיקים, וגם ניסיונותיו של כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט במטרה לתפוס את השיקים, לא עלו יפה. על פני הדברים נראה, כי התנהגותם של הנתבעים מאד לא ראויה. ואולם, אין די בכך כדי להביא לקבלת התביעה. על-מנת שהתובעת תוכל לזכות בתביעתה, היה עליה להניח בפני בית המשפט ראיות ברורות ומוצקות. אלא שאני סבור, כי היא לא עשתה זאת. אבאר את דברי;

51. עיון בסיכומים שהתובעת הגישה ובסיכומי התשובה שלה מעלה, שהיא עצמה אינה יודעת מה עלה בגורלם של השיקים. התובעת טוענת בעמוד 14 לסיכומיה כי השיקים "פרחו", ובעמוד 15 היא אומרת, כי "עד ליום זה – יום כתיבת הסיכומים בחודש יוני 2008 לא הוצג בפני בית-המשפט כל מסמך ע"י מי מהנתבעים להיכן נעלמו ההמחאות, דהיינו להיכן נעלם הסכום של 460,000 ש"ח". ב"כ הנתבעים משיב לטענות התובעת בעניינם של השיקים ומסביר, כי "השיקים שולמו לספקים שונים ולבנק... מדובר בשיקים משורטטים למוטב בלבד שיועדו לתשלום חובות לספקים" (סעיף 242 לסיכומיו). אלא, שהסבר זה אינו מתיישב עם ההסבר שמסר ב"כ הנתבעים ביום 6.5.05 ב"תגובה לבקשת כונס הנכסים – על השיקים השייכים לנתבעת 1 בהתאם להחלטת בית המשפט", שם נטען על ידו, ש"כל השיקים מצויים בחשבון בנק הפועלים אשר לזכותו קיים שיעבוד צף על כל השיקים והזכויות הקיימים למשיבה 1 זכויות הבנק בשיקים קודמים וגוברים על זכויות התובעת" (ר' סעיף 6 ו-9 לתגובה).

52. כל שבית המשפט יכול לומר בעניינם של השיקים עליהם מבססת התובעת את עילת תביעתה נגד קדוש הוא, שחרף דיון ארוך וממושך שהתקיים בתיק זה, רב הנסתר על הגלוי. לבית המשפט לא הובאו ראיות כלשהן מהן ניתן ללמוד על איזה שיקים מדובר? של מי השיקים בהם מדובר? איזה סכום נרשם בכל אחד מהשיקים? מהו מועד פרעונו של כל שיק? באיזה מועד הוא נפרע בפועל? ולחשבונו של מי נפרע? אין צריך לומר שאף שיק לא הוצג בפני בית המשפט, ולמעט אמירותיהם של הנתבעים כי היו שיקים כאלה, אין כל ראיה "חיצונית" שיש בה כדי להוכיח שאכן היו שיקים כאלה.

53. יש לזכור, כי דבריו של קדוש לגבי קיומם של השיקים הללו נאמרו במסגרת תצהיר שהגיש בתשובה לבקשת התובעת למתן סעדים זמניים נגד הנתבעים, ובכלל זה צו למינוי כונס נכסים. תמצית טענתו של קדוש באותו תצהיר הייתה, שמצבה הכלכלי של הנתבעת איתן, ש"החברה מתקיימת כעסק חי לכל דבר..." (סעיף 5 לתצהיר), וכי "מכל האמור לעיל עולה כי גם אם הייתה מתקבל כל תביעת התובעת כולה עדיין נותרו לנתבעת סכומי כסף מאד גבוהים לתפעולה..."(סעיף 6 לתצהיר). דבריו של קדוש כי מצויים בידי הנתבעת שיקים של לקוחות בסכום של 460,000 ש"ח באו כדי להוכיח את טענתו, שעסקיה של הנתבעת שגשגו באותה עת, שמצבה הכלכלי היה איתן, ושמתן צו כינוס הנכסים הארעי, הסב לה נזק רב. אלא, שהתובעת אינה מקבלת את טענות הנתבעת וטוענת, שמצבה הכלכלי של הנתבעת היה בכי רע, ובתחילת חודש ינואר 2005 הייתה הנתבעת מצויה בתהליך של חיסול עסקיה. על פני הדברים נראה, שיש ממש בטענות התובעת, וכי התיאור אותו מסר קדוש בתצהירו, לא שיקף באור נכון את מצבה של הנתבעת. אם, אכן, אלו פני הדברים, מי לידנו יתקע כף שאכן היו ברשותה של הנתבעת שיקים אותם ניתן היה לתפוס?

54. כך או כך, הנטל להוכיח עניין זה היה מוטל על התובעת. אשוב ואזכיר, שבמסגרת ההליך שהתקיים בתיק זה, ניתנה לתובעת הזדמנות נדירה לעיין בכל ספריה ומסמכיה של הנתבעת, והם היו עבורה כספר הפתוח. בנוסף, בית המשפט מינה כונס נכסים לצורך תפיסתם של השיקים, ואף הועמדו לרשותה של התובעת כלים אשר אפשרו לתובעת לבצע חקירות ודרישות הן במוסדות בנקאיים, והן אצל גורמים אחרים, במטרה לעלות על עקבותיהם של אותם שיקים, אם אכן היו כאלה. אלא, ש"בסופו של יום", לבד מאמירות כאלה ואחרות, סברות וחשדות, לא עלה בידה של התובעת להציג בפני בית המשפט מסכת עובדתית מוצקה וברורה, שיש בה כדי לשכנע באמיתות טענות התובעת, ובצדקתן. בנסיבות אלה, ולמרות הביקורת שיש למתוח על התנהלותם של הנתבעים בעניין זה, אין מנוס מלקבוע, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ועל כן דין תביעתה להידחות.

סוף דבר:

55. מהטעמים עליהם עמדתי, החלטתי לדחות את התביעה ככל שהיא מופנית נגד הנתבעת מס' 4 ונגד קדוש. בנסיבות העניין, ובין היתר בשל הערותיי בעניין השיקים, לא מצאתי לחייב את התובעת לשאת בהוצאות נתבעים אלה.

ככל שמדובר בנתבעת, הרי שבשל כל הטעמים עליהם עמדתי, החלטתי לקבל את התביעה שהוגשה נגדה, ועל כן אני מחייב אותה לשלם לתובעת סכום של 501,177 ש"ח, והכל כאמור בסעיף 41 לפסק הדין. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשאת בכל הוצאות התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מהסכום שפסקתי.

ניתן היום י"א בסיון, תשס"ט (3 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

אריה רומנוב, שופט