ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק איפרגן נגד מאיר ברנס ז'ררד :

החלטה בתיק ע"א 1204/15

לפני: כבוד השופט א' שהם

המבקש:
יצחק איפרגן

נ ג ד

המשיבים:
1. מאיר ברנס ז'ררד

2. ב.ס.א ברכה בע"מ

בקשה למתן סעד זמני על להכרעה בערעור, שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד), מיום 24.12.2014, בה"פ 55724-04-13.

בשם המבקש: עו"ד דרור אקסלרוד

בבית המשפט העליון

החלטה

1. מונחת לפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, אשר הגישה המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד), מיום 24.12.2014, בה"פ 55724-04-13.

תמצית הרקע העובדתי

2. בין המבקש לבין המשיב 1 שררה חברות הדוקה וארוכת שנים, הן במהלך התקופה בה התגוררו שניהם בצרפת, והן לאחר שהמבקש עלה ארצה, בשנת 2006.

3. ביום 8.5.2007, חתם המשיב 1 על יפוי-כוח כללי לטובת המבקש, לפיו הוסמך המבקש לעשות פעולות רבות עבור המשיב 1, ובשמו של המשיב 1, ובכלל זה, לרכוש נכסים ומניות (להלן: ייפוי-הכוח).

4. ביום 8.4.2008, נחתם הסכם בין המבקש, כמיופה כוחו של המשיב 1, לבין מר משה דדש (להלן: מר דדש) על הסכם לרכישת מניותיה של המשיבה 2, ב.ס.א. ברכה בע"מ (להלן: החברה) (להלן: הסכם רכישת המניות). במסגרת הסכם רכישת המניות, התחייב מר דדש להעביר לרוכש, קרי: למשיב 1, את כל מניותיו, חובותיו וזכויותיו בחברה, לרבות הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 4536 ברחובות (להלן: המקרקעין).

5. במועד חתימת הסכם רכישת המניות, נחתמו שני מסמכים נוספים: שטר העברת מניות, לפיו העביר מר דדש את מלוא מניותיו בחברה לידי המשיב 1; ו"הודעה על העברת מניות בחברה פרטית" (להלן: הודעת העברת המניות). יצויין, כי אף מסמכים אלו נחתמו על-ידי המבקש מכוח ייפוי-הכוח. במסגרת הודעת העברת המניות, הצהיר המבקש, לאחר שהוזהר על-ידי עורך דין, כי "הפרטים בהודעה נכונים ושלמים".

6. ביום 9.4.2008, הוגשה הודעת העברת המניות לרשם החברות, ובהתאם לכך, הועברו כל מניות החברה למשיב 1. כיום רשומות מניותיה של החברה במרשם החברות, בשלמותן, על-שמו של המשיב 1.

7. ביום 5.8.2012, הוגש לרשם החברות דו"ח שנתי של החברה, בו צויין, כי ביום 25.7.2012, התקיימה אסיפה שנתית בחברה, במסגרתה הובהר, כי בעל המניות היחיד בחברה הוא המשיב 1. על דו"ח זה חתום המבקש, כמיופו כוחו של המשיב 1, וגם כאן הצהיר המבקש כי "הפרטים שלעיל נכונים ושלמים".
8. ביום 30.4.2013, הגיש המבקש תובענה לבית המשפט המחוזי, למתן סעד הצהרתי, הקובע כי הוא הבעלים של החברה ושל המקרקעין. כמו כן, התבקש צו עשה, אשר יורה לרשם החברות להעביר את מניות החברה לבעלותו של המבקש; ואשר יורה לרשם המקרקעין להעביר את הבעלות במקרקעין על-שמו של המבקש. במסגרת התובענה, טען המבקש, כי רכישת מניות החברה נעשתה על-שמו של המשיב 1, מתוך מטרה שהמשיב 1 יחזיק בהן, כנאמן עבור המבקש.

פסק דינו של בית משפט קמא

9. במסגרת פסק הדין מושא הבקשה שלפניי, נדרש בית משפט קמא לשאלה למי מן הצדדים הבעלות במניות החברה, וכפועל יוצא מכך, מי הוא בעל הזכויות במקרקעין.

תחילה התייחס בית משפט קמא למלוא המסמכים אשר הוגשו מטעם הצדדים, וקבע, כי:

"8. עיון בהסכם שבין דדש לברנס ובכל המסמכים שהוגשו לרשם החברות לא מגלה ולו ברמז כי לאיפרגן זכות כלשהי בחברה או במניותיה. אף שאיפרגן חתם על המסמכים כולם, הקפיד הוא לחתום על כל המסמכים תוך ציון העובדה שהוא עושה כן במיופה כוחו של ברנס. כאמור, איפרגן הצהיר לכל הפחות בשתי הזדמנויות שונות, בטווח של למעלה מארבע שנים זו מזו, כי הדיווח לפיו ברנס הוא הבעלים של מלוא המניות בחברה הוא דיווח נכון ומדויק. הצהרה זו מסר לאחר שהוזהר לומר את האמת...
9. אף לא באחד מהתצהירים שהגיש איפרגן במסגרת התובענה לא הובהר מדוע נרכשה החברה על שמו של ברנס ולא על שמו של איפרגן...
10. על אף ריבוי התצהירים נותרה גרסתו של המבקש דלה על מאד בפרטים בכל הנוגע לשאלה מדוע רכש את המקרקעין בשמו של ברנס..."

בהמשך, נתן בית משפט קמא את דעתו ל"משבצת הראייתית המתאימה", בנסיבות העניין, ובין היתר, לסעיף 133(א) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות), לפיו "מרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו". נקבע, לעניין זה, כי על המבקש מוטל נטל הוכחה מוגבר ביותר, כאשר עליו לשכנע את בית המשפט, כי הרישום ברשם החברות אינו משקף את המציאות. עוד צויין, בהקשר זה, כי על אף שהוגש תצהיר מטעמו של מר דדש – הלה לא זומן למתן עדות בבית המשפט, ובמצב דברים זה עמדו, זו מול זו, עדויותיהם של המבקש ושל המשיב 1, ללא כל עדות חיצונית מסייעת, של גורם כלשהו שהיה מעורב בעסקים שבין השניים.

לאחר מכן, דחה בית משפט קמא את טענת המבקש, לפיה מניות החברה והמקרקעין נרכשו על-ידי המשיב 1, בנאמנות עבורו, בקובעו, כי מדובר בטענה כבושה, אשר עומדת בסתירה לכלל המסמכים שבתיק. כך גם נקבע, כי המבקש לא הציג ראיה כלשהי, לפיה הוא אשר נשא בכל התשלומים עבור הרכישה דנן; וכי "לא עלה בידי איפרגן להוכיח כי התשלומים עבור רכישת המניות נעשו מכספו". בנוסף, נדחתה הטענה, כי המשיב 1 הודה בבעלותו של המבקש במניות או במקרקעין, בהתבסס על עדויותיהם של המשיב 1 ושל עד נוסף מטעמו של המבקש, מר מרק מרסיאנו.

סיכומו של דבר, ועל בסיס מכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפניו, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי:

"לא עלה בידי איפרגן להוכיח כי הבעלות במניות בחברה נתונה לו, או כי הוא רכש את החברה עבור עצמו. המסמכים וההצהרות שנתן איפרגן לפני הרשויות, מהם הוא מבקש להתעלם לחלוטין, מעידים על היפוכו של דבר. לא עלה בידי איפרגן להציב תשתית ראייתית מוצקה דיה, ולאמיתו של דבר לא עלה בידו להציג תשתית ראייתית כלשהי, שיהא בה כדי להביא למסקנה לפיה הדברים שנרשמו בהסכם המכר ואצל רשם החברות אינם משקפים את המציאות כהוויתה".

לאור האמור, החליט בית משפט קמא לדחות את התובענה.

הערעור והבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור

10. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, בגדרו הוגשה בקשה זו למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבים לבצע כל פעולה במניות החברה ו/או במקרקעין, לרבות מכירתם ו/או החכרתם ו/או שעבודם, וכן להימנע מלהתחייב לעשות כן (להלן: צו המניעה).

11. לטענת המבקש, עולה חשש כבד, כי המשיב 1 ינסה להעביר ו/או למכור את מניות החברה, ו/או את הזכויות במקרקעין. לפיכך, לדידו של המבקש, ככל שהערעור יעוכב, ולא יינתן צו המניעה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ולמבקש יגרם נזק בלתי הפיך. אשר לסיכויי הערעור, סבור המבקש, כי אלה טובים ביותר, שכן פסק הדין של בית משפט קמא רצוף בשגיאות, אשר אינן עומדות במבחני סבירות והגיון. בכלל זה, נטען, כי בית משפט קמא טעה: כאשר התעלם ממוצגים וראיות אשר הוגשו על-ידי המבקש; כאשר התעלם מאמירותיו של המשיב 1, מהן עולה כי הבעלות במניות החברה שייכת למבקש; בכך שקבע, כי לא הובהר על-ידי המבקש מדוע נרכשה החברה על-שמו של המשיב; עת קבע, כי לא נכרת בין הצדדים הסכם נאמנות; בקביעתו, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי התשלומים עבור רכישת מניות החברה שולמו מכספו; ובמסקנתו, לפיה לא עלה בידי המבקש להוכיח שעסקת רכישת מניות החברה נעשתה על-שמו ובעבורו.

תגובת המשיבים לבקשה

12. לעמדת המשיבים, התנאים למתן צו המניעה לא מתקיימים בענייננו. המשיבים טענו, כי מאחר שהמקרקעין מהווים נכס כלכלי-עסקי בלבד, הרי ככל שלא יינתן צו המניעה, ובסופו של יום, יתקבל הערעור, ייגרם למבקש נזק כספי, שניתן יהיה לרפא בכסף מזומן. מנגד, נטען, כי, נכון להיום, קיימת תוכנית מאושרת על-ידי הוועדה המחוזית, משנת 2006, לבניית שני בנייני מגורים הכוללים 44 יחידות דיור על המקרקעין (להלן: הפרוייקט), אשר המשיבים עתידים לקדם. לפיכך, סבורים המשיבים, כי מאזן הנוחות נוטה, באופן מובהק, לטובתם, שכן קבלת הבקשה למתן צו המניעה, עלולה לעכב, באופן משמעותי, את הפרוייקט, ולהסב להם נזקים כבדים, בהיקף של מיליוני שקלים, אשר המבקש לא יהיה מסוגל לשפותם, היה והערעור ידחה. אשר לסיכויי הערעור, נטען, כי אלה קלושים ביותר, משום שמדובר בפסק דין, המבוסס, רובו ככולו, על קביעות עובדתיות וקביעות שבמהימנות, בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. המשיבים הוסיפו וטענו, לעניין זה, כי לא נפלו כל שגיאות בפסק דינו של בית משפט קמא, ובצדק, דחה בית המשפט את תביעתו של המבקש.

דיון והכרעה

13. לאחר בחינת הבקשה, התגובה וצרופותיהן, נחה דעתי, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להתקבל.

14. ככלל, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן בנסיבות בהן מתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). לשם הוכחת קיומם של "טעמים מיוחדים" מחויב מבקש הסעד הזמני להצביע על שני תנאים מצטברים: האחד, כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל, והשני, כי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני, נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מאי מתן הסעד הזמני (ע"א 5647/12 מטרת מיזוג חברות בע"מ נ' אולטרה שייפ מדיקל בע"מ (08.08.2012), בפסקה 14 להחלטתי; ע"א 5286/12 שרותים לנגב חברה לשירותים ואחזקות נ' אונטריו קנדה (30.8.2012), בפסקה 11 להחלטתי)).

על בית המשפט לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול הנוגע ל"סיכויי הערעור" לבין השיקול שעניינו "מאזן הנוחות" קיים יחס הפוך. דהיינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך (ע"א 2745/14 פלוני נ' עו"ד יקיר ניידיק ואח' (28.5.2014)).

15. ומן הכלל אל הפרט. הבקשה, בענייננו, נסובה, בין היתר, סביב בעלות על נכס מקרקעין. נקבע, בהקשר זה, כי החשש לנזק בלתי הפיך בבקשות לעיכוב ביצוע, שעניינן נכסי מקרקעין, אשר אינם משמשים למגורי המבקש, אינו עולה באופן אוטומאטי, וקיומו של חשש מעין זה ייקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו, ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי (‏13.4.2014); ע"א 1203/14 חוג'יראת נ' חוג'יראת (‏28.5.2014)). כמו כן, החשש מפני מכירתם של מקרקעין לצדדים שלישיים, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, עשוי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצועו של פסק-דין (ע"א 752/15 מוחמד ביאדסה נ' ג'מאל ביאדסה 23.3.2015). בנידון דידן, על אף שהמקרקעין אינם משמשים למגוריי המבקש, סבורני, כי דחיית הבקשה למתן סעד זמני – תוך הנחה, כי במידה שיתקבל ערעורו של המבקש, הוא יפוצה בשווי המקרקעין – אינה בהכרח מאפשרת השבת המצב לקדמותו, באופן מלא. זאת משום שהמבקש לא יוכל לקבל לידיו את אותם המקרקעין, אשר לטענתו נועדו להבטיח את פרנסתו ואת פרנסת משפחתו בעתיד, אלא את ערכם.

אינני מתעלם מכך שקבלת הבקשה לסעד זמני עשויה, אמנם, לעכב את בניית יחידות הדיור בפרוייקט, עם זאת, אף לשיטתם של המשיבים, הפרוייקט – אשר אושר לבניה כבר בשנת 2006 – מצוי בשלבים תכנוניים בלבד, זה זמן רב, ונכון להיום, המקרקעין ריקים ואינם בשימוש. בנסיבות אלה, לטעמי, מאזן הנוחות שבין הצדדים, נוטה, דווקא, לטובתו של המבקש, שכן הימנעות ממתן הסעד הזמני עלולה להסב לו נזק חמור מזה העשוי להיגרם למשיבים ככל שיינתן הסעד המבוקש. מה גם, שאין במתן הסעד הזמני, כאמור, כדי לעכב את קידום ההליכים התכנוניים של הפרוייקט ככל שאלה טרם הסתיימו. לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, אני רואה מקום להורות על מתן סעד זמני, אשר יבטיח כי המשיבים לא יעשו כל דיספוזיציה בנכסי החברה, לרבות במקרקעין, עד להכרעה בערעור.

16. סיכומם של דברים – דין הבקשה למתן סעד זמני, להתקבל. ניתן בזה סעד זמני, לפיו ימנעו המשיבים מביצוע כל דיספוזיציה בנכסי החברה, לרבות במקרקעין, עד להכרעה בערעור דנן.

סעד זה ניתן בכפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט, בתוך שלושים ימים, סך של 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית להבטחת נזקי המשיבים.

המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור זה, עד לסוף חודש יוני 2015, ככול שיומנו של בית המשפט יאפשר זאת.

ניתנה היום, ‏ו' בניסן התשע"ה (‏26.3.2015).


מעורבים
תובע: יצחק איפרגן
נתבע: מאיר ברנס ז'ררד
שופט :
עורכי דין: