ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גואטה נגד שממה :

43

בתי המשפט

בית משפט השלום אשדוד

א 001679/04

בפני:

כב' השופטת מיכל וולפסון

תאריך:

27/08/2008

בעניין:

גואטה שולמית

התובעת

ע"י ב"כ עו"ד

עוז יעקב ואח'

נ ג ד

1 . שממה אברהם

2 . כלל - חברה לביטוח בע"מ

3 . אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

הנתבעים

ע"י ב"כ עו"ד

צחייק אלי

פסק דין

1. התובעת ילידת 1958 תבעה את הנתבעים על נזק גוף בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 07.10.98, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. הצדדים חולקים לנסיבות קרות האירוע, והנזק.

המחלוקת מתמקדת בשתי גרסאות שונות לאירוע. גרסת התובעת מתארת מכה מרכב בנסיעה בעת שחצתה כביש. הנתבע מס' 1, הנהג, מתאר חבטה ברכבו שאותה הוא לא ראה, בעת שישב ברכבו במצב של חניה, במנוע דומם, אל מול המכולת.

החבות

2. על פי כתב התביעה, ביום התאונה, בשעה 10:00 בבוקר או בסמוך לכך חצתה התובעת את רחוב הזית, בעיר קרית גת ורכבו של הנתבע מס' 1 הגיע משמאלה "והתנגש בה בעוצמה רבה" (סעיף 4 לכתב התביעה). על גרסה זו חוזרת התובעת בתצהיר עדות ראשית שלה.

העולה מהראיות הוא כי התובעת לא נפלה, אף אחד לא הזמין משטרה או אמבולנס (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 29). אין עדויות של עדים נוספים למרות שהן התובעת והן הנתבע מס' 1 מסכימים שהמקום היה מלא אנשים ומכוניות בהיותו יום שוק. גם גרסת מכה בעוצמה רבה קרסה לנוכח תעודת חדר מיון, העדות של הנתבע מס' 1 שהתובעת השלימה את חציית הכביש בעצמה ועדות התובעת שהמשיכה ללכת. התובעת פנתה אחרי חודש וחצי למשטרה ומסרה את גירסתה. הנתבע מס' 1 הוזמן ואף הוא מסר גרסה. המשטרה לא מצאה לנכון להגיש כתב אישום. עד לשלב איסוף הראיות לאחר הגשת התביעה כנראה כבר בוער תיק המשטרה [(מוצג נ/5(ד)]. בין התאונה לבין הגשת התביעה חלפו כשש שנים.

הצדדים אינם חולקים לעצם המפגש בין התובעת לבין רכבו של הנתבע מס' 1. מתוך התרשמותי מהעדויות, השתכנעתי כי התובעת ירדה לכביש ביום שוק שואן (עמ' 28 לפרוטוקול) מצד שבו נמצא הבנק הבינלאומי על מנת לחצות אותו לצד בו נמצאת המכולת. היא חלפה מבין מכוניות חונות (עמ' 12 לפרוטוקול מול שורה 39). היא הסתכלה שמאלה וימינה (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 1-2; ובהמשך שורות 16-17). מצב הנסיעה בכביש היה באיטיות (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 16).

התובעת קיבלה מכה קלה מהפינה של רכבו של הנתבע מס' 1 מפני שהיא נכנסה לכביש כשמבטה מופנה לכיוון הנגדי מהצד שממנו הגיע הנתבע מס' 1 ולכן היא לא זכרה היטב את האירוע כמתואר בכתב התביעה. למסקנה זו אני מגיעה מתוך עדותה של התובעת בחקירה הנגדית. התובעת נחקרה ע"י עו"ד אבני בחקירה מאוד ממצה על מנגנון התאונה והרושם העולה מתוך עדותה הוא שבאמת היא איננה יודעת. עו"ד אבני ניסתה לברר עמה שורה של פרטים די פשוטים. התובעת נשאלה כמה זמן חלף מהירידה לכביש ועד הפגיעה והתשובה היא "לא זוכרת" (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורה 10). אך היא מנסה לדייק: "בדיוק ירדתי מהמדרכה, הסתכלתי שאמלה וימינה ואז הוא פגע בי" (עמ' 13 לפרטוקול מול שורות 16-17). ממשיכה עו"ד אבני ומנסה לברר את גרסת התובעת ושואלת אותה שאלה ישירה: "את יכולה להדגים לנו בפועל איך קרתה התאונה" והתשובה: "אני לא זוכרת אם הוא עמד ישר או עקום, אבל אני הייתי בקצה של האוטו" (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 4).

ממשיכה באת כוח הנתבעים, עו"ד אבני, לנסות לברר מה התובעת זוכרת והיא שואלת האם התובעת זוכרת איזה רכב פגע בה והתשובה היא שמדובר ברכב קטן (עמ' 14 לפרוטוקול). השאלה הבאה היא: "מה קרה אחרי המכה? נפלת? נשארת בעמידה?" והתשובה: "לא זוכרת" (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 20). היא שוב נשאלה מה קרה והיא שוב משיבה שאינה זוכרת (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 22).

לעומת זאת לשאלה בהמשך: "יכול להיות שאת נתקלת ברכב של הנהג" השיבה התובעת: "אני זוכרת, כן". אך היא חולקת על כך שהרכב היה במצב של חניה (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 35; עמ' 18 לפרוטוקול). לנוכח טיב הפגיעה, בצד החיצוני של הברך "זכרון" זה איננו מבסס מסקנה שהתובעת נתקלה ברכב.

3. אני מאמינה לנתבע מס' 1 שלא ראה אלא רק שמע, כנראה מבטו הוסת, והמכה היתה בפינה. ייתכן בגלל שבאותו רגע התכופף. אני מקבלת כי בחלוף שש שנים אין לצפות מהנתבע מס' 1 לזכור את הפרטים כאשר מלכתחילה הוא לא ראה את מנגנון התאונה. אולם, אינני מקבלת את גרסת הנתבע מס' 1 לאופן קרות התאונה כי היא אינה מתיישבת עם תיאור המכה בחדר מיון.

אני מסכימה עם עו"ד הופמן שגרסת הנתבע מס' 1 אינה מתיישבת עם הפגיעה ברגל התובעת. גרסת החניה בזוית מול המדרכה כעולה מהשחזור [מוצגים נ/2(א) – (ח)] הייתה אפשרית אם הפגיעה הייתה בצד הפנימי של ברך שמאל [לפי צילום מוצג נ/2(ו)]. אך התובעת הוכיחה את הפגיעה בצד החיצוני של ברך שמאל (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורה 46).

אני דוחה את גרסת החניה במנוע דומם גם מפני שהנתבע מס' 1 מסר גרסאות סותרות בפרטים שלכאורה אינם רלוונטיים. הנתבע מס' 1 העיד מצד אחד כי בגלל שהיה יום שוק החניות היו עמוסות (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 24) אך יש שפע של חניות (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 18) והכל תפוס (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 37).

בעת השחזור הוא מסר לחוקר כי לא היו לצידו רכבים בעת החניה [מוצג ת/2(ב); סעיף 38(ג) לתצהיר החוקר) אך בחקירתו הוא הסכים שהיו עוד רכבים לצדו (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורות 41-40). לפי גירסת הנתבע מס' 1 לאחר המכה הוא הרים את ראשו וראה את התובעת הולכת לכיוון עמוד החשמל. הוא שאל אותה מה קרה והיא השיבה שהיא קיבלה מכה מרכבו (סעיף 7 לתצהירו) ואז כאזרח טוב הוא הציע לקחת אותה לקופת חולים. גרסת התובעת היא שאחרי השיחה בינה לבין הנתבע בכביש הוא אמר לה לחכות כמה דקות. אחרי חלוף זמן אישה אחת אמרה לה היכן הנתבע גר (עמ' 11 לפרוטוקול) והיא הלכה אליו הביתה (עמ' 18 לפרוטוקול) ומשם הם נסעו לקופת חולים. השתכנעתי כי הנתבע מס' 1 היה ער לאפשרות שאולי הוא אחראי לתאונה לנוכח המאמץ שלו ללוות את התובעת לטיפול הרפואי. אינני מקבלת ש"אזרחות טובה" נדרשת במה שנראה על פניו כמכה לא חזקה, עד לרמה שהנתבע מס' 1 מתאר: קודם הם נסעו לקופת חולים במושב של התובעת, אבן שמואל ולא כמצופה למד"א בקרית גת, ואחר כך לבית החולים בגלל שהפקידה אמרה לנסוע לבית חולים (עמ' 28-29 לפרוטוקול).

התאונה קרתה בסמוך ל-10:00 בבוקר. הקבלה לבית החולים היתה קרוב לשעה 14:00 (נספח ב' לתצהיר התובעת). הנתבע מס' 1 מעיד על עצמו שהיה צמוד לתובעת ועזר לה (עמ' 30 לפרוטוקול מול שורה 6). אך הנסיעה לא היתה רק לקופת חולים ולבית החולים. הנתבע מס' 1 העיד שידיה של התובעת היו עמוסות בקניות (ישנה גרסה אחת של ארגזים ואחת של שקיות, אך זה אינו רלוונטי בנקודה זו – מ'ו'). הנתבע מס' 1 נשאל מה נעשה עם הקניות והתשובה היתה שהתובעת נכנסה לרכב עם הקניות שלה (עמ' 29 לפרוטוקול מול שורה 20). הניסיון לברר מה קרה עם הקניות לנוכח העובדה שהנתבע מס' 1 השאיר את התובעת בבית החולים ע"ש "ברזילי", בגלל שהיה צריך ללכת לעבודה, הניבה את התשובה שהם גם עברו אצל הדודה, כנראה בקרית גת (עמ' 29 לפרוטוקול).

מכל המקובץ, אני דוחה את גרסת החניה, גרסת הנתבע מס' 1. אני קובעת כי התובעת נפגעה מרכבו של הנתבע מס' 1 שכנראה היה בתנועה איטית כמעט עד אפס תנועה מחמת העומס בכביש כי היא לא שמה לב למה שקורה בכביש בעת שחצתה אותו.

לפיכך התובעת הוכיחה כי נפגעה בתאונת דרכים. לא השכנעתי ממה שנרמז ע"י החוקר כי כביכול התובעת נכנסה במכוון ברכב הנתבע מס' 1. לפיכך הוכחה החבות.

הנזק:

4. על פי תעודת חדר המיון מיום התאונה מבית החולים ע"ש "ברזילי" התובעת התקבלה כשהיא מהלכת בעצמה. באיזור ברך שמאל אספקט חיצוני – "נפיחות קלה, רגישות למישוש, לתנועות, ברך ללא תפליט, יציבה".

התובעת קיבלה חבישה אלסטית ונשלחה הביתה עם המלצה לתרופות נגד כאבים וקומפרסים קרים.

התובעת חזרה לבית החולים מספר פעמים ולא נמצאו ממצאים עד אשר בחודש ינואר 1999 היא התקבלה עם חום, כאבים ברגל, אודם וכאבים עזים ונמצא זיהום עור ורקמות תת עוריות.

מומחה של בית המשפט מצא כי נותרה לתובעת הגבלה קלה ביותר בכיפוף הברך. היציבות שמורה ונותרה רגישות מקומית באספקט הלטרלי של הברך. על כך ניתנו לתובעת 5% נכות. המומחה שייך את הזיהום לתאונה.


5. ראשי נזק

א. אובדן כושר השתכרות בעתיד

במועד התאונה התובעת לא עבדה. היא גם לא עבדה שלוש שנים לפני התאונה. במועד התאונה היא היתה בת 40.

התובעת, אשה רווקה, גרה עם הוריה דרך קבע (עמ' 8 לפרוטוקול). המקצוע שלמדה היה תפירה (עמ' 8 לפרוטוקול). לכל השאלות שנשאלה על הסטוריית העבודה שלה היא זכרה רק עבודה במפעל עוד אוז. היא קיבלה הבטחת הכנסה והיא עוזרת להוריה (עדות האח עקיבא גואטה). גם האח לא זכר מתי אחותו חדלה מלעבוד (עמ' 21 לפרוטוקול).

מתוך הראיות השתכנעתי כי לעובדה שהתובעת חיה מהבטחת הכנסה אחרי התאונה אין קשר לתאונה אלא מכך שזה גם היה המצב רוב חייה הבוגרים.

לכן אני דוחה את הטענה כי לחוסר התעסוקה שלה אחרי התאונה יש קשר לתאונה. זאת מעבר לעובדה שהמקצוע של התובעת, שבו היא כנראה לא עסקה, היא תפירה ועל כן מגבלה קלה בברך לא צריכה להפריע לה להתפרנס ממקצועה. לכן אני דוחה ראש נזק זה.

ב. הפסד השתכרות בעבר

ראש נזק זה לא הוכח כמפורט לעיל ונדחה.

ג. הוצאות רפאויות לעתיד

התביעה נדחית. לא הוגשו ראיות לצורך בטיפול עתידי מעבר לטיפול הניתן ע"י קופת חולים של מעקבים אורטופדיים (חוו"ד מומחה).

ד. עזרת זולת בעתיד

לתובעת נותרה הגבלה קלה בכיפוף ברך שמאל ברמה של 5%. התביעה לא הוכחה ונדחית.

ה. נסיעות לעתיד

לנוכח היקף ההגבלה לא בוסס ראש נזק זה והוא נדחה.

ו. הוצאות רפואיות לעבר

אני פוסקת לתובעת לפי אמדנה 3,000 ₪. סכום זה נכון להיום.

ז. נסיעות לעבר

אני פוסקת לתובעת לפי אמדנה 2,000 ₪. סכום זה נכון להיום.

ח. עזרת זולת בעבר

התביעה נדחית כי לא הוכחה. ממילא אחיה של התובעת סייעו לה בנסיעות לנוכח מיקום המגורים של המשפחה ומגבלות התחבורה הציבורית.

ט. נזק לא ממוני

אני פוסקת לתובעת סך של 10,000 ₪. סכום זה משוערך להיום.

6. סוף דבר

הנתבעים ישלמו לתובעת כדלקמן:

נזק לא ממוני – 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר – 3,000 ₪.

נסיעות לעבר – 2,000 ₪.

סה"כ: 15,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת את חלק אגרת ביהמ"ש שנשאה בו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בגובה 11% בצירוף מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום כ"ו באב, תשס"ח (27 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

מיכל וולפסון, שופטת

001679/04א 139 איילה