ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גאבר נגד בטוח לאומי-סניף ירושלי :

1

בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

בל 010045/07

בפני:

כב' השופטת יפה שטיין

- דן יחיד -

27/08/2008

בעניין:

גאבר בשיר

ע"י ב"כ עו"ד

מונעם תאבת

תובע

נ ג ד

המוסד לבטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד

ענבל לש

נתבע

פסק דין

  1. זהו פס"ד בתביעת התובע להכיר בזכאותו לתשלום קצבה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980, (להלן: "החוק"), אשר נשללה ממנו בגין שימוש ברכב מנועי בהתאם לסעיף 9(א) לחוק.

  2. העובדות הרלבנטיות בתיק:

א. התובע, תושב ישראל, הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן: הנתבע, או המוסד), תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ביום 30/11/99.

ב. תביעתו של התובע אושרה ושולמה לו עד לחודש 9/06, ואז הופסקה, בעקבות חקירת המוסד. בהחלטת הנתבע לעניין זה נאמר כי:"אנו מצטערים להודיעך על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה מחודש 10/06 הואיל ובשימושך רכב מס' 8105408".

ג. אין חולק כי רכב זה מסוג ב.מ.וו (להלן: הרכב), רשום על שם בתו של התובע, וכי לבת אין רישיון נהיגה. כמו כן, וע"פ המוסכמות שבתיק, בעלה של התובעת גר בחברון.

ד. התובע המציא לנתבע אישור על מכירת הרכב ביום 16/10/06. היות וכך, נשלח לו מכתב מיום 27/12/06 לעניין הגשת תביעה חוזרת למוסד. בפועל התובע הגיש תביעה חוזרת רק ב-3/07 וזו אושרה החל מחודש זה.

  1. המחלוקות:
    השאלה שבמחלוקת בתיק זה הינה האם התובע עשה שימוש קבוע ברכב (הרשום על שם בתו) בתקופה בה נשללה גמלתו, והאם תביעת התובע ככל שהיא מתייחסת לתקופה – שמ - 27/12/06 ועד 3/07 הינה תביעה מוקדמת מדי.

  2. המקור הנורמטיבי:

סעיף 9 לחוק קובע סייג לזכאות לקצבת הבטחת הכנסה, קיומו של מקור הכנסה כדלקמן:

"(א) בחוק זה, "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות -

(5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א"

תקנה 10 (ג) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982 (להלן: התקנות) שוללת את הזכאות לקצבת הבטחת הכנסה ממבוטח שהוא בעל רכב, וזאת לשונה של התקנה:

"(ג). על אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו;"

בעב"ל 1010/04 המוסד - זהבה עמר, (לא פורסם, ניתן ביום 15.3.05), קבע בית הדין הארצי (מפי כב' הנשיא אדלר) מה הם המבחנים לקביעת שימוש קבוע ברכב ע"י המבוטח. וכך נאמר בפסה"ד:

"המבחן העיקרי בסוגיית השימוש ברכב הינו הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" פירושה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב , אם כי לאו דווקא כספית.

החזקה היא , כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של המבוטח או , כי הוא מפיק הכנסות כתוצאה מהשימוש ברכב. לעומת זאת , הוא מחויב להוכיח כי שימושו של המבוטח ברכב - קבוע ולא אקראי, בודד או חד פעמי , שכן שימוש כזה איננו נחשב כהפקת הכנסה. בפסיקה נקבעו מבחנים להכרעה בשאלה האם השימוש ברכב הוא קבוע כאשר עלינו לשקול את מכלול עובדות המקרה".

ע"פ הפסיקה, הרעיון העומד מאחורי החוק לעניין שלילת הזכאות להבטחת הכנסה בשל שימוש ברכב, הינו, שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שהינו בעל רכוש ממנו ניתן להפיק הכנסה ו/או אדם אשר מסוגל לשאת בעלות השימוש ברכוש במקום להמיר את כספי השימוש לצורך מחיה.

  1. דיון:

א. לתובע אין ולא היה רכב רשום על שמו. הרכב נשוא דיון זה הינו בבעלות בתו מנאל, וכן גם הביטוחים רשומים על שמה. אלא שברור שהרכב לא היה בשימושה של הבת, היות ואין לה רישיון נהיגה. כמו כן עולה מהעדויות (ומהודעת התובע לחוקר המוסד – נ/1) כי גם לבעלה אין רישיון נהיגה בישראל.

ב. בחקירתה של הבת, מנאל בפני חוקר המוסד (נ/2) השיבה כי היא מתגוררת בבית חמיה בחברון ו"לפעמים אני באה אצל הורי לביקורים". כמו כן השיבה כי :" יש לי רכב על שמי מסוג ב.מ.וו בצבע לבן והרכב בבעלותי, אך אין לי רישיון נהיגה ובעלי נוהג בו והוא נרשם על שמי היות והוא רכב ישראלי".

ג. בחקירה זו (נ/1) (עמ' 3) נשאל התובע והשיב:

"ש. בשכונה כאן יודעים שהרכב ב.מ.וו שייך לך, והם כל הזמן רואים אותך נוהג בו, האם זה נכון?

ת. לא נכון. האמת לפעמים אני נוהג בו ולפעמים ילדי גם נוהגים בו, אך מעט מאוד ולא תמיד. רק כשהרכב נמצא כאן ויש לי סידור דחוף לעשות אני נוהג בו."

ד. מהאמור עד כה ניתן להסיק כי היות ומדובר ברכב ישראלי (עם לוחית צהובה), ולבעלה, כתושב חברון, אין רישיון נהיגה ישראלי הרי שבעלה של הבת אינו יכול לעשות שימוש ברכב בתוך תחומי ישראל, ואף היא עצמה אינה יכולה לנהוג ברכב, כיוון שממילא אין לה רישיון. היות וכך, כלל לא ברור לצורך מה נקנה הרכב על ידי הבת ובעלה (אשר ע"פ הנטען גם משלמים את הוצאותיו), אם אינם יכולים לעשות בו שימוש.

ה. בהודעתה של התובעת (עמ' 1 לנ/2) השיבה התובעת כי:

"אין לי או לבעלי הכנסה, ואבי הוא זה שמפרנס אותנו".

בהמשך השיבה:

"ת. אבי תומך בנו וחמי עוזר לנו וגם גיסיי עוזרים לנו. בעלי עבד בעבר אך אינו עובד מזה תקופה.

ש. אדם שלא עובד כמו בעלך, ואין לו הכנסה ואין לו מקור פרנסה, למה יש לו רכב?
ת. אני יודעת?!

דברים אלו מדברים בעד עצמם.

ו. יצויין כי בניגוד לדברי הבת כי היא מתגוררת בחברון אצל חמיה, הודיע ב"כ התובע בכתב תשובתו (מיום 11/04/07) כי הרכב נקנה על ידי בעלה שהוא תושב חברון, על מנת שתעשה בו שימוש לסידורים והסעתה לביקורים אצלו בחברון ובחזרה לירושלים. היות והבת עצמה הודתה כי היא מתגוררת בחברון, לא ניתן לקבל כעובדה את האמור בכתב התשובה לעניין זה. היות וכך, וכאמור, כלל לא ברור לצורך מה נרכש הרכב. יתרה מכך, היות ואין חולק (כפי שגם הודה האב בחקירתו), כי חלק מהזמן הרכב חונה ליד ביתו של התובע, לא ברור כיצד מגיע הרכב (מעבר למחסום), עד ביתו של התובע (כאשר חתנו מנוע, כאמור, מלנהוג בתחומי ישראל עם רכב בעל לוחית צהובה). היות וכך ברור, שאף אם נקבל את הגרסה שהועלתה בכתב התשובה כי רק הבעל מתגורר בחברון וכי היא נוסעת אליו לביקורים (טענה שכאמור נסתרה ע"י הבת בעצמה), ומשהרכב חונה לעיתים ליד בית אביה, הרי שאביה הוא זה שנוהג ברכב, לא רק ל"סידורים דחופים", כפי שטען בנ/1, אלא גם לצרכי הסעות פרטיות לבתו, מהבית בו הוא מתגורר ועד למחסום. לעניין זה יובהר כי עדויותיהם של אחיה ודודה כי הם מסיעים את הבת לחברון (תוך שהיא נשארת ללון שם ולמחרת הם מגיעים להחזיר אותה בחזרה לירושלים) – אינה סבירה. כידוע, ישנה תחבורה ציבורית (כולל מוניות שירות) מירושלים לחברון, וה"סיבובים" שעורכים דודה ואחיה כדי להגיע לרכב שלה (בדרכים לא ברורות) במחסום, ואח"כ חוזרים בגפם חזרה (כשהרכב אצל בעלה ) – אינם סבירים לחלוטין.

ז. גם טענת התובעת כי זול לה יותר להגיע עם רכבם הפרטי מאשר בתחבורה אחרת (כולל מוניות), אינה מתקבלת על הדעת, לאור הודעתה כי היא ובעלה אינם עובדים, ונתמכים ע"י האב (התובע). אחזקת רכב היא דבר יקר, ולמי שאין כל אמצעי מחיה – אינו יכול להרשות לעצמו אחזקה שוטפת של רכב, מה גם שע"פ עדות התובע, הנסיעות היו רק פעם בשבועיים. ברור לחלוטין כי אחזקה קבועה של רכב יקרה לעין ערוך מאשר נסיעה (במונית שירות ) פעמיים בחודש מחברון לירושלים. יתרה מכך, אם אכן התובעת כה זקוקה לרכב לצורך נסיעותיה לירושלים – מדוע הזדרזה למכור אותו, כאשר נשללה מאביה זכותו להבטחת הכנסה!?

ח. התובע העיד בעדותו כי בעלה של התובעת כן עובד וכי הוא מוביל דלק מישראל לשטחים ושולח לה כסף (עמ' 7 שורות 11-14). גם בעדותה של הבת (ובניגוד לאמור ב-נ/2), העידה התובעת כי בעלה כן עובד ומפרנס ( (עמ' 9 שורות 10-17). התובעת ניסתה להסביר את הסתירות בדבריה בכך שכאשר נחקרה ע"י המוסד רצתה כי בעלה יקבל איחוד משפחות (אחמ"ש), וכי חשבה שאם תאמר שלא עובד, יהיה להם קל יותר לקבל איחוד משפחות. לעניין זה יצויין כי כלל לא ברור מדוע , ע"פ גרסתה שלה, לצורך קבלת אחמ"ש עדיף לה לדווח שבעלה לא עובד (במיוחד אם אכן, כפי שטען אביה הוא מוביל דלקים מישראל לשרות), אך מעבר לכך: התובעת מודה כי לצורך קבלת זכויות שיקרה לחוקר המוסד! היות וכך, מדוע – ע"פ גרסתה – לא תמשיך לשקר כאשר היא מעוניינת לסייע לאביה לקבל זכויות מהמוסד גם כן?! בית הדין אינו יכול לתת יד למי שמודה בפה מלא כי שיקר בחקירתו למוסד, גם אם השקר היה "רק" לצורך קבלת אחמ"ש.

ט. יצויין כי בין העדים השונים (ובין העדויות בבית הדין לדבריהם בחקירות המוסד) יש סתירות נוספות לדוגמא: האח בשיר טען שלא לקח את הרכב אלא רק כשאחותו הייתה צריכה, בעוד שהאבא דווקא טען שהוא כן לקח, ועוד. אולם נראה שדי בכל אלה כדי להבהיר כי העדויות מטעם התובע אינן אמינות, וכדי לקבוע, כי הרכב, אשר היה רשום על שם הבת, נועד לצרכי אביה, התובע, אשר עשה בו שימושים רבים לצרכיו האישיים (כמו גם לצרכי בתו ומשפחתו).

י. חיזוק לעניין זה התקבל מעדותו של חוסאם נסאר, חוקר המוסד, אשר לדבריו "לפני כניסתי לבית עצמו חקרתי שכנים, אחד מהם זיאד שיש לו מכולת ליד ביתו של התובע והוא מסר לי בחקירתו שלתובע יש רכב מסוג ב.מ.וו בצבע לבן והוא רואה אותו נוהג ברכב זה.... והוא לא ראה את הבת שלו נוהגת ברכב הזה... כאשר נכנסתי לבית עצמו אכן הרכב היה חונה ליד הבית..."

יא. אכן יצויין כי התובע לא נצפה כשהוא נוהג פיזית ברכב, אולם מהאמור לעיל עולה בבירור כי אכן עשה שימוש קבוע ברכב, עד שהרכב נמכר. מכל מקום, ולאור כל האמור, בדין נשללה גמלתו של התובע, וכי בפועל עשה שימוש קבוע ברכב, גם אם היה רשום על שם בתו.

יב. לעניין השאלה האם התביעה שהוגשה לתקופה שבין שלילת הגמלה להגשתה מחדש, הייתה מוקדמת מדי: ב"כ התובע לא התייחס לעניין זה כלל בסיכומיו ונראה כי זנח טענתו לעניין זה. אעפ"כ יצויין כי לגופו של עניין – התשובה חיובית. מרגע שנשללה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה (וע"פ האמור – השלילה הייתה כדין), התובע לא היה זכאי לקבלת גמלה (אף שהרכב נמכר), כל עוד לא הגיש תביעה חדשה, באשר אין הזכות לקבלת גמלה קמה אלא רק ממועד הגשת התביעה למוסד. עוד יצויין כי אין לקבל את טענת התובע כי לא קיבל לידיו את המכתב הרשום שנשלח אליו, ע"פ כתובתו הנכונה. ע"פ הפסיקה משקיימת הודעת דחייה אשר מופיע בה הציון "רשום" ואשר פרטי המבוטח המצוינים בה מדויקים, סביר יותר לקבוע, כי המכתב התקבל אצל המבוטח (ראה עבל 27/03 המוסד לביטוח לאומי - אליאס חזן, פס"ד מיום 2/6/04).
היות וכך – גם באשר לתקופה זו, התביעה נדחית.



  1. סוף דבר:

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ומשהתובע מקבל גמלת הבטחת הכנסה – אין צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום כ"ו באב, תשס"ח (27 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

יפה שטיין, שופטת