ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוברט חן נגד מועצה מקומית כפר ורדים :

בפני כבוד השופט א' קיסרי

העותר:
רוברט חן

נגד

המשיבה:
מועצה מקומית כפר ורדים

פסק דין

העותר מתגורר ביישוב כפר ורדים, והוא עותר נגד החלטת המשיבה ("המועצה") לנתק, החל מיום 5.6.14, את אספקת זרם החשמל לעמוד תאורה המותקן סמוך לביתו של העותר (בהתאמה, "ההחלטה" ו"עמוד התאורה").

רקע ועיקר טענות הצדדים

לטענת העותר, בשל קרבת היישוב לגבול לבנון הקצתה המדינה למועצה, לפני כעשור, תקציב לצורך הקמת מערכת תאורת ביטחון, שנועדה להרתיע גורמים עוינים מפני חדירה לשטחים הגובלים ביישוב. המועצה קיבלה על עצמה לדאוג לאספקת זרם החשמל ולתחזוקה שוטפת של מערכת התאורה. ביתו של העותר גובל בשדות כפר יאנוח-ג'ת הפולשים, כלשונו, לתחום שטח המועצה מדרום ("השטחים הפולשים"), ומשכך הותקן בהסכמתו עמוד התאורה בשטחו ובסמוך לביתו. עמוד תאורה נוסף הוקם בסמוך לבית אחר, והוא מרוחק כ-120 מטר מביתו של העותר ( "עמוד התאורה השני"), ושני עמודי התאורה מאירים את השטחים הפולשים. העותר טוען כי בתגובה לבקשתו כי המועצה תוציא את מרכזיית תאורת הרחוב ("המרכזייה") משטחו, נותק ביום 4.6.14 זרם החשמל לעמוד התאורה. בעקבות כך פנה העותר למועצה וביקש להשיב את זרם החשמל לעמוד התאורה וזו דחתה את הבקשה, ולכן הוגשה העתירה.

אליבא דעותר, מערכת התאורה הוקמה בשל צורך ביטחוני שלא השתנה, וניתוק אספקת זרם החשמל מעמוד התאורה הוא ניסיון נוסף של ראש המועצה להתעמר בו על רקע יריבות פוליטית. העותר שימש כיועץ משפטי של חברי האופוזיציה במליאת המועצה, והוא מנהל מערכה משפטית וציבורית המבקרת את פעולותיו של ראש המועצה, ובתגובה, כך נטען, פועל ראש המועצה נגדו ומתנכל לו. בכתב העתירה (בסעיף 2) פרש העותר יריעה נרחבת המתארת את פעילותו הציבורית כנגד ראש מועצה, ובכלל זה מנה העותר שורה של הליכים משפטיים שיזם או שהיה מעורב בהם, ובכלל זה עת"מ 5943-11-12 מילוא ואח' נ' משרד הפנים ואח' (10.1.13), עת"מ 8618-01-13 נוריאל ואח' נ' מועצה מקומית כפר ורדים ואח' (22.7.13), ת"צ 48471-05-12 איצקוביץ' נ' מועצה מקומית כפר ורדים (14.4.13), ת"א 39263-03-14 ועוד. בנוסף, מנה העותר (בסעיף 3 של כתב העתירה) מספר מקרים שבהם, כך הטענה, התנכל לו ראש המועצה, כפי שהתנכל למתנגדיו האחרים, ובכלל זה פעל להבאיש את ריחו של העותר בדרך של הפצת דברי לעג ודיבה, הורה לחדול מסילוק הגזם מחצרו של העותר, הגיש נגדו תלונה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בגין בנייה בלתי חוקית, ועוד. לטענתו, ההחלטה להפסיק את אספקת החשמל לעמוד התאורה הממוקם ליד ביתו היא חלק מהתנכלויות אלה שהן, כאמור, על רקע פעילותו הציבורית של העותר.

בפרק הטיעון המשפטי שבכתב העתירה (סעיף 6) טען העותר, כי בפעולת המועצה יש שלל פגמים המצדיקים את התערבות בית המשפט. כך למשל, נטען כי פעולת המשיבה היא הפעלת כוח מנהלי בהעדר איפוק והגינות, היא חורגת בצורה קיצונית ממתחם הסבירות, היא מהווה אפליה, פגיעה בחובת השוויון והצדק, פגיעה בחובות ההגינות והנאמנות, פגיעה בעקרונות הציפיות וההסתמכות של העותר שהשקיע מכספו בהתקנת מערכת מצלמות וידאו, פגיעה קשה ולא מידתית ושלא כדין במרקם החיים של העותר ובביטחונו האישי, פגיעה בחובת פעולת רשות מקומית לטובת התושבים, פעולה בניגוד להסכם בין המועצה למדינה שלפיו קיבלה המועצה מימון למערכת התאורה והתחייבה לתחזק ולקיים אותה, ביטול שלא כדין של זכות מוקנית , והפרת התחייבות כלפי העותר.

המועצה דחתה את טענות העותר מכול וכול, וטענה כי בניגוד לעמודי תאורה אחרים המשמשים את כלל הציבור, עמוד התאורה משמש את העותר בלבד. לטענתה, היא הציבה בשעתו את עמוד התאורה וסיפקה לו זרם חשמל כדי להאיר שטח ששימש בעבר למשחק "כדורת דשא", לאחר שהעותר פנה אליה וביקש לעשות כן על מנת שהוא וחבריו יוכלו לשחק גם בשעות החשיכה. כמו כן נטען כי עמוד התאורה לא נועד לשמש כאמצעי ביטחוני או כאמצעי למניעת פעילות עוינת, וכי המדינה לא השתתפה בעלות הקמתו או תחזוקתו. המועצה טענה כי אספקת זרם החשמל נותקה מעמוד התאורה בעקבות בקשת העותר להוציא משטחו את המרכזייה שסיפקה חשמל לעמוד, והיא לא מצאה צורך בחיבורו מחדש. בתגובה לטענות העותר טענה המועצה כי אין צורך ביטחוני בהארת המגרש, וכי ביתו של העותר נמצא בגבולה המוניציפאלי הדרומי של המועצה ובמרחק של למעלה מ-10 ק"מ מגבול לבנון. עוד נטען כי תאורת ביטחון קיימת רק בחלק מגבולה המוניציפאלי הצפוני של המועצה, והקמתה מומנה בידי המדינה והיא גם השתתפה בעלויות אספקת זרם החשמל עבורה. העותר אינו חשוף לסיכון- ביטחוני או אחר- גדול מזה של שכניו, ולכן דחתה המועצה את בקשתו לחבר מחדש את זרם החשמל לעמוד התאורה. לטענתה, ההחלטה על ניתוק החשמל התקבלה אצל הגורמים המקצועיים במועצה ולא אצל ראש המועצה.

בדיון שהתקיים ביום 15.7.14 קיבלה המועצה את המלצת בית המשפט והסכימה, תוך שמירה על כל טענותיה, שיינתן צו ביניים שעד להכרעה בעתירה תוחזר אספקת זרם החשמל לעמוד התאורה.

ביום 23.7.14 הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים נוסף וכן בקשה לתיקון כתב העתירה. לפי הטענה, לאחר שניתן צו הביניים חיברה אמנם המועצה את עמוד התאורה לזרם החשמל, אולם הסירה פנס ביטחון מעמוד התאורה השני, וכתוצאה מכך הוחשכו מחצית מהשטחים אשר היו מוארים קודם לכן. בתשובת המועצה נטען, בין היתר, כי הפנס הוסר מאותה סיבה שבגללה נותק עמוד התאורה מאספקת זרם החשמל, קרי, משום שאין בו צורך. הפנס אינו משמש לצרכים ביטחוניים, הוא מאיר שטחים שאינם בשימוש, ועל כן הסירה אותו המועצה והקימה תחתיו פנס המופעל באמצעות גלאי תנועה. בהמשך לכך הגיש העותר ביום 2.9.14 בקשה להגשת טיעון נוסף ולהגשת ראיות מפריכות.

בהחלטה מיום 24.7.14 דחיתי את הבקשה לתיקון העתירה, בהחלטה מיום 19.8.14 דחיתי את הבקשה למתן צו ביניים נוסף, ובהחלטה מיום 4.9.14 דחיתי את הבקשה להגשת הטיעון הנוסף ולהגשת הראיות המפריכות מפני שסברתי שהדבר מסיט את הדיון למישורים אחרים ואינו דרוש לבירור העתירה.

בדיון שהתקיים ביום 27.11.14 ביקש העותר להגיש תצהיר נוסף, וכן אסופת מסמכים וראיות אשר לטענתו תומכים בטיעוניו ומפריכים את טענות המועצה. את בקשת העותר להגיש תצהיר נוסף מטעמו דחיתי, מפני שכשעיינתי בו נוכחתי שהוא מנוסח בלשון משתלחת שאינה ראויה להיכלל בכתב טענות, ומכל מקום, תוכנו אינו תורם לבירור הענייני של העתירה. בצד זאת, התרתי לעותר להגיש תצלומים ומפות שלטענתו נועדו לתמוך בטענותיו ולהפריך את התשתית העובדתית שעליה התיימרה המועצה להסתמך (המסמכים שהוגשו סומנו עת/1 (אסופת מסמכים)– עת/5).

בעיקרי הטיעון, כמו גם בטיעונו בעת הדיון, הרחיב העותר בעניין הסתירות והפירכות שבטענות המועצה, ובדרך זו הוא ביקש לבסס את טענתו העיקרית, שפעולת המשיבה אינה יכולה לחסות בצל חזקת התקינות המנהלית, ולכן עליה הנטל להוכיח שלא נפל פגם בפעולתה. בין השאר הוא טען כי עובדת היריבות האישית בינו לבין ראש המועצה איננה במחלוקת, כי בהעדר תצהיר של ראש המועצה יש לקבוע שהנטען כלפיו בעתירה הוא אמת, וכי פעולת המועצה נובעת מנקמנותו של ראש המועצה. בעיקרי הטיעון נטען גם כי טענות המועצה לוקות בחוסר עקביות, והן כוללות "כזבים ושינויי גרסה" המחייבים את המסקנה שבפעולת המועצה נפל פגם המצדיק התערבות בה ואת ביטול ההחלטה.

העותר הוסיף וטען כי המועצה לא הוכיחה את התשתית העובדתית לביסוס טענותיה. לדבריו, הטענה שעמוד התאורה הותקן על מנת להאיר שטח ששימש למשחקים נתמכה רק בעדות שמועה של אחד מן המצהירים בתמיכה לתשובת המועצה, והוא הצהיר כי עובדה זו ידועה לו מ"החשמלאי שהתקין בזמנו את עמוד התאורה", ומשכך, בהעדר עדות ישירה לטענות המועצה, היא כשלה בהוכחת טענותיה.

דיון

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את העתירה.

העניין שעליו נסבה העתירה, היינו אספקת זרם החשמל לעמוד תאורה , הוא ממין העניינים שבסעיף 146 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 הוסמכה המועצה לעשותם. בכלל עניינים אלה ניתן למנות קיום סדר שלטון תקין וביטחון (ס"ק (1)), הקמתם, תחזוקתם וניהולם של שירותים, מפעלים ומוסדות שלדעת המועצה יש בהם תועלת, יציבות ועוד. בגדר סמכויות אלה יכולה המועצה להחליט בענייני תאורת רחובות, וככלל אני מתקשה לראות את הנסיבות שבהן יהיה מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטות המועצה בעניינים אלה.

מושכלות ראשונים הם שבית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות המנהלית, אינו מחליט במקומה ואינו פועל כאילו מבחינה היררכית הוא רשות גבוהה ממנה במדרג. כלל זה חוזר ונשנה בפסיקה, ודי אם אזכיר את שנאמר בבג"ץ 1843/93 רפאל פנחסי, סגן שר וחבר-כנסת נ' כנסת ישראל, פ"ד מט (1) 661 (1995):

"הביקורת השיפוטית היא בעלת אופי משפטי. בית המשפט אינו עושה עצמו רשות שלטונית-על. בית המשפט אינו בוחן את יעילותה של ההחלטה השלטונית. השופט אינו שואל עצמו, אם הוא היה מקבל החלטה זו אילו הוא היה חבר ברשות השלטונית המחליטה. השאלה היחידה אשר בית המשפט שואל עצמו היא, אם ההחלטה השלטונית היא חוקית. הביקורת השיפוטית היא ביקורת החוקיות ולא ביקורת התבונה. על-כן, אם החלטת הרשות השלטונית היא במיתחם הסבירות או החוקיות, היא לא תיפסל. תפקידה של הביקורת השיפוטית הוא אך לשמור שלא תהא חריגה מגבול החוקיות, תהא תבונתה של ההחלטה אשר תהא."

ובבג"ץ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר (26.11.12) נאמר:

"בית משפט זה אינו משמש ערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה; בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או יעילותה של ההחלטה; ה וא לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המנהלי."

לכלל האמור בדבר אי-התערבות במעשי המנהל, מצטרף גם הכלל בדבר חזקת תקינותו של המעשה המנהלי (עע"מ 6024/11 חדיג'ה אלסעודי נ' משרד הפנים, פסקה 17 (25.12.12)), וחובת הראיה היא על הטוען לקיומה של עילה המצדיקה את התערבות בית המשפט, היינו אי-חוקיות, אפליה, שיקול זר וחוסר סבירות קיצוני ( עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי, פסקה 30 (6.11.12)).

הדעת נותנת כי כללים אלה של המשפט המנהלי לא נעלמו מעיניו של העותר, ויש להניח שמן הטעם הזה, וכפי שהוזכר לעיל, הוא מנה (בסעיף 6 לכתב העתירה) שורה שלמה של עילות המצדיקות התערבות בפעולת המועצה. אלא שלחלק הארי של עילות ההתערבות הנטענות אין בסיס עובדתי, ולטעמי הן נטענו על דרך הסתם . כך למשל, ואין בדברים כדי למצות, לא ברורה טענת הציפיות וההסתמכות של העותר שהשקיע מכספו במערכת מצלמות וידאו, הטענה שנטענה בעלמא בדבר ביטול שלא כדין של זכות שהוקנתה, או הטענה בדבר פגיעה בחובת השוויון והצדק, וכיוצא באלה.

מצד אחר, על רקע התיאור העובדתי המובא בעתירה, ניתן לצמצם את הדיון לשאלה אם החלטת המועצה נגועה בחוסר סבירות קיצוני עד כדי שתקום עילה לביטולה, או שמא יסודה בשיקולים זרים, שגם במקרה כזה יהיה מקום לשקול התערבות בה.

המעיין בכתבי הטענות שהגיש העותר אינו יכול שלא להתרשם מכך שהעותר מתעלם, ככל הנראה, ממגבלות הנעוצות בסדר הדין הנוהג בבית המשפט לעניינים מנהליים, מגבלות שהן פועל יוצא מן התכלית שלשמה נועדה ערכאה זו. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ערכאה מבררת, וכפי שנפסק בעע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05):

"תכליתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע מימצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הייתה "...להסמיך... את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים לדון בענינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק... (סעיף 1 לחוק)."

לבית המשפט לעניינים מנהליים ניתנה אמנם הסמכות להורות על שימוש בכלים דיוניים המקובלים בערכאות אזרחיות (תקנות 11, 12 ו-15 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א-2000), אולם השימוש בסמכויות אלה לא נועד להפוך את בית המשפט המנהלי לערכאה דיונית המבררת מחלוקות עובדתיות, אלא רק לצורך ההכרעה אם קיימת עילת התערבות במעשה המנהלי בפעולת הרשות המנהלית, אם לאו. ואכן, בהתייחסו לקושי הטמון בבירור העובדתי בהקשר של ביקורת שיפוטית על המעשה המנהלי, מציין המחבר י' זמיר בספרו "הסמכות המנהלית", מהדורה שנייה, כרך א' (2010) ("זמיר") כי:

"אכן, (ש)לא פעם קשה, ולעתים אף אי אפשר, לברר אם הרשות כיוונה את דעתה לתכלית החוק ומה היו השיקולים האמיתיים של הרשות. עם זאת, במשך השנים נוצרו כללים וכלים המסייעים בידי בית המשפט בחשיפת שיקול הדעת..... בית המשפט עשוי גם להסתמך על ההחלטה המנהלית, שלעתים היא מדברת בעד עצמה, וניתן להוציא ממנה מסקנה לכאורה בדבר השיקולים, הסבירות או המידתיות של הרשות המנהלית" (עמ' 137).

בענייננו, העותר טוען שההחלטה בדבר הפסקת פעולתו של עמוד התאורה היא תוצאה של נקמנות על רקע יריבות פוליטית, ואילו המועצה טוענת שהשיקולים שביסוד ההחלטה הם שיקולים ענייניים בלבד. על רקע הקשיים המתוארים בספרו של זמיר אכן מתעורר קושי בהסקת מסקנה עובדתית, אולם קיומו של הקושי אינו מביא בהכרח למסקנה שהצדק עם העותר. קיומה של יריבות בין העותר לבין ראש המועצה על רקע פעילות ציבורית או פוליטית יכול לפעמים להביא גם למסקנה הפוכה, היינו, שכל אימת שהמועצה תקבל החלטה הנוגעת לעותר, עצם קיומה של היריבות או פעילותו הציבורית של העותר ישמשו לו בסיס לטענה שההחלטה נגועה בפגם, מחמת שכביכול מדובר בנקמנות או בהתנכלות לעותר.

על רקע זה אני סבור שיש לבחון את ההחלטה במנותק מהשלכותיה או מהקשרה לעותר, ולבחון אם פעולה דומה של המועצה ביחס לתושב אחר הייתה מביאה למסקנה שהפעולה היא בלתי סבירה באופן קיצוני, או שקיימת עילה אחרת להתערב בה. כבר ציינתי שהחלטות שעניינן תאורת רחובות בכלל, וחיבור עמודי תאורה ואספקת חשמל בפרט, הן ממין העניינים המסורים לשיקול דעתה של המועצה, ועל רקע ההלכה בדבר אי-ההתערבות, אני מתקשה לראות מצב עניינים שבו ימצא בית המשפט עילה להתערב בהחלטה ממין זה.

אכן, אין להתעלם מטענות העותר בדבר האפשרות שהרקע להחלטה קשור, במישרין או בעקיפין, לפעילותו הציבורית והפוליטית של העותר. אולם גם אם כך הדבר, אני מסופק אם עובדה זו כשלעצמה מצדיקה התערבות בהחלטה, שכפי שהסברתי לעיל לא היה מקום להתערב בה בנסיבות אחרות.

אוסיף עוד, שגם בהיבט אחר מצאתי קושי בבירור התשתית העובדתית שביסוד העתירה. כוונתי היא לטענות העותר הקושרות את הקמתו של עמוד התאורה עם שיקולים ביטחוניים, ואת הפסקת התאורה עם פגיעה בביטחונו של העותר. בעניין הראשון הגעתי למסקנה שטענות העותר, ובכלל זה הטענה שעמוד התאורה הוקם על ידי המדינה, לא הוכחו די הצורך, ואילו בעניין השני, טיבה של הטענה הוא ממין העניינים שלבית משפט זה אין כלים מתאימים לבירורה ולהכרעה בה. בהקשר לעניין האחרון אעיר שמקצת, ואולי יותר מכך, מטענותיו של העותר שייכות לתחום המשפט הפרטי, וייתכן, ואדגיש בכל לשון של הדגשה שאיני נוקט עמדה בעניין זה, שהוא יכול היה לבסס עילת תביעה בגין נזקים שלטענתו נגרמו לו. אולם כפי שהסברתי לעיל, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו הערכאה המתאימה לבירור טענות כאלה, ומשום כך אין מנוס מדחיית העתירה.

סיכומו של דבר, העתירה נדחית וצו הביניים שניתן ביום 15.7.14 מתבטל.

לא בלי היסוס, החלטתי להימנע מלחייב את העותר בהוצאותיה של המועצה.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה


מעורבים
תובע: רוברט חן
נתבע: מועצה מקומית כפר ורדים
שופט :
עורכי דין: