ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שושנה סופרין נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופטת פנינה לוקיץ'

תובעים
1.שושנה סופרין
2.דוד סופרין

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט/משטרת ישראל/משרד הפנים/משרד ראש הממשלה

פסק דין

בפני תביעת התובעים, אשר הוגשה במקורה כתביעה קטנה , והועמדה על סך של 32,000 ₪ , זאת לפיצויים בגין עיכוב יציאתם מהארץ ביום 9.8.13 מכוח צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא על ידי הנתבעת כנגד התובע 2 ולא בוטל על אף שפקע כבר בשנת 2010 (!) וחרף העובדה כי ניתן בידי התובעים מסמך המבטל את צו העיכוב מיום 21.12.10.

יצוין כי תביעה זו הינה תביעה שניה שהגישו התובעים וזאת לאחר שבשנת 2010 לא בוטל הצו הנ"ל על אף שתם תוקפו עוד לפני יציאתם הקודמת לחו"ל, ובגין זאת נפסק להם פיצוי בסך של 12,000 ₪ (ת.ק. 4795-11-11) (להלן: "ההליך הקודם") .

הצדדים הסמיכונו לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט וזאת כאשר הוסכם כי הרף המינימאלי לפסיקת בית המשפט יעמוד על סך של 2,000 ₪ ואילו הרף המקסימאלי יהיה סכום התביעה, כאשר לכל סכום שיפסק, יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.

אין מחלוקת על העובדה כי במקרה הנדון, עוכבו התובעים בנמל התעופה למשך 20 דקות, אשר לאחריהם ולאחר ביצוע הבירור הנדרש, בין היתר לאחר שהציגו את מסמך הביטול שהיה בידם, עלו התובעים על הטיסה והמשיכו בדרכם לחופשה המתוכנתת. זאת להבדיל מהמקרה הקודם שבו בשל עיכוב התובע בשדה התעופה, פספסו התובעים את טיסתם לאוסטרליה ונאלצו לטוס ביום למחרת לאחר שבוטל הצו.

על אף שאין מדובר בעיכוב ממושך והוא לא גרם להם נזק ממון , הרי שהתובעים טוענים כי קיימת חומרה מיוחדת במקרה זה, לנוכח העובדה שחרף קיום ההליך הקודם, לא פעלה הנתבעת כמצופה ממנה, לא ביטלה את רישום צו העיכוב במשטרת הגבולות על אף שהונפק מסמך המבטל את הצו אשר העתק ממנו כאמור, היה ברשות התובעים למודי הניסיון, בעת הגיעם לשדה התעופה.

התנהלות זו של הנתבעת, מעבר להיותה רשלנית רמה פושעת לטעמם של התובעים, הרי שיש בה משום הוצאת לשון רע ביחס לתובעים מאחר וחבריהם שנסעו עימם , כמו גם נוסעים נוספים, היו נוכחים בעת שהתובע עוכב שלא כדין ופניהם הולבנו ברבים. בנוסף נטען כי התנהלות הנתבעת מקימה לתובעים עילה של פגיעה בכבודם בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואף נטען לעוולה של שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין.

מנגד, טוענת הנתבעת כי להבדיל מהמקרה נשוא ההליך הקודם, או ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה אליהם הופניתי בסיכומי טענות הצדדים , מקרה זה הינו מקרה קל יחסית שכן עיכוב התובעים היה לזמן קצר והמתנה של 20 דקות עד לבירור תוקף הצו, שאכן לא בוטל על אף שצריך היה להיות מבוטל, הינו בגדר זוטי דברים כמשמעותם בסעיף 4 לפקודת הנזיקין .

עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הטענה להוצאת לשון הרע, נטענה בהרחבת חזית שכן לא נכללה בכתב התביעה, וממילא אי ן בתצהירים שהוגשו מטעם התובעים, כדי להוכיח קיומו של פרסום שיש בו לפגוע בתובעים בדרך כלשהי, כאשר זה נבחן במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא בתחושתם הסובייקטיביות של התובעים.

באשר לעוולה הנטענת מכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מעבר לכך שמדובר גם כן בהרחבת חזית, טוענת הנתבעת כי נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי חוקי היסוד אינם יכולים להוות בסיס לחיוב בגין עוולת הפרת חובה חקוקה.

מעבר לכל אלו, טוענת הנתבעת כי ככל שנגרמה לתובעים עוגמת נפש שיש מקום לפצות בגינה, הרי שיש ליחס לתובעים אשם תורם שכן, אלו יכלו להקדים ולפנות לרשויות לפני הגעתם לשדה, על מנת לבדוק שהצו אכן בוטל. טענה זו אני דוחה מכל וכל. העובדה שהתובעים "נכוו" פעם קודמת ממחדל של הנתבעת באי ביטול הצו, אין בה כדי להטיל עליהם חובה לנקוט באמצעי זהירות מצידם ול"הקדים תרופה למכה" מקום בו לא ניתן לייחס להם, כמו לכל אדם סביר אחר, ציפיה כי על אף שניתן להם מסמך הביטול, בפועל לא בוטל רישום הצו במשטרת הגבולות. צר לי שהנתבעת מצאה לנכון לעמוד על טענה זו שבעיני היא אף מקוממת בנסיבות הענין.

בסופו של יום חלוקים הצדדים למעשה על גובה הפיצוי הראוי במקרה זה, אשר גבולותיו נקבעו בין הטווחים המוסכמים דהיינו שהרף העליון לפסיקת בית המשפט הינו סכום התביעה ואין כל בסיס לדרישות התובעים בסיכומיהם כי יפסקו סכומים העולים כמעט כפליים על הסכום שנתבע.

יצוין כי בסיכומי התובעים הועלתה דרישה לפסיקת פיצויים עונשיים כאשר התובעים מיחסים לנתבעת "רוע, רשלנות פושעת וחוסר תם לב משווע" המצדיקים לטעמם פיצויים עונשיים. בענין זה אומר כי על אף שנסיבות המקרה אכן מצביעות על רשלנות רבתית מצד הנתבעת, אשר לא קיימה מערכת ביקורת מספקת ביחס לביטול צווי עיכוב יציאה מהארץ שתוקפם פג ואף לא וידאה כי ביטול הצו (שנעשה כאמור בעקבות הארוע נשוא ההליך הקודם) אכן נרשם במערכות הרלבנטיות, אין מקום ליחס לנתבעת במקרה זה רוע או חוסר תום לב משווע כנטען, ובוודאי שלא זדון ורשעות שכן, ברור שלאף אחד מטעם הנתבעת, לא היה ענין להזיק לתובעים והדבר נבע כאמור מרשלנות שגם אם היא רבתית, אין היא בגדר רשלנות פושעת ובודאי שאין בה להעיד על זדון, וצר לי שהתובעים בחרו להתנסח כך בסיכומיהם.

ארשה לעצמי להעיר במאמר מוסגר כי בית המשפט מודע לכך כי לאחרונה נעשו שיפורים במערכת הממשקים שבין בתי המשפט/לשכות ההוצאה לפועל/משטרת הגבולות וגורמים רלבנטיים, זאת בין היתר, על מנת להבטיח כי מקרים כגון אלו לא יישנו, ותקוותי שאכן יהא בכך להביא פתרון לבעיה שהתגלתה בעניינם של התובעים ואשר לצערי הרב, הולידה שני הליכים משפטיים שניתן היה לייתר אותם באם אכן הנתבעת היתה דואגת לקיום מערכת בקרה מספקת.

לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב במכלול נסיבות הענין כפי שפורטו לעיל, וכן לאור הפסיקה המגוונת אליה הפנו הצדדים (כל מקרה על נסיבותיו), אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 6,000 ₪ בצרוף החזר אגרה ששולמה בסך 80 ₪, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,500 ש"ח .

הסכומים ישולמו לתובעים, באמצעות ב"כ, בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לנוכח ההסדר הדיוני פטורים התובעים מתשלום כל יתרה או הפרשי אגרה באם אלו חלים.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שושנה סופרין
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: