ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עידן בנימין נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיאה דבורה ברלינר – אב"ד
כבוד השופט ג'ורג' קרא, ס"נ
כבוד השופטת מרים סוקולוב

המערער
עידן בנימין

נגד

המשיבה
מדינת ישראל

בית משפט קמא קבע, כי ככל הנראה, החוקר ברמן (להלן "ברמן") שגבה את הודעתו של המערער (הכוונה להודעה הראשונה) כמו את הודעתו של ארז, וייחס בהודעות אלה את זריקת היהלום לארז – התבלבל. לדעת הסניגורית, בכך שגה בית משפט קמא. לא היה כל בסיס לקביעה כי ברמן טעה או התבלבל. כך אמנם טענה התביעה בסיכומיה, אך לטענה זו בסיכומים אין בסיס עובדתי, שעל כן לא היה מקום לאמץ אותה.

פסק דין

המערער הורשע בבית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות בעבירה של פריצה לבניין וביצוע גניבה.
על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 16.11.11 התפרץ המערער למשרד כח אדם בחולון. הפריצה התבצעה באמצעות מפתח מותאם – המערער נכנס פנימה בעזרת המפתח במטרה לבצע גניבה, והגניבה אכן בוצעה.
המערער, כך על-פי הנטען, גנב מזוודת "ג'יימס בונד" שהכילה מסמכים שונים, כסף מזומן, סכום של 5,000 דולרים ו - 8,000 ₪. כמו כן היה במזוודה יהלום ששוויו כ-60,000 ₪ שאף הוא נגנב.

הרשעתו של המערער נשענה בראש ובראשונה על עדותו של שוטר בשם אלכס זגלסקי (להלן "זגלסקי") שהוא עד המפתח בתיק זה. על-פי האמור בדו"ח שכתב העד זגלסקי: בתאריך הארוע, זמן קצר לאחר שהפריצה ככל הנראה בוצעה, במהלך סיור שגרתי ברחוב ויצמן בחולון, הבחין במערער ובחברו (להלן "ארז"), כאשר השניים עומדים לחצות את הכביש. העד, כך על-פי דבריו, יצא לכיוונם תוך שהוא אומר להם "תעצרו, משטרה", או אז ראה את המערער שלפנינו משליך מידו דבר מה בצבע לבן. בדיעבד אין מחלוקת כי אותו דבר בצבע לבן היה היהלום אשר נגנב ממשרדו של המתלונן, והיה עטוף בנייר לבן.
העד זגלסקי תיעד במזכר שכתב (נ/3) את השתלשלות הדברים. הוא ראה כי המערער זרק את היהלום, שמר על קשר עין בין הזריקה לחפץ שנזרק, ואין ספק שהזורק הוא המערער. לא הייתה מחלוקת על כך בבית משפט קמא כי אם אכן זרק המערער את היהלום, עמדה המדינה בנטל המוטל עליה להוכחת ביצוע העבירה, וזאת מכוח הלכת החזקה התכופה. המשרד נפרץ בין השעות 17:00-22:15, דו"ח הפעולה של זגלסקי נכתב בשעה 22:15 והוא מתעד את מה שראה במו עיניו בשעה 21:10, דהיינו, זמן מינימאלי לאחר ביצוע הפריצה.

עוד מפנה הסניגורית לכך, שבדו"ח נ/3, שהוא כזכור הדו"ח המתעד את שראו עיניו של זגלסקי, נאמר גם שארז הזיע בצורה חריגה. ברכבו של ארז נמצאו כפפות שיכלו להשתלב עם ביצוע העבירה – כל אלה מצביעים על תשתית ראייתית דווקא נגד ארז ולא נגד המערער. ובמילים אחרות – שגה בית משפט קמא כאשר סבר שיש בפניו תשתית ראייתית איתנה נגד המערער.

בית משפט קמא קבע, כי ככל הנראה, החוקר ברמן (להלן "ברמן") שגבה את הודעתו של המערער (הכוונה להודעה הראשונה) כמו את הודעתו של ארז, וייחס בהודעות אלה את זריקת היהלום לארז – התבלבל. לדעת הסניגורית, בכך שגה בית משפט קמא. לא היה כל בסיס לקביעה כי ברמן טעה או התבלבל. כך אמנם טענה התביעה בסיכומיה, אך לטענה זו בסיכומים אין בסיס עובדתי, שעל כן לא היה מקום לאמץ אותה.

השגתה של הסניגורית בנושא הכרעת הדין נשענת על טענה נוספת בדבר מחדלי חקירה – הסניגורית מפנה לסדרה שלמה של פעולות שאותן ניתן היה לבצע והן לא בוצעו, ושמא היה בהן כדי להוכיח את חפותו של המערער. בגדר אותם מחדלי חקירה, השוטרים הנוספים שהיו באותו אירוע לא רשמו דו"חות – שוטר אחר שהיה באותו אירוע, הכוונה לשוטר פוטיומקין (להלן "פוטיומקין"), פגש את ארז והביע תמיהתו על כך שנגד ארז לא הוגש כתב אישום, לא נלקחו טביעות אצבעות מן הנייר הלבן שעטף את היהלום, במקום ייתכן והיו מצלמות שהנציחו את האירוע והן לא נבדקו. שורת מחדלי חקירה אלה יוצרת, כך לטענת הסניגורית, כרסום בראיות, והיה על בית משפט קמא לתת לכך משקלך ולזכות את המערער ולו גם מן מחמת הספק.

לכך שלא הוגש כתב אישום נגד ארז יש גם השלכה נוספת: לטענת הסניגורית, נתון זה מקים למערער הגנה מן הצדק על בסיס הטענה של אכיפה בררנית. השניים חברו יחד, ארז, כזכור, היה במקום המעשה והיו ראיות נגדו, הוא הזיע בצורה חשודה, היו כפפות ברכבו, מכאן שגם נגדו הייתה תשתית ראייתית. משבחרה התביעה שלא להגיש נגדו כתב אישום, היה עליה להימנע מהגשת כתב אישום גם נגד המערער, ובכך שהגישה כתב אישום כנגד המערער נהגה במידה של איפה ואיפה המקימה, כאמור, בסיס לטענת הגנה מן הצדק.

התביעה מפנה לממצאים של בית משפט קמא. בית המשפט קיבל את דבריו של זגלסקי ונתן בהם אמון, ובכך קמה התשתית הראייתית נגד המערער.
באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית, התשתית הראייתית איננה זהה, שעל כן אין באי-הגשת כתב אישום נגד ארז כדי להביא למסקנה שיש לבטל את כתב האישום או לזכות את המערער בשל אכיפה בררנית.

עד כאן באשר להכרעת הדין.

לעניין העונש, בית משפט קמא הטיל על המערער עשרה חודשי מאסר. לטענת הסניגורית, בכך החמיר עמו יתר על המידה. למערער אמנם הרשעות קודמות, אולם רובן ישנות והמערער מנהל ככלל אורח חיים נורמטיבי, יש לו עסק משגשג והוא נשוי ואב לילדים. לא היה מקום, על כן, לשלוח אותו למאסר מאחורי סורג ובריח. לעניין זה משיבה התביעה כי העונש הוא מידתי. למערער הרשעות קודמות והוא הורשע בעבירה נוספת בפרק הזמן שחלף מאז סיום הדיון בבית משפט קמא ועד היום, ומכאן שאין מדובר בארוע חריג, אלא בהתנהלות עבריינית.

שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין.
באשר להכרעת הדין – התשתית הראייתית נגד המערער ברורה. בסופו של יום מדובר בממצאי מהימנות מובהקים וחד-משמעיים. העד זגלסקי העיד בבית משפט קמט וחזר על האמור בדו"ח נ/3 שהוזכר כבר לעיל. בדו"ח ציין זגלסקי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי הוא ראה את המערער מפיל מידו דבר מה בצבע לבן על הכביש, ושמר על קשר עין עם אותו דבר מה. במקום היתה תאורה כך שאין ספק באשר ליכולתו לראות ולהבחין היטב במתרחש בפניו. הוא הרים את אותו דבר מה ואין מחלוקת שמדובר ביהלום שנגנב מהמתלונן בתיק זה.
השוטר גם דיבר עם המערער בזמן אמת: "שאלתי את עידן למה זרק אותו וזה אמר שכלל לא זרק נייר". ללמדך שאין מדובר בגרסה מאוחרת. בהנחה שעדותו של העד זגלסקי מתקבלת כעדות אמינה, יש בכך ראיה להמצאות היהלום ברשות המערער סמוך מאוד לאחר גניבתו מהמתלונן. נתון זה מקים ומבסס את החזקה התכופה על כל המשתמע מכך. כפי שציינו לעיל, גם הסניגוריה אינה טוענת שתשתית ראייתית זו אינה מספיקה, אלא שהיא חולקת על כך שהמערער הוא זה שזרק את היהלום.

באשר לתשתית הראייתית נגד ארז – תשתית זו נשענת על שני אדנים. האחד, העובדה שארז היה במקום והזיע "בצורה מוגברת", כפי שהגדיר זאת זגלסקי, וזאת לאחר שלטענתו יצא באותו רגע מרכבו ולא הייתה כל סיבה להזעה. זהו ללא ספק נתון מחשיד, והעובדה היא שכך סבר גם זגלסקי בזמן אמת. לכך מצטרפת גם הימצאות כפפות ברכבו.
הנתון הנוסף שעליו שמה הסניגורית את מלוא המשקל, עניינו בכך שהחוקר שגבה את ההודעות באותו ערב, החוקר ברמן, חקר את השניים, הן את המערער והן את ארז, תוך יציאה מנקודת ההנחה שארז הוא הזורק, ושמא דוקא זגלסקי ולא ברמן הוא ש"התבלבל"?

לא מצאנו ממש בטענה – על כל נדבכיה.
בית משפט קמא האמין לזגלסקי, ובכך אין כל סיבה להתערב. קבלת גרסתו של זגלסקי שתועדה בזמן אמת אינה מותירה מקום למסקנה אחרת, מלבד זו שברמן טעה כאשר ייחס את זריקת היהלום לארז.
מלוח הזמנים הרלוונטי עולה כי ברמן, ככל הנראה, לא ראה את הדו"ח נ/3. הדו"ח הוא משעה 22:15, גביית ההודעה נעשתה בשעה 01:00 בלילה וככל הנראה הוא לא ראה את הדו"ח. הדעת נותנת כי לו היה רואה את הדו"ח לא הייתה הטעות באה לעולם.
מכל מקום, בית משפט קמא מצא להעדיף את גרסתו של עד הראייה זגלסקי, וקביעה זו יש להותיר בעינה.

באשר למחדלי החקירה – ניתן היה לבצע את הפעולות, כולן או חלקן, וצודקת הסניגורית כאשר אמרה שהחקירה אינה מושלמת. דא עקא - אין לך כמעט תיק שבו לא נטען למחדלי חקירה. בית משפט לעולם בוחן את ה"יש" ולא את ה"אין". השאלה היא תמיד האם מחדלי החקירה מכרסמים במשקל ה"יש". לא נראה לנו כי זה המצב בתיק הנוכחי, כאמור, האדן הבסיסי שעליו נשען בית משפט קמא הוא עדותו של עד הראייה, ומשאמרנו זאת – למחדלי החקירה אין כמעט משמעות.
כיון שהסניגורית יחסה חשיבות להמצאות הכפפות נעיר אף זאת: היו כפפות אצל ארז, היו כפפות אצל המערער. לפיכך נתון זה בפני עצמו לא מוביל לשום מסקנה. לא מצאנו ממש גם בטענה בדבר אי-חקירתה של עובדת במשרדו של המתלונן, שלגביה העלה המתלונן חשד משום שעזבה את מקום העבודה בפתאומיות. כל אלה, כאמור, אינם מכרסמים במשקל עדות הראייה.

באשר לטענת האכיפה הבררנית – גם בטענה זו לא מצאנו ממש. ייתכן שהיה מקום להגיש כתב אישום גם נגד ארז, אולם מדובר בשיקול דעת מקצועי של רשויות התביעה שלא סברו כי יש תשתית ראייתית מספקת נגדו. אין מחלוקת כי התשתית הראייתית נגד ארז שונה לחלוטין מזו שהייתה קיימת נגד המערער. נגד ארז עמדה עדות ראייה שייחסה לו את זריקת היהלום. משום כך, גם בהנחה שניתן היה להגיש כתב אישום נגדו, אין מדובר באכיפה בררנית אלא, כאמור, בשיקול מקצועי שבו לא ימהר בית המשפט להתערב, בוודאי לא בערכאת ערעור.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור לגבי הכרעת הדין.

באשר לעונש – גם כאן לא מצאנו מקום להתערב. העונש הוא מידתי וראוי, מדובר בפריצה מתוכננת שבוצעה באמצעות מפתח. הרכוש שנגנב היה רכוש רב מאוד, גם הכסף, גם היהלום. אין זו הרשעתו הראשונה של המערער שבפנינו. חלק מהעבירות אכן ישנות, אולם לא כולן. משמעותית בעינינו העובדה שעד פרק הזמן שעבר מהאירוע עבר המערער עבירה נוספת, דבר המלמד על אורח חיים עברייני.
אנו רואים להעיר כי הערעור התייחס גם לפיצוי שנפסק למתלונן בתיק זה, אולם המתלונן לא צורף כצד, ומטעם זה בלבד אין מקום להתייחס לעתירה להתערב בפיצוי.

הערעור נדחה

המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 12.04.15. על המערער להתייצב בתאריך זה בכלא "ניצן" אלא אם כן תינתן הוראה אחרת.
הערבויות ישמשו להבטחת התייצבותו.
אנו מורים על מתן צו עיכוב יציאה מן הארץ למערער.


ניתן והוּדע היום, ד' אדר התשע"ה, 23/02/2015, במעמד הנוכחים.

דבורה ברלינר, נשיאה
ג'ורג' קרא, ס"נ
מרים סוקולוב, שופטת
אב"ד


מעורבים
תובע: עידן בנימין
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: