ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הדיל קראקע נגד משרד הפנים :

בפני כבוד השופטת שירלי רנר

מערערים

1.הדיל קראקע
2.עסאם קראקע
ע"י ב"כ עו"ד אמיר חסן

נגד

משיב

משרד הפנים
ע"י ב"כ עו"ד משה וילינגר מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין

ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (ערר (י-םׂ) 1155-14) אשר דחה על הסף את בקשת המערערים לשדרוג מעמדו של המערער 2 למעמד של תושב ארעי בעל אשרת א5, וזאת מחמת השהוי שבהגשת הבקשה.

רקע
1. המערערת 1 היא ילידת 1973 ותושבת קבע בישראל. המערער 2 יליד 1972 ותושב האזור. ביום 7.6.95 נישאו המערערים ומנישואין אלו נולדים להם 3 ילדים (ילידי 1997, 1999 ו-2010) הרשומים כתושבי קבע במרשם האוכלוסין.

ביום 13.11.95 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות (מספר 2420/95). הבקשה אושרה ביום 30.3.00. ביום 15.5.00 ניתנה למערער הפנייה להיתרי מת"ק לשנה. ביום 1.5.01 הגיש המערער בקשה להארכת מת"ק בשנה וביום 17.12.01 נמסרה הודעה בדבר אישור הבקשה.

בין לבין התקבלה ביום 12.5.02 החלטת ממשלה אשר הקפיאה אפשרות שדרוג מעמד ככל שבן הז וג המוזמן הוא תושב האזור במקור, החלטה אשר עוגנה מאוחר יותר בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), תשס"ג-2003 (סעיף 2 לחוק).

בהמשך השנים, בהתאם לבקשות שהגיש המערער ניתנו לו הפניות למת"ק.

2. ביום 23.8.12 הוגשה בקשה לשדרוג מעמד המערער. בקשה זו נדחתה ביום 8.10.13 על ידי מרכזת מעמד ואשרות אצל המשיב, מחמת השהוי שבהגשתה.

ביום 7.11.13 הגישו המערערים ערר על ההחלטה ולפיו היו עיכובים בלתי מוצדקים וטעויות שחלו אצל המשיב אשר גרמו להתארכות הטיפול בבקשת העוררים לאיחוד משפחות.

הערר נדחה בהחלטה מיום 9.2.2014. בהחלטה נאמר כי:
"אין שנוי בהחלטתנו בדבר סירוב הבקשה לשדרוג מעמד כפי שפורט במכתבנו מיום 8.10.13, זאת בשל השהוי הניכר בהגשת בקשת מרשיך לשדרוג מעמדו של מר אסמאעיל בהסתמך על הודעת המדינה בעע"מ 8843/08 (דופש), והנזק הראייתי, קרי, הקושי להתחקות אחר התנהלות הרשויות בשנות התשעים ותחילת שנות אלפים בטיפולם בתיק, אשר נגרם למשרדנו לאור חלוף הזמן.
כאמור במכתבנו מיום 8.10.13, בעקבות פסה"ד שניתן בעע "מ 6407/11 דגאני נ. משרד הפנים, הוחלט על יישום מדיניות כללית שוויונית ואחידה ולפיה כל בקשה לשדרוג מעמד אשר הוגשה לאחר יום 1.1.10, תדחה אך בשל השהוי בהגשתה, זאת לאור הנזק הראייתי המשמעותי אשר נגרם למשרדנו.
כאמור, בקשתכם לשדרוג המעמד נדחית".

3. השגה על ההחלטה שהוגשה ביום 11.2.14 לועדת ההשגות לענייני זרים בירושלים (מס' 134/14), נמחקה ביום 29.5.14 עם פתיחתו של בית הדין לעררים וביום 11.6.14 הוגש ערר לבית הדין לעררים בירושלים.

ביום 18.6.14 ניתנה החלטת בית הדין המורה למערערים להגיש כתב ערר מתוקן המתייחס לפסקי הדין בעע"מ 9167/11 תתהירה חסן נ. משרד הפנים (להלן – תתהירה) ועע"מ 5447/12 בראדעיה נ. משרד הפנים (להלן – בראדעיה) .

ביום 26.6.14 הוגש ערר מתוקן ולאחריו תשובת המשיב.

4. ביום 25.8.14 ניתנה החלטת בית הדין לעררים הדוחה את הערר. החלטה זו היא מושא הערעור.

החלטת בית הדין דוחה את הערר "בגין שהוי היורד לגופו של עניין". בהחלטה מציין בית הדין כי מדובר בהחלטה לשדרוג שהוגשה ארבע וחצי שנים לאחר מתן פסק הדין בעע"מ 8849/03 דופש נגד מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (להלן – דופש) , וכשנה וחצי מעבר לתקופה נשוא פסק הדין בפרשת תתהירה. על פי ההחלטה "בנסיבות אלה, מתרחב הקושי הראייתי, כך שלפני הצורך לבחון מה אירע לפני כמעט 20 שנה ועד לפני ארבע עשרה שנים. דוגמא ברורה לבעייתיות הראייתית היא בטענות הצדדים הן בשאלה האם העוררים פנו אל המשיב בכלל לפני אמצע שנת 1997, והאם בשנת 1999 הסתפק המשיב במסמכים שהוגשו לו לבחינת מרכז חייהם לצורך בקשה לרישום ילדים (כטענת העוררים), או שלא – כטענת ב"כ המשיב, אשר בכתב התשובה טענה כי המסמכים שהתבקשו לא התקבלו לפני ראשית שנת 2000, והבקשה אושרה ארבעה ימים לאחר קבלת האחרונים שבהם ". בית הדין מפנה לפסק הדין בפרשת בראדעיה שם נאמר כי " שהוי בשונה מהתיישנות – איננו מחסום הרמטי והוא תלוי נסיבות, ולכן במקרים מיוחדים במינם וראויים ניתן לסטות ממסגרת המדיניות שהוצהרה – לשני הכוונים...בהקשר הנוכחי, מקרים חריגים עשויים להיות כאלה שבהם הטענה שמעלים הפונים, מבקשי המעמד, אינה טענה שהמענה עליה כרוך בבירור עובדתי, היינו טענה שבירורה במאוחר אינה יוצרת נזק ראייתי למשיב ". ומוסיף בית הדין: "במצטבר, לא מצאתי בתיק זה את הנסיבות המיוחדות המאפשרות התעלמות מהשיהוי הרב שבפניית העוררים לשדרוג מעמד העורר, ולא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיב".

טענות הצדדים
5. לטענת ב"כ המערערים בית הדין לעררים השתית את החלטתו על כך שכתוצאה מהשהוי נגרם למשיב נזק ראייתי. ואולם, בכתב תשובתו של המשיב לערר לא הראה ולו עובדה אחת שאבדה לו, שנעלמה לו או שנגרם לאותה עובדה או מסמך "נזק" כלשהוא כתוצאה מחלוף הזמן. בנסיבות אלו החלטת בית הדין שגויה עת השתית את החלטתו על נזק ראייתי. בנסיבות המקרה הפרטני של המערערים ניתן לטענת ב"כ המערערים לקבוע ברמה הנדרשת (במשפט המנהלי) כי המשיב עיכב באופן בלתי מוצדק את בקשתם לאחמ"ש וטעה בכך שלא פעל כראוי בעניינם. עוד טוען ב"כ המערערים כי ההלכה ככל הנוגע לשהוי בפנייה לרשויות להבדיל מפניה לערכאות משפטיות אינה אחידה ומשרד הפנים, על אף שמתייחס אליה כאל נוהל, מעולם לא פרסם את הילכת דופש לצבור הפונים ללשכה של משרד הפנים במזרח ירושלים.

על פי כתב הערעור הבקשה לאיחוד משפחות אושרה ביום 30.3.00 וממועד זה ועד להחלטת הממשלה ביום 12.5.02 חלפו 25 וחצי חודשים. על כן לטענת ב"כ המערערים כל שחסר למערע ר, על פי הפסיקה ולפיה יש לראות את התקופה ממועד אישור בקשת האחמ"ש כמקשה אחת, הוא חודש וחצי בלבד שכן על פי נוהל ההסדר המדורג בן הזוג המוזמן מקבל מעמד ארעי לאחר תום 27 חודשים במסגרת ההליך המדורג. לטענת ב"כ המערערים בשים לב למכלול נסיבותיהם, מועד הגשת בקשת האחמ"ש בשלהי 1995 , עיכובים בלתי מוצדקים מצד המשיב במהלך הטיפול ההיסטורי בבקשתם במצורף למגבלות הקשות ביותר בכניסה למשרד הפנים במשכנו הישן וההלכות בעניין זה – מחוייב המשיב להתחשב בהם בדמות אישור בקשתם לשדרוג מעמד העותר 2 ולו למעמד ארעי. מוסיף ומצביע ב"כ המערערים על הקשיים המיוחדים הקיימים בעניינו של המערער אשר אשתו וילדיו הינם תושבי קבע ככל הנוגע ליכולת לנוע במעברים, ביטוח ועוד.

6. לטענת ב"כ המשיב היקף ההתערבות בהחלטת בית הדין לעררים היא מצומצמת ולגופו לא נפל בה כל פגם. כפי קבע בית המשפט העליון בעניין תתהירה ובראדעיה המדיניות ולפיה כל בקשה לשדרוג מעמד שהוגשה לאחר יום 1.1.10 תדחה אך בשל השיהוי שבהגשתה ולאור הנזק הראייתי המשמעותי שנגרם למשיב, היא מדיניות סבירה וראויה ומטעם זה כשלעצמו דין הערעור להידחות. טענת המערערים ולפיה לא נגרם בעניינם נזק ראייתי, עלת ה לראשונה בערעור ולכן דינה דחייה על הסף. מכל מקום דין הטענות גם להידחות לגופו שכן ממכלול העובדות שכן ידועות בעניינם של המערערים עולה כי בירור עניינם כעת וטענותיהם בנוגע לעיכוב לכאורה שנפל בטיפול בבקשתם בין השנים 2000-1995 מעלה קושי ראייתי כעולה גם מהחלטת בית הדין. אף אם נפל בטיפול בבקשתם של המערערים עיכוב, חלוף הזמן הוא שמונע כעת לברר ולגלות מה היתה הסיבה לעיכוב וממילא נגרם למשיב נזק ראייתי בעניין זה. לטענת ב"כ המשיב בענייננו כלל אין המדובר במקרה בו אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב, וטענת המערערים כי המשיב לא יידע אותם כנדרש בנוגע להילכת דופש כבר נדחתה במקרה דומה על ידי בית המשפט העליון. עוד טוען ב"כ המשיב כי השהוי בבקשת השדרוג בענייננו הוא משמעותי וחריף יותר מזה שנדון בפרשת תתהירה כך שאין כל מקום לקבל את טענות המערערים בעניין זה. לבסוף מציין ב"כ המשיב כי המקרים בהם הסכים המשיב לשדרוג המעמד לאחר כניסת החלטת הממשלה לתוקף היו מקרים יחודיים ויוצאי דופן באופן מובהק בשונה מהמקרה הנוכחי.

דיון והכרעה
7. על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, שהותו בישראל של מי שאיננו אזרח ישראלי, בעל אשרת עולה או תעודת עולה טעונה רישיון שהייה מאת שר הפנים. במקרה של זר הנישא לבן זוג בעל אזרחות ישראלית או תושב ק בע בישראל, קבע שר הפנים נוהל הידוע בכינוי ה"הליך המדורג", בו נבחנים על פני זמן כנות הנישואין וקיום תא משפחתי של ממש כמו גם היעדר מניעה ביטחונית או פלילית ומרכז חיים בישראל. בסיומו של ההליך המדורג מוקנית לבן הזוג הזר תושבות קבע.

ביום 12.5.02 התקבלה החלטת ממשלה לפיה לא יעניק שר הפנים לתושב האזור רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל. החלטה זו עוגנה בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), תשס"ג-2003 (סעיף 2 לחוק).

סעיף 4 לחוק הדן בהוראות מעבר קובע בסעיף (1) כי שר הפנים רשאי להאריך תוקפו של רישיון לשהייה בישראל שהיה בידי תושב האזור ערב תחילתו של החוק. סעיף (2) קובע כי ניתן ליתן היתר שהייה זמנית, אך לא היתר לישיבת ארעי, ישיבת קבע או אזרחות לתושב האזור אשר הגיש בקשה להתאזרחות או לתושבות קבע לפני יום 12.5.2002, והבקשה טרם הוכרעה. הכלל העולה מהאמור הוא היעדר שדרוג המעמד של תושב האזור בהשוואה למעמדו ערב כניסתו לתוקף של החוק.

8. ביום 2.6.08 ניתן פסק הדין בעניין דופש אשר דן בערעורים על פסקי דין של בית המשפט לעניינים מנהליים אשר קבעו כי לא ניתן לנוכח החוק האמור לשדרג מעמדו של בן זוג זר המצוי בהליך מדורג בעקבות אישור בקשה לאיחוד משפחות. בפסק הדין נאמר כי "בעקבות הערותינו בדיון קודם הסכים המשיב כי ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע וזאת אם אי השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב".

פסק הדין בפרשת דופש דן בעיכוב בלתי מוצדק בטיפול הרשות לאחר אישור הבקשה לאיחוד משפחות. 6 שנים קודם לכן ניתן פסק הדין בבג"ץ 5315/02 חתו נ. משרד הפנים שם העיר בית המ שפט כי בנסיבות מיוחדות ומטעמים מיוחדים ניתן לקצר את תקופת ההליך המדורג בשל עיכובים בלתי מוצדקים שחלו בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות, ממועד הגשתה ועד לאישורה. כפי שהצהירה ב"כ המשיב באותו מקרה " במידה ויתברר שהבקשה (לאיחוד משפחות – ש .ר.) אושרה כדין וראויה היתה להתאשר קודם משנתאשרה וכי רק מחמת רשלנות או טעות לא ניתן האישור, ייחשב הדבר כנסיבות מיוחדות וכטעמים מיוחדים ויובא הדבר בחשבון לצורך שקילת קיצור התקופה".

9. בעע"מ 6407/11 מי דג'אני נ. משרד הפנים רשות האוכלוסין (להלן – מי דג'אני) נפסק בין היתר כי את שאלת השהוי ביחס לבקשות שדרוג שהוגשו מכח הילכת דופש יש לבחון בהתייחס למועד מתן פסק הדין בעניין דופש ולא ביחס להתרחשות הארועים עצמם.

בעקבות הערות בית המשפט בפרשת מי דג'אני החליט המשיב לקבוע מדיניות כללית ולפיה כל בקשה לשדרוג מעמד מכח הילכת דופש שהוגשה לאחר יום 1.1.10 תדחה אך בשל השהוי בהגשתה.

בפרשת תתהירה נקבע כי מדיניות זו היא סבירה הן בהתייחס לרכיב הסובייקטיבי של השיהוי והן בהתייחס לרכיב האובייקטיבי. בד בבד מציין בית המשפט כי "שיהוי, בשונה מהתיישנות – איננו מחסום הרמטי והוא תלוי נסיבות, ולכן במקרים מיוחדים במינם וראויים ניתן לסטות ממסגרת המדיניות שהוצהרה – לשני הכיוונים...הדבר מתבקש ממהות מוסד השיהוי ומהעובדה שהמדיניות האמורה מעמדה כשל הנחיות פנימיות, אשר במקרה פרטי "מיוחד" ניתן לסטות מהן...".

בפסק הדין בעניין בראדעיה שניתן זמן קצר לאחר פסק הדין בפרשת תתהירה מאשר בית המשפט את הקביעה מפסק דין תתהירה כי המדיניות שאימץ המשיב ולפיה כל בקשה לשדרוג מעמד שהוגשה לאחר יום 1.1.10 תדחה אך בשל השהוי שבהגשתה , היא מדיניות סבירה. בית המשפט מוסיף כי "אלה הם פני הדברים במקרה דנן אף שגם אני סבורה כי אפשר שיהיו חריגים לכלל זה. כפי שהוסבר בעניין תתהירה, מסקנה זו נתמכת לא רק בכך ששיהוי הוא לעולם פרי של נסיבות, אלא גם בעובדה שכללים הנקבעים במתכונת של הנחיות פנימיות הם לעולם כללים הכפופים לחובתה של הרשות להפעיל שיקול דעת ביחס למקרים חריגים (ראו: עע"מ 5017/12 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 לפסק דיני (29.1.2013); עע"מ 4014/11 אבו עיד נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, [פורסם בנבו] פסקה 32 (1.1.2014) (להלן: עניין אבו עיד); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 256-250 (2010)). בהקשר הנוכחי, מקרים חריגים עשויים להיות כאלה שבהם הטענה שמעלים הפונים, מבקשי המעמד, אינה טענה שהמענה עליה כרוך בבירור עובדתי, היינו טענה שבירורה במאוחר אינה יוצרת נזק ראייתי למשיב".

10. בענייננו הוגשה הבקשה ביום 23.8.12, מעל 4 שנים לאחר פסק הדין בעניין דופש וכשנתיים ושמונה חודשים לאחר המועד שנקבע בפרשות תתהירה ובראדעיה כמועד שממנו ואילך דחיית הבקשה אך בשל השהוי שבהגשתה היא בגדר מדיניות סבירה.

טענת ב"כ המערערים ולפיה נודע למערערים רק לאחרונה אודות פסק הדין בעניין דופש אין בה כדי להצדיק את הארכת התקופה. כפי שנקבע בפסק הדין בפרשת תתהירה "...גם אם המערערים לא הכירו מיד את המצב המשפטי שהתחדש מאז שניתן פסק הדין בעניין דופש – אין בכך כדי להצדיק המתנה כה ממושכת, כפי שאירעה כאן.....יש לציין, כי בעניין אברג'ל בית המשפט אף פסק כי מדיניות המאפשרת הגשת עתירות בעקבות הלכה חדשה עד כשנה לאחר מועד פסק הדין שהורה אותה הלכה, טומנת בחובה: "אלמנט מסוים של לפנים משורת הדין".....הנה כי כן, על אף שניתן לאבחן את עניין אברג'ל מהמכלול שבפנינו, זאת משום שבאותו עניין, מלבד פרסום פסק הדין הרלבנטי ב-פ"די .....גם פורסמו הנחיות ממשלתיות שבאו בעקבות פסק הדין – למעשה הידיעה (ולוּ הקונסטרוקטיבית) בדבר שינוי ההלכה היא פועל יוצא טבעי מכוחו של התקדים ופרסומו באתר הרשות השופטת. לפיכך לכאורה לא נדרש פרסום נוסף בנדון מטעם הרשות המבצעת (השוו: סעיפים 34א ו-57ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). זאת ועוד – אחרת: גם אם היה בפרסומן של ההנחיות הממשלתיות בעניין אברג'ל כדי להביא להגבלה של תקופת השיהוי החוסם לפרק זמן של שנה – בענייננו המשיב נקט במדיניות מקלה עוד יותר, שהרי העניק לעותרים ארכה נוספת של כ-7 חודשים, מעבר למסגרת הזמן שניתנה בעניין אברג'ל. משכך, גם אם אכן נפלה טעות, או אירע בשעתו עיכוב בלתי מוצדק באישור הבקשה המקורית לאיחוד משפחות (מחדלים, שבבסיסם התרשלות, והעותרים לא מצאו לנכון להלין עליהם בעת שקרו) – אין הם עולים כדי פגיעה קשה (המחייבת לרוב גם פעולה מכוונת) בשלטון החוק, שבכוחה להטות, לעיתים, את הכף ולדחות מפניה את טענת השיהוי, חרף הזמן הרב שחלף".

11. אכן הן פסק הדין בעניין תתהירה והן פסק הדין בעניין בראדעיה הותירו את הפתח לסטות במקרים חריגים מהמדיניות שנקבעה וכפי שהובהר בפרשת בראדעיה מקרים חריגים כאמור כוללים מקרים שהמענה עליהם אינו כרוך בבירור עובדתי ובירורם במאוחר אינו יוצר נזק ראייתי. עם זאת, כעולה גם מהדוגמאות שהובאו בפרשת בראדעיה, אין הכוונה להפוך את החריג לכלל המטיל על המדינה את הנטל להראות בכל מקרה ומקרה כי אכן נגרם לה נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן ונראה כי די בכך שבדיקת הטענה (של המערערים) כרוכה בבירור עובדתי של נסיבות שהתרחשו זמן רב קודם לכן.

המערערים טענו לראשונה בשנת 2013 לעיכובים בלתי מוצדקים שחלו בטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות בין השנים 2000-1995. קרי, 13 עד 18 שנה קודם לכן. חיוב המשיב זמן כה רב לאחר התרחשות האירועים לברר מה היו הטעמים שבעטיים נמשך ההליך לאורך פרק הזמן האמור, והאם בכלל היה זה פרק זמן סביר בנסיבות אותם ימים ותנאים, יוצר נזק ראייתי למשיב.

הבירור העובדתי אינו רק תלוי בחינת אותם מסמכים שהוגשו על ידי הצדים זמן כה רב לאחר התרחשות הא ירועים כפי שמבקש ב"כ המערערים לטעון, אלא היכולת לברר מה אירע בין לבין, ומדוע נעשו פניות כאלו או אחרות במועדים שנעשו וניתנו תשובות במועדים שניתנו.

כפי שציין בית הדין בהחלטתו "דוגמא ברורה לבעייתיות הראייתית היא בטענות הצדדים הן בשאלה האם העוררים פנו אל המשיב בכלל לפני אמצע שנת 1997, והאם בשנת 1999 הסתפק המשיב במסמכים שהוגשו לו לבחינת מרכז חייהם לצורך בקשה לרישום ילדים (כטענת העוררים), או שלא – כטענת ב"כ המשיב, אשר בכתב התשובה טענה כי המסמכים שהתבקשו לא התקבלו לפני ראשית שנת 2000, והבקשה אושרה ארבעה ימים לאחר קבלת האחרונים שבהם ".

בירור כיום של טענת המערערים , עליה חולק המשיב, כי שנים כה רבות קודם לכן אירעו עיכובים בלתי מוצדקים בטיפול בבקשתם, הוא בירור עובדתי הכרוך בנזק ראייתי למשיב.

12. הערעור נדחה. בנסיבות לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הדיל קראקע
נתבע: משרד הפנים
שופט :
עורכי דין: