ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנהל הארנונה בעיריית חיפה נגד דרור זליבנסקי :

בפני כבוד השופט רון שפירא, סגן נשיא

המערער
מנהל הארנונה בעיריית חיפה
ע"י עו"ד דליה בן אלעזר-יורן

נגד

המשיב
דרור זליבנסקי, ת"ז XXXXX099
ע"י עו"ד סמדר בן דור

פסק דין

הרקע לערעור
בפני ערעור מנהל הארנונה בעירית חיפה המופנה כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית חיפה בערר מס' 189/14, מיום 27.11.14, לפיה יש לסווג חדר בדירת מגוריו של המשיב המשמש כמשרד עו"ד של אשת המשיב בפריט סיווג "מגורים" ו כי אין מקום לפצל בין סיווג אותו חדר (או חלק מחדר) לבין סיווג שאר דירת המגורים, באופן בו יסווג אותו חדר או חלק מדירה כשטח המיועד ל"עסקים".

כפי שיובהר, החלטתי לדחות את הערר.

רקע עובדתי ודיוני:
ביום 23.4.14 בוצע פיקוח יזום על ידי המערער לבחינת סיווג הנכס נשוא הערר ונמצא כי בחלקו של בית המגורים משתמשים לצרכי עבודתה של אשת המשיב כעורכת דין. בעקבות זאת החליט המערער לפצל שטחו של הנכס באופן בו החדר המשמש למשרד עו"ד, ששטחו כ- 9 מ"ר, יחויב בפריט "עסקים" וכל יתר חלקי הנכס יחויבו בפריט "מגורים". הפיצול בוצע ביום 30.4.14 בתחולה מיום 1.1.14 ועל כך נשלח מכתב עדכון למשיב.

המערער מציין כי עוד בשנת 2010 בוצע פיקוח בנכס לצורך בחינת סיווגו ובמסגרת ממצאי הפיקוח ציינה המפקחת כי חלק מהסלון, אשר הופרד בעזרת ארונות ספרים, הינו מקום עבודה של אשת המשיב, ולטענתה זה חדר עבודה שלה בבית ויש לה משרד נוסף ברמת גן. לאחר ממצאי הפיקוח משנת 2010 הוחלט כי אין שינוי בחיוב הנכס, בהתבסס על טענת אשת המשיב כי המשרד שלה נמצא ברמת גן וחלק מהסלון משמש כחדר עבודה שלה בבית. יצוין לעניין זה כי כיום אשת המשיב אינה מחזיקה עוד במשרד ברמת גן. כן יצוין כי גם כיום מדובר באותו חלק מהסלון, אשר הופרד בעזרת ארונות ספרים, כפי שצולם על ידי המפקחת שביקרה בנכס בשנת 2010.

נוכח השינוי בסיווג חלקו של הנכס הגיש המשיב ביום 2.7.14 השגה. ביום 28.8.14 דחה מנהל הארנונה את השגת המשיב. על החלטת מנהל הארנונה בהשגה הגיש המשיב את הערר הנ"ל והלין על הפיצול שבוצע בדירתו, שכן לשיטתו אין מדובר במשרד או בחדר עבודה, אם כי בשטח עבודה, המהווה חלק מהסלון, הממוקם בתוך דירת המגורים המשמשת למגורים ומהווה "יחידת שומה". ביום 27.11.14 ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה התקבל עררו של המשיב ונקבע כי לא הוכח כי מבוצעת במקום עשייה עסקית וכי השימוש העיקרי בנכס הינו למגורים, לעומת הטפל, שהינו עבודה של המתגוררת בנכס. נגד החלטה זו הוגש הערעור.

טענות המערער
לטענת המערער, בהתאם לסעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק הסדרים במשק המדינה"), ובהתאם לפסיקה, הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו. המבחן המרכזי לקביעת סיווג הנכס הוא מבחן השימוש, המתייחס לשימוש בפועל שנעשה בנכס, ומקום בו מדובר בנכס רב תכליתי בעל מגוון שימושים שניתן להפריד ביניהם, יש לסווג כל חלק בנפרד בהתאם לשימוש בו ולתכליתו.

נטען כי אין כל רלוונטיות לשאלה האם העבודה המתבצעת בדירת המגורים הינה טפלה או עיקרית לעשייה העיקרית של הדירה שהינה מגורים. נטען כי ההלכה קובעת כי כל עוד קיימת פעילות עסקית בדירת מגורים, עליה להיות ממוסית ככזאת. כלומר, אותו חלק בו מבוצעת הפעילות העסקית צריך להיות מסווג בהתאם לשימוש הנעשה בו.

עוד נטען כי טעתה ועדת הערר שעה שקבעה כי לא ברור כי יש לקוחות לעסק הנ"ל, זאת שעה שאשת המשיב הודתה בפני ועדת הערר כי היא מקבלת לקוחות בביתה. נטען כי שגתה ועדת הערר עת קבעה כי לא הוכח כי מבוצעת בנכס עשייה עסקית שעה שעו"ד בן דור הודתה כי היא עובדת בביתה וכן הודתה כי אין לה כל משרד עורכי דין ברמת גן. נטען כי ההחלטה בשנת 2010 שלא לחייב חלק מנכסו של המשיב בפריט עסקי נובעת, בין היתר, מהעובדה שצוין בממצאי הפיקוח משנת 2010 כי לעו"ד בן דור משרד נוסף ברמת גן. נטען כי מאחר שבשנת 2014, המועד בו בוצע הפיצול בנכס והשינוי בסיווג חלק מן הנכס, עו"ד בן דור מודה כי אין לה בשלב זה כל משרד ברמת גן, המסקנה היא כי המערער פעל כדין עת פיצל וסיווג חלק מדירת מגורי המשיב בסיווג "עסקים". נטען כי ועדת הערר שגתה שעה שלא זקפה לחובת המשיב את העובדה כי לעו"ד בן דור אין כל משרד נוסף והכתובת היחידה המשמשת למשרד עורכי הדין שברשותה הינה כתובת הנכס נשוא הערעור.

עוד נטען כי עו"ד בן דור מפרסמת באינטרנט ובכרטיסי הביקור שלה את כתובת הנכס נשוא הערעור ככתובת משרדה היחיד ויש בכך ללמד על שימוש עסקי המבוצע בנכס. כך גם בפרטי עוסק מורשה בע"מ כתובת העוסקת הינה כתובת הנכס וכך על גבי ניירות המכתבים של משרדה.

כן נטען כי שגתה ועדת הערר שעה שלא הבחינה כי כעולה מהתמונות שצולמו במסגרת הפיקוח משנת 2010, אשר לשיטתה של ועדת הערר אין חולק כי אין שינוי בתמונות האמורות, ניתן לראות בבירור כי מדובר בחדר נפרד מתוחם עם דלת המשמש כמשרד. נטען כי המערער נהג בהגינות רבה עת החליט לבצע פיצול של שטח של 9 מ"ר בלבד לנכס נפרד נשוא הערר ולחייבו בפריט "עסקים", למרות שברור לחלוטין שגם חלקים אחרים של דירת המגורים, כגון השירותים והמטבח, משרתים את העסק. נטען כי הנכס משמש להפקת רווח כספי ואילו ביקשה עו"ד בן דור להפעיל משרד עורכי דין בנכס אחר נפרד ולא בתוך דירת מגוריה היה הנכס ממוסה על פי סיווג "עסקים" שכן מדובר בעסק לכל דבר.

נטען כי לא יעלה על הדעת שמשרדי עורכי דין אחרים או עסקים אחרים של בעלי מקצועות חופשיים המופעלים בנכסים שאינם חלק בלתי נפרד מדירת מגורים ישלמו מיסי ארנונה לפי תעריף של "עסקים" ושעה שהעסק מופעל מתוך דירת מגורים ינסה הנישום לחמוק מתשלום המס ההולם בגינו בהתאם לשימוש הנעשה בנכס. נטען כי רק נכס המשמש למגורים צריך להיות מחויב ככזה. נטען כי מדובר בפעילות עסקית ואין בסיס שבדין לחיוב נכס זה בפריט "מגורים" בהתעלם מהשימוש העסקי הנעשה בו.

המערער טוען כי קבלת טענות המשיב עלולה להוביל לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת ואי שוויונית בין כל משרדי עורכי הדין ויתר בעלי המקצועות החופשיים המתקיימים בעיר. נטען כי בנכס נעשה שימוש עסקי ועליו צריך לחייב. אין מדובר בנכס המשמש למטרת מגורים בלבד.

המערער מפנה לפסיקה לפיה בנכסים בעלי שימוש מעורב ניתן לפצל את שטח הנכסים לשתי יחידות שומה נפרדות ולסווגן בסיווגים שונים, בהתאם לשימוש שבוצע בהם. על כן, מבוקש לקבוע כי סיווג הנכס בוצע כדין על ידי המערער, זאת בשל הפעילות העסקית הנערכת בו, ולבטל את החלטת ועדת הערר ולקבוע כי יש לסווג את הנכס (אותו חדר או אותו חלק מהסלון) כפי שסווג על ידי המערער, קרי "עסקים אחרים".

טענות המשיב
המשיב טוען כי הוא ובני משפחתו מתגוררים בדירת מגורים בשטח של כ-100 מ"ר. בדירה יש מטבח, סלון וחדרי מגורים. שטח מהסלון (כ-8.75 מ"ר) מופרד בעזרת ארונית ספרים ומשמש כחדר עבודה של אשת המשיב, כפי שתואר בדו"ח המפקחת משנת 2010. נטען כי עד שנת 2014 סווג השטח הנ"ל בסיווג "מגורים". בשנת 2014 שינתה העירייה את הסיווג בנימוק שעו"ד בן דור מפרסמת את כתובת הנכס באתרי אינטרנט וכן מציינת את כתובת הנכס במסמכים שונים.

נטען כי רשות מנהלית אינה רשאית לשנות החלטתה אלא אם הוכיחה שיש שינוי נסיבות. נטען כי אין טענה מצד המערער כי חל שינוי במאפיינים הפיזיים של השטח שבנדון או בנכס. לטענת העירייה הפרסום באינטרנט מוכיח על ניהול עסק בנכס. נטען כי פרסום באינטרנט אינו רלוונטי לצורך חיוב בארנונה שכן מדובר בפרסום למתן שירות וכתובת הנכס ניתנת לצרכי התקשרות. נטען כי התשלום בארנונה הוא על שימוש בנכס ספציפי. כן נטען כי ניתן לתת את השירות שמתפרסם באינטרנט גם ללא שימוש בנכס הספציפי המאוזכר בפרסום וכך נעשה במקרה זה. נטען כי עו"ד בן דור העידה לפני ועדת הערר שתחום התמחותה תכנון ורישוי בנייה ומרבית העבודה היא מתן יעוץ במקומות שונים וביקור במבנים. חלק גדול מלקוחותיה אינו מחיפה והיא מקיימת עימם פגישות באולמות מבואה (לובי) של בתי מלון או בבתי קפה. נטען כי לא נכונה הנחת המערער כי לכל עבודה שמתפרסמת באינטרנט יש נכס שאפשר לחייב בארנונה.

נטען כי ועדת הערר קיבלה את הערר שהגיש המשיב וקבעה באופן חד משמעי כי לא הוכח כי מבוצעת במקום עשייה עסקית, כי אם העיקר בנכס הוא מגורים ובשטח קטן של הנכס מבוצעת עבודה של המתגוררת בנכס, דבר שהינו לגיטימי. כן צוין על ידי ועדת הערר כי בודקים את התפל לאחר העיקר. המשיב טוען כי אין להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערר וחזקה על ועדת הערר שהתרשמה נאמנה מאמינות העדים שהתייצבו לפניה ועיגנה את מסקנותיה העובדתיות בראיות אמינות שהונחו לפניה.

המשיב טוען כי עו"ד בן דור ציינה בדבריה לפני ועדת הערר שמדובר באזור עבודה בתוך הסלון של הדירה, פחות מ-10% משטח הדירה, שגם היא אינה גדולה במיוחד, המשמש לעבודה. נטען כי דברים אלה נתמכו על ידי דו"ח המפקחת משנת 2010. כן ציינה עו"ד בן דור כי פעם עד פעמיים בשבוע מגיעים אנשים לאזור העבודה, אך זו תדירות שאינה שונה מקבלת אורחים רגילה. נטען כי מדובר בפעילות המשתלבת באופן טבעי במשק הבית ולא בעסק מסחרי. נטען כי אין במקום מזכירה או חדר ישיבות או שום סממן ייחודי למשרד.

בנוסף נטען כי על מנת לקבוע שדירת מגורים מהווה עסק עליה לכלול מאפיינים פיזיים מיוחדים לעסק, שמצויים בנכס עצמו, ואשר לא ניתן לשלבם עם שימוש רגיל בדירת מגורים. נטען כי פרסום באינטרנט או במסמכים שונים אינו תחליף לאפיון הפיזי שמצוי בנכס עצמו. כן נטען כי ועדת הערר קבעה באופן חד משמעי כממצא עובדתי שלא הוכח כי מבוצעת במקום עשייה עסקית כי אם העיקר בנכס הינו מגורים ובשטח קטן של הנכס מבוצעת עבודה של המתגוררת בנכס. ועדת הערר קבעה כי מדובר בדבר שהינו לגיטימי וטפל לעשייה העיקרית של הדירה שהינה מגורים. נטען כי צדקה ועדת הערר כשקבעה כי בודקים את הטפל לאחר העיקר. נטען כי הלכות ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות קובעות כי נדרשת "יחידת שטח" מינימאלית לצורך סיווג. נטען כי חלק מסלון בדירה אינו יכול לקבל סיווג נפרד, שכן הוא לא מהווה "יחידת שטח" המהווה תנאי לפיצול.

עוד נטען כי הכלל הוא שאין להתיר פיצול סיווגים, אלא אם כן מדובר במתקן רב תכליתי רחב מימדים, בעל שימושים מגוונים, אשר ניתן להפריד בין חלקיו השונים. נטען כי לא ניתן לראות בדירת מגורים קטנה, בשטח 100 מ"ר, נכס רחב מימדים.

נטען גם כי המערער ביסס טיעוניו על פסיקה ישנה המאפשרת כביכול לפצל סיווגים בדירת מגורים, כאשר הלכת ביהמ"ש העליון הנוהגת היום אינה מתירה זאת. כן נטען כי המערער ביסס עמדתו על פסקי דין או החלטות שאינם רלוונטיים לענייננו. נטען כי דירת המגורים מהווה יחידת שומה אחת וכיום לא ניתן לפצל סיווגים בדירות מגורים. כן נטען כי בהתאם לסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי מחזיק השטח. נטען כי יחידת שטח היא יחידת קרקע או בניין, או דירה בבית משותף, שמהווה יחידת מיסוי עצמאית. נטען כי חדר אינו מהווה יחידת שטח ובוודאי לא חלק מחדר.

דיון ומסקנות
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי לא נפל בהחלטת ועדת הערר פגם המצדיק התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים.

סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה קובע כי:
"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".

המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם חדר העבודה, המהווה חלק מהסלון, מהווה בנסיבות העניין יחידת שטח נפרדת המשמשת לעסקים (עסקה של עו"ד בן דור) ולכן יש למסותה בארנונה לפי סיווג עסקים, בשונה משאר הדירה המשמשת למגורים וממוסה לפי סיווג מגורים.

כאמור, ועדת הערר קבעה בענייננו כי לא הוכח כי מבוצעת במקום עשייה עסקית וכי השימוש העיקרי בנכס הינו למגורים, לעומת הטפל, שהינו עבודה של המתגוררת בנכס. המערער מבקש כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים יתערב בהחלטת ועדת הערר ויקבע כי באותו שטח, המשמש לשם עבודתה של עו"ד בן דור, מתבצעת פעילות עסקית ויש לסווגו כמקום עסקים לשם חיוב בארנונה ולא כמקום מגורים כשאר חלקי הדירה.

לא מצאתי בהחלטת ועדת הערר פגם המצדיק התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים. הלכה היא כי התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטת הרשות המנהלית המקצועית תהיה רק במקרים של חוסר סבירות קיצונית וביהמ"ש לא יחליף את שיקול דעת הרשות המקצועית בשיקול דעתו. ראו:
בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד ל"ו(2), 449 (1981);
בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פ"ד מ"ה(3), 678 (1991);
בג"צ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (15.4.07);
בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות (19.7.07).

נזכיר עוד כי במקרה שבפנינו מדובר בערעור מנהלי במסגרתו מבקר בית המשפט לעניינים מנהליים את החלטתו של טריבונל מעין שיפוטי הפועל במסגרת הרשות המנהלית, בוחן את העובדות ומקבל את החלטתו. בהליך זה היקף התערבות בית המשפט בממצאים עובדתיים של הגורם ששמע ראיות וקבע את ממצאיו תהיה מצומצמת ובמקרים חריגים [ראו: אילעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי (כרך 6) עמ' 375 ואילך, ובמיוחד עמ' 406-409] . המקרה שבפני אינו נמנה על החריגים המצדיק התערבות בקביעות וועדת הערר.

בחוק ההסדרים נקבע כי הארנונה תחושב לפי סוג הנכס, שימושו ומקומו ושר האוצר ושר הפנים הוסמכו לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר קביעת שימושו, מקומו וסיווגו של נכס לעניין הטלת ארנונה כללית. על יסוד הסמכה זו הותקנו תקנות ההסדרים הקובעות תעריפים מזעריים ומרביים לגבי כל סוג נכס. המגמה שעלתה מפסקי הדין בנושא הייתה חיוב בתשלום ארנונה בהתאם לשימוש הנעשה בנכס בפועל (ראו: תקנה 1 לתקנות ההסדרים; ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נ"ז(3) 337 (2003)).

כפי שקבעה ועדת הערר בענייננו, השימוש העיקרי שנעשה בדירת המגורים הינו שימוש למגורים, כאשר השימוש באותו חלק מהדירה למטרת עבודתה של אשת המשיב הינו תפל לעשייה העיקרית בנכס, שהינה מגורים. ועדת הערר קבעה כי לא הוכח שמבוצעת במקום עשייה עסקית, כי אם העיקר בנכס הינו מגורים ובשטח קטן של הנכס מבוצעת עבודה של המתגוררת בנכס, דבר שהינו לגיטימי. ועדת הערר ציינה כי בודקים את התפל לאחר העיקר ולכן דיון על שטח שכזה היה מיותר לכל הצדדים.

בנסיבות העניין אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, אשר הינה החלטה סבירה ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות. החלטת ועדת הערר מבוססת בממצאים העובדתיים ובראיות שהובאו לפניה, מהם עולה כי העיקר בנכס הינו המגורים וגם אם בשטח קטן של הנכס מבוצעת עבודה של המתגוררת בנכס, לא הובאו ראיות כי מרכז העשייה של עו"ד בן דור הינו מהדירה ולכן עבודתה של עו"ד בן דור בביתה מהווה תפל לעשייה העיקרית בנכס, שהינה מגורים. בנסיבות אלה, וכאשר לא חל שינוי מהותי מהמצב שהיה קיים בשנת 2010, שאז נקבע כי יש לחייב את דירת המגורים כולה בחיוב מגורים, לא נפל בהחלטת ועדת הערר פגם המצדיק התערבות.

יצוין כי פסקי הדין אליהם מפנה המערער אינם עוסקים במקרים בהם התשתית העובדתית זהה לענייננו. בחלק מהם מדובר בערעור שהתקבל בהסכמת הצדדים (עמ"נ 13626-07-14 עיריית חיפה נ' קורלינסקי (פסק דין מיום 28.9.14)). כמו כן, גם שם, וגם במקרים נוספים שמציין המערער, מדובר בסיווג חדר בתוך דירת מגורים כאשר באותו חדר מתקיימים סממנים מובהקים של עסק או משרד שאינו אופייני גם לחדר עבודה בדירת מגורים, כבענייננו.

כפי שנאמר במסגרת עע"מ 11641/04 ברוך סלע נ' מועצה אזורית גדרות (פסק דין מיום 17.7.06):
"ההלכה הפסוקה הינה כי כאשר מדובר במתקן רב תכליתי בעל שימושים מגוונים שניתן להפריד בין מתקניו השונים, יש לסווג כל חלק בנפרד בהתאם לשימוש בו ולתכליתו. עם זאת, סויגה הלכה זו כאשר מדובר בנכס הומוגני מעיקרו. אמרה על כך השופטת שטרסברג-כהן כי "אין זה מעשי ולא ניתן לצפות מן הרשות המקומית לבחון ולערוך מעקב בדבר השימושים הנעשים בחלקים שונים של נכס הומוגני בעיקרו כאשר שימושים אלה עשויים להשתנות מעת לעת וכך גם היחידות שבו" (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון, תק-על 2003(1), 1478 (2003))".

באותו מקרה היה מדובר בסיווג מחסן ומרתף כחלק מיחידה אחת של מבנה המגורים ונקבע כי החלטת המועצה לסווג את המחסן והמרתף בסיווג מגורים כחלק מיחידת מבנה המגורים הינה סבירה וכדין. עוד נכתב שם כי:

"מדובר במרתף ומחסן הצמודים לבתיהם של המערערים, כך שהם מהווים חלק אינטגראלי מהם. למרות שהם אינם הכרחיים לתכליתו של מבנה המגורים לא ניתן להתייחס אליהם כחלק נפרד ממנו. המערערים יכולים בכל רגע נתון להפוך את המרתף והמחסן למקומות למגורים, או לחדר עבודה של בני הבית. איני רואה כיצד ניתן לצפות מהמשיבה לעקוב אחרי כל המרתפים והמחסנים בתחומה הצמודים לבתים פרטיים ולקבוע מהו שימושם בפועל. מסקנה זו אף נתמכת מדבריו של הנשיא ברק בע"א 6501/98 עיריית הרצליה נ' חרל"פ, תק-על 2000(1), 574 (2000) (להלן: עניין חרל"פ)".

כאמור, בענייננו סבורני כי החלטת ועדת הערר בענייננו הינה החלטה סבירה, המבוססת על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הוועדה ואין להתערב בה. בנסיבות העניין, קבעה הוועדה כי הדירה מהווה יחידת שומה אחת ואין מקום לבצע הפרדה מאחר שבנסיבות מקרה זה השטח שבנדון מהווה חלק אינטגראלי מיחידת המגורים ולא ניתן להתייחס אליו כחלק נפרד בעל סיווג שונה לעניין חיוב בארנונה. "השאלה האם מתקיימת בין חלקיו השונים של הנכס זיקה מן הסוג המצדיק שלא לפצל את סיווגו היא שאלה שבעובדה אשר נבחנת על ידי הערכאה הדיונית על יסוד נתוניו הקונקרטיים של הנכס, ואין הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב בה" (ראו: בר"מ 1280/13 חברת רבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (החלטה מיום 11.4.13)).

כמו כן, כפי שטוען המשיב וכפי שנקבע בפסיקה, אמנם כאשר מדובר במתקן רב-תכליתי שניתן להפריד בין חלקיו השונים, ייעשה סיווג הנכס לצורכי ארנונה לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד (ראה: בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 816; בר"מ 5557/06 מצפה תת ימי ים סוף בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (החלטה מיום 2.1.07)). עם זאת, בענייננו, כפי שנקבע על ידי ועדת הערר, מדובר בדירת מגורים ובנסיבות המקרה לא ניתן לבצע פיצול סיווג.

המערער למד מהעדר משרד אחר בכתבות מבונה , המשמש את עו"ד בן דור , כי אותה פינת עבודה בדירת המשפחה משמשת כמשרד לצרכי סיווגו לתשלום ארנונה . נטען כי בהתאם לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין מחויב עורך דין בקיומו של משרד. מכאן, בהעדר משרד מבונה אחר, ו בהתבסס על החזקה שעו"ד בן דור פועלת כנדרש מעורך דין, כי אז יש לראות בפינת העבודה כמשרד.

אדגיש כי אין אני דן בשאלת הגדרתו של הנכס לצרכי סוגית התנהגות עורכת הדין בהתאם כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. חזקה כי עו"ד גב' בן דור מקפידה לקיים את חובותיה האתיות כעו"ד. ככל שסבורה לשכת עורכי הדין אחרת הרי שתוכל להפעיל סמכויותיה. לצרוך סיווג הנכס בעניין ארנונה אין להסיק מהעדרו של משרד מבונה אחר כי הנכס מהווה יחידת משרד עסקית נפרדת שיש לסווגה ככזאת.

אוסיף עוד, בשולי האמור, כי בעולם העסקים היום מהווה מחשב נייד יחידת משרד שלמה. לא אחת פועלים בעלי מקצועות חופשיים רבים בדרך של שימוש במתקנים ציבוריים לשם קיום ישיבות ומפגשים עסקיים כאשר "משרדם" מצוי עמם ביח ידת מחשב נייד הנשאת לכל מקום. השגרה עליה הצביעה עו"ד בן דור אינה חריגה בעולם המקצועות החופשיים ככלל ועריכת הדין בפרט.

אציין עוד כי לא נטען בפני ועדת הערר ולא הובאו ראיות מהן עולה שעו"ד בן דור מנכה מהכנסותיה כעו"ד חלק מהוצאות יחידת המגורים , וזאת כהוצאה עסק ית. גם מטעם זה, ובהעדר ראיות לקיום פעילות משרדית עסקית של ממש בתוך נכס דירת המגורים, אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר.

סיכום:
בסיכומו של דבר, ועל פי העובדות כפי שהובאו בפני וועדת הערר ובפני, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר נשוא ערעור זה שבפני. אשר על כן הערעור נדחה.

אדגיש כי אין ללמוד מהאמור שבכל מקרה בו מבוצעת פעיולת עסקית בנכס מגורים לא ניתן לפצל את היחידה לסיווגים שונים לצרכי ארנונה. התוצאה אליה הגעתי היא בהתאם לעובדות המתיחסות לנתוני הנכס המסוים ושגרת עבודתה וחייה של הגב' בן דור ובן זוגה, המערער. בהחלט יתכן כי בנתונים עובדתיים שונים, תהיה גם התוצאה שונה.

המערער ישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 7,000 ₪ שישולמו עד ליום 31/3/15, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח עותק פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

ר' שפירא, ס. נשיא


מעורבים
תובע: מנהל הארנונה בעיריית חיפה
נתבע: דרור זליבנסקי
שופט :
עורכי דין: