ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון קנדינוף נגד זהבה רמוראנו :

המערערים

  1. אהרון קנדינוף
  2. יעקב קנדינוף
  3. שלמה חי חיזק
  4. אייל קנדינוף
  5. יעקב הרב רבין
  6. משה סיטון

ע"י ב"כ עו"ד א' סאלם

נגד

המשיבה
זהבה רמוראנו

פסק-דין

השופט כ' מוסק:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים ( כבוד השופטת ד' פיינשטיין), שניתן ביום 3.4.14, בת"א 10311/09, לפיו נדחתה תביעת המערערים להורות כי המשיבה אינה דיירת מוגנת על פי חוק, בנכס בו היא מתגוררת, הממוקם ברח' הלני המלכה 19 בירושלים.

2. עיקרי פסק הדין
א. בית המשפט דן בשאלה הראשונה, כפי שהוגדרה על ידו, והיא האם בעלה המנוח של המשיבה היה דייר מקורי בנכס, או בן ממשיך להוריו.
ב. בית המשפט קבע, כי המערערים מחזיקים בהסכם משנת 1949, שמכוחו אביו של המנוח ואשתו הראשונה של המנוח היו דיירים מוגנים. המשיבה הציגה הסכם משנת 1954 בו נרשם כי גם המנוח הוא דייר מקורי.
ג. המשיבה העידה בבית המשפט, והבהירה כי בשנת 1952 התגרש המנוח מאשתו הראשונה וביקש להסדיר את מעמדו כדייר מוגן. כראיה הוגשה גם תעודת הגירושין של המנוח מאשתו הראשונה בשלב הסיכומים, חרף התנגדות המערערים.
ד. בית המשפט קבע, כי המנוח היה גם הוא דייר מקורי.
ה. כעובדה קבע בית המשפט, כי למשיבה דירת מגורים אחרת שהייתה בבעלותה גם בעת פטירת בעלה.
ו. בית המשפט קבע, כי במצב דברים זה חלות על המשיבה הוראות סעיף 20( א) לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), ואילו הוראות סעיף 20( ב) לחוק אינן חלות.
ז. הוסיף בית המשפט וקבע, כי בנסיבות אלו, סעיף 27 לחוק הגנת הדייר לא חל, שכן בעלה של המשיבה היה " דייר מקורי" בנכס, ועל כן עד למועד פטירתו אין תחולה להוראות סעיף 27 הנ"ל, שחל רק על מי שהפך להיות דייר מכוח הוראות סעיפים 20-26 לחוק הגנת הדייר.
ח. לאור זאת קבע בית המשפט, כי המשיבה הפכה להיות דיירת בנכס, ועל כן התביעה נדחתה.

טענות המערערים
3. בית המשפט טעה כאשר קבע שההסכם משנת 1954 תקף. לדעת המערערים, מאחר שהוצג העתק של ההסכם, ולא ההסכם המקורי, לא ניתן לקבלו, שכן הדבר עומד בסתירה " לכלל הראיה הטובה", ולקבוּע בסעיף 41 לפקודת הראיות ( נוסח חדש), התשל"א-1971.

4. המערערים טוענים, כי " כלל הראיה הטובה" אינו פוסל את הגשת ההעתק הצילומי, אך מפחית ממשקל הראיה, ולפיכך, נדרש דיון מעמיק באשר למהימנות המסמך. המערערים טוענים כי התנגדו להגשת המסמך ולקבילותו, אך בית המשפט דחה את התנגדותם.

5. המערערים טוענים, כי המנוח לא היה צד להסכם המקורי, ומכאן עולה שלא שילם דמי מפתח. כך גם לא שילם דמי שכירות עד פטירת אביו, ומכאן שלא היה הדייר המקורי ולא " דייר נגזר", גם אם ההסכם משנת 1954 קביל כראיה.

6. המערערים מלינים על כך, שבית המשפט קיבל את הסכם הגירושים בין המנוח לאשתו הראשונה בשלב הסיכומים, חרף טענתם כי מדובר בהרחבת חזית ובקבלת ראיה בשלב הסיכומים. בכך לא ניתנה למערערים האפשרות לברר טענה זו ולחקור את טיבו של המסמך, מה עוד שמדובר במסמך שהיה בידי המשיבה וניתן היה להגישו בכל עת.

7. המערערים חלוקים על מסקנת בית המשפט, כי הסכם הגירושים משנת 1952 מסביר את צירוף המנוח להסכם משנת 1954. לטענתם, העובדה כי ההסכם נערך שנתיים לאחר הגירושים מלמד כי אין כל קשר בין הדברים.

8. המערערים טוענים, כי הדבר נעשה רק כדי להבטיח את מעמדו של המנוח כדייר מוגן, שכן הוא ניהל בחלק מהנכס משרד עורכי דין.

9. המערערים סבורים, כי בית המשפט שגה בפרשנות שהעניק לחוק הגנת הדייר, שהיא לטעמם פרשנות מורחבת, שאינה מתיישבת עם רוח הפסיקה, המורה כי יש ליתן לחוק הגנת הדייר פרשנות מצמצמת, ועל כן לא היה מקום להכיר במנוח כדייר מקורי, ולא היה מקום לקבוע כי סעיף 20( ב) וסעיף 27 לחוק הגנת הדייר אינם חלים. מאחר שלמשיבה דירה בבעלותה, היה על בית המשפט לקבוע כי לאור תכליתו של חוק הגנת הדייר היה מקום לקבל את התביעה ולהורות שהמשיבה אינה דיירת מכוח חוק הגנת הדייר.

טענות המשיבה
10. המשיבה מפנה לפסק דינו של בית משפט קמא וטוענת, כי אין מקום להתערב במסקנותיו, המבוססות במישור העובדתי ובמישור המשפטי.

11. המשיבה טוענת, כי רוח חוק הגנת הדייר באה להגן על אלמן או גרוש, שהוא דייר מקורי, המבקש להינשא, וזאת כדי למנוע קיפוח בן הזוג השני.

12. המשיבה טוענת, כי יש לפרש את חוזה השכירות משנת 1954, לאור האמור בו, צורתו, לשונו ומטרתו, וכפי שהוא עולה מהראיות המובאות לפני בית המשפט.

13. המשיבה הבהירה, כי ניתן על ידה הסבר באשר לצורך על חתימת ההסכם משנת 1954. בחוזה משנת 1949 חתמו כשוכרים הגב' מראין ( מרים) לוסטיג ( לנק) ומר אדולף לוסטיג, ואילו על החוזה משנת 1954 חתמו מר אדולף לוסטיג, הרמינה לוסטיג וד"ר פאול לנק ( שהוא בעלה המנוח של המשיבה).

14. בשנת 1952 התגרשו ד"ר פאול לנק ואשתו מריאן ( מרים) לוסטיג.

15. המשיבה מבהירה, כי מלכתחילה הושכר הנכס לשתי משפחות – לוסטיג ולנק. בשם משפחת לנק חתמה גב' מריאן לנק, ואילו לאחר הגירושים ביקש המנוח, מר לנק, להסדיר את מעמדו כדייר מוגן מקורי, ועל כן נחתם ההסכם משנת 1954.

16. המשיבה טוענת, כי מבחינת המערערים לא השתנה הדבר. מלכתחילה הושכר הנכס לשתי המשפחות ומלכתחילה המנוח מר לנק היה דייר בנכס.

17. המשיבה טוענת, כי לא הובאה ראיה כלשהי כי ההסכם משנת 1954 אינו תואם את המקור, וכי יש לקבלו לאור מהותו ולאור ההסבר ההגיוני העומד בבסיס חתימתו.

דיון והכרעה
18. איננו סבורים כי נפלה טענות בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

19. ממארג המסמכים שהוצגו לפני בית משפט קמא, היינו ההסכם משנת 1954, מסמכי הגירושים משנת 1954 וכן קבלה בגין תשלום דמי השכירות לשנים 1952-1951, בה נאמר מפורשות כי ד"ר לנק המנוח משלם דמי שכירות, עולה כי מלכתחילה השוכרים היו משפחת לוסטיג ומשפחת לנק. אכן, היה זה הגיוני כי לאחר שד"ר לנק התגרש הוא ביקש שיוכר מעמדו כדייר מקורי בנכס, מה עוד שמשרדו היה בנכס, ועל כן חתם באופן אישי כדייר מוגן בנכס, במסגרת ההסכם משנת 1954.

20. לפיכך, לא קופחו זכויות המערערים שהרי אם שולמו דמי מפתח בשנת 1949, גם משפחת ד"ר לנק נשאה בהם.

21. גם במישור המשפטי לא מצאנו כי נפלה טעות כלשהי בפסיקותיו של בית משפט קמא. משנקבע מעמדו של ד"ר לנק המנוח כדייר מקורי וכמי ששילם דמי מפתח, הרי שלשון חוק הגנת הדייר הינה חד-משמעית ומעניקה למשיבה את זכות הדיירות מכוח סעיף 20( א) לחוק.

22. לטעמנו, אין מדובר כלל בשאלה של פרשנות מרחיבה או מצמצמת. מקובלת עלינו טענת המשיבה, כי פרשנות " מצמצמת" במקרה זה, כדרישת המערערים, הייתה פוגעת בזכויות הדיירות המוגנת של דייר מקורי שהתגרש או התאלמן, להינשא בשנית, ועד פטירתו להעביר לאשתו את זכויותיו כקבוע בחוק הגנת הדייר.

23. איננו סבורים כי נפלה שגגה מתחת ידו של בית משפט קמא שעה שקיבל כראיה את ההסכם משנת 1954, גם אם לא הוגש ההסכם המקורי. מדובר בשאלה של " משקל" ולא של קבילות המסמך. לא הובאה ראיה כלשהי כי המסמך מזויף. נהפוך הוא, המשיבה נתנה הסבר מדוע היה צורך בעריכת ההסכם משנת 1954, כפי שפורט לעיל. כמו כן סבורים אנו, כי צדק בית משפט קמא כאשר קיבל כראיה את הסכם הגירושים, וזאת כדי שתעמוד לפניו התמונה הראייתית המלאה. המערערים יכולים היו לבקש לחקור את המשיבה בעניין זה, אולם דבר זה לא נעשה.

24. לאור האמור, דין הערעור להידחות, ועל המערערים לשאת בהוצאות המשיבה בסך כולל של 15,000 ₪.

כרמי מוסק, שופט

השופט י' נועם:
אני מסכים.

יורם נועם, שופט

השופט מ' בר-עם:
אני מסכים.

משה בר-עם, שופט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט כ' מוסק.

סכום הערבון שהפקידו המערערים יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות.

המזכירות תמציא עותקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' באדר התשע"ה, 24 בפברואר 2015, בהיעדר הצדדים.

יורם נועם, שופט

כרמי מוסק, שופט

משה בר-עם, שופט


מעורבים
תובע: אהרון קנדינוף
נתבע: זהבה רמוראנו
שופט :
עורכי דין: