ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יאנה אודנופוזוב נגד אסמאעיל ח'וטבא :

בפני כבוד השופט ירון בשן

תובעת
יאנה אודנופוזוב

נגד

נתבעים
1.אסמאעיל ח'וטבא
2.כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התובעת היא בתה ויורשתה היחידה של גלינה אודנופוזוב ז"ל (להלן המנוחה), שהלכה לעולמה בעקבות פגיעה בתאונת דרכים ביום 26.2.09. אין חולק על חבות הנתבעים אך הצדדים חלוקים באומדן הנזק. המנוחה נולדה ב–1954 עלתה ארצה עם התובעת ב–1991 וגידלה אותה לבדה. היא היתה אשה מוכשרת וחרוצה שלימדה אומנויות במסגרות שונות וגם עסקה במתן עיסוי רפואי. היא גם בנתה יחידת דיור להשכרה לצד ביתה. הצדדים חלוקים בהערכת הכנסותיה: בעוד שהנתבעים נ אחזים בהכנסות המתועדות שדווחו לשלטונות המס, סבורה התובעת שהכנסות אמה היו גבוהות יותר, אף שיש בידיה רק תיעוד ומידע חלקי אודותיהן. היא תובעת את נזקיה הן כיורשת האם ("תביעת העזבון") והן כתלויה בה – ומעריכה את נזקיה ביותר מ-4 מיליון שקלים. הנתבעים אינם סבורים שהתובעת היתה תלויה במנוחה והם אומדים את הנזק בסכומים קטנים בהרבה.

הכנסות המנוחה

2. המנוחה עבדה במתן עיסוי רפואי ורק מקצת פעילותה דווחה לשלטונות המס. לדעת בתה הפיקה מכך 2000 – 3000 ₪ בחודש. מר מנדלבאום תיאר את כישוריה ואת אישיותה בהערכה רבה: הוא פגש בה בשנת 2001 או 2002, כשעבדה באתר תיירות בצפון ושמר עמה על קשר עד מותה. בני משפחתו קיבלו ממנה מדי 3-4 שבועות, 3 טיפולי עיסוי בני שעה (בזה אחר זה באותו אחר צהריים), תמורת 200 ואח"כ 250₪ לטיפול. שירותי המנוחה היו מבוקשים והיא לא הסכימה לתת יותר מ -3 טיפולים רצופים, שכן הדבר היה כרוך במאמץ גופני. הראיות מצביעות על-כך שהמנוחה אכן עסקה במתן עיסויים בזמנים שונים ובמקומות שונים, אך קשה לחלץ מהן מידע כמותי. התובעת טוענת שהיתה תלויה באמה המנוחה ולמעשה הכנסות האם פרנסו שני משקי הבית. לכאורה ניתן לחלץ את ההכנסה הלא ידועה של האם מתוך מאזן שאליו ישוקללו סך נכסי שני משקי הבית, ההכנסה הלא ידועה של האם, ההכנסה הידועה של הבת ו הוצאות משקי הבית. על בסיס הראיות הקיימות לא ניתן לערוך מאזן שכזה: לא הובאו ראיות ממשיות אודות כלל נכסי המנוחה ובתה, וגם לא הובאו ראיות ממשיות אודות הוצאות המנוחה או בתה (אף שראיות כאלה חייבות להמצא, לפחות בחלקן, בידי התובעת) .

3. לאור הראיות ניתן רק לאמוד את הכנסות המנוחה כדלקמן: ממוצע שכרה החודשי המדווח של המנוחה היה 9,528₪ (ובהצמדה , במונחי יום החישוב, 10,782₪). היא הפיקה מהשכרת יחידת דיור בצפת 1,300 ₪ בכל חודש . סביר שהכנסותיה מעבודה פרטית בעיסוי, לא היו בשיעור אחיד וקבוע, אך על סדרי הגודל שלהן ניתן ללמוד מעדותו של מר מנדלבאום . לאור זאת, תוערך הכנסתה הממוצעת של המנוחה (במונחי מועד החישוב) בסך מעוגל 13,500₪.

הכנסתה הצפויה של המנוחה

4. התובעת הגישה חוו"ד של מר איל המאירי (שאחיו נהרג עם המנוחה בתאונה) שהתבסס על נתוני שכרה טרם פטירתה ועל מידע זמין באינטרנט. לדעתו, בתקופה שבין מרץ 2009 ועד לפרישת המנוחה, הייתה עומדת הכנ סתה החודשית הממוצעת ע"ס 18,786₪ ברוטו. שיעור המס הריאלי על הכנסה זו עומד על סך 2,592₪ אך היא הייתה צפויה להטבת מס עתידית ואז היה עומד המס על סך 2,076₪. בחודש האחרון להעסקתה היה עומד שכרה על 20,281₪ ברוטו והפרשותיה על סך 2,732₪. בחודש יוני 2014 הייתה המנוחה זכאית לקבל מענק יובל בסך 8,536 ₪. התובעת הגישה גם חוות דעת של רו"ח גאנם סעד אלדין שלפיה שכרה הממוצע של המנוחה משנת 2009 ועד פרישתה בשנת 2021 היה עולה משנה לשנה ובממוצע רב שנתי היה עומד על 15,550₪ לחודש בתנאי ההעסקה הנוכחיים ועל 18,392₪ לחודש בתנאי העסקה לפי הסכם אופק חדש. גם לשיטתו מענק היובל שהיה משתלם לה היה עומד על 8,536₪. חוו"ד התבססה על נתוני חוות דעתו של מר המאירי. שני העדים אף שוחחו לאחר עדותו של מר המאירי ולפני עדותו של רו"ח גנאם.

5. הנתבעים טוענים שלמר המאירי, המשמש כחשב עמותה, אין הכשרה ב ענייני שכר או כספים, אלא בהנדסת חשמל. חוו"ד רו"ח גנאם התבססה כולה על חוו"ד מר המאירי ומכאן ששתיהן נערכו בידי מי שאינו מוסמך לשמש כמומחה , ובכל מקרה יש ליתן להן משקל נמוך. הנתבעים טוענים שחווה"ד התעלמו מפרמטרים חשובים רבים כגון השימוע לפיטורין, אישור חופשה ללא שכר, צמצומי תקן, קיצוץ בשעות תקן ועוד. גב' סימה גולדפרב, שהיתה ממונה על המנוחה, העידה על קיצוצים שנערכו בפועל. לא הוכח שרפורמת "אופק חדש" הוחלה בבית הספר הספציפי בו עבדה המנוחה. התובעת מניחה שהמנוחה הייתה מתקדמת בסולם הדרגות תוך התעלמות מכך שהקידום לא נעשה באופן אוטומטי, אלא לאחר עמידה בתנאים שונים ובכללם, צבירת נקודות לגמול השתלמות. גם מר המאירי הודה שרק כ- 3% מכלל המורים מגיעים לדרגה 9 אך בחוות דעתו הניח קידום כזה לגבי המנוחה. לדעת הנתבע ים ש יש לחשב את הפסדי המנוחה עפ"י שכרה בפועל.

6. כפי שפורט , קשה מאד לברר את הכנסות המנוחה מעבודה בעבר. קש ה אף יותר לשער את ההכנסה שהיתה עשויה להיות לה בעתיד שמעולם לא התממש : האם היתה המנוחה מתמידה בעבודה כמורה ומתקדמת בשכרה? אולי, כמקובל במערכת החינוך , היתה פורשת לפנסיה מוקדמת? ואולי, עקב צמצ ומי כח אדם, שינויים ארגוניים ורפורמות במערכת החינוך, דווקא היתה מאבדת את מקום עבודתה? האם היה שכרה עולה, נשמר, או מצטמצם עקב שינוי היקף משרה? ומה יחס הגומלין בין היקף עבודתה כמורה לזמן שהיה פנוי לה לעיסוקיה כמעסה (והרי ברור ששעות העבודה מוגבלות ומי שעסוק בפעילות האחת אינו זמין לאחרת)? ועד איזה גיל היתה מצליחה להתמיד בפעילות הגופנית המאומצת של עיסוי, שתוארה כה יפה ע"י מר מנדלבאום? התובעת התעלמה משאלות אלה והציעה אומדנים המבוססים על ההנחות האופטימיות ביותר. למר המאירי ולרו"ח גאנם אין הכשרה או ניסיון מעשי רלבנטיים לחוות דעה בנוגע לשינויים שהיו עשויים לחול בשכרה של מורה. אין להם היכרות מיוחדת עם מערכת השכר ומסלולי הקריירה של מורים. ספק בעיני אם הם כשירים להעריך את הנתונים המספריים שפירטו בחוות-הדעת, אך אין כל ספק שאין להם כל ידע מיוחד המכשיר אותם להניח את ההנחות העובדתיות שעליהן מבוססים חישוביהם.

7. המנוחה הלכה לעולמה כשהיתה בת 55. אין כל בסיס ראייתי להעריך אילו שינויים עשויים היו לחול בדפוסי תעסוקתה והכנסתה, שבה עלולות היו להתרחש תנודות מתנודות שונות במרוצת הזמן . דומה שאין מנוס מלהניח שבממוצע, היתה הכנסתה של המנוחה נשמרת במהלך שנות עבודתה וגם לעתיד תחושב לפי ממוצע של 13,500₪.

8. הכנסת המנוחה צפויה היתה לרדת מאוד עם פרישתה לגמלאות. התובעת היתה מורה קבועה שבוטחה בפנסיה תקציבית. עד מותה צברה 28.91% פנסיה. כעובדת מדינה היתה זכאית לפרוש ב ין גיל 60 לגיל 67. אם נניח (הנחה המיטיבה עמה מאד), שהיתה מתמידה בעבודה עד גיל 67, היתה צוברת עוד 24% פנסיה. בסה"כ היתה זכאית ל – 52.91% פנסיה משכרה - ובמונחי יום החישוב 5704₪. היא היתה יכולה להמשיך ולהשכיר את יחידת הדיור בצפת (ולהפי ק עוד כ- 1,300 ₪), אך איני סבור שניתן להניח שהיתה מתמידה במאמץ פיסי של עבודה פרטית בעיסוי גם בגיל הפנסיה. מכאן שאחרי גיל 67 היתה עומדת לרשותה הכנסה של 7,000 ₪ בלבד . הצדדים לא הביאו מידע כלשהו בנוגע לקצבאות המל"ל, אף לא לזכותה של המנוחה לקצבת זקנה, לא טענו בענין זה והתעלמו מרכיב זה בחישובים השונים בסיכומיהם – וכנראה סיבותיהם עמם .

טענת התלות

9. הטיעון שבפי התובעת הוא שהכנסותיה העצמיות היו נמוכות מאוד ומהכנסות כאלה "אי אפשר להתקיים בתל-אביב" ובפועל היא ה יתה תלויה במנוחה ויחסיה עמה היו מיוחדים ביותר. התובעת אמנם הייתה סטודנטית (מאז שנת 2005) והתגוררה בתל אביב (וב יפן) אך "הבית" היה תמיד בצפת. לימודי התובעת מומנו על ידי המנוחה ושכר הדירה בתל אביב שולם על ידה מדמי השכירות ששולמו לה עבור יחידת הדיור שנבנתה לשם כך. היא עצמה עבדה רק בין השנים 2005-2008 כמורה ליוגה וכדוגמנית. שכרה היה זעום - בשנת 2005 עמד שכרה החודשי הממוצע על 1,720₪, בשנים 2006-2007 עמד שכרה על 2,590₪ ובשנת 2008 עמד שכרה החודשי הממוצע על 850₪. התובעת גם העידה כי קיימה שיחות רבות עם אמה המנוחה שהביעה את רצונה לחיות תחת קורת גג אחת עם התובעת גם לאחר שתתחתן ותלד ילדים. בזמן התאונה הייתה התובעת סטודנטית לתואר ראשון בלימודי המזרח הרחוק ובלשנות באוניברסיטת תל אביב. במסגרת לימודים אלה היא אף גרה תקופה מסוימת ביפן. לאחר התאונה היא הפסיקה את לימודיה למשך חצי שנה ורק לאחר שהתאוששה, היא שבה לספסל הלימודים. כיום התובעת לומדת לתואר שני ומתגוררת ביפן.

10. הנתבעים ס בורים שהתובעת לא היתה תלויה במנוחה. היא היתה בת 28 כשמתה המנוחה וכבר לא גרה עמה בצפת. לדעתה, אין הצדקה לחרוג מחזקת גיל התלות, שיצירה הפסיקה . היא מפנה לתקדימים שהעדיפו את עקרון אחידות הפסיקה על הספקולציות הנדרשות לחישוב פיצויים בשיטות אחר ות. לדעתה, רבות מהטענות העובדתיות של התובעת לא מתיישבות עם הראיות: התובעת העידה שאמה שיתפה אותה בכל אך ברור שהיו דברים רבים שהיא לא ידעה על האם: היא סברה ש האם נהרגה בתאונה כשהלכה לערוך סידורים הנוגעים למכונת הכביסה או לתיקון הרכב. מר המאירי, שאחיו נהרג באותה התאונה, העיד שהם היו בדרכם לרכוש לה רכב. התובעת גם לא הייתה מודעת לטיפולים מונעי הסרטן שעברה המנוחה ולא הייתה מודעת לאבחנה של סרטן המעי הגס, לא ידעה שהמנוחה הייתה מטופלת במרפאות לבריאות הנפש וגם לא שהמנוחה ביקשה לצמצם את היקף משרתה ואף ביקשה חל"ת. היא לא ידעה על הודעות משרד החינוך למנוחה על פיטורין מנהליים, צמצומי התקן, ההעברה היזומה ועל העסקתה לשנת לימודים אחת בלבד.

11. זכות התלויים לפיצוי נלמדת מסעיף 78 לפקודת הנזיקין: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה — יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה". לפי ההלכה (למשל ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) תלות אינה שאלה של מצב משפטי אלא של עובדה. בהעדר מידע מיוחד מניחים שתלותם של ילדים בהוריהם מסתיימת עם שחרורם מהשירות הצבאי, אך ניתן להוכיח תלות גם של אנשים מבוגרים יותר. לשם הוכחת תלות כזאת, של אדם בוגר באמו, יש להביא ראיות. התובעת לא הביאה ראיות ממשיות אודות התלות, אף ש מידע משמעותי שלא הובא חייב להיות בידיעתה . התובעת סיפרה שאמה מימנה את מגוריה, לימודיה, ספר י הלימוד שלה וכו', אבל התובעת לא הצהירה כלל כמה כסף קיבלה מאמה , אף לא כיצד ומתי התקבל . האם ניתן על בסיס קבוע או מזדמן? במזומן, בהעברה בנקאית, או אולי בהמחאות? או אולי שילמה האם במישרין את חש בונותיה? תנועת כספים בהיקף כה גדול (וגם ליפן) חייבת להותיר עקבות , היכן התיעוד? הראיות שהביאה התובעת לא מאפשרות לאמת את הצהרתה אודות התמיכה וגם לא לכמת אותה. אי- גילוי מידע שבידיעת התובעת, פוגם מאוד באמינות טענת התלות.

12. התובעת טוענת ש"אי-אפשר" לקיים בתל-אביב את אורח החיים שלה מהכנסותיה , אולם אין ראיות ממשיות על טיבו ועל עלותו של אותו "אורח חיים". יתירה מזו, לא מעט אנשים חיים מעבר לאמצעיהם – הדבר לא מלמד בהכרח שמישהו אחר מממן אותם. לעתים הם שוקעים בחובות ולעתים הם שוחקים חסכונות או מוכרים נכסים. התובעת לא הביאה מידע כלשהו אודות ענייני הכספים שלה במרוצת הזמן , אפילו תדפיס תנועות חשבון בנק שלה לא הוצג. על בסיס כה דל לא ניתן לקבוע שהמנוחה תמכה בבתה ובוודאי שאי אפשר לקבוע מה היה שיעור התמיכה. (בשולי הדברים ולמען שלמות התמונה אוסיף, שאיני סבור שהתובעת אכן התכוונה לשוב לגור עם המנוחה בצפת או להתפרנס לאורך שנים מעבודת האם ומההכנסה הלא גדולה שיכלה להפיק ). לאור זאת, לא הוכח שהתובעת היתה תלויה במנוחה ואינה זכאית לפיצוי כתלויה בה.

שיטת החשוב של נזקי העזבון בשנים האבודות

13. הנתבעים סבור ים שיש להעריך את הפסדי ההכנסה של העזבון ב"שנים האבודות" ב – 30% מהכנסות יה הצפויות של המנוחה באותן שנים, שכן בעת מותה היתה המנוחה נטולת תלויים (בהתאם לע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל ). התובעת מתנגדת לכך, ובצדק טוענת ששאלה זו כבר נדונה והוכרעה בע"א 8488/08 עזבון המנוחה רננה סושרד נ' מדינת ישראל. אכן, לפי הלכה זו כאשר אם לילדים בוגרים הולכת לעולמה, יש לפצות את עזבונה לפי שיטת הידות (ולא בהתאם להלכת פינץ). דהיינו, יש לקבוע את בסיס הכנסתה, לחלקה לשלוש ידות (ידת הקיום, ידת משק הבית וידת החסכון), להפחית את ידת הקיום ולפצות את העזבון ביתרה. כך יעשה להלן ב התייחס לשלוש תקופות: מיום המוות ועד מועד החישוב. ממועד החישוב ועד גיל הפרישה. מגיל הפרישה ועד לסוף תוחלת החיים הסטטיסטית.

14. כפי שחושב קודם , הכנסתה החודשית הממוצעת של המנוחה היתה 13,500₪. בהפחתת ידת הקיום, הפסדו החודשי של ה עזבון הוא 2/3 מזה, דהיינו 9,000₪. התובעת השכירה את דירת האם תמורת 3000₪ בחודש. זהו רכוש של המנוחה, אשר משמש כעת את העזבון להפקת הכנסה, חלף הכנסה מעבודה, שאינו יכול לקבל עקב מות המנוחה (משנדחתה טענת התלות, אין עוד מקום לטענת התובעת שזהו תחליף לשכר דירה שהיתה האם משלמת עבור דירתה התל-אביבית של התובעת) . לכן, יש להפחית סכום זה מאומדן נזקי העזבון והפסדו החודשי הוא 6,000₪ בלבד. במצטבר במשך 6 שנים 432,000₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 445,995₪.

15. ממועד החישוב עד מלאת למנוחה 67, היתה יכולה המנוחה להמשיך להפיק הכנסה חודשית ממוצעת של 13,500₪, שמתוכם הפסיד העזבון 9,000₪. העזבון יכול היה להקטין הפסד זה מהשכרת דירת המנוחה תמורת 3,000₪ בחודש וכך הפסדו החודשי מגיע ל – 6,000₪. בהיוון ל -6 שנים, 6,000 X 65.8168 = 394,900₪.

16. מגיל פרישתה היתה המנוחה צפויה לחיות עד גיל 83 – בסה"כ 16 שנים. במהלכן היתה צפויה הכנסתה להיות 7,000₪ בלבד. בהפחתת ידת הקיום של המנוחה, הפסדו של העזבון מזה הוא 4,667₪. גם הפסד זה יכול היה העזבון להקטין ע"י השכרת דירת המנוחה תמורת 3,000₪ בחודש ומכאן שהפסדו החודשי הוא בסך 1,667₪. מדובר בסכום אשר אמור היה להיות משולם החל מעוד 6 שנים ולמשך 16 שנים נוספות , ולכן נדרש היוון כפול במקדם 152.3383 (לתקופה של 16 שנים) ובמקדם 0.83748 (לתקופה של 6 שנים) – ובסה"כ 212,676₪.

17. סך הפסדי העזבון "בשנים האבודות" שפורטו קודם הוא 1,053,571 ₪. מתוך זה כבר קיבלה התובעת סכומים שונים: פיצויי פיטורין המשוערכים ל-128,730₪, פיצוי בגובה 3 משכורות המשוערך ל-33,921₪ וסך משוערך ל 37,429₪ מקרן הפנסיה מנורה מבטחים ( שבה היו מבוטחות זכויות פנסיה של המנוחה לפני שהחלה לצבור פנסיה תקציבית). יתרת הפסדי העזבון בשנים האבודות היא לפיכך 853,491₪.

18. נזק לא ממוני: בהתאם לכללי החישוב שנקבעו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975, זכאית התובעת לפיצוי בסך 43,650₪.

19. הוצאות אבל לוויה וקבורה: התובעת מבקשת פיצוי בסך 30,000₪. הנתבע ים טוענ ים שעל פי הפסיקה, הוצאות נלוות כגון נסיעות ללוויה אינן נכללות בפיצוי בראש נזק זה. נראה שפיצוי הולם בראש נזק זה עומד על 15,000₪.

20. לסיכום: התובעת היא יורשתה היחידה של המנוחה, אך לא היתה תלויה בה. תביעתה בשל נזקי העזבון מתקבלת. הנתבע ים ישלמו לה 912,141₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 139,922₪, את האגרה והוצאות משפט בסך 10,000₪.

ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יאנה אודנופוזוב
נתבע: אסמאעיל ח'וטבא
שופט :
עורכי דין: