ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ - י.א.ד. בע"מ נגד עירית תל-אביב-יפו :

בפני כבוד השופטת גיליה רביד

מערערים

1.מ - י.א.ד. בע"מ
2.יצחק פרוימוביץ
3.יעקב אזולאי
ע"י עוה" ד ערן פייביש ומשה נבו ממשרד עו"ד רוסטוביץ'

נגד

משיבה

עירית תל-אביב-יפו
ע"י עו"ד נעמה חליפה, השירות המשפטי בעיריית ת"א

פסק דין

המערערים מערערים בזאת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מתאריך 20.10.13 בתיק 140004215 (להלן: "ההחלטה"), בהקשר לחובות ארנונה שנצברו על שני בניינים שהוחזקו על ידי מערערת 1 ברח' פין 7 בת"א וברח' נחלת בנימין 68 בת"א (להלן: "הנכסים").

ואלה בקצרה העובדות הצריכות לענייננו:

1. מערערת 1 (להלן: "החברה") היא חברה בע"מ שהוקמה בשנת 2000 במטרה לעסוק בשכירת מבנים, שיפוצם והשכרתם לאחרים. מערער 2 (להלן: "פרוימוביץ") הינו בעל המניות הרשום והמנהל הרשום של החברה מאז הקמתה, ואילו מערער 3 (להלן:"אזולאי"), הוא מי שלטענת המערערים נכנס בנעליו של פרוימוביץ' כמנהל ובעל מניות בחברה , למרות שהדבר לא מצא ביטוי ברישום פורמלי.

2. במסגרת עיסוקיה, החברה שכרה את הבניין ברח' פין 7 לתקופה שמיום 15.10.2000 ועד ליום 31.6.2006 ואחר כך ניצלה, לכאורה , את תקופת האופציה שעמדה לזכותה על פי החוזה עד יום 31.3.2011 (ראה נספח 3 לכתב הערעור). בשנת 2002 שכרה החברה את הבניין ברח' נחלת בנימין 68 לתקופה שמיום 1.2.2002 ועד יום 31.7.2007 ׁ)ראה הסכם נספח 4 לכתב הערעור). בהתאם לכך, נרשמה החברה אצל המשיבה כמחזיקה בנכסים לצורכי ארנונה.

3. לטענת המשיבה, מאז נרשמה החברה כמחזיקה היא לא פרעה אף אחד מהתשלומים עבור ארנונה ומים בגין הנכסים הנ"ל, ונכון לשנת 2010 היא חבה סכום העולה על 2 מיליון ₪.

4. לאחר שהמאמצים לגבות חוב זה עלו בתוהו, הגישה המשיבה בשנת 2010 תביעה אזרחית בתיק 61539-10-10 של בית המשפט השלום בת"א (להלן: "התביעה") שעניינה הרמת מסך ההתאגדות ושיוך חובות החברה לפרוימוביץ' ולאזולאי מכוח סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט-1999. התביעה הועמדה על סך של 1,510,787 ש"ח עבור שנות המס 2003-2010 (ראה כתב תביעה, נספח 1 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה).

5. סמוך לאחר הגשת התביעה הנ"ל, בתאריך 21.12.2010, פנו המערערים אל מחלקת הארנונה בעיריית תל אביב במכתב שהוכתר על ידם בכותרת "השגה" (להלן: "הפנייה" - נספח 9 להודעת הערעור). בפנייתם זו העלו המערערים טענות הן בהקשר לחוב החברה כמחזיקה, והן בהקשר לפרוימוביץ' ואזולאי כבעלי מניות ו/או מנהלים. בין השאר נטען, כי החברה חדלה מפעילותה במהלך שנת 2003 כאשר הסיבה להגשת "ההשגה" באותו עיתוי נבעה מהעובדה שרק ביום 3.11.2010, עם הגשת התביעה לעיל, נודע למערערים על חובות הארנונה.

6. לפנייה זו השיבה גב' ורדי לוי, מנהלת מחלקת הארנונות בעירייה, בתאריך 8.2.11 (ראה נספח 10 להודעת הערעור). התשובה כללה פרטים רלוונטיים לגבי החוב, כדרישת המערערים, וכן ניתנה התייחסות לשאר טענות המערערים. בין השאר צוין, כי המחזיק הוא אשר נושא בחובה להודיע לעירייה על כל שינוי שעשוי להשליך על חיובי הארנונה, לרבות חדילת ההחזקה, כאשר במקרה שלנו לא נמסרה כל הודעה כנ"ל מטעם החברה או מבאי כוחה. גב' לוי הוסיפה, כי דווקא התקבלה הודעה מבאי כוחם של בעלי הנכסים כי החברה ממשיכה להחזיק בנכסים ללא שינוי, וגם מביקורים שערכו נציגי העירייה במקום לא התקבלו נתונים שהיה בהם משום אינדיקציה ברורה לאפשרות שהחברה חדלה מלהחזיק בנכסים.

7. בעקבות תשובה זו הגישו המערערים בתאריך 21.3.2011 בקשה לוועדת הערר שכותרתה "בקשה לקבלת ההשגה על הסף ולחלופין ולמען הזהירות - הודעת ערר על החלטת המשיבה" (ראה נספח 5 לעיקרי טיעון מטעם המשיבה). טענתם העיקרית של המערערים הייתה שבהתאם לסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), את התשובה למכתב ההשגה שהגישו היה חייב למסור מנהל מחלקת הארנונה ולא אף אחד אחר, וזאת בתוך 60 יום מיום הגשת ההשגה. מאחר שלא התקבלה במועד תשובה של מנהל הארנונה, המשמעות המשפטית היא שדין ההשגה להתקבל אוטומטית, וכפועל יוצא מכך, דין החיובים להתבטל. למצער, לטענתם, יש לקבל את ההשגה אוטומטית בהתייחס לפרוימוביץ' אשר עוד בשנת 2004 הודיע למנהל האגף לגביית ארנונה ומים שהוא אינו בעל זכויות במערערת, מכתב אשר מהווה כשלעצמו "השגה" שלא נענתה. עתירתם החלופית של המערערים הייתה לקבל את ההשגה לגופה.

8. על רקע בקשתם העיקרית של המערערים לקבלה אוטומטית של ההשגה, החליטה ועדת הערר לשמוע ראיות ולהחליט תחילה בשאלה המקדמית האם המערערים אכן השיגו על חיובי הארנונה והאם יש לקבוע כי בהעדר תשובה של מנהל הארנונה, דין השגתם להתקבל אוטומטית.
על ההחלטה בשאלה המקדמית הנ"ל נסוב הערעור הנוכחי.

עיקרי החלטת ועדת הערר :

9.1 ועדת הערר הסבירה כי הודעת שומה מופקת על ידי הרשות המקומית דרך כלל בתחילת שנה אזרחית ולנישום יש זכות להשיג עליה בפני מנהל הארנונה. ועדת הערר קבעה כי היא אינה מקבלת את טענת החברה לפיה לא התקבלו בידיה הודעות תשלום. כפועל יוצא מכך אין לקבל את הטענה שטרם קבלת כתב התביעה לא קם המועד להגשת השגה הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הערר. לדברי ועדת הערר, עולה ממסכת הראיות שהוצגה בפניה, לרבות מעדותו של מר משה חכם המצהיר מטעם החברה, שהחברה הייתה מודעת לכך שהיא רשומה בעירייה כמחזיקה בנכסים. החברה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי מסרה הודעה לעירייה על כך שהיא חדלה להחזיק בנכסים. לא זו אף זו, מחומר הראיות עולה שהחברה קיבלה לידיה הודעות שומת ארנונה בקשר לנכסים הרבה קודם להמצאת כתב התביעה לידיה ואף ניהלה תכתובת ענפה עם העירייה בהקשר הנדון. בהינתן שהחברה ניהלה תכתובת לגבי חיובי הארנונה תוך התייחסות למספרי החשבונות, לא ניתן לקבל את הטענה שלא קיבלה הודעות תשלום. בנסיבות חריגות אלה של התנהלות מנועה החברה ומושתקת מלטעון כי לא הומצאו לידיה הודעות שומה. לגישתה של ועדת הערר, התנהגותה חסרת תום הלב של החברה שהייתה מודעת לחובתה בתשלום ארנונה ואף פנתה לעירייה לא פעם לקבלת פטור והפחתה בחיובי ארנונה, אך לא הסדירה את חובה לעירייה ולא שילמה ולו מקצת מהחוב, משתיקה אותה מהעלאת הטענות שהועלו על ידה בערר. ועדת הערר קבעה כי אין לראות במכתב החברה משום השגה כדין, ולפיכך אין מתום בכך שהתשובה לא התקבלה על ידי מנהל הארנונה.

9.2 אשר לפרוימוביץ', ועדת הערר קיבלה את טענתו לפיה פנייתו בשנת 2004 לעירייה בנוגע לבניין ברח' נחלת בנימין 68 בכותבו שאין לו מעמד בחברה, מהווה ה שגה התקפה לגבי נכס זה משנת 2004 ואילך. משהשגה זו לא נענתה, יש לראותה כאילו התקבלה.

9.3 ועדת הערר קבעה, כי את ידיעותיה של החברה לגבי חובותיה לעירייה אין לייחס בהכרח גם למערערים, ומכאן, שהפנייה מיום 21.12.10 מהווה מבחינתם "השגה" כדין. עם זאת, בנסיבות המקרה, כאשר שמים על כפוות המאזניים מצד אחד את העובדה שהעירייה לא התעלמה אלא נמסרה תשובה עניינית מטעם גורם מוסמך, גם אם אינו מנהל הארנונה, ומנגד את התנהלות החברה לאורך השנים ואת האינטרס הציבורי שלא להביא לבטלו ת אוטומטית של חוב בהיקף כה גדול, יש לפעול בהתאם לתורת הבטלות היחסית ולקבוע שאין בפגם הנ"ל כדי להביא לקבלה אוטומטית של ההשגה ולביטול החוב. ועדת הערר קבעה כי המשיבה תהא רשאית להשיב על השגתם של פרוימוביץ' ואזולאי בתוך 30 יום.

טענות המערערים בערעור (תמצית העיקר):

10.1 לטענת המערערים, טעתה ועדת הערר כאשר קבעה שהחברה קיבלה הודעות תשלום לגבי כל אחד מהנכסים במשך כל השנים שמיום השכרתם ועד לשנ ת 2010. ראשית, לא הוכח כלל שהעירייה שלחה שומת ארנונה למערערת, ושנית, גם אם ניתן לכאורה ללמוד מההתכתבות שהייתה בין החברה לבין העירייה בשנים הראשונות לפעילותה שהיא ידעה על חיובי ארנונה, הרי שמשנת 2004 ואילך לא קיימת התכתבות כזו. הועדה, כך מתקבל הרושם, הסיקה על דרך השלילה כי לא יתכן שהחברה לא ידעה על חיובי ארנונה על רקע ההתכתבות שהייתה לה עם העירייה, אך מסקנה זו אינה יכולה לשמש במקום תשתית ראייתית שעה שהעירייה עצמה לא טרחה לטעון בתצהירה שהוצאו שומות ארנונה.

10.2 טעתה ועדת הערר כאשר קבעה שמרגע שהחברה לא השיגה במועד ובמשך כל השנים על חיובי הארנונה הרי ששומות אלה הפכו חלוטות. מאחר שלא הוכח שנשלחו שומות ארנונה הרי שלא חלף המועד להגשת ההשגה.

10.3 טעתה ועדת הערר כאשר לא קבעה שהפנייה בשנת 2010 מהווה "השגה" שלא זכתה למענה ולכן דינה להתקבל אוטומטית. מרגע שהמערערים הכתירו את פנייתם בכותרת השגה היה על העירייה להתייחס אליה ככזו ולתת תשובה על ידי הגורם המוסמך.

10.4 טעתה ועדת הערר כאשר התירה למשיבה אורכה של 30 יום להשיב להשגות פרוימוביץ' ואזולאי. אומנם לועדת הערר יש סמכות להאריך את המועד למתן החלטה בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק הערר, ואולם תנאי לכך שהבקשה למתן אורכה הוגשה בתוך התקופה שנקבעה למתן תשובה, לא כל שכן שבמקרה שלנו שלא התבקשה כלל אורכה.

10.5 טעתה ועדת הערר בכך שלא קבעה שהשגתו של פרוימוביץ' תקפה גם לגבי הנכס ברח' פין 7. אומנם ההשגה בשנת 2004 ניתנה בהתייחס לבניין ברח' נחלת בנימין 68 ואולם הרציונל שמאחוריה תקף גם לגבי הבניין השני.

10.6 טעתה ועדת הערר בכך שקבעה שהשגתו של פרוימוביץ' לגבי הבניין בנחלת בנימין 68 תקפה החל מש נת 2004, מועד השגתו, ולא על החיובים שרבצו על הנכס עד לאותו מועד.

10.7 טעתה ועדת הערר בקובעה שטענות החברה בהשגה עולות לכדי חוסר תום לב ובכך התעלמה ממחדליה של המשיבה.

טענות המשיבה בערעור (תמצית העיקר):

11.1 ב"כ המשיבה הדגישה כי בית המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת הערר לענייני ארנונה רק במקרים של אי סבירות קיצונית, לא כל שכן שהוא לא יתערב בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים.

11.2 נטען, כי המערערים לא הוכיחו את טענותיהם בפני ועדת הערר למרות שנטל ההוכחה מוטל עליהם כמשיגים ו/או עוררים. במסגרת ההליך בפני ועדת הערר היא נדרשה להכריע בטענה המקדמית שהעלו המערערים. על בסיס החומר שהונח בפניה היא קבעה שהמערערים לא הוכיחו שבמהלך השנים לא התקבלו אצל החברה הודעות תשלום בגין ארנונה, ומצד שני הוכח גם הוכח, שהחברה ידעה היטב כי היא מחויבת בארנונה בגין הנכסים שבמחלוקת.

11.3 החברה נרשמה כמחזיקה לגבי הבניין ברח' נחלת בנימין 68 החל מיום 1.2.2002 על סמך הודעת הבעלים בצירוף הסכם שכירות. כמו כן מצויה בתיק הבית בקשה של החברה לפטור מארנונה וכן בקשה לשינוי סיווג. בהתייחס לבניין ברח' פין 7 החברה נרשמה כמחזיקה מיום 1.11.2000 וזאת בהתאם לפנייתה של גב ויוי אזולאי מנהלת החברה, בצירוף הסכם שכירות. בין המשיבה לבין ויוי אזולאי נערכו מספר התכתבויות במהלך השנים. כמו כן, בתאריך 22.8.04 אישרה בעלת הנכס חברת גרפוליט כי החברה ממשיכה להחזיק בנכס. העתק מהודעה זו נשלח גם לחברה. אישור נוסף על החזקת החברה נשלח לאגף לחיובי ארנונה ב-23.10.08.

11.3 טענת החברה כי אינה חבה בארנונה מאחר שלא קיבלה הודעות תשלום הינה טענה מופרכת וחסרת תום לב שדינה להידחות. לא זו בלבד שהתנהלה תכתובת בין החברה לבין נציגי המשיבה בהקשר לנכסים אלה, אלא שהחברה י דעה כי היא מחויבת בארנונה וכי עליה להסדיר את חובותיה. זאת ועוד, בתצהירים שהוגשו מטעם המשיבה במסגרת התביעה נאמר שהמשיבה דרשה לאורך השנים מהחברה לפרוע את חובותיה. בכל מקרה, חובת תשלום הארנונה נגזרת מצו הארנונה ולא מהודעת התשלום. הוראות תשלום הינן דקלרטיביות בלבד ואין הן יוצרות את החיוב המתגבש עם התקנת צו הארנונה. חזקה שבדין היא שהוראות התשלום נמסרו למערערת כדין.

11.4 מאחר שהחברה לא השיגה על חיובי הארנונה במשך כל השנים חל כלל סופיות השומה והיא אינה יכולה להשיג עליהם יותר. הכותרת שבה הכתירו המערערים את פנייתם מיום 21.12.10 לא היא שתקבע אם מדובר "בהשגה" על פי דין.

11.5 גם אם השגת המערערים הייתה מוגשת כדין ובמועד וה תשובה הייתה ניתנת שלא על ידי מנהל הארנונה אלא על ידי בעל תפקיד אחר, לא היה מקום במקרה שלנו לקבוע שדין ההשגה להתקבל אוטומטית בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק הערר. מאחר שניתנה תשובה עניינית לפניית המערערים יש להחיל במקרה שלנו על ההחלטה את דוקטרינת הבטלות היחסית ולא להיזקק לסנקציה הדרסטית של ביטול החוב.

11.6 לגבי פרוימוביץ' ואזולאי נטען (ראה סעיף 80 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה), כי משעה ש המשיבה הגישה תביעה כספית נגדם וההליכים התנהלו נגדם בבית המשפט, לא הופעלו הליכי גביה מנהליים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: " חוק ההסדרים"). באומרנו כך, הרי שאין סמכות למנהל הארנונה, לועדת הערר ולערכאת הערעור לדון בטענות המע רערים, וזאת לאור האמור בסעיף 3(א)(4) לחוק הערר.

דיון ומסקנות:

אשר ל "השגה" מטעם החברה.

12.1 אומר כבר בתחילה, כי בהתייחס לחברה איני מוצאת כל סיבה להתערב בהחלטת ועדת הערר בקובעה שהפנייה אינה מהווה "השגה" כדין. לא זו בלבד שמסקנת וועדת הערר מבוססת בעיקרה על קביעות עובדתיות – קביעות שערכאת הערעור מתערבת בהן רק במקרים חריגים – אלא שמדובר במסקנה הגיונית וסבירה בנסיבות העניין.

12.2 ועדת הערר קבעה, כאמור, כי הפנייה מטעם החברה אינו מהווה "השגה" מפני שהחברה ידעה לאורך שנים על כך שהיא מחויבת בארנונה בגין הנכסים, והיא איחרה את המועד הקבוע בחוק להגשת השגה. טרונייתם של המערערים בהקשר זה מופנית לכך שוועדת הערר הגיעה למסקנה זו ללא תשתית ראייתית מספקת לדעתם, תוך התעלמות מכך שההתכתבות עם העירייה לגבי חובות הארנונה היא מהשנים 2002-4 ולא מעבר לכך, ולמרות שהמשיבה כלל לא הוכיח שנשלחו לחברה הודעות תשלום.
יש לדחות טענות אלה. נקודת המוצא לענייננו היא, שעל החברה, בתור מי שהגישה את ההשגה והערר, מוטל הנטל להוכיח את טענותיה, לרבות הטענה שלא חלף המועד על פי החוק להגשת ההשגה. על החברה מוטלת החובה לשכנע שלא קיבלה הודעות תשלום לאורך השנים, שלא ידעה על החוב וכי הגישה את ההשגה בטווח 90 יום מיום שקיבלה את הודעת התשלום (ראה סעיף 3 (א) לחוק הערר).

בנושא נטל ההוכחה, כאמור, הדברים נקבעו לא אחת בפסיקה וראוי להפנות בענייננו לעמ"נ (ת"א) 143/02 יעד פירזול נגד מנהל הארנונה (17.6.2003), שם צוטט מרע"א 1436/90 ארד נגד מנהל מס ערך מוסף כדלקמן:
"...פעולתה של רשות מס, המעוגנת בחוק, מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין, והמעוניין בביטולו של הצו שהוציאה הרשות הוא הנישום המערער עליו. על הנישום רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל את הצו או לשנותו...מי שמבקש את השינוי-עליו נטל השכנוע, זולת אם קיימת הוראה מיוחדת בחוק לעניין נטל השכנוע או נטל הבאת הראיות".
[וראה גם בר"מ 8099/09 ונדום נגד עיריית ת"א-מנהל הארנונה (28.10.09), שם בסעיף 7)].

12.3 במקרה שלנו, החברה טענה באופן כללי וגורף - בהתייחס לכל 7 שנות המס המגדירות את החוב על פי כתב התביעה - כי לא קיבלה דרישות תשלום וכי אינה יודעת פרטים על היווצרות החוב. מעיון בחומר שהובא בפני וועדת הערר נקל להיווכח שהחברה כשלה מלבסס את טענתה זו בראיות מהימנות, לא כל שכן בראיות אובייקטיביות, שאותן יכלה להביא.
פרוימוביץ', שהוא בעל המניות הרשום של החברה, ואזולאי, שעל פי הנטען קיבל מניות אלה בהעברה - מסרו עדויות תמוהות ומתפתלות (ראה פרוטוקול מיום 30.7.12 –נספח 8 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). הם הציגו עצמם כמי שבכלל לא פעלו בחברה, לא ידעו את הנעשה בה והיו לא יותר מאשר עושי דברו של אדם בשם משה חכם. גם עדותו של משה חכם מצטיירת כעדות מתחמקת, עדות אשר מגלה טפח ומכסה טפחיים לגבי פעילות החברה. מצד אחד, חכם טען שהיה לא יותר מאשר ערב לחוזי החברה, ללא כל מעמד פורמלי בה, אך מצד שני, הציג מצג כאילו מבלעדיו לא היה אף גורם אחר בר סמכא בתוך החברה. המציאות שתיאר, ככל שהיא נכונה, אינה משקפת התנהלות סבירה של חברה הפועלת כדין. חכם העיד שהחברה נכנסה למצב של מוגבלת חמורה בשנת 2003 וכי חדלה לשלם דמי שכירות. הוא הוסיף שהוא קיבל בשנת 2004 צו פינוי מהבניין (לא ברור לגבי איזה מבין שני הבניינים) וכי למיטב ידיעתו בינואר 2005 אותו נכס נמכר. למרות זאת, לדברי חכם, באופן תמוה, המשכירות המשיכו להתייחס לחברה כמחזיקה. אם נכונים דברי חכם, יש כמובן לתמוה מדוע החברה לא הודיעה לעירייה שהיא פונתה מהנכס ואינה מחזיקה בו יותר, וכן תמוה, מדוע המשכירות, מצדן, התעקשו להותיר את רישום החברה כמחזיקה במקום לדווח לעירייה על המחזיק האמתי (כאשר לגבי רח' פין אפילו הוארך החוזה מכוח האופציה שעמדה לטובת החברה). לא למיותר להדגיש שלא הובאה כל ראיה כדי לתמוך בדבריו בעלמא של חכם. לא הובאה ראיה לכך שהוצא נגד החברה צו פינוי, שהנכס נמכר ושבמקום ישבו מחזיקים אחרים - עובדות שלכאורה קיימת אפשרות להוכיחן בראיות אובייקטיביות. גם לא הובא לעדות נציג של המשכירות כדי שייחקר ויתייחס לגרסתו של חכם.
לא ייפלא אפוא שוועדת הערר לא ראתה בעדויות מעורפלות אלה - שהיו הראיות היחידות מטעם החברה בפני ועדת הערר - משום תשתית ראייתית משכנעת שניתן לסמוך עליה ולקבוע בהסתמך עליה שהחברה לא ידעה על החוב עד להגשת כתב התביעה.
אם לא די בכך, הרי שלעומת כישלון החברה מלשכנע בראיותיה, דווקא מטעם המשיבה הובאו ראיות שיש בהן ללמד אחרת ולסתור את דברי עדי המערערת, תוך כרסום נוסף באמינותם. כך, בניגוד לטענת החברה שלפיה לא קיבלה כלל הודעות לתשלום ארנונה (לגבי שני הנכסים ובמשך כל השנים), המצישיבה ראיות לתכתובת שהתנהלה עם נציגי החברה עד לסוף שנת 2004, לרבות בתקופה שבה נטען על ידי חכם שהחברה כבר לא פעלה. כידוע, מבחינה ראייתית, בהינתן שהחברה בחרה להגדיר חזית מחלוקת מקסימאלית המתייחסת למלוא ח וב הארנונה על פי התביעה, תוך הכחשה גורפת שקיבלה הודעה כלשהי המתייחסת לחובות הארנונה, די בכך שה משיבה ת צליח לסתור חלק מדבריה, על מנת לסתור את כל גרסתה וללמד על חוסר אמינותה. בנוסף, בניגוד לטענות החברה, בחודש אוגוסט 2004, הודיעה חברת גרפוליט, בעלת הבניין בבניין ברח' פין 7, כי החברה ממשיכה להחזיק בבניין. עותק של מכתב זה נשלח על ידי המשיבה לחברה בלא שזכ ה לתגובה או להתייחסות מצדה, למעט הודעה סתמית של פרוימוביץ' שלא לשלוח אליו יותר חיובי ארנונה של החברה. למיותר להזכיר שוב, שבכל אותה תקופה, ואף לאחריה, החברה לא הודיעה לעירייה שאינה מחזיקה בנכסים.

12.4 במצב שבו החברה כשלה מלהרים את נטל הראיות המוטל עליה להוכיח שלא ידעה על החוב, אין סיבה לדרוש מהעירייה להביא ראיות נגדיות כדי להוכיח שאכן שלחה לחברה הודעות תשלום. נטל הבאת הראיות הולך אחר נטל ההוכחה.
לא זו אף זו, חזקת תקינות מעשי הרשות עומדת לעירייה. מקום שבו הוכח שעד שנת 2004 נשלחו לחברה חיובי ארנונה ואף נוהלה תכתובת לעם החברה גבי חובותיה, הרי שבהעדר תשתית ראייתית המלמדת על אפשרות אחרת, אין סיבה לחשוב שהעירייה חדלה או נמנעה מל דרוש מהחברה את הארנונה המגיעה ממנה בשנים שלאחר מכן.

12.5 זאת ועוד: כידוע, החבות בתשלום ארנונה מקורה בהחלטות העירייה בדבר הטלת ארנונה [ראה סעיפים 276 ו-277 לפקודת העיריות (נוסח חדש)] ולא במשלוח הודעות התשלום לאזרח. שומת הארנונה או דרישת הארנונה לא היא שיוצרת את נטל המס [ראה: ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת נגד עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), עמ' 778, 781 (2002)].
משה חכם אישר בעדות שמסר מטעם החברה כי ידע על כך שהחברה רשומה בעירייה כמחזיקה בנכסים. החברה, ניהלה תכתובת קודמת עם ה משיבה בנושא ארנונה וידעה על היותה מחויבת בארנונה כמחזיקה. למרות זאת היא לא עשתה דבר במשך השנים. מחד, לא הודיעה לעירייה על חדילת ההחזקה, ומאידך, לא נקטה בשום צעד כדי לברר את מצב חובותיה, שלא לומר להסדירם. האם חשבה החברה שהיא הופטרה סתם כך מתשלום ארנונה? שהעירייה "שכחה" לדרוש את המגיע לה?

12.6 מסקנה מכל האמור לעיל היא, שאין סיבה להתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדת הערר אשר מעוגנות בחומר שעמד לפניה. אין גם סיבה להתערב במסקנותיה של וועדת הערר בקובעה שהחברה איחרה את המועד הקבוע בחוק להגשת השגה, ולכן פנייתה כחלוף שנים רבות- לאו השגה היא.

12.7 למעלה מן הצורך אני מוצאת לנכון לציין: גם אילו התקבלה טענת החברה שהיא לא ידעה על חיובי הארנונה עד להגשת התביעה, דהיינו שיש לראות בפנייה משום השגה כדין, (וכאמור, איני סבורה כך), לא היה בכך כדי להביא בהכרח למסקנה שדין "ההשגה" להתקבל אוטומטית ולהביא לבטלות החוב.

סעיף 4(א) לחוק הערר קובע כי מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה. בסעיף 4(ב) לחוק נאמר, שאם לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה. הרציונל מאחורי הוראת סעיף זה הוא להציב סד זמנים מוגדר וקצוב למתן תשובתה של הרשות למשיג, כביטוי לחוסר זלזול שהרשות מחויבת בו, ולמען יזכה המשיג לתשובה תוך זמן סביר ויוכל לכלכל את צעדיו בהתאם.

במקרה שלנו, ככל שהדבר מתייחס לחובת הרשות, אין מחלוקת שתשובה נמסרה למערערים וזאת בתוך התקופה הקבועה בחוק. הייתה זו תשובה עניינית ומפורטת מטעמו של גורם בר סמכא, ולא ניכר בה זלזול או אי התייחסות למכלול טענות המערערים. העובדה שלא "מנהל הארנונה" אלא מנהלת מחלקת השומה באגף הארנונה בעירייה היא שהשיבה למערערים, לא פגעה מהותית (אם בכלל) בזכויותיהם ולא ניתן לומר שהם לא ידעו מה היא העמדה הברורה של העירייה בעניינם. מכאן, שעל פניו, לא מתקיים הרציונל שלשמו חוקק סעיף 4(ב) הנ"ל.
מנגד, מבחינת החברה, ניתן להצביע על נסיבות חריגות של התנהלות כפי שפורט כבר קודם. כאמור, לא זו בלבד ש"ההשגה" הוגשה בהתייחס ל- 7 שנות מס לאחור ורק לאחר שהעירייה נאלצה להגיש תביעה אזרחית נגד בעלי המניות, אלא שהמציאות מלמדת שהחברה, למרות שידעה שהיא רשומה כמחזיקה בנכסים, ולמרות שידעה שהיא מחויבת בתשלום ארנונה בגין החזקתם, התעלמה התעלמות מוחלטת מחובותיה ולא עשתה דבר כדי להסדיר את ענייניה עם העירייה, גם בהתייחס לתקופה שלגביה אין מחלקות שהחברה תפקדה, פעלה וקיבלה הודעות תשלום . אם לא די בכך הרי שבמסגרת "ההשגה" טענות החברה בהתייחס לעצם השומות ולגובה החוב, היו רק טענות כלליות, בלא שתבוסס השגה מנומקת לגבי גובה השומה.
זה הוא לטעמי המקרה שבו, גם אילו היה נקבע שמדובר ב-"השגה" כדין, היה מוצדק להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית ולקבוע שהעובדה שהתשובה לא התקבלה על ידי הגורם הקבוע בחוק, אינה צריכה לאיין את התשובה, כאילו לא התקבלה כלל, ולהביא לתוצאה הדרסטית הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר. בנסיבות מקרה זה, על רקע התנהלות החברה, קביעה אחרת שתוצאתה בטלות אוטומטית של חוב ארנונה כה גדול, בגין מה שניתן להגדיר כסטייה חלקית ולא מהותית מדרישות החוק, תהא בלתי מאוזנת ובלתי מידתית, והיא תחטא לאינטרס הציבורי.
[ראה בהקשרנו: ע"א 4510/98 (י-ם) מעלה אדומים נגד חברה כלכלית לירושלים (לא פורסם); עת"מ 335/02 דרבן השקעות נגד מנהלת הארנונה של מועצה מקומית להבים (20.1.05); עת"מ (ת"א) 2524/05 אמטריקס נגד עיריית תל אביב (6.12.14)].

ואכן, ועדת הערר הגיעה למסקנה דומה בהתייחס להשגתם של פרוימוביץ' ולאזולאי, ואין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו בהחלטתה בעניין יישום דוקטרינת הבטלות היחסית במקרה זה.

מסקנה מהאמור לעיל היא שבכל מקרה, עתירתם העיקרית של המערערים לקבל את ההשגה באופן אוטומטי לגבי החברה - ראויה להידחות.

אשר ל-"השגה" מטעם פרוימוביץ' ואזולאי (שיכונו להלן יחד: "בעלי המניות")

13.1. הדיון בפני וועדת הערר, ככל שהוא מתייחס ל-"השגה" מטעמם של בעלי המניות מעורר שאלה נכבדה לגבי עצם סמכותה של וועדת הערר להידרש לפנייתם זו.

סעיף 3 לחוק הערר קובע בענייננו כדלקמן:
(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג –שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

מן האמור לעיל נובע, ראשית, שרשאי להגיש השגה רק מי "שחויב בתשלום ארנונה" (ולא אף אחד אחר), ושנית - שבמצב שבו הארנונה מוטלת על נכס שהוא עסק כמשמעותו בחוק ההסדרים, זכות ההשגה מצומצמת רק לשתי טענות: שהחייב אינו בעל השליטה בעסק ו/או ושהחוב כבר נפרע על ידי המחזיק. זכות הפנייה לוועדת הערר הולכת אחר זכות ההשגה, ומי שאינו רשאי להשיג על חוב הארנונה, גם אינו קונה את הזכות לערור בפני וועדת הערר.
לענייננו אפוא, על מנת שנאמר שוועדת הערר קנתה סמכות להחליט בטענותיהם של בעלי המניות יש להראות, לפני הכל, שבעת הגשת ההשגה והערר, הם חויבו על ידי המשיבה לשלם את חוב הארנונה של החברה. בכדי לומר כך, יש להראות שבמועד ההשגה והערר פעלה ה משיבה באמצעי אכיפה מינהליים נגד בעלי המניות (או מי מהם) לגביית חוב הארנונה, מכוח הסמכות הנתונה לה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, האומר:
8(ג) "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנתה דייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 (בסעיף זה עסק) ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. בשינויים המחויבים בסעיף זה".

מאחר שבמסגרת הערעור הנוכחי תוקפים המערערים, בין השאר, את קביעות וועדת הערר בהתייחס לבעלי המניות, הרי שהשאלה האם לוועדת הערר הייתה בכלל סמכות להידרש "להשגה" שהוגשה מטעמם, היא בעלת נפקות ומשמעות לענייננו. לפיכך, ביקשתי מהצדדים להשלים את סיכומיהם בסוגיה ספציפית זו, שלא ניתנה לה התייחסות ברורה בסיכומיהם המקוריים.

13.2 בסיכומים המשלימים שהוגשו מטעם המערערים לא חלקו באי כוחם על כך שבעקרון, סמכות וועדת הערר תלויה בשאלה האם בעלי המניות חויבו בארנונה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אך לטענתם, משעה שהטענה לא הועלתה בפני וועדת הערר ולא נטען שהעירייה אינה מפעילה אמצעי אכיפה נגד השניים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ומשעה שהמשיבה ניהל את ההליך בפני וועדת הערר ואפילו חקר ה את בעלי המניות- לא ניתן להעלות טענה זו בדיעבד. לא זו אף זו, לטענת ב"כ המערערים, אף בערעור הנוכחי, למרות שה משיבה טענה בסעיף 80 לעיקרי הטיעון שלוועדה לא הייתה סמכות לדון בפ נייתם של בעלי המניות, הרי שטענתה הועלתה אגב אורחא, כאשר הלכה למעשה עתשיבה לדחות את הערעור ולהשאיר על כנה את החלטת וועדת הערר.

13.3 בסיכומיה המשלימים טענה ב"כ המשיבה, כי כבר בפני הערכאה קמא הבהירה המשיבה שמשעה שהחליטה על הגשת תביעה כספית נגד בעלי המניות, היא אינה פועלת לגביית החוב מהם בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ראה דברי ב"כ ה משיבה בפרוטוקול וועדת הערר מיום 15.11.2011). לדבריה, ברי ש המשיבה אינה יכולה לפעול בשני מישורים דהיינו גם בדרך של תביעה כספית וגם בדרך של פעולות אכיפה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. הלכה למעשה, מלבד הודעת דרישה שנשלחה בשנת 2004, לא ננקטו נגד בעלי המניות כל פעולות גבייה מכוח סעיף 8(ג) הנ"ל.
לטענת ב"כ המשיבה, משהוחלט שהדיון בפני וועדת הערר יהיה אך רק בשאלה המקדמית האם המערערים קיבלו את שומות הארנונה והאם הוגשו השגות במועד, היא חקרה את עדי החברה לצורך סתירת טענתם שהשגתם בשנת 2011 מהווה השגה שהוגשה במועד. בהמשך, כאשר בעלי המניות ביקשו להמשיך ולנהל הליכים בפני וועדת הערר במסגרת ערר נוסף שהוגש על ידם, דחתה וועדת הערר, לבקשת המשיבה, את בקשתם בקובעה שבהעדר הליכים לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אין מקום לנהל הליך מכוח סעיף 3(א)(4) לחוק הערר. לטענת ב"כ ה משיבה, קביעת וועדת הערר בנוגע לבעלי המניות הייתה רלוונטית רק במידה שהיה מתנהל כנגדם הליך לפי סעיף 8(ג) ואולם מקום שהליך זה לא התקיים בעניינם, אין לקביעות אלה נפקות ורלוונטיות ובית משפט זה אינו נדרש להכריע בהן.

13.4 על בסיס טענות הצדדים ניתן לקבוע כעובדה, כי במועד הגשת ההשגה והערר לא פעלה העירייה נגד בעלי המניות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. כך מסרה ב"כ המשיב בעיקרי הטיעון (פרק ט') וכך גם הרחיבה בסיכומיה המשלימים. דבריה אלה לא נסתרו בכל צורה שהיא על ידי המערערים. המערערים לא הניחו כל תשתית עובדתית שממנה ניתן ללמוד שמעבר למכתב הדרישה שהופנה לפרוימוביץ' בשנת 2004 כהתראה לפני נקיטת הליכים (ראה נספח 7 להודעת הערעור), העירייה פעלה אי פעם לגביית חוב הארנונה מבעלי המניות, ולמצער עשתה כן בתקופה הרלוונטית להגשת ההשגה והערר. מסקנה זו מתחייבת גם מעצם העובדה שבשנת 2010 הגישה העיריה תביעה כספית לבית משפט השלום על מנת שזה יכריע בשאלת חבותם של פרוימוביץ' ואזולאי. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, כמצוטט קודם, בא להקל על העירייה ולאפשר לה לגבות את חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה פרטית (וזאת, בהתקיים הנסיבות הקבועות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה), ואולם, מרגע שהעירייה בחרה להגיש נגד פרוימוביץ ואזולאי תביעה לבית המשפט, היא ויתרה בהכרח על אופציה זו. לא למיותר להדגיש, כי העירייה אינה חייבת להפעיל אמצעי גבייה בהתאם לסעיף 8(ג) אלא היא רק רשאית לעשות כן , והבחירה נתונה בידה. בכל מקרה, העיריה אינה יכולה לפעול בו זמנית בשני ה מישורים, דהיינו גם לפנות לבית המשפט ולבקש להוכיח בפניו כי יש לחייב את פרוימוביץ' ואזולאי בחובות החברה, ובה בעת לפעול כנגדם מינהלית לגביית אותו חוב. לא מצאתי בסיס לטענה, המשתמעת מטיעוני המערערים, כאילו העירייה "זנחה" את הליכי הגבייה לפי סעיף 8(ג) רק לאחר הדיון בערר הנוכחי ועובר לערר השני.

13.5 כאמור, המערערים מיקדו את עיקר טענתם בכך שב"כ המשיבה לא טענו בזמן אמת בפני ועדת הערר שהמשיבה אינה פועלת נגד בעלי המניות בהתאם לסעיף 8(ג) ובשתיקתם זו הם לא חלקו על סמכות הוועדה לדון בעניינם של בעלי המניות. לפיכך, לדעתם, אין מקום להעלות ולבחון עניין זה בדיעבד. לא אוכל להסכים את טענות אלה.
ראשית, עיון בפרוטוקולי הדיון בפני ועדת הערר מלמדים שהמשיבה טענה גם טענה לעניין העדר סמכות ועדת הערר להידרש ל"השגה" מטעם בעלי המניות. הטענה אומנם רשומה בפרוטוקול בצורה תמציתית ולאקונית, ולא מן הנמנע שהיא לא הובהרה וחודדה די הצורך, דהיינו, שלא הודגשה העובדה שהעירייה אינה פועלת לגביית החוב מבעלי המניות בהתאם לסעיף 8(ג), ואולם, אין בכך כדי לשנות. אפילו נקבל את טענת המערערים שהמשיבה שגתה בהתנהלותה ולא העלתה את הטענה בפני ועדת הערר, הרי שנקבע לא אחת בפסיקה שבעניינים שבסמכויתן להסכים, להתנות או לוותר, כנאמר:
"במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע וייקח. ואם הסכמה מפורשת אין בה כדי להעניק סמכות - ונזכור שסמכות היא אבן-הראשה- הסכמה מכללא והשתק ומניעות לא כל שכן שאין בכוחם להעניק סמכות. השתק ומניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות." (בגץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד מח(4) 591, 617 (1994).
וכן....
"כלל גדול הוא כי מקום בו נוטל בית משפט סמכות שאינה קנויה לו על פי דין, החלטתו היא כאין וכאפס ובטלה מעיקרה, וכל אימת שיידרשו לביצועו של פסק הדין, תהיה כל רשות שיפוטית מוסמכת להצהיר על בטלותו..." (ע"פ 476/78 ביטון נ' מ"י, פס' 6 לפסק הדין, 22.4.79).

בהינתן שפרוימוביץ' ואזולאי לא "חויבו בתשלום ארנונה" על ידי המשיבה, הם לא קנו זכות לפנות לוועדת הערר וזו לא קנתה סמכות לדון בעניינם. פרוימוביץ' ואזולאי לא היו רשאים להשיג על החוב וגם לא להגיש ערר. לא היה מקום שהוועדה אפילו תדון בשאלה המקדמית האם "ההשגה" מטעמם הוגשה בתוך התקופה הקבועה בחוק הערר , שהרי הם כלל לא היו זכאים, כאמור, להשיג על חוב הארנונה.
בהקשר זה לא למיותר לתמוה מדוע בכלל פנו פרוימוביץ' ואזולאי בהשגה (שהיא מראש מצומצמת אך ורק לברור השאלה אם הם בעלי השליטה בחברה), כאשר יכלו להתמודד עם שאלת חובתם לשאת בחיובי החברה במסגרת ההליך שהוגש והחל להתנהל בבית משפט השלום, תוך העלאת כל טענותיהם שם, לרבות שאלת מעמדם בחברה.

13.6 לסיכום עניינם של בעלי המניות, המסקנה היא שהחלטת וועדת הערר בהתייחס אליהם נית נה בהעדר סמכות לדון בפנייתם - ולכן אין לה נפקות. למיותר לומר שלא היה גם טעם וסיבה לתת אורכה למנהל הארנונה להשיב לפנייתם של פרוימוביץ' ואזולאי - החלטה שאותה, בין השאר, ת וקפים המערערים בפני. לאור מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון בטענותיהם של פרוימוביץ' ואזולאי בערעור הנוכחי, ולהעביר תחת שבט הביקורת את החלטת וועדת הערר בנוגע אליהם.

14. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שאני דוחה את הערעור על כל חלקיו, הן בנוגע חברה והן בנוגע ל פרוימוביץ' ולאזולאי.

המערערים ישלמו למשיב, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום. כל סכום שלא ישולם במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר עותק פסק הדין לצדדים.


מעורבים
תובע: מ - י.א.ד. בע"מ
נתבע: עירית תל-אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: