ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חיים זמיר נגד בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א :

בפני כבוד הרשמת - ה שופטת עינת רביד

מבקשים
(מערערים)

  1. חיים זמיר
  2. גילה זמיר

נגד

משיבים

בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ובמקביל בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו.
המבקשים (להלן: "המערערים") הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כבוד השופט מ. בן חיים) מיום 5.11.13 שניתן בת"א 167104/09 (להלן: " פסק הדין") במסגרתו נתקבלה בחלקה תביעת המערערים, שהוגשה במקור על סך של מיליון ₪, להשבה ו/או פיצוי מהמשיב (להלן: " הבנק"), כך שהבנק חויב לשלם למערערים סך של 381,651 ₪, המורכבים מהשבת הפרשי ריבית שנגבתה שלא כדין (344,171 ₪), מפיצוי בגין התנהלות הבנק בהליכי ההוצאה לפועל ונזק בלתי ממוני (14,486 ₪) ו מהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 23,000 ₪.
על פי חותמת בית המשפט המתנוססת על כתב הערעור, הוגש הערעור ביום 30.12.13. הדיון בערעור בפני הרכב נקבע ליום 31.12.14.
מהלך הגשת הבקשות ותמצית טענות הצדדים
בעיקרי הטיעון, שהגיש הבנק ביום 25.12.14 טען כטענה מקדמית, כי הערעור הוגש בניגוד למועדים הקבועים בתקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), משום שפסק הדין הומצא לידי ב"כ המערערים ביום 13.11.13 ומכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 28.12.13 ומאחר ומועד זה היה שבת, הרי הוא נדחה למחרת, 29.12.13, כך שהערעור, שהוגש ביום 30.12.13, הוגש באיחור של יום, מבלי לבקש הארכה. עוד ציין כי ביום 21.12.14 שלח לב"כ המערערים הודעה בהתאם לתקנה 449(א) לתקנות ובו העמידו על הליקויים בכתב הערעור תוך הדגשת פגם האיחור.
בתגובה הגיש ב"כ המערערים ביום 28.12.14 "הודעה לבית המשפט והודעות שונות" במסגרתה הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (להלן: "הבקשה להארכה"), אליה צירף תצהיר חתום על ידו ובו הצהיר, כי "ככל הזכור" לו פסה"ד לא התקבל ב- 13.11.13, אף שכך רשום באישור המסירה. לדבריו, החתימה על אישור המסירה נחזית להיות חתימתו, אך הוא לא היה במצפה רמון, מקום משרדו, בתאריך הנדון ואף לא יום למחרת (14.11.13). עוד הוא מציין כי המכתב הונח על שולחנו במשרדו ונפתח לראשונה ביום א' 17.11.13 שאז הוטבעה עליו חותמת "נתקבל" של המשרד. עוד הוא מציין בתצהירו, כי אינו יודע אם פתיחת המכתב והטבעת חותמת "התקבל" הייתה ביום קבלת פסק הדין "או אם הוא נתקבל קודם לכן והונח על שולחני רק ביום א' כאמור." עוד הצהיר: " למיטב הבנתי, ספירת הימים שבין קבלת פסה"ד להגשתו של הערעור, נעשתה על סמך החותמת ומשום כך נספרו הימים מה- 17.11.14 ואילך ולא קודם לכן.", והספירה ממועד זה נעשתה על ידו בתום לב ובידיים נקיות ועל פי ספירתו הוא אף הקדים ביומיים את הגשת הערעור. עוד הצהיר כי המועד המדויק להמצאת פסק הדין נדון עוד בדצמבר 2013 בינו לבין עו"ד נאמן, ב"כ הקודם של הבנק, אך הדיון הסתיים בלא מסקנות מיוחדות ובלא הסתייגויות מצד הבנק ולכן סבר שניתן לשים את "הנושא מאחורי גווינו", כדבריו, ולא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. עוד נטען כי הבנק העלה את טענת האיחור זמן רב לאחר הגשת הערעור, כשנה לאחר ההגשה , ובשל שיהוי זה מתקשה ב"כ המערערים לשחזר את האירועים הקשורים בקבלת פסק הדין. עוד הם טוענים כי נאמר לב"כ הבנק כבר עם קבלת פסק הדין כי ברצונם של המערערים להגיש ערעור. טענה נוספת היא כי ב"כ הבנק הקודם לא ציין את נושא האיחור למרות שהגיש בקשה לדחיית מועד הדיון. עוד הם טוענים כי לערעור סיכוי טוב להצליח והוא מעלה שאלות שיש להן אינטרס ציבורי.
ביום הדיון (31.12.14) נדון נושא האיחור בפני ההרכב, כך שכל צד טען את טענותיו וכבוד ההרכב החליט, כי בשל הגשת הבקשה לדחיית הערעור בשל האיחור רק בסמוך למועד הדיון ולא מייד עם הגשת הערעור, הרי שאין מנוס מהכרעה בסוגיה זו טרם הדיון בערעור ובמיוחד כאשר הבנק טען כי הוא שוקל הגשת ערעור שכנגד ככל שתתקבל הבקשה להארכת מועד. אשר לערעור שכנגד נדרש הבנק בתגובתו להודיע אם בכוונתו להגיש ערעור שכנגד במקרה שתתקבל בקשת המערערים להארכת מועד ולנמק מדוע רשאי לעשות זאת. כבוד ההרכב העביר את ההחלטה בנושא האיחור לידי כרשמת, על מנת לאפשר ערכאה נוספת במקרה שצד יבקש לערער על החלטתי. כמו כן קבע כבוד ההרכב את סדר הזמנים להגשת התגובות.
ביום 29.1.15 הגיש הבנק תגובה לבקשה להארכה ובה ציין , כי חוסר תום לב הוא לכתוב , כי אין המערערים בטוחים שאיחרו בהגשת הערעור, ועזות מצח היא לבוא בטרוניה לבנק על כך שהעלה את הנושא רק עתה. עוד טוען הבנק, כי על פי הרישום ב"נט המשפט" פסק הדין הומצא לב"כ המערערים ביום 13.11.13, ובכוונת מכוון לא נרשם מועד המצאת פסק הדין בכתב הערעור וזאת על מנת שמזכירות בית המשפט לא תסרב לקבל את הערעור. עוד הוא טוען כי על פי הפסיקה רשאי משיב לערעור להעלות טענה זו של איחור גם "בהפתעה". לטענתו, המערער ים טוען בעלמא כי הבנק ידע על כוונת המערערים להגיש ערעור אך אמירה זו לא לוותה בתצהיר וההפך הוא הנכון, שמהמועד שהבנק הבין כי הערעור הוגש באיחור היו לו ציפיות כי ידחה על הסף. לטענת הבנק, טענה בדבר טעות בספירת המועדים אינה מהווה טעם מיוחד כנדרש להארכת מועד הקבוע בחיקוק. עוד טוען הבנק כי גם איחור של יום אחד – איחור הוא וטעם מיוחד צריך להיות "נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין" שאין הדבר כך בדיון זה.
עוד הודיע הבנק כי היה ותתקבל הבקשה להארכת מועד בכוונתו להגיש ערעור שכנגד על פסק הדין. בעניין זה טען כי תקנה 434 לתקנות מקנה לו זכות להגיש ערעור שכנגד בתוך 30 יום מהיום שהומצא לו כתב הערעור והכוונה להמצאת כתב ערעור שהוגש כדין וערעור שהוגש באיחור לא הוגש כדין. מכאן שרק אם תאושר הארכת המועד יתחיל מניין הימים להגשת הערעור שכנגד.
המערערים השיבו לתגובת הבנק לעניין בקשת ההארכה ואף הגיבו לעניין הערעור שכנגד. לטענתם אין הם זוכרים מתי התקבל פסק הדין ואין אפשרות לתקן מצב זה לאחר שנה. את "הטעם המיוחד" מוצאים המערערים ב"מכלול עובדות רלוונטיות בצוותא חדא" ולא בעובדה אחת. המערערים טענו כי הפסיקה מתייחסת לאיחור קל באופן שונה מאיחור משמעותי; העובדה שמדובר באיחור בתום לב גם היא חשובה; אשר לסוגיית ההסתמכות – הבנק לא הסתמך על סופיות הדיון, עובדה שבמשך שנה ועד שהוחלף עורך הדין לא העלה טענה זו. באשר לסוגיית הערעור שכנגד הרי ש"בלא להתעמק בשאלות הקשורות לעניין זה... הם לא יתנגדו למתן אישור הדדי להארכת מועדים להגשת הערעור שכנגד, אם בכך יתנה כבוד ביהמ"ש את האישור להארכת המועד."
תמצית פסק הדין
המערערים ערבו כלפי הבנק לחובות עסק שהיה בבעלותם ובמסגרת ערבותם שיעבדו במשכנתא ללא הגבלה בסכום את ביתם לבנק. בשנות התשעים נקלע העסק לקשיים, הבנק הגביל את חשבונותיו, ביום 22.4.03 ביטל את מסגרות האשראי ולאחר מכן נקט הליכים למימוש המשכנתא. הבית נמכר והמערערים הגישו תביעה להשבה ולפיצוי בשל התנהלות הבנק בנושאים שונים.
בית משפט השלום העמיד ארבע פלוגתאות עיקריות להכרעה: שיעור הריבית שגבה הבנק על יתרות החובה; התנהלות הבנק בהליכי מימוש המשכנתא; התערבות הבנק בהליכי מו"מ עם רוכשי הבית; התנהלות הבנק בסוגיית שכר הטרחה בהוצאה לפועל.
באשר לשיעור הריבית שגבה הבנק טענו המערערים, כי בתקופה שבה ביטל הבנק את מסגרות האשראי בחשבונות, הוא גבה מהם ריבית שלא כדין. בית המשפט קיבל את טענתם משום שלא מצא בהסכמים שבין הצדדים התייחסות לסיטואציה של ביטול מסגרות האשראי בחשבון ולאחר שבחן את הודעות הבנק למערערים ואת ההודעות שפרסם ברבים בדבר שיעור ה"ריבית בגין יתרות חובה בחשבונות ללא מסגרת אשראי" קבע כי אין בנמצא הודעה ספציפית שנשלחה למערערים, אולם ראה בהודעה שפורסמה ברבים החל מיום 27.1.06 כהודעה בדבר שיעור "הריבית הגבוהה", כפי שהוגדרה בפסק הדין, ולכן יכול היה לחייב בריבית הגבוהה רק מאותו מועד. לפיכך קבע כי יוחזרו למערערים הפרשי הריבית בין התאריכים 22.4.03 ל- 1.2.06.
באשר להתנהלות הבנק בהליכי מימוש המשכנתא, טענו המערערים כי הבנק נקט בהליכי הוצל"פ ללא כל צורך ומשיקולים בלתי עניינים משום שהמערערים העמידו את הבית למכירה כבר בחודש יולי 2007. בית המשפט לאחר ניתוח הראיות קבע כי הוא "דוחה את טענתו המיתממת של התובע לפיה פתיחת הליכי המימוש על ידי הבנק הייתה מיותרת." אשר לטענת המערערים כי הבית נמכר ב- 60,000 דולר פחות מערכו האמיתי בשל לחץ שהפעיל הבנק למכירה מהירה, קבע בית המשפט, לאחר ששמע את השמאים שהביאו הצדדים ואת רוכשי הבית כי המחיר הוא מחיר הוגן ולכן לא הוכח נזק וכן לא הוכח כי לחץ הבנק הביא להפחתת הסכום שהתקבל.
באשר להתערבות הבנק בהליכי המו"מ עם הרוכשים, אשר המערערים טענו כי הקשה על העסקה בתיקונים שביקש להכניס להסכם המכר ובהשהיה של מכתב כוונות שיאפשר לרוכשים לקחת משכנתא, הרי שבית המשפט לאחר ששמע את העדים מצא כי אין להטיל בבנק דופי של התנכלות למערערים או ניסיון לטרפד את העסקה.
באשר לסוגיית שכר הטרחה בהוצאה לפועל, הרי שלאחר ששכר הטרחה שנפסק לב"כ הבנק בסך של 92,000 ₪ הופחת בהסכמה לשכר של 10,000 ₪ הוחזר הסכום על ידי הבנק למערערים רק לאחר שנה שלמה ועל כך פוצו בפסק הדין בשיעור הריבית.
עוד נפסק בשתי סוגיות. האחת, כי גם לאחר העברת סכום יתרת שכר הטרחה מהוצאה לפועל לחשבון עדיין נותר זה ביתרת חובה ולטענת הבנק מדובר בהפרשים של שכר טרחה והוצאות שהוציא הבנק. בית המשפט קבע כי על הבנק היה לפרט את ההוצאות, אולם לא יכול היה לחייב את הבנק ברכיב זה כיוון שהמערערים לא הוכיחו כי יתרות החוב בחשבונותיהם מורכבות מריביות שנצברו על החזר הסכום. השנייה, תביעה לנזק שאינו ממוני שבו קבע בית המשפט כי על הבנק לשלם למערערים סך של 7,500 ₪ וזאת משום משלוח מכתב רשלני לכתובת בלתי רלוונטית של אביו של המערער וכן בשל הימנעות מגילוי פרטי החיוב בהוצאות משפט.
דיון והכרעה
תקנה 397 לתקנות קובעת כדלקמן:
"המועד להגשת ערעור בזכות - המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור."
ככל שחלף המועד להגשת הערעור על פסק הדין/ההחלטה, על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולפרט "טעם מיוחד" כמתחייב על פי תקנה 528 לתקנות.
תקנה 528 לתקנות מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור.
מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו".
בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד", כאשר האיחור נגרם בגלל נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין. אולם, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.
במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל גם למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד. ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל הוא על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של כבוד השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח' פ"ד לה(1) 376, 377).
טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו, ולצד מידת האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד, יש לתת הדעת למכלול שיקולים, ובהם:
פרק הזמן של האיחור;
מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור;
מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור;
סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חזקים יותר, כך יטה בית המשפט להאריך את המועד, חרף האיחור בהגשתו, ולהיפך.
כן הובהר כי אין המדובר ברשימה סגורה וכי השאלה תבחן תמיד על פי מכלול נסיבות העניין (ראו בש"א 10225/07 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל, 3.1.08).
מן הכלל אל הפרט
לאחר ששקלתי את הבקשה, עיינתי בתגובה ובתשובה לתגובה, וכן עיינתי בפסק הדין ובנימוקי הערעור, מצאתי להיעתר לבקשה וליתן למבקש ארכה של יום להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל. להלן אנמק תוך התייחסות לשיקולים המנויים לעיל.
במקרה זה מדובר בפרק הזמן הקצר ביותר של איחור – יום אחד. אמנם גם המערערים אינם חולקים כי גם איחור בן יום אחד- איחור הוא וטעון תירוץ וצידוק, והטעם לכך הוא "עם תום התקופה להגשת ערעור הופך פסק הדין לסופי, והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו" (ראו בש"א 795/96 מריו לזניק בע"מ נ' יצחקי פ"ד מט (5) 291, 17.3.96) ובכל זאת בבואנו לשקלל את הדברים, הרי ש"הנטייה להאריך את המועד פוחתת ככל שהאיחור גדול יותר" (בש"א 1461/12 בן דוד נ' נחמיאס, 20.2.12) ולהפך. במקרה שבפנינו יש אם כך לומר כי על בסיס השיקול של פרק זמן האיחור, הנטייה להאריך את המועד גדלה.
הטעם שהוצג לאיחור על ידי ב"כ המערערים הוא, כי החתימה על אישור המסירה ביום 13.11.13 אמנם נחזית להיות חתימתו, אך הוא לא היה במצפה רמון, מקום משרדו, בתאריך הנדון ואף לא יום למחרת (14.11.13), ולכן , לדעתו , המכתב הונח על שולחנו במשרדו ונפתח לראשונה ביום א' 17.11.13 שאז הוטבעה עליו חותמת "נתקבל" של המשרד ומאותו יום נספר מניין הימים. לעניין זה ציין כבוד השופט בועז אוקון בהיותו רשם בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט (15.3.01) כי "טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה" (ע"א 8547/96 א. אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין)". וראו גם בספרם של בן נון וחבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית,התשע"ג-2012 בעמ' 170 (להלן: "ספר הערעור האזרחי"). עוד מצוין בספר הערעור האזרחי, כי טעות ביחס למצב המשפטי או העובדתי יכול להוות "טעם מיוחד" ובלבד שהטעות אינה מובנת מאליה או כזו הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית שכל הגשה של כתב טענות מחוייבת בה. וכך במקרה שבפני נראה כי אכן טעה ב"כ המערערים, כאשר לא הקפיד כי חותמת המשרד תציין את התאריך המדויק בו חתם על אישור מסירת פסק הדין, אולם על פי גישת כבוד השופט אוקון ואחרים, טעות , ואפילו יש בה משום רשלנות , אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד ובלבד שבעל דין מבאר כיצד קרתה התקלה. אוסיף, כי לא נראה כי היה במקרה זה זלזול במועדים שנקבעו בדין או בבית המשפט. עוד ניתן להביא את דבריו של כבוד השופט דנציגר הקובע בבע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית :
"גישה זו עולה בקנה אחד עם העקרון עליו עמדתי לאחרונה ברע"א 3522/10 גני עינב (בניה מעולה) בע"מ נ' יאיר בן דוד (לא פורסם, 6.3.2012) לפיו על בתי המשפט להעדיף את בירור המחלוקות בין בעלי הדין לגופן תוך הימנעות מגרימת תוצאות בלתי הפיכות אך בשל מחדליהם הדיוניים של באי כוח הצדדים כל אימת שאלו לא נגרמו בזדון. עם מחדלים אלו ניתן לעיתים להתמודד בכלים פוגעניים פחות, למשל באמצעות השתת הוצאות ובמקרים המתאימים אף הוצאות אישיות המושתות על עורך הדין (שם, פסקאות 25 ו-27)."
מידת ההסתמכות של הבנק על האיחור היא לטעמי קטנה ביותר. ראשית, בשל חלוף יום אחד בלבד של איחור, שלמרות שכבר נקבע כאמור, שגם איחור של יום יוצר ההסתמכות, הרי שזו בוודאי אינה ארוכה או משמעותית. יתר על כן, בנסיבות תיק זה, בהן השתהה הבנק בטענתו כי הערעור הוגש באיחור במשך כמעט שנה שלמה יש משום שיהוי מצידו הפוגע בצד השני, כיוון שב"כ המערערים טוען במידה של צדק, שלו היה הבנק פונה אליו בסמוך להגשת הערעור יכול היה ביתר קלות לברר את נסיבות החתמת אישור המסירה והטבעת חותמת התאריך של משרד עורכי הדין על פסק הדין. לעניין זה אציין, כי ב"כ הקודם של הבנק פנה לבית המשפט בבקשה לדחות את מועד הדיון ביום 1.12.14 ולא ציין דבר לעניין טענה אפשרית לאיחור בהגשת הערעור. נראה, כי למרות שפסק דין בע"א 691/88 אגרביה נ' אגרביה, פ"ד מד(4) 265, קבע, כי ניתן להפתיע בטענה זו של איחור, הרי שמדובר בדרך שאין מן הראוי לילך בה. הן מטעמים של הסתמכות המערערים , שהמשיבים סברו וקבלו את מועד הגשת הערעור, דבר שעלול לפגוע ביכולתם להגיש מסמכים לתמיכה בבקשתם להארכת מועד הערעור או להוכחת מועד ההמצאה, והן מטעמי חוסר יעילות מערכתי, כפי שמקרה זה מלמדנו, שנקבע דיון בערעור בפני הרכב, אולם זה לא יכול היה לשמוע דיון לגופו, ולו רק משום שטענת האיחור נטענה בסמוך לדיון עצמו ולא מיד עם הגשת הערעור, כפי שראוי היה. לטעמי התנהלות כזו של שיהוי במשך שנה לעומת איחור בן יום בהגשת הערעור יוצרת איזון מסוים בין הצדדים המסייע למערערים. אגב, יש לציין, כי בכל הנוגע לטענת איחור בהגשת בקשת רשות ערעור יש לטעון אותה כבר בשלב הדיון בבקשת רשות הערעור , כאשר לאחר מכן יראוה את המשיב כמוותר על הטענה (ספר הערעור האזרחי, עמ' 192, המפנה לע"א 534/59 כהן נ' כהן פ"ד יד, 1415 (1960).
אשר לסיכוייו הלכאוריים של ההליך, הרי שמקריאת פסק הדין ונימוקי הערעור עולה כי סיכוייו, לטעמי, אינם מן הגבוהים, משום שמרבית הכרעות בית משפט השלום נעשו על בסיס ראיות ושמיעת העדים ורק נושא הריבית, שבגינו נפסק לתובעים חלק מתביעתם, גם בית משפט השלום מגדירו כסוגיה משפטית-פרשנית (סעיף 1.8 לפסק הדין). יחד עם זאת, לא הייתי מגדירה את סיכויי הערעור כ"קלושים". ועוד, למרות שסיכויי הערעור אינם גבוהים, הרי שיש מקום להתחשב כי עסקינן בערעור בזכות (לא בקשת רשות ערעור), שמשמע ו כי כעקרון יש לבעל הדין זכות כי פסק הדין יבחן ולו פעם אחת גם על ידי ערכאת ערעור.
לאחר שסקרתי את השיקולים הקיימים בתיק זה, הרי שאני סבורה כי מכלול השיקולים והצורך שלא לנעול את שערי הערעור בפני המ ערערים מחייב לאפשר למערער ים הארכה בת יום אחד בהגשת הערעור.
לא נעלם מעיני פסק הדין בעניין סייג (בש"א 15477/08 ע"א 3280/06 המועצה לייצור צמחים ולשיווקם נ' אורי סייג, 13.11.08). אציין כי לטעמי, שונה המקרה שבפני באופן מהותי בכך שהמערערים במקרה סייג כלל לא הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ולא ניסו להראות "טעם מיוחד" להארכת המועד, ולכן מרגע שנכשלו בהוכחת המועד שבו קבלו את פסק הדין נסתם הגולל על הערעור מטעמם .
ערעור שכנגד
הבנק טען שאם יוארך המועד להגשת ערעור הרי שתקום לו זכות להגשת ערעור שכנגד, כיוון שעד להחלטה המאריכה את המועד להגשת הערעור אין ערעור כדין ולכן לא החל מניין הימים להגשת ערעור שכנגד.
ב"כ המערערים הודיע כי לא יתנגד להגשת ערעור שכנגד.
נראה כי בנסיבות אלה, יש מקום לאפשר לבנק להגיש ערעור שכנגד.
סוף דבר
הבקשה להארכת מועד של יום אחד- מתקבלת.
הבנק רשאי להגיש ערעור שכנגד עד ליום 24.3.15.
איני עושה צו להוצאות.

ההחלטה ניתנה על ידי בשבתי כרשמת.

ניתנה היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חיים זמיר
נתבע: בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א
שופט :
עורכי דין: