ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרדכי ברנס נגד כלכלית ירושלים בע"מ :

בפני כבוד הרשם הבכיר אופיר יחזקאל

התובע

מרדכי ברנס

נגד

הנתבעת

כלכלית ירושלים בע"מ

פסק דין

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת לפיצוי בסך של 3,000 ₪.

עניינה של התביעה בהדבקת מדבקה על רכבו של התובע, אשר התריעה בתובע כי הנו חונה במקום אסור, ובנזקים נטענים, שאותם העריך התובע בסך של אלפי שקלים, שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מכך. נזקים אלה כוללים, לטענת התובע " השחתת רכבו של התובע" וכן " גרימת סיכון בטיחותי לתובע והשבתת הרכב לעבודה".

ביום 30.4.2014 נכנס התובע עם רכבו לחניון הנתבעת ברחוב כנפי נשרים בירושלים. לדברי התובע, הוא נכנס לחניון על מנת להחנות בו את רכבו – ג'יפ מסוג " דיסקברי 4" – לצורך " סידור קצר" שביקש להשלים בבניין סמוך. לאחר דקות ארוכות שבהן חיפש התובע, לדבריו, חנייה בחניון ( במעמד הדיון שהתקיים בתביעה התברר כי מדובר בחמש דקות), ולא איתר מקום חנייה מוסדר, החליט התובע להחנות את רכבו לצד עמדת התשלום של החניון. אין חולק כי מדובר במקום שנועד להחניית כלי רכב העומדים לעזוב את החניון בלבד, על מנת שנהגיהם יוכלו לשלם עבור החנייה ביציאה מהחניון, וכי התובע לא אמור היה להחנות את רכבו במקום זה. לאחר שהחנה את רכבו, עזב התובע את החניון, וחזר אליו כעבור זמן קצר, עם השלמת ה"סידור" האמור. עם חזרתו לרכב גילה התובע כי הודבקה מדבקה על חלון שמשת הנהג ( שמשה שמאלית-קדמית), שבה נרשם " הנך חונה במקום אסור לחנייה ומפריע לתנועה". לטענת התובע, הוא ניסה להסיר את המדבקה במקום, אך לא הצליח בכך, וזאת הואיל ו"המדבקה יוצרה עם דבק חזק במיוחד שבלתי אפשרי להסירו ביד או עם מים באופן פשוט". לדברי התובע, בשלב זה הוא נסע עם רכבו, בנסיעה איטית, לביתו שבמבשרת ציון, על מנת להסיר את המדבקה, שכן כל עוד הייתה המדבקה מודבקת על הרכב, היה הרכב, המשמש את התובע כרכב סיור לצרכי עבודתו כמורה דרך, מושבת מעבודה. התובע טען, כי הסרת המדבקה ערכה 40 דקות והצריכה שימוש בזרנוק מים, כאשר גם לאחר שהוסרה, סימנים ממנה נותרו על הרכב במשך זמן רב, וזאת הואיל והמדבקה יוצרה " ללא ספק" עם דבר חזק במיוחד, שנועד להסב קשיים בעת הסרתה.

בעקבות האירוע האמור כתב התובע מכתב לנתבעת ובו דרש פיצוי בסך של 1,500 ₪, בגין " פגיעה ברכב שלי ויצירת מפגע בטיחותי שסיכן את חיי". הנתבעת מצדה השיבה למכתב זה, תשובה שבה נאמר, כי בניגוד לדברי התובע, החניון לא היה מלא בעת שחנה התובע במקום אסור, אלא בתפוסה של שני שלישים בלבד ( בחניון 550 מקומות חנייה, כך שנותרו מקומות פנויים רבים); כי נהג הנכנס לחניון ואינו מוצא מקום חנייה פנוי, רשאי לעזוב את החניון מבלי שייגבה ממנו תשלום; כי לצערה קיימת תופעה של נהגים המחנים את רכביהם בחניון במקומות אסורים לחנייה; כי היא נאלצת להתמודד עם תופעה זו בדרכים החוקיות העומדות לרשותה; כי הדבקת המדבקה אינה מנוגדת לחוק – והצעת חוק שנועדה לאסור על כך נדחתה; כי המדבקה יוצרה כך שלא תגרום לנזק כלשהו לכלי הרכב שעליהם היא מודבקת; וכי לו היה התובע חונה כדין, הייתה אי הנעימות נמנעת.

בעקבות דחיית דרישת התובע לפיצוי, הגיש התובע את התביעה הנוכחית. בתביעה פירט התובע את האמור לעיל וטען כי הדבקת המדבקה מהווה " היזק בזדון" לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עוד טען התובע, כי הנתבעת כשלה בתפקידה כמנהלת החניון, שכן במקום להשקיע משאבים בעובד ש"משחית" כלי רכב, היה עליה להשקיע בעובד המכוון את כלי הרכב הנכנסים לחניון למקומות פנויים. בנוסף טען התובע, כי במקום להדביק את המדבקה יכולה הייתה הנתבעת להתקשר למספר הטלפון שלו, המוצג על הרכב, ולבקש ממנו להזיזו; כי הסרת המדבקה הייתה קשה ומסובכת; כי המדבקה גרמה לו לסיכון בטיחותי והשביתה את הרכב; וכי לפיכך הוא זכאי, כאמור, לפיצוי מהנתבעת, בסך של 3,000 ש"ח. בכתב ההגנה מטעמה הכחישה הנתבעת את טענות התובע וחזרה על טענותיה שלעיל.

בדיון שהתקיים בתביעה, חזרו הצדדים על טענותיהם האמורות. התובע הודה כי לא פעל כשורה כשחנה במקום שנועד למשלמים ביציאה מהחניון, אך טען כי תגובת הנתבעת הייתה לא פרופורציונית, וכי מדובר, נוכח עיסוקו כמורה דרך, והואיל והוא גם משמש יו"ר אגודה המאגדת עוסקים בתחום, בסוגיה עקרונית עבורו. לעומת זאת, ציינה הנתבעת כי למעשה אין לה דרך פעולה אחרת על מנת להתמודד עם נהגים החונים במקום אסור וכי שימוש שעשתה בעבר לצורך זה ב"פלאיירים" שאינם נדבקים, הסתיים בכך שאלה נזרקו על רצפת החניון.

מעבר לטענות ההדדיות האמורות, הציג נציג הנתבעת סרטון המתעד הסרת מדבקה, זהה לזו שהודבקה על רכב התובע, משמשת רכב. בסרטון מוסרת המדבקה תוך דקה ו-46 שניות, באמצעות שימוש במים חמים וסמרטוט, ומבלי שמושקע בדבר מאמץ מיוחד. למען הסר ספק יובהר, כי נציג הנתבעת העיד, כי הוא עצמו ביצע את הפעולה המתועדת בסרטון, וכי עדות זו הייתה אמינה בעיני ( ולמעשה גם התובע לא חלק עליה ולא העלה כל טענה בנוגע לאוטנטיות של הסרטון האמור).

לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

ראשית, התובע לא הוכיח את נזקיו הנטענים, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

התובע לא הוכיח כי המדבקה " השחיתה", כלשונו, את רכבו ולא הוכיח כי גרמה לרכב נזק כלשהו. ההפך הוא הנכון – דומה כי למעשה אין חולק כי המדבקה הוסרה מבלי שגרמה לנזק כלשהו לרכב. התובע גם לא הוכיח כי כתוצאה מהדבקת המדבקה נגרם לו סיכון בטיחותי, או הפסד הכנסה, או טרדה של ממש, וככל שאכן נגרמו לו נזקים מעין אלה, הרי שנגרמו הואיל והתובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק. התובע יכול היה, למשל, לגשת לחנות הקרובה לחניון, להצטייד במים וסמרטוט ( כאשר גם השגת מים חמים אינה בגדר משימה בלתי אפשרית במיוחד בהתחשב במיקום החניון) ואז להסיר את המדבקה ( פעולה האורכת כאמור דקה וארבעים ושש שניות) ולהמשיך בענייניו ( לרבות כל עבודה שהיה עליו לבצע באותה עת באמצעות רכבו). לחילופין, יכול היה התובע לנסוע עם רכבו, כשהחלון פתוח, עד למקום הימצאותם הקרוב ביותר של סמרטוט ומים חמים ואז להסיר את המדבקה ולפנות לעיסוקיו. מדובר, לכל היותר, בנסיעה של מספר דקות, ברחוב הסמוך לחניון, כך שאין מדובר בסיכון בטיחותי כלשהו, או בעילה להפסד הכנסה כלשהי ( הפסד שגם לא פורט וממילא לא הוכח). בנוסף, הסרטון שהוצג העמיד בספק את גרסת התובע ביחס למאמצים הרבים (40 דקות של שימוש בזרנוק) שלדבריו נדרשו ממנו לצורך הסרת המדבקה, כאשר גם מאמצים אלה ( עבודה נטענת של 40 דקות) אינם בגדר נזק שיש בו כדי להצדיק תביעה בסך של אלפי שקלים.

ודוק, יתכן כי המדבקה אכן גרמה טרדה מסוימת לתובע, או הרגיזה אותו, אך אין מדובר, כאמור, בנזק ממשי, וגם אין מדובר, לטעמי, בטרדה העולה על זו שגרם התובע לנתבעת בכך שהחנה את רכבו במקום אסור בחניון הנתבעת ויצר הפרעה לכלי הרכב המבקשים לעזוב את החניון.

מעבר לאמור לעיל, והואיל והמדבקה לא גרמה נזק לרכבו של התובע, לא כל שכן הרסה אותו, הרי שבניגוד לטענת התובע, אין מדובר ב"היזק בזדון" לפי סעיף 452 לחוק העונשין, שעניינו בפגיעה מודעת ברכוש או בהריסתו, והתובע לא הצביע על מקור חוקי אחר כלשהו לקיומו של איסור על הדבקת המדבקה.

נוכח האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

טוב יעשה התובע – אשר כאמור ציין כי נוכח עיסוקיו מדובר בסוגיה עקרונית עבורו – אם יקפיד, במיוחד נוכח עיסוקיו האמורים, על החניית רכבו בהתאם לחוק.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 750 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרדכי ברנס
נתבע: כלכלית ירושלים בע"מ
שופט :
עורכי דין: