ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יובל אברהם נגד בנק המזרחי טפחות בע"מ :

בפני כבוד השופט יאיר דלוגין

תובע

יובל אברהם

נגד

נתבע

בנק המזרחי טפחות בע"מ
ע"י עו"ד נתנאל יוסף

פסק דין

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.
רקע
חברת אוגדן מערכות ישום ופיתוח (1987) בע"מ (להלן – "אוגדן"), הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה חברה ציבורית בבעלות חברת לונג השקעות בע"מ (41%), התובע (23%) והציבור (36%). התובע היה מנהל, דירקטור ובעל מניות באוגדן. בעלי השליטה באוגדן היו מר טל ייגרמן ומר דוד מאיר. אוגדן פתחה חשבון בנק אצל הנתבע בשנת 1994. במקביל, חתמו התובע ולונג ביום 24.5.94 ו-29.5.94 בהתאמה, על ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב של אוגדן כלפי הבנק. הערבות הוגבלה לסכום של 200,000 ₪ הצמודה למדד המחירים לצרכן.
בשנת 1995 נקלעה אוגדן לקשיים כספיים חמורים וחדלה מפירעון חובותיה לנתבע (להלן – "הבנק"). לפיכך, הבנק הגיש כנגד אוגדן תביעה לתשלום החוב שעמד נכון ליום 2.1.96 על סכום של 956,127 ₪ (ת.א. 11016/96).
לפי טענת הבנק, התובע וייגרמן פעלו בזמנו ובעקבות הגשת התביעה, לקבלת מימון חוץ בנקאי מאיש העסקים צבי גניס ותוך כך ביקשו מהבנק לשחרר את השעבוד השוטף שהיה קיים באותה עת על נכסי אוגדן לטובת הבנק. על רקע הגשת התביעה ועל רקע עובדות אלה, נחתם ביום 22.1.96 הסדר פשרה בין הבנק ולבין אוגדן במסגרת תביעת הבנק בת.א. 11016/96 הנ"ל.
לפי הסדר זה, נקבע כי סכום של 55,000$ שעוקל אצל צד ג' יועבר לבנק וכי לאבטחת העברת סכום זה אוגדן תפקיד שיקים דחויים בבנק המשוכים על ידי חברה מצרפת ויירשם שעבוד לטובת הבנק על שיקים אלה. עוד נקבע כי סכום של 108,000 ₪ ישולמו במעמד חתימת ההסכם, כי סכום של 280,000 פרנקים צרפתיים ישולמו גם הם במעמד חתימת ההסכם וכי יתרת החוב, תשולם בתשלומים רבעוניים של 200,000 פרנקים צרפתיים, עד לסילוק מלוא החוב לפי ספרי הבנק. עוד נקבע בהסכם כי לאבטחת התשלומים שעל אוגדן לשלם לפי ההסדר, יירשמו שורה של שעבודים כמפורט בסעיף 3 להסדר. כמו כן, נקבע כי לאחר פירעון בפועל של התשלומים בסך של 108,000 ₪ ו-280,000 פרנקים צרפתיים ורישום כל השעבודים הספציפיים שפורטו בסעיף 3, ימסור הבנק לאוגדן את הסכמתו לביטול השעבוד הצף. כן נקבע כי אם לא תעמוד אוגדן בהסדר, יהיה הבנק רשאי לפעול לגביית מלוא החוב ולרבות על ידי מימוש ערבויות שהיו קיימות לטובת הבנק.
ההסדר הנ"ל נחתם על ידי אוגדן, ייגרמן חתם כערב להסדר ואילו התובע ולונג הצהירו בשולי ההסכם כי ידוע וברור להם שאין באמור בהסכם כדי לפגוע בכך דרך שהיא בערבות המוגבלת שנחתמה על ידם לטובת הבנק לפירעון חובות אוגדן לבנק וכי במידה ואוגדן לא תעמוד בהתחייבויותיה לפי ההסדר, יהיה רשאי הבנק לנקוט בהליכים לפירעון החוב, לרבות כנגדם ובגין ערבותם.
לטענת הבנק, ההסדר הופר מיד על ידי אוגדן, לא שולם דבר, כאשר אף התברר כי החברות בצרפת נתונות בקשיים. על רקע עובדות אלה ועל רקע העובדה שכל הנכסים של אוגדן היו משועבדים כבר בשעבודים ספציפיים לאחרים, הסכים הבנק להקדים את שחרור השעבוד השוטף כנגד תשלום סכום של 400,000 ₪, כאשר לאחר קבלת המימון מגניס תוכל אוגדן לשלם לבנק את יתרת החוב לפי התשלומים שנקבעו בהסכם.
דא עקא, הבנק טוען כי הסתבר לו בדיעבד כי ייגרמן הונה את הבנק ואת אוגדן (הבנק מפנה בעניין זה לת"פ 4546/99, שבו ניתנה הכרעת הדין בעניינם של ייגרמן, דוד מאיר וברוך ייגרמן), בכך שהציג להם מצג שווא, כאילו השעבוד השוטף יסלול את הדרך לקבלת מימון מאת גניס, בעוד אשר עוד קודם לחתימת ההסדר עם הבנק, סיכם ייגרמן עם גניס על העברת המימון ובהתאם לכך קיבל כבר ביום 21.1.96, יום לפני חתימת ההסדר עם הבנק, שיק בסך של 400,000 ₪ וביום למחרת ההסדר עם הבנק, יום 23.1.96, שיק בסך של 1,473,800 ₪.
הבנק טוען כי בעוד הסכום של 400,000 ₪ אכן הועבר לבנק כמוסכם, הסכום הנוסף לא שימש לצורך ביצוע יתרת התשלומים לפי ההסדר ואף לא הועבר לקופת קופת אוגדן, אלא שימש לסילוק חובותיה של חברת לונג.
נוכח האמור לעיל, אוגדן לא עמדה בביצוע יתרת התשלומים לפי ההסדר עם הבנק. עקב כך, הבנק הגיש ביום 19.6.96 תביעה כספית כנגד התובע וכנגד חברת לונג, אשר ערבותם המוגבלת לחובות אוגדן, עמדה אז על סכום של 264,480 ₪ (כשחוב אוגדן עמד על 501,981 ₪). במקביל, הגיש הבנק בקשה לעיקול זמני על נכסי התובע.
ביום 1.7.96 בוצעה מסירה של כתב התביעה ושל צו העיקול לידי התובע. לפי טענת הבנק, התובע לא טרח להגיש בקשת רשות להגן ואף יצא לחו"ל, לא לפני שפנה בבקשה לביטול העיקולים.
רק ביום 4.9.96, וכחודשיים לאחר מסירת התביעה לתובע, פנה בא כוח התובע, עו"ד ריבלין, במכתב אל באת כוח הבנק, עו"ד רחל ברכה, בבקשה למתן ארכה להגשת בקשת הרשות להגן עד 15.10.96.
במכתב התשובה של באת כוח הבנק מיום 8.9.96, דחתה היא את בקשתו של עו"ד ריבלין בטענה כי התביעה נמסרה עוד בחודש יולי ועמדה לתובע תקופה ארוכה עקב הפגרה להכנת הבר"ל. עם זאת, לפי טענת הבנק, המוסכמת גם על התובע, הסכימה עו"ד ברכה בסופו של דבר לארכה להגשת הבר"ל עד 18.9.96.
והנה, יום אחד בלבד לפני תם המועד האחרון להגשת הבר"ל, היינו ביום 17.9.96, פנה עו"ד ריבלין במכתב נוסף אל עו"ד ברכה וביקש ממנה ארכה של 7 ימים נוספים, עקב כך שלא הצליח להיפגש עם התובע, נוכח תקופת החגים.
בתגובתה שניתנה בו ביום, ציינה עו"ד ברכה בכתב ידה ועל גבי מכתבו הנ"ל של עו"ד ריבלין, כי בנסיבות, היא אינה מוצאת מקום לתת ארכה נוספת. עוד באותו היום שלח עו"ד ריבלין מכתב נוסף אל עו"ד ברכה וציין כי בכוונתו להגיש בקשה למתן ארכה לבית המשפט. עוד ביקש עו"ד ריבלין במכתב זה את המצאת דפי החשבון מיום פתיחתו ועד בכלל.
בו ביום, 18.9.96, הגיש עו"ד ריבלין לבית המשפט בקשה להארכת מועד. בהחלטה שניתנה בכתב ידה של כבוד הרשמת אראלה עפרון ביום 19.9.96, ניתנה ארכה להגשת הבר"ל עד יום 7.10.96. חרף זאת, ביום 28.9.96 ועוד לפני תם הארכה שניתנה ובעקבות בקשה לפסק דין בהעדר הגנה שהגיש הבנק, נחתמה פסיקתא על ידי כבוד הרשמת (כתוארה אז) נועה גרוסמן, שכנראה בקשת הארכה וההחלטה בה, לא היו מונחים לפניה. לפי הפסיקתא חייבה כבוד הרשמת את התובע ואת חברת לונג, לשלם לבנק את סכום התביעה, בסך של 264,480 ₪. ביום 10.10.96 הוטבעה חותמת מתאים למקור על גבי עותק הפסיקתא.
ביום 4.11.96 פתח הבנק תיק הוצל"פ כנגד התובע וחברת לונג. אזהרה לתובע הומצאה ביום 24.11.96. הבנק נקט בהליכי הוצל"פ כנגד התובע ולרבות בקשה לעיכוב יציאתו מהארץ ואילו התובע ביקש לבטל את צו העיכוב בבקשה שהגיש לראש ההוצל"פ ביום 27.11.96.
לטענת הבנק, בשנת 2005 פנה אליו התובע וציין, בין היתר, כי פעל לתשלום חובה של אוגדן וכי הדבר נמנע עקב המעשים הפליליים של יגרמן וכי לא הגיש כתב הגנה ולא גרם לבנק הוצאות מיותרות. כמו כן, בשנת 2005 צילם התובע את מלוא המסמכים מתיק בית המשפט, שבו הוגשה כנגדו וכנגד לונג התביעה ושבמסגרתו ניתן כנגדו פסק הדין (ת"א 47228/96).
ביום 8.12.05 הגיש התובע בקשה בטענת פרעתי. לאחר דיון שכלל חקירות וסיכומים, דחה ראש ההוצל"פ את בקשת התובע בהחלטתו מיום 6.5.07. ביום 1.7.07 הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ראש ההוצל"פ הנ"ל. הערעור נדחה. גם בקשת רשות הערעור שהגיש התובע לבית המשפט העליון, נדחתה.
ביום 22.3.09 הגיש התובע תביעה לבית המשפט השלום בירושלים לקבלת הצהרה כי הוא מופטר מערבותו מאחר והבנק גרם לאי מילוי החוב הנערב. התובענה נדחתה על הסף בשל מעשה בית דין. ערעור שהוגש על ידי התובע על פסק הדין הנ"ל, נמחק בהסכמה.
ביום 22.2.10 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה ביום 26.9.96. ביום 24.5.10 דחה רשם בית המשפט את הבקשה. ערעור שהגיש התובע על החלטה זו, נדחה ביום 5.5.10. בקשת רשות הערעור שהגיש התובע על ההחלטה הנ"ל נדחתה אף היא בהחלטה מיום 15.2.12.
והנה, ביום 16.2.14 הגיש התובע את תביעתו דנא, בה הוא עותר לביטול פסק הדין שניתן כנגדו ביום 28.9.96 עקב מרמה. לטענתו (ס' 72 לתביעה), הבנק רימה את בית המשפט, מקום שהוצג בשקר לרשמת בית המשפט "..כאילו הנתבע אינו מבקש להתגונן ולא נאמרה האמת שהערב ביקש מהבנק בכתב מספר פעמים ארכה לצורך התגוננות וכי אף הודיע לבנק שבוע ימים קודם לכן, שפנה לקבלת ארכה לבית המשפט. לכן לא טרחה כבוד הרשמת לחפש בתיק וחתמה על פסיקתא ללא הגנה ומבלי שידעה, ששבוע ימים קודם לכן נתנה רשמת אחרת (כבוד הרשמת אראלה עפרון) לבקשת ב"כ הערב אורכה להגשת כתב הגנה עד 7 באוקטובר, אחד עשר יום מאוחר יותר".
התובע טוען כי, בזמנו ועם היוודע לו על מתן הפסיקתא, סבר כי בית המשפט דחה את בקשת הארכה שלו. התובע מוסיף וטוען כי רק בשנת 2010, נודע לו לראשונה כי בקשת הארכה שהגיש לבית המשפט למעשה התקבלה וזאת לאחר שעיין באוסף המסמכים שצילם מתיק בית המשפט בשנת 2005. לפיכך, טוען התובע כי גם לא חלה כל התיישנות על תביעתו שכן העובדות נוגעות לעילת התרמית נודעו לו רק בשנת 2010.
התובע מוסיף וטוען בכתב התביעה הארוך והמסורבל שהגיש, כי עמדו לו אז וגם היום עומדות לו טענות הגנה למכביר כנגד התביעה תוך פירוט טענות אלה בכתב תביעתו.
הבנק מנגד בכתב הגנתו טוען שיש לסלק את התביעה על הסף ממספר טעמים ובהם, מעשה בית דין, התיישנות, שיהוי, מניעות, העדר עילה והעדר מרמה. הבנק טוען כי פסק הדין ניתן לפני 18 שנה והתובע הגיש מאז כל הליך אפשרי לתקוף את פסק הדין וכל ההליכים שהגיש נדחו בפסקי דין חלוטים של בית המשפט ושל ערכאת הערעור.
בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 29.6.14, הפניתי שאלות נוקבות לתובע ובין היתר, תהיתי האם גרסת המרמה אכן מבססת מרמה, מדוע התובע ובא כוחו לא עקבו בזמנו אחר בקשתם ומדוע לא פעלו לברר את ההחלטה שניתנה בה או להגיש ערעור עליה.
לאחר הדיון, נתתי החלטה שיש מקום לאפשר לתובע השלמת טיעונים לטענות הבנק בדבר סילוק התביעה על הסף וזאת בטרם מתן החלטתי בנושא. לאחר שהוגשו טיעונים כאמור מטעם שני הצדדים וכן בקשות נוספות שאין צורך להתעכב עליהן במסגרת החלטתי זו, נתתי ביום 31.8.14 את ההחלטה הבאה: "לאחר ששקלתי את הנושא, נראה לבית המשפט, על פי החומר הקיים כרגע, כי סיכויי התביעה נמוכים ביותר. מבחינת האפשרות וההצדקה לסלק את התביעה על הסף, מדובר במצב גבולי ביותר. לפיכך, החלטתי להימנע מלסלק את התביעה על הסף".
בהמשך להחלטה זו הוריתי לצדדים להגיש את ראיותיהם. התובע עשה כן ביום 30.11.14.
דא עקא, ביום 27.11.14 ניתנה החלטת ערכאת הערעור בבר"ע שהגיש הבנק ביום 28.10.14 על החלטתי מיום 31.8.14. לפי החלטה זו, ערכאת הערעור החזירה את התיק אליי לצורך מתן החלטה מנומקת בבקשה לסילוק על הסף, שתינתן מחדש ומבלי שאהיה קשור להחלטתי המקורית.
לאחר החלטה זו, התובע הגיש הודעה לבית המשפט, שבה ביקש כי בית המשפט לא ידחה את תביעתו על הסף וגם שלא יקבע כי תביעתו הנה בעלת סיכויים נמוכים וזאת בפרט על רקע מסמכים שהציג במסגרת הגשת ראיותיו, שלפי טענתו סותרים את אחת מטענות ההגנה המרכזיות של הבנק כלפיו וכן על רקע תצהירו של עו"ד ריבלין, שצורף לראיותיו ואשר האמור בו משמיט לטענת התובע את טענת הבנק, כי בא כוחו דאז התרשל בכך שלא בדק את ההחלטה שניתנה בבקשת הארכה.
דיון
לאחר שנתתי דעתי לטענות הבנק ומנגד לטענות התובע, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מפאת העובדה שטענת המרמה הנטענת על ידי התובע, לא מבססת טענת מרמה בכלל ולא כזו הנדרשת לשם ביטול פסק דין בשל השגתו במרמה בפרט.
כן יש לסלק את התביעה על הסף בשל העובדה ששוכנעתי מגרסת התובע עצמו לגבי התנהלותו שלו ושל בא כוחו, כי לא היה בכוונת התובע בזמנו ממילא להגיש בקשת רשות להגן, גם לו היה מתוודה כבר אז לארכה שניתנה לו על ידי בית המשפט וגם אלמלא ניתנה הפסיקתא, כך שממילא אין קשר סיבתי בין ההתנהלות של הבנק ולבין העובדה שעדיין שריר וקיים פסק הדין שניתן כנגד התובע בזמנו.
מרמה – האמנם?
בע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פורסם באתרים משפטיים, נקבעו הדברים הבאים, ביחס לתביעה לביטול פסק דין עקב מרמה ובין היתר כי תביעה כזו תתקבל בכפוף לתנאים מחמירים ובמשורה: "עם זאת, על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עיקרון סופיות הדיון ועל מנת לאזן בין שני העקרונות נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים (ראו ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000) (להלן: ע"א עין גב); עניין וינשטיין, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת נאור; רע"א 194/07 פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור ([פורסם בנבו], 6.3.07) (להלן: עניין פור); רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל ([פורסם בנבו], 21.5.08) (להלן: עניין לוי)).
כמו כן, נקבע כי בשלב הראשון של התביעה, על התובע להוכיח משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה וכי עומדת לנתבע הזכות לבקש לסלק את התביעה על הסף, אם התובע לא עמד בכך וכדברי בית המשפט: "התנאי הראשון לביטול פסק דין חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. מובן כי לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך. "עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה" (עניין יהושוע שיווק, פסקה 2). לטעמי, בדרך כלל סדר הדברים להוכחת התרמית צריך להיות כדלהלן: בשלב ראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון חיוניות הראיה או היותה חדשה (ועל כך בהמשך הדברים). אם נדחית הבקשה והתביעה נידונה לגופה יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי. רק לאחר מכן, אם אכן הוכחה התרמית ואף הוכחו יתר התנאים הנדרשים יינתן האישור להליך המשפט החוזר עצמו (ראו עניין אברהם, בעמ' 507; עניין בוהדנה). המטרה של תהליך זה הינה לחסוך בעלויות של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ולא לקיים דיונים שלא לצורך.
ומן הכלל אל הפרט: עילת התביעה של התובע מבוססת על הנאמר בסעיף 72 לכתב התביעה, שלהלן נוסחו המלא: "למרות זאת, שבוע ימים אח"כ, ב-26/9/96 חתמה רשמת אחרת (כבוד הרשמת נועה גרוסמן) על בסיס בקשה לפסק דין ללא התנגדות, על פסיקתא שהגיש לה הבנק, תוך שהוצג לה בשקר כאילו הנתבע אינו מבקש להתגונן ולא נאמרה האמת שהערב ביקש מהבנק בכתב מספר פעמים ארכה לצורך התגוננות וכי אף הודיע לבנק שבוע ימים קודם לכן, שפנה לקבלת ארכה לבית המשפט. לכן לא טרחה כבוד הרשמת לחפש בתיק וחתמה על פסיקתא ללא הגנה ומבלי שידעה, ששבוע ימים קודם לכן נתנה רשמת אחרת (כבוד הרשמת אראלה עפרון) לבקשת ב"כ הערב אורכה להגשת כתב הגנה עד 7 באוקטובר, אחד עשר יום מאוחר יותר".
התובע אישר לשאלתי בישיבה המקדמית, כי טענת המרמה שעליה הוא מבסס את תביעתו והמיוחסת לבנק, הנה זו המופיעה בסעיף 72 הנ"ל (עמ' 1 לפר' 29.6.14 בש' 9 – 14).
מכאן, שלפי טענת התובע, בעל דין תובע, שלא מסכים למתן ארכה להגשת בר"ל ואשר בא כוח הנתבע מציין בפניו כי בכוונתו להגיש בקשת ארכה בעניין זה לבית המשפט, פועל במרמה כלפי בית המשפט, מקום שבחלוף המועד להגשת הבר"ל, הוא מגיש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה שבמסגרתה הוא לא מציין בפני בית המשפט כי התבקשה ממנו ארכה שסורבה וכי הצד שכנגד ציין בפניו כי בכוונתו לבקש ארכה מבית המשפט.
הנה כי כן, על מנת שניתן יהיה לקבוע כי עומדת לתובע עילת תביעה מסוג ביטול פסק דין עקב מרמה של הבנק כלפי בית המשפט, שומה לקבל את הפרזומפציה הנ"ל שמוצעת ונטענת על ידי התובע, לפיה התנהלות בדרך האמורה ובנסיבות הנ"ל, מהווה לא פחות ממרמה כלפי בית המשפט.
לאחר שנתתי דעת לנושא, לא אוכל להסכים עם טענת התובע ועם הפרזומפציה הנטענת על ידו, לא באופן כללי וודאי לא בנסיבות של התיק דנא.
אין מחלוקת כי מוטלת חובה על בעל דין להפעיל את הזכויות הדיוניות שלו בתם לב. אמת המידה שנקבעה לעניין תם לב תוארה כך בע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד ל"ח (2) בעמ' 237: "המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלו בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסביר. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים".
יישום אמת המידה הנ"ל, לא יכול להביא למסקנה כי הבנק נהג בחוסר תם לב, לא כל שכן במרמה, לא כלפי התובע וודאי שלא כלפי בית המשפט. לדידי, ככלל, בעל דין אינו מחויב לציין בפני בית המשפט, בעת הגשת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, כי הצד שכנגד הודיע לו כי הוא מתכוון להגיש בקשת ארכה. יתרה מכך – אני סבור שאין כל מקום לציין דברים אלה במסגרת בקשה לפסק דין בהעדר הגנה, שכן לו היינו קובעים אחרת, סבור אני כי היינו יוצרים ייצור כלאיים, של בקשה שסדרי הדין לא יכירנה.
סדרי הדין מניחים תשתית נורמטיבית, שמטרתה לתת מענה להתנהלות דיונית המתבקשת של שני צדדים שאין ביניהם הסכמות ויתרה מכך – שיש ביניהם יריבות מהותית וגם דיונית. לפיכך, התקנות מסדירות את כללי ההתנהגות של שני הצדדים, שמצופה מכל אחד מהם לפעול בנפרד לפי הזכויות והחובות הדיוניות החלות עליהם.
לעניינינו, מחד, נתבע שזקוק לארכה להגשת בקשת רשות להגן, יודע כי מוטלת עליו חובה להגיש בקשה כאמור ולפני תום המועד ומאידך, תובע שחלף המועד להגשת הבר"ל של הנתבע שכנגדו הוגשה תביעתו, יודע שהוא זכאי לבקש מבית המשפט מתן פסק דין בהעדר הגנה מיד לאחר תום המועד.
אין כל הוראה בתקנות שמחייבת בעל דין שמבקש פסק דין בהעדר הגנה להודיע לבית המשפט שהצד שכנגד הודיע לו כי בכוונתו לבקש ארכה ולא בכדי, שכן בעל הדין שכנגד יודיע היטב כי לתובע עומדת הזכות לבקש פסק דין בהעדר הגנה מיד בתם הארכה והתרופה שלו בעניין זה איננה הטלת חובה על התובע להודיע לבית המשפט בעת הגשת הבקשה לפסק דין כי בכוונת הנתבע לבקש ארכה, אלא הגשת בקשת ארכה ולפני תם המועד.
זאת ועוד: לו היינו מטילים על תובע חובה ליידע את בית המשפט על כוונת הנתבע לבקש ארכה, נשאלת השאלה, מה בדיוק היינו מצפים מבית המשפט לעשות עם בקשה מעין זו? לתת פסק דין בהעדר הגנה, תוך התעלמות מההודעה שלפיה בכוונת הנתבע לבקש ארכה? לא לתת פסק דין וזאת נוכח ההודעה שבכוונת הנתבע לבקש ארכה? ואם כן – עד מתי היינו מצפים מבית המשפט להמתין לבקשת הארכה שהנתבע אמור להגיש או שמתכוון להגיש? ימים? שבוע? יותר?
נדמה כי האמור לעיל ממחיש בצורה הטובה ביותר, עד כמה הפרזומפציה שמציע התובע ביחס להתנהלות המצופה מהבנק בעת הגשת הבקשה לפסק דין, לא רק שאיננה ראויה ואיננה במקומה, אלא אף איננה ישימה, איננה פרקטית ויוצרת סיטואציה דיונית מורכבת, מסובכת ומיותרת.
זאת ועוד: המסקנה שהבנק לא פעל במרמה וגם לא בחוסר תם לב, מתחזקת על רקע הנסיבות הספציפיות של המקרה נשוא תיק זה. אין מחלוקת כי התביעה הומצאה לתובע עוד ביום 1.7.96. אין מחלוקת כי עקב פגרת הקיץ, עמדה לתובע בפועל תקופה ארוכה יותר להגשת הבר"ל. גם אין מחלוקת כי חרף הסירוב הראשוני לארכה במכתב באת כוח הבנק מיום 8.9.96, הסכים הבנק לארכה עד יום 18.9.96.
לבקשה הנוספת לארכה, שהתבקשה על ידי התובע ממש בדקה ה-90, יום אחד בלבד קודם למועד האחרון להגשת הבר"ל ולאחר שהתביעה נמצאת באמתחתו כבר חודשיים וחצי , כבר לא הסכים הבנק ובנסיבות, הייתה זו לא רק זכותו, אלא גם בבחינת התנהלות סבירה והוגנת . חרף זאת, ממועד מתן הפסיקתא (28.9.96), ניתן להסיק באופן סביר כי הבקשה לפסק דין בהעדר הגנה, ככל הנראה לא הוגשה על ידי הבנק מיד את בתם המועד, אלא רק כעבור כשבוע ימים, כך שפועל ובמובן זה, נעתר כביכול הבנק, דה פקטו, לבקשת הארכה של הנתבע.
כאמור, בנסיבות אלה, כאשר הבנק נתן כבר ארכה אחת וכאשר עקב הפגרה עמדה לתובע תקופה לא מבוטלת להגיש את הבר"ל, לא ניתן לראות חוסר תם לב מצד הבנק בכך שהוא לא מצא לנכון במסגרת הבקשה לביטול פסק דין, ליידע את בית המשפט כי בכוונת התובע להגיש בקשת ארכה, בפרט כאשר הבנק ענה כדבעי ומיד לכל פניה של בא כוח התובע ונתן את עמדתו, לרבות האחרונה, בה לא הסכים לארכה, בצורה ברורה ומפורשת ועוד נמנע מלהגיש את הבקשה לפסק דין מיד לאחר תם המועד.
לסיכום, בסיטואציה שמתוארת בכתב התביעה ואשר עליה מסתמך התובע בטענת המרמה, לא ניתן למצוא כל מרמה או חוסר תם לב מצד הבנק, לא כלפי התובע ולא כלפי בית המשפט ומכאן שהתנאי החיוני הראשון לקיומה של עילת תביעה במקרה הנדון (משקל ממשי של ראיות המבססות את טענת המרמה – ראה פרשת טורג'מן הנ"ל בסעיף 12 לפסק הדין), לא מתקיים ודין התביעה להימחק בהעדר עילה ולו בשל כך.
רשלנות התובע ובא כוחו והספק הרב שקיים לגבי כוונת הנתבע בזמנו להגיש בר"ל כנגד התביעה בשולי הדברים ולמעלה מן הדרוש, אציין כי נראה שדווקא התנהלות התובע, כמו גם בא כוחו, היא זו שהייתה לקויה ותמוהה ביותר וכי בנסיבות, נראה לכאורה כי ממילא לא הייתה מוגשת בר"ל ומכל מקום, אין לתובע אלא להלין על עצמו או על בא כוחו, שנוצר מצב שבו התובע לא התגונן כנגד התביעה.
הטענה של התובע, שלפיה משקיבל את הפסיקתא סברו הוא ובא כוחו כי הבקשה לארכה נדחתה, קשה לקבלה. התובע היה מיוצג. כל עורך דין מתחיל, לא כל שכן עורך דין מנוסה, יודע היטב כי בנסיבות כגון אלה שהתרחשו בתיק התביעה שנפתח בזמנו נגד התובע, הייתה חייבת להינתן החלטה מפורשת בבקשת הארכה שהגיש התובע ולא ייתכן כי בקשת הארכה תידחה כדרך אגב, על ידי חתימה על פסיקתא וללא התייחסות מפורשת לבקשת הארכה.
לפיכך, לא היה כל מקום מצד התובע ובוודאי שלא מצד בא כוחו, שמבין בסדרי הדין, להניח כי בקשת הארכה נדחתה אך ורק על סמך הפסיקתא שנחתמה. בנסיבות, היה על בא כוח התובע, גם אם נחתמה הפסיקתא ואולי במיוחד משנחתמה היא וטרם התקבלה במשרדו ההחלטה בבקשת הארכה, לברר בבית המשפט אם ניתנה החלטה בבקשת הארכה.
בתצהירו של עו"ד ריבלין, שצורף לראיות התובע, מצהיר הראשון כי הוא שלח עורכת דין ממשרדו לברר אם ניתנה החלטה בבקשה, אולם באופן תמוה ביותר, הוא לא מצהיר בתצהירו מה העלתה בדיקה זו ומחדלו מלהתייחס לכך אומר דרשני. גם העובדה שלא צורף תצהיר מטעמה של עורכת הדין עצמה, אומר דרשני.
בין כך ובין אחרת, ברור כי באמצעות התנהלות סבירה זהירה וראויה, היה מצליח עו"ד ריבלין, בנקל, לו רצה בכך, לברר אם ניתנה החלטה. לו היה פועל כך, יכול היה בנקל להביא לביטול הפסיקתא בהגשת בקשה פשוטה, שסביר להניח כי הבנק עצמו היה מסכים לה וגם אם לא, כי בית המשפט היה נעתר לה.
ואם לא די בכך – ככל שהנתבע באמת התכוון להתגונן כנגד התביעה, האם עצם העובדה שבית המשפט דחה לפי הבנתו את הבקשה לארכה, לא הצדיקה מיצוי הליכי הערעור בעניין? הרי לשיטתו של התובע, הוא סבר כי עצם החתימה על הפסיקתא מעידה על דחיית בקשת הארכה. מדוע אם כן לא פעל להגשת ערעור על החלטה זו? לא ברור. בפרט כאשר התובע הוכיח במהלך השנים ובמסגרת כל ההליכים שהגיש מאז שנת 2005 כי הוא לא מסתפק בהחלטת הערכאה הראשונה והגיש כמעט בכל תיק ערעור.
גם ההתנהלות של התובע לאחר מתן פסק הדין ופתיחת תיק ההוצאה לפועל, שהתאפיינה בחוסר מעש מצדו ואי העלאת כל טענה כנגד פסק הדין במשך כעשר שנים, תומכת במסקנה כי מעולם לא הייתה כוונה מצדו להתגונן כנגד התביעה.
גם חתימתו של הנתבע ללא הסתייגות כלשהי, על שולי ההסדר של אוגדן עם הבנק מיום 22.1.96 והצהרתו כי ערבותו שרירה וקיימת למקרה של הפרת ההסדר מצד אוגדן, מעידה כי לא עמדה לו כל טענת הגנה כנגד התביעה בזמנו.
גם דברים שציין התובע במכתבו לבנק ביום 27.6.05, עשר שנים לאחר מתן פסק הדין (ראה סעיף 18 לכתב ההגנה), מחזקים את המסקנה כי לא הייתה כל כוונה מצד התובע להגיש בר"ל בזמנו ולהלן הדברים שכתב: "10) כפי שאתם יודעים היטב, מדובר בחוב שאוגדן החליטה לשלמו ואף היה לה הכסף לשם כך, שהתקבל כנגד ויתור של בנק המזרחי על שעבוד שוטף, אלא שכאשר הגיע הכסף עבור התשלום לבנק המזרחי, הכסף נעלם. הבנק ואני בעצמי הננו קורבנות של מעשה שהוגשה בגינו תביעה פלילית. 11) אני מזכיר כי מעולם לא הגשתי כתב הגנה כנגד הבנק המזרחי ולא גרמתי להוצאות מיותרות. אני פעלתי כל העת כדי ליצור באוגדן מצב שהיא תוכל להחזיר את חובותיה. אך בגלל המעשים הפליליים שנעשו, לא ניתן היה להשלים את תשלום החוב. ההמשך עשיתי ככל יכולתי כדי להשיב לאוגדו מידי הגנבים את הכסף שנגנב ממנה, כדי שהיא תוכל לשלמו לבנק כפי שתוכנן בשעה שהבנק הסיר את השעבוד השוטף, אלא שגלגלי הצדק טוחנים לאט. לא מגיע לי שהבנק, היודע את העובדות, ינהג במי שתפס את הגנבים כדי להשיב את הכספים, כפי שנוהגים ממי שגונבים את כספי הבנק".
טענותיו הנוספות של התובע כנגד הבנק, ובין היתר בעניין ההקלות שניתנו לאוגדן במסגרת ההסדר ללא ידיעתו, הנם בבחינת מעט מדי מאוחר מדי וממילא לא מצאתי בהן ממש, כאשר בנסיבות, איני רואה צורך להרחיב את הדיבור על כך.
סוף דבר
אשר על כן, התביעה מסולקת על הסף מכל הטעמים שלעיל. בנסיבות, ישלם התובע לבנק את הוצאות הבקשה וההליכים עד כה, בסכום של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בלשכתי.


מעורבים
תובע: יובל אברהם
נתבע: בנק המזרחי טפחות בע"מ
שופט :
עורכי דין: