ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יחיאל לוי נגד מ.א. רוי בע"מ :

בפני כבוד השופטת אילונה אריאלי

התובע

יחיאל לוי ת.ז. XXXXXX482
ע"י ב"כ עוה"ד איתמר בן זאב

נגד

הנתבעים

1.מ.א. רוי בע"מ ח.פ. 513587238
2.אבי גולדברג ת.ז. XXXXXX700
ע"י ב"כ עוה"ד קארן בכור

פסק דין

זוהי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 ( להלן " חוק איסור לשון הרע").
כתב התביעה
התובע הינו תושב קבוצת כנרת מזה 30 שנים וחבר קיבוץ 25 שנים, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים ועד למועד הסמוך למועד הגשת התביעה (1.1.2012) כאיש תחזוקה באחוזת אוהלו השייכת לקיבוץ.
הנתבעת מס' 1 (להלן " הנתבעת") הינה בית ספר בתחום האבטחה, המספק שירותי אימון והכשרת מאבטחים. הנתבע מס' 2 (להלן " הנתבע") שימש בזמנים הרלבנטיים כמדריך ראשי אצל הנתבעת.
התובע טוען כי הוא נשלח על ידי הקיבוץ לקורס מאבטחים אצל הנתבעת, שהתקיים בקיבוץ איילת השחר.
ביום 13.6.2011, מועד פתיחת הקורס, הופתע התובע מתנאי התברואה הירודים במתקן. בין היתר, נמצאו פגרי יונים במצב של ריקבון על רצפת אולם האימונים, המקום היה מחניק ושרר בו סירחון בלתי נסבל.
בשיחת פתיחת הקורס שנערכה באותו המועד, ביקש התובע להסב את תשומת ליבו של המדריך האחראי - הנתבע, לתנאים הירודים והבלתי מקובלים לקיום אימון וביקש לטפל בכך. לתדהמתו, הנתבע סילק אותו בבושת פנים מן הכיתה ומן הקורס, בנוכחות כל החניכים ובאופן בוטה ביותר.
לטענת התובע, הוא ניסה להסביר לנתבע את כוונתו, אלא שמתשובת הנתבע הבין התובע כי הוא " סומן" כבעייתי וממילא הוחלט לסלקו מן הקורס למען האחרים " יראו וייראו". על כן, קיבל התובע את ה"גזירה" ושב על עקבותיו לקיבוץ, על אף שסבר כי החלטת הנתבע, בשם הנתבעת, איננה מידתית ואף קיצונית.
אלא שלא בכך הסתיימה הפרשה. התובע הופתע לגלות כי עוד באותו המועד, דאג הנתבע להתקשר למנהלו הישיר במקום עבודתו ולספר לו סיפורי מעשיות וגוזמאות על התנהגות התובע לכאורה. למחרת המקרה, ביום 14.6.2011, שלח הנתבע בשם הנתבעת מכתב הנושא תאריך 13.6.2011, אשר מוען אל רפ"ק זאב ארליך ממשטרת טבריה ( להלן " רפ"ק ארליך"), אל מר יוסי צור – קב"ט קיבוץ כנרת ( להלן " הקב"ט צור") ואל מר יובל אלוני – מנהל אחוזת אוהלו והאחראי הישיר על התובע במקום עבודתו ( להלן " אלוני"). במכתב זה נכתב כך ( נספח ב' לכתב התביעה, להלן " המכתב"):
" לכבוד:
רפ"ק זאב ארליך - משטרת ישראל
קב"ט יוסי צור - קיבוץ כנרת
יובל אלוני - מנהל אחוזת אוהלו
שלום רב,

הנדון: יחיאל לוי ת.ז. XXXXXX482

  1. החניך הנדון החל קורס רמה ב' באיילת השחר בחב' מ.א. רוי בתאריך 13.6.2011.
  2. יחיאל התנהג באופן חריג ומזלזל כבר משלב הקליטה " למה קוראים לנו לכיתה? עכשיו זמן קפה" והמשיך בהתנהגות זו גם במהלך שיחת פתיחה לקורס שבה התפרץ באופן חריג והוצא מהכיתה.
  3. יש לציין כי התנהגות זו לא נצפתה זמן רב בביה"ס להכשרת מאבטחים מ.א. רוי.
  4. הוחלט להדיחו לאלתר מהקורס בשל חוסר התאמה אישית לקורס זה והחשש כי התנהגותו תסכן את חבריו בקורס הן באימוני הקמ"ג והן באימוני הירי.
  5. ממליץ שלא לאשר לחניך זה לבצע קורסים בתחום האבטחה מונחי משטרת ישראל. כמו כן, ממליץ לבדוק מחדש את חימושו בנשק."

התובע טוען כי מכתב זה הינו מגמתי, רצוף אי דיוקים, האשמות חסרות שחר והמלצה חמורה שכלל איננה בסמכותו של הנתבע. המדובר בפרסום לשון הרע הפוגע בתובע ובשמו הטוב, פגע בפועל בעיסוקו והשפיל אותו ואת בני משפחתו בעיני הבריות. הנתבע הוסיף חטא על פשע, ניכס לעצמו את הסמכויות המוקנות למשרד הפנים ולאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש או למשטרה, והמליץ לנמעני המכתב לבדוק מחדש את חימוש התובע בנשק. על כן, ברי כי מטרתו הייתה להשפיל את התובע, לבזותו, לפגוע בו, בשמו הטוב, במשלח ידו, ככל הנראה מתוך מניעי נקמה ובכל אופן, לא מתוך מניע ענייני.
התובע טוען כי עקב משלוח המכתב הוא הושעה מעבודתו למשך שלושה ימים. כמו כן, נערכה ישיבה בנוכחות התובע, מנהלו הישיר ומנהלי משאבי האנוש של הקיבוץ ושל אחוזת אוהלו, בה הוקרא המכתב לכל הנוכחים ולאחר מכן תויק בתיקו האישי בקיבוץ ובאחוזת אוהלו והכתים את שמו, שכן כלל לא ברור מי ייחשף למכתב בעתיד.
עקב פרסום לשון הרע בשבילי הקיבוץ, נפגע שמו של התובע. הוא הוצג כאדם בעייתי ומסוכן וכמי שאינו ראוי לשאת נשק. אף ילדי התובע הושפלו כאשר חבריהם הטיחו כלפיהם טענות כנגד אביהם, דבר שביזה קשות את התובע ופגע בכבודו. בנוסף, מאחר והמכתב מוען גם למשטרה, התובע עלול לאבד את רישיון נשיאת הנשק או לעמוד בפני סירוב מצד הרשויות לחדשו בעתיד.
ב"כ התובע שלח לנתבעים מכתב התראה ביום 4.7.2011 ובו, בין היתר, דרישה שהנתבע יחזור בו ושהנתבעת תפרסם מכתב מתוקן לכל הגורמים אליהם נשלח המכתב הפוגע, כדי לטהר את שמו של התובע ( נספח ג' לכתב התביעה). במכתב מאת ב"כ הנתבעים מיום 13.7.2011, נדחו כל דרישות התובע ( נספח ד' לכתב התביעה).
זאת ועוד, ביום 9.11.2011 מנהל התובע הודיע לו על פיטוריו לאלתר. התובע לא הבין את הסיבה לפיטורין וקיבל את הרושם ממעסיקו כי המכתב הפוגע של הנתבעים וחומרת תוכנו, היוו מבחינת מעסיקיו תירוץ או הצדקה כלפי הנהלת הקיבוץ לפיטורי התובע ( מכתב הפיטורין – נספח ה' לכתב התביעה).
התובע טוען כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב ובכוונת זדון וכי להמלצות הנתבע במכתב ישנן השלכות רבות וחמורות. עקב פרסום, נגרם לתובע ולשמו נזק בלתי הפיך. סביר, כי מאחר והמכתב נשלח בפקס ישנם גורמים שנחשפו למכתב למרות שלא היה ממוען אליהם ולכן התובע לעולם לא ידע אודות היקפו המלא של הנזק הממוני והבלתי ממוני שנגרם לו, לשמו ולעיסוקו.
על כן, התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בסך של 50,000 ₪ על פי סעיף 7 א(ב) לחוק איסור לשון הרע ובנוסף מבקש הוא לפסוק לו פיצוי בסך של 50,000 ₪ על פי סעיף 7 א(ג) לחוק איסור לשון הרע שכן לשון הרע פורסמה על ידי הנתבע בשם הנתבעת בזדון ובכוונה לפגוע בתובע ולהשחיר את פניו ברבים.
כתב ההגנה
הנתבעים טוענים תחילה כי דין התביעה כנגד הנתבע להידחות על הסף מחמת חוסר עילה, העדר יריבות - מאחר והנתבע עובד כשכיר אצל הנתבעת ופועל כשלוח מטעמה ומחמת היותה קנטרנית וטורדנית.
התובע מתעלם בתביעתו מן הרקע העובדתי הרלבנטי בעטיו נשלח המכתב, מסתיר מבית המשפט עובדות מהותיות והחליט " להעניש" את הנתבעת בשל החלטתה להדיחו מהקורס באמצעות הגשת התביעה.
הנתבעת הינה אחד מבתי הספר הגדולים בתחום האבטחה בישראל, עוסקת בהכשרת מאבטחים מאז שנת 2004, מכשירה אלפי מאבטחים מדי שנה ובעלת מוניטין רב בתחומה.
ההתקשרות בין הצדדים נוצרה לאחר שמעסיקתו של התובע - אחוזת אוהלו מקיבוץ כנרת, שלחה את התובע לבצע קורס מאבטחים אצל הנתבעת. עד לרישומו לקורס לא הייתה לנתבעת, לא כל שכן לנתבע, היכרות כלשהי עם התובע ולכן ברי כי לא הייתה למי מן הנתבעים כל דעה מוקדמת לגביו.
כבר בפתח הקורס, התגלה התובע כאדם חם מזג, אשר מתנהג באופן חריג וקיצוני בהתבטאויותיו. הוא גילה זלזול בנתבעת ובעובדיה ובכללי ההתנהגות המקובלים אצלה. כך לדוגמא, כבר בשלב קליטתו והרשמתו לקורס, זלזל התובע בצוות המנהלה של הנתבעת והתנהג באופן חריג ומזלזל באומרו, בין היתר: "למה קוראים לנו לכיתה? עכשיו זמן קפה".
זאת ועוד, במסגרת שיחת הפתיחה לקורס אותה ערך הנתבע לאחר שיעור ראשון של קרב מגע, קם התובע מכיסאו וצעק בברוטליות ובחוצפה לעברו של הנתבע: "בושה וחרפה הקורס הזה", "אתם מזלזלים בנו", "למה הגעתי בכלל", "הכל זבל פה", "גועל נפש", "למה שלחו אותי לכאן" ו"לא רוצה להיות פה". התובע ניסה באופן מגמתי להתסיס גם את יתר חניכי הקורס, תוך שהוא מכפיש ומגדף את הנתבעת כאמור.
הנתבע ניסה להרגיע את התובע וביקש ממנו להנמיך את טון הדיבור, אולם משלא צלח הדבר, הנתבע הודיע לתובע כי ככל והוא איננו מעוניין להמשיך ולהשתתף בקורס, הרי שהוא מוזמן לצאת החוצה. רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות של הנתבע כי התובע יירגע ו יפסיק לצרוח ולהפריע לניהול השיעור, הואיל התובע לצאת החוצה.
הנתבעים מדגישים כי התנהגותו של התובע הייתה מחפירה, חריגה ותמוהה בכל קנה מידה. לטענתם, לתובע זכות למתוח ביקורת בדרכים המקובלות, אלא שהוא בחר למתוח ביקורת באופן חריג וקיצוני, דבר שהדליק אצל הנתבעת " נורה אדמה" ביחס לאפשרות למסור לידיו נשק ולבצע אימוני ירי באש חיה, שמא חמתו תגרום לו לבצע פעולות שיהא בהן משום סכנה לציבור.
הנתבעים מציינים כי בסיומו של השיעור, קיימו התובע והנתבע שיחה, לבקשת התובע. במהלך השיחה התובע התנצל בפני הנתבע ואמר לו: "אל תתייחס אליי, זה קורה לי לפעמים שאני מתעצבן, אני מעוניין להמשיך ולהשתתף בקורס כרגיל". הנתבע הודיע לתובע כי לאור התנהגותו, הוא לא יוכל לאפשר לו להשתתף בקורס הנוכחי. הנתבעים מבהירים כי הרקע לתשובת הנתבע היה חששה של הנתבעת למסור לתובע נשק ותחמושת שעה שהתובע היה כעוס כל כך והתגלה כאדם חם מזג עם התנהגות חריגה וקיצונית, וכמו כן חשש שהתובע ימשיך לנסות להתסיס את יתר החניכים בקורס.
בעקבות חילופי הדברים והחלטת הנתבעת להדיח את התובע מהקורס, פנה לנתבע מנהלו הישיר של התובע - הקב"ט צור, על מנת לברר את הנסיבות להחלטת הנתבעת שלא לאשר את המשך השתתפותו של התובע בקורס. לאחר שהנתבע הבהיר לקב"ט צור את הרקע להחלטה, ביקש צור בעצמו כי הנתבע יעלה הדברים על הכתב. על כן, ביום 13.6.2011 שלח הנתבע את המכתב נשוא התביעה.
הנתבעים מציינים כי המכתב נשלח, בין היתר, לרפ"ק ארליך ממשטרת ישראל נוכח העובדה כי הלה משמש כמנחה ומפקח של הקורס ומאחר והנתבעת מחויבת למסור לו את המלצתה בנוגע לחניכים בקורסים מונחי משטרת ישראל בתחום האבטחה. זו גם הסיבה לכך שהנתבע המליץ שלא לאשר לתובע לבצע קורסים מונחי משטרת ישראל בתחום האבטחה ולבחון מחדש את חימושו בנשק.
זאת ועוד, במכתב הנתבעת מיום 13.7.2011, אשר נכתב בתגובה למכתב ב"כ התובע אליה, הודיעה הנתבעת לתובע כי ככל שהוא יתנצל על התנהגותו ויתחייב לנהוג בהתאם להוראות המדריך הראשי וכללי ההתנהגות הנהוגים אצל הנתבעת, אזי הנתבעת תהיה מוכנה לשקול את שיבוצו מחדש בקורס הבא. לטענת הנתבעים, התובע התעלם מהצעה זו ונמנע מלהתנצל על התנהגותו.
לאור האמור, טוענים הנתבעים כי עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע - הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב.
דיון והכרעה
המכתב, שעל עצם קיומו ושליחתו לנמעניו הנתבעים אינם חולק ים, הוא העומד ביסוד עילת התביעה.
השאלה הראשונה העומדת לדיון הינה - האם יש במכתב זה משום פרסום לשון הרע אודות התובע ?
ככל שהתשובה לכך תהא חיובית, יש לבחון האם חלות על הנתבעים ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע .
פרסום לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר מהי " לשון הרע" כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;"
על מנת לקבוע האם מדובר בביטוי המהווה פרסום לשון הרע, יש לבחון את הביטוי על פי אמות מידה אובייקטיביות, אשר אינן תלויות בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע. (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 588, 568 ; ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (להלן: "פרשת שרנסקי", (4.8.08) פורסם בנבו; ע"א 7380/06 דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (2.3.11) פורסם בנבו).
כך נפסק בפרשת שרנסקי:
"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ( ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו(2) 607 (2002) (להלן: ענין אפל), פסקה 2). על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור ( ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו(5) 555 (1992) (להלן: ענין מיכאלי), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פד"י מז(1) 1 (1992) (להלן: ענין חביבי), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו ( אורי שנהר, דיני לשון הרע, התשנ"ז-1997 (להלן: שנהר), 121) ...".
ניתוח המכתב נשוא ענייננו, באמות מידה אובייקטיביות, מביא למסקנה כי אכן מדובר ב פרסום לשון הרע:
המכתב, כמצוטט לעיל, כלל אמירות כלפי התובע כגון: " התנהג באופן חריג ומזלזל", "התפרץ באופן חריג", "התנהגות זו לא נצפתה זמן רב בביה"ס", "הוחלט להדיחו לאלתר מהקורס בשל חוסר התאמה אישית לקורס זה והחשש כי התנהגותו תסכן את חבריו בקורס הן באימוני הקמ"ג והן באימוני הירי", "ממליץ שלא לאשר לחניך זה לבצע קורסים בתחום האבטחה מונחי משטרת ישאל. כמו כן ממליץ לבדוק מחדש את חימושו בנשק".
דברים אלה, על פי מובנם הרגיל והטבעי המקובל על האדם הסביר, מציגים את התובע באור שלילי ומטילים דופי בהתנהגותו, במעשיו ובכשירותו לעסוק באבטחה ולשאת נשק.
יש בדברים אלה משום פרסום לשון הרע על פי החוק, שכן הם עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצדם, או לבזותו בשל המעשים, ההתנהגות והתכונות שיוחסו לו במכתב.
מבחינת נסיבות פרסום המכתב - העובדה שהמכתב נכתב ע"י הנתבעים מתוקף תפקידם וסמכותם לקיים קורס מאבטחים מונחה משטרת ישראל, כמו גם העובדה שהמכתב מוען, בראש ובראשונה, למשטרת ישראל, תוך חיווי דעתובע כחניך בקורס, נותנת משנה תוקף למשמעות הדברים שצויינו במכתב ומעצימה את האפשרות האובייקטיבית, כי פרסום הדברים עלול לבזות את התובע או להשפילו בעיני הבריות.
הגנת אמת בפרסום
הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
על המבקש לחסות תחת הגנה זו, אפוא, להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום.
"ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה " לשון הרע". היסוד השני נוגע למידת " העניין הציבורי" שבאותו פרסום.... היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית-המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית. חשוב לזכור, כי שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם " חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" ( א. שנהר, דיני לשון הרע (1997) , עמ' 215).
אמיתות הפרסום
על מנת שתעמוד לנתבעים הגנת אמת הפרסום, עליהם להוכיח כי התובע התנהג באופן חריג בקורס , עד כדי שעלה חשש שהתנהגותו תסכן את חניכי הקורס באימוני הירי וקרב המגע .
ויובהר - הנתבעים אינם צריכים להוכיח כי התובע אכן איננו מתאים, מבחינת אופיו והתנהגותו, להשתתף בקורס אבטחה ולשאת נשק, או שהינו באמת מסוכן, אלא עליהם להוכיח כי התובע התנהג באופן שהביא לכך שהם באמת סברו והאמינו כי אלה הם פני הדברים ולכן שלחו את המכתב .
על התנהגותו של התובע בקורס והנסיבות שבעטיין הוא הודח מן הקורס ונשלח המכתב, נשמעו עדויות מטעם הצדדים:
מטעם הנתבעים - הנושאים כאמור בנטל ההוכחה של הגנת אמת הפרסום, העידו מספר עדים רלוונטיים:
הנתבע הצהיר כי בבוקרו של היום הראשון לקורס בו השתתף התובע, פנו אליו הגב' אור טחן שעבדה בזמנים הרלוונטיים כרכזת תיאום קורסים אצל הנתבעת (להלן "אור") והגב' סופי ישראלי שעבדה בזמנים הרלוונטיים כאחראית גבייה אצל הנתבעת (להלן "סופי"). השתיים הגיעו נסערות והודיעו לו כי יש חניך שהתנהגותו חריגה, הוא איננו משתף פעולה, איננו נשמע להוראות, מעשן ושותה קפה על אף שהתבקש מספר פעמים להיכנס לשיחת הפתיחה. הנתבע הבהיר לאור וסופי שבמסגרת שיחת הפתיחה הוא "יישר קו" עם החניכים בכל הנוגע, בין היתר, לנהלי הבטיחות והמשמעת בקורס.
עוד הצהיר הנתבע וכך גם מר יעקב כנר (להלן "כנר") - מנהל הקורס בו השתתף התובע, כי במסגרת שיחת הפתיחה לקורס, התגלה התובע כאדם וולגרי ותוקפני, תוך ש צעק לעברם: "בושה וחרפה הקורס הזה", "אתה מזלזלים בנו", "למה הגעתי בכלל", "הכל זבל פה", "גועל נפש", "למה שלחו אותי לכאן", "לא רוצה להיות פה". השניים לא הבינו מדוע התובע כעוס כל כך ובין השיטין הצליחו להבין כי הוא מוטרד מפגרי יונים שככל הנראה נמצאו באולם האימונים. במענה לניסיונות הנתבע ומר יעקב כנר להרגיע את התובע, הוא המשיך לצעוק לעברם: "מי אתם בכלל שתגידו לי לשבת", "איזה מן קורס זה" ולכן הנתבע ביקש מן התובע לצאת החוצה ולהמתין לו עד לסיום השיעור. התנהגותו של התובע הייתה מחפירה, חריגה, תמוהה ולמעשה חסרת תקדים. הנתבע הצהיר כי בסיום השיעור, הוא נעתר לבקשת התובע לשוחח עמו. התובע התנצל על התנהגותו, התוודה שלעיתים הוא "מתעצבן" וביקש להמשיך להשתתף בקורס. הנתבע סירב לבקשת התובע והודיע לו כי לאור התנהגותו, הוא לא יוכל לאפשר לו להשתתף בקורס.
כך העיד כנר על התנהגות התובע (עמוד 35 שורות 13-14, 29 לפרוטוקול):
"הוא היה נראה מאוד נסער, תנועות הידיים שלו היו בצורה כזאת שאפשר להבין שהוא בסערת רגשות שהיה אפשר להבין ממנה שזה היה קרוב מאוד לאלימות... שפת הגוף שלו והצורת התבטאות שלו בעיניי זה היה משהו חריג".
כנר הצהיר כי לאור ההתנהגות הוולגרית והחריגה של התובע, שלא התאימה לאווירה החיובית שבדרך כלל שוררת בקורסים המועברים על ידי הנתבעת, התעורר אצלו החשש למסור לידי התובע נשק ולבצע אימוני ירי באש חיה, שמא חמתו תגרום לו לבצע פעולות שיהא בהן משום סכנה לציבור. כמו כן, הוא סבר כי התובע לא מתאים לעבוד כמאבטח, בין היתר, משום שאינו מסוגל לקבל מרות וכן משום שמדובר בעבודה מול קהל הדורשת אחריות ואורך רוח וניכר היה כי התובע נעדר התכונות והכישורים הדרושים לתפקיד.
גם אור וסופי העידו מטעם הנתבעים. אור הצהירה והעידה כי חרף העובדה שחלף זמן מאז עבודתה אצל הנתבעת בשנת 2011 ולמרות שהכירה עשרות מאבטחים שהוכשרו על ידי הנתבעת, זכורה לה במיוחד התנהגותו החריגה, הלא נעימה, החצופה והתוקפנית של התובע. כך למשל, כאשר הודיעה לחניכים על סיומה של הפסקה וביקשה מהם להיכנס אל כתת הלימוד, כל החניכים כיבדו את בקשתה ואילו התובע עישן סיגריה, שתה קפה וענה בחוצפה, בזלזול ובקולניות: "אני עכשיו מעשן ושותה קפה", "מה זה טירונות?". עוד הוסיפה אור כי כאשר היא פנתה אל התובע פעם נוספת הוא השיב לה: "אני אקום מתי שבא לי", "אני לא שואל אותך". התובע יצר אצלה רושם של אדם חם מזג, המזלזל בלוחות זמנים ושאינו מוכן לקבל מרות. המדובר בקורס אבטחה ששררה בו בדרך כלל אווירה מאד חיובית, כאשר החניכים ניסו לעשות רושם חיובי ולגלות יחס של רצינות מאחר שהבינו את כובד האחריות המוטלת עליהם הן במסגרת הקורס והן במסגרת תפקידים שימלאו לאחר הקורס, לרבות שימוש בנשק. התנהגותו המחפירה, החריגה והתמוהה של התובע, היחס המזלזל שגילה והעצבנות המיותרת שהפגין, עוררו אצלה את החשש למסור לידי התובע נשק ולאפשר לו לבצע אימוני ירי באש חיה.
גם סופי הצהירה על אותם דברים.
עדויותיהם של עדי ההגנה הותירו רושם אמין וניכר היה כי הם מעידים על העובדות כהווייתן, מתוך ז יכרונם ובלא שינסו להעצים את חומרת הדברים.
חיזוק לגרסת המצהירים מטעם הנתבעים, ניתן למצוא דווקא בעדותו של התובע:
"... ואז אני הלכתי, עד כמה שאני זוכר, למשרדים, היו שם 2 פקידות נחמדות, ביקשתי את המנהל, הקמתי קול צעקה וזה המשיך הלאה, התגלגל הלאה" (עמוד 43 שורות 2-3 לפרוטוקול), "אבי גולדברג הכרתי רק אחרי ש הקמתי קול צעקה" (עמוד 45 שורות 4-5 לפרוטוקול), "... יכול להיות שאם מר גולדברג היה בא אלי באופן אישי ואומר לי שהוא הבין שיש בעיה, אני משער, היה אומר לי לדבר שיש בעיה לטפל בזה, היינו ממשיכים הלאה, לצערי זה לא היה כך, הדברים יצאו מפרופורציה" (עמוד 47 שורות 1-3 לפרוטוקול).
מטעם התובע זומנו כעדים שלושה חברי קיבוץ אשר השתתפו כחניכים בקורס - מר אייל עמיאל, מר אברהם יעקובוביץ ומר עדי ארובס וזאת בלא שהקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית. אף מעדותם עלה כי התובע הפריע בשיעור (עמוד 15 שורה 7 לפרוטוקול), היה כעוס מאוד (עמוד 23 שורה 32; עמוד 24 שורה 1 לפרוטוקול), השתמש בביטויים "בושה וחרפה", "אתם מזלזלים בנו" ו"גועל נפש" (עמוד 21 שורות 25-30; עמוד 24 שורות 2-9 לפרוטוקול) וכי באותה סיטואציה הגיע הדיון לטונים צורמים ושררה אווירה קשה מאוד (עמוד 17 שורות 28-29; עמוד 18 שורות 12-13 לפרוטוקול).
מטעם התובע זומן גם אלוני - מעסיקו הישיר באחוזת אוהלו בזמנים הרלוונטיים, אשר העיד על אופיו של התובע מהיכרותו עמו (עמוד 10 שורות 14-16 לפרוטוקול):
"התובע הוא דעתן, אלי הוא אף פעם לא התחצף, אבל אפשר לקחת דעתן ושחצן ואני חוטא בזה לפעמים בעצמי איפשהו יכול להיות שיש את גבול החצוף, אני יכול לראות איפה בקורס של נשק או בקורס מאבטחים הקו הזה הדק נחצה".
אלוני העיד כי במהלך שיחה טלפונית שניהל עם הנתבע בעניין ההחלטה להדיח את התובע מהקורס, טען הנתבע כי התובע התנהג באופן בוטה ודיבר בחוצפה ואלוני הוא שביקש מן הנתבע להעלות את תוכן הדברים על הכתב (עמוד 9 שורות 28-32 לפרוטוקול).
מעדותו של התובע עלה כי בניגוד לטענתו, הוא לא סולק מכיתת הלימוד בבושת פנים, אלא החליט לעזוב תוך סערת רגשות. כך העיד התובע בעניין זה בעמ' 43 שורות 29-32 לפרוטוקול:
"כשהוא אמר ש"כולכם צריכים אותי ואני לא אתכם" אני קמתי ואמרתי לו ששמי יחיאל ואני חושב שזה לא תנאים ראויים לבוא לאולם ספורט ולהתאמן, זה יכול לקרות אגב, אם מר גולדברג היה אומר שלא הספיקו, קורה, דיברתי יפה, הוא אמר לי "אתה נשאר או יוצא" אמרתי לו שאני יוצא, יצאתי מהקורס, מבחינתי ברגע זה הקורס הסתיים"
בהמשך נשאל התובע מדוע החליט לצאת ועל כך השיב (עמוד 44 שורות 10-16 לפרוטוקול):
"לא יודע, התשובה שלו לא היתה עניינית, הוא לא השאיר לי ברירה, הוא פשוט אמר לי לך לא רוצה אותך, כשבא מנהל בית ספר ואומר "כולכם צריכים אותי ואני לא צריך אתכם ואם לא תעברו את הקורס הזה לא תהיה לך עבודה" ואני אמרתי לו שהוא טועה, יש דברים קצת אלמנטריים, הוא אמר לי אם אני נשאר או יוצא, אמרתי לו שהוא לא מאיים עלי, הדברים יצאו מפרופורציה, החלטתי שאני לא עושה שם את הקורס שם, זה כבר בא לא טוב והחלטתי ללכת מהקורס ".
ובעמ' 46 שורות 7-9 לפרוטוקול:
"... וכשאני בא להעלות את הטענות לכאורה והוא אומר לי "אתה נשאר או יוצא" בצורה כאילו אני מחליט עליך, הוא לא רצה אפילו לדבר על המחדל שהיה, אז העדפתי לצאת. העדפתי לא להיות בקורס".
בסיכומו של דבר התמונה שהצטיירה מעדות העדים כולם הייתה, כי התובע אכן התנהג באופן שאיננו הולם חניך בקורס מסוג זה, הכרוך בין היתר באימוני קרב מגע ובשימוש בנשק חם, הוא הפריע למהלך הקורס, "הקים קול צעקה" כלשונו, לא שעה להוראות ולא קיבל את מרות הנתבעים ועובדי הנתבעת.
האפשרות שבשל התנהגות זו עלה חשש אמיתי בקרב הנתבעים כי התובע איננו מתאים להשתתף בקורס מסוג זה ולשאת נשק וכי הוא אף עלול לסכן את חניכי הקורס - וזו הסיבה לכך שה ם החליטו להדיחו מן הקורס ולשלוח את המכתב, נראית בהחלט אפשרות מסתברת יותר מן האפשרות שדובר בהחלטה בלתי עניינית של הנתבעים שנבעה ממניעי נקמה, כטענת התובע.
העובדה שב"כ הנתבעת ציין במכתב ו מיום 13.7.11 (נספח ד' לכתב התביעה) כי "בשולי הדברים, ככל שמרשך יתנצל על התנהגותו ויתחייב לנהוג בהתאם להוראות המדריך הראשי וכללי ההתנהגות הנהוגים אצל מרשתי, תהיה מרשתי מוכנה לשקול את שיבוצו מחדש בקורס הבא", אין בה כדי להראות כי הנתבעים לא באמת האמינו כי התובע איננו מתאים להשתתף בקורס כזה ולשאת נשק. יש בדברים אלה כדי להראות כי הנתבעים לא ביקשו "לנקום" בתובע כפי שהוא טוען בתביעתו, אלא היו מוכנים לשקול מתן הזדמנות נוספת לתובע להוכיח התאמתו, תוך שיתחייב לקבל על עצמו את מרות הנתבעת ומדריכיה.
העניין הציבורי שבפרסום
כאמור, על המבקש לחסות תחת הגנת אמת הפרסום, להוכיח גם קיומו של עניין ציבורי בפרסום, היינו - האם קיימים בפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו.
בהקשר זה הוכיחו הנתבע ים, כי המכתב ש שלחו ובכלל זה ההמלצה שהעלו בסיום המכתב - שלא לאשר לתובע לבצע קורסים מונחי משטרת ישראל בתחום האבטחה ולבדוק מחדש את חימושו בנשק, ניתנה בסמכות, מכוח החובות המוטלות על הנתבעת כבית ספר להכשרת מאבטחים המונחה ע"י משטרת ישראל ועל פי שיקול דעת ם המקצועי של הנתבעים . פשיטא , כי היה בדברים משום עניין ציבורי.
לטענת הנתבעים, שלא נסתרה, הנתבעת - כמי שנבחרה לנהל קורסים מונחי משטרת ישראל, מחוייבת למסור למשטרת ישראל את חוות דעתה בנוגע להתאמתם של כל החניכים בסיום כל קורס הכשרה או ריענון, למעט מקרים חריגים כדוגמת המקרה של התובע, בהם הדיווח אודות החניך מתבצע בשלב מוקדם יותר.
בעניין זה זומן כעד מטעם הנתבעים רפ"ק ארליך, שבעת הרלוונטית עבד כראש תחום הכשרות בחטיבת האבטחה במשטרת ישראל ומתוקף תפקידו היה אחראי על ההכשרה של כל המאבטחים המונחים על ידי המשטרה על פי החוק ועל פי תו תקן המסדיר את הסטנדרטיים ואת יחסי הגומלין בין המשטרה לבין בתי ספר המכשירים מאבטחים (עמוד 49 לפרוטוקול; תו התקן - נ/1).
כך העיד רפ"ק ארליך על הדיווחים אותם מחויב המדריך הראשי של בית הספר (הנתבע ת בענייננו) למסור לו, בהתאם להנחיות המשטרה (עמוד 49 שורות 30-32; עמוד 50 שורות 1-7 לפרוטוקול):
"יש שגרת פעילות... ויש את הדיווחים שהמד"ר מחויב לדווח לפני תחילת קורס או כל הכשרה אחרת ובסיום... יש את השגרה ויש את החריגים, חריגים זה כל מה שעלול לסכן את שלומם של החניכים, יכול לסכן את קיום מטרות האימון בפועל, חריגים... משהו שלא מאפשר לקיים את הקורס כפי שהוא מתוכנן וצריך לבצע בו שינויים שמצריכים שיקול דעת, לצורך העניין אני איש הקשר לקבל את ההמלצה ולאשר או לא לאשר את כל אותן חריגות אם הן מתקיימות".
עוד הוא העיד, כי אי דיווח של בית ספר המונחה על ידי המשטרה למשטרה בהתאם לתו התקן, עלול להביא אף להפסקת הפעילות של אותו בית ספר (עמוד 50 שורות 8-15 לפרוטוקול).
בהמשך עדותו, התייחס רפ"ק ארליך להרחקתו של התובע מהקורס ולדיווח הנתבעים למשטרת ישראל (עמוד 52 שורות 9-13; 23-30 לפרוטוקול):
"אני אומר כאשר חניך מתנהג בצורה קיצונית ביחס לחניכים אחרים וביחס להכשרות אחרות שמבוצעות באותו בית ספר, יכול המד"ר להסיק שבן אדם הזה מבחינתו לא ישא נשק, שהוא מסוכן ולתת לגורמים אחרים שהם הגורמים היותר מוסמכים לבוא ולהחליט האם במקומות אחרים במסגרות אחרות הוא יהיה רשאי לשאת נשק... אם אני אסיק את המסקנה, מבחינת התיאור של הסיטואציה הזאת של מה שחשוב, אם המד"ר חשב בסיטואציה הזאת שהמצב קיצוני, חריג והחניך מסוכן לשאת נשק, זה מה שהוא צריך לעשות ואני יכול להגיד גם היום למרות שאני לא בתפקיד כבר שנתיים, זה מה שנעשה. במצבים חריגים כאלה מצפים שהמד"ר ידווח למשטרה... המשטרה היא גורם ממליץ ומייעץ וזה מה שנעשה במקרה הנדון, להעביר את חוות הדעת לאגף רישוי כלי ירייה והם יחליטו את החלטתם, הם הגורם המוסמך לקבל החלטות כאלה".
עוד העיד רפ"ק ארליך, כי הוא עצמו הנחה את הנתבע להעביר לו את הפניה בכתב (עמוד 53 שורות 2-6 לפרוטוקול):
"... מה שאני זוכר במקרה הזה, למיטב זכרוני, שאבי התקשר אלי דיבר איתי אמר לי שהחניך הוא חריג, מתפרץ, משהו בסגנון כזה והוא רוצה להדיח אותו מהקורס, הוא חושב שהבן אדם מסוכן לשאת נשק או שלא כדאי שישא נשק, אמרתי לו שיעביר לי את הפניה בכתב, כמובן כמה שיותר מהר ואני אעביר את זה למשרד לבטחון פנים לאגף רישוי כלי ירייה, יש לנו קשרי עבודה... זה מקרה חריג..." .
זאת ועוד, בהתחשב בעובדה שהתובע נשלח על ידי מעסיקיו לעבור את הקורס המדובר על פי הנוהל של משטרת ישראל (ראה סעיף 3 לתצהירו של הקב"ט צור מטעם התובע ) ויועד לעסוק כמאבטח, נמצא גם עניין ציבורי במשלוח המכתב למעסיקיו של התובע.
על יסוד האמור לעיל, הוכיח ו הנתבע ים את קיומה של הגנת "אמת בפרסום" ומשכך - דין התביעה להידחות.
הגנת תום הלב
הנתבעים טוענים גם לקיומה של הגנת תום הלב, על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שבסעיפי המשנה הרלוונטיים שבו קובע כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
...
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה; ..."
על יסוד הממצאים העובדתיים והנסיבות כפי שפורטו לעיל, הוכיחו הנתבע ים כי עומדת לה ם גם הגנת תום הלב:
כאמור, המכתב נכתב ונשלח על ידי הנתבעים במסגרת תפקידם ושיקול דעתם המקצועי ומכוח חובתם לדווח למשטרת ישראל על אירועים חריגים מעין אלה ועל הדחת התובע מן הקורס בעטיים (סעיף 15(2) לחוק);
בפרסום המכתב הביעו הנתבעים את דעתם על התנהגותו ואופיו של התובע בעניין שבו הנתבעים ממונים עליו כחניך בקורס, כאשר הוכח כי משלוח המכתב היה מוצדק בהיותם ממונים כאמור (סעיף 15(7) לחוק);
במכתב יש משום תלונה של הנתבעים על התובע לרשות המוסמכת להכשרת מאבטחים ולנשיאה בנשק - משטרת ישראל (סעיף 15(8) לחוק ).
משלוח המכתב, על האמור בו, למשטרת ישראל וכן למעסיקיו של התובע, אשר שלחו אותו להשתתף בקורס, לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות ומשכך, על פי סעיף, 16(א) לחוק איסור לשון הרע , חזקה על הנתבעים כי שלחו את המכתב בתום לב.
כפי שפורט לעיל, הנתבעים הוכיחו כי הדברים שנכתבו המכתב היו אמת וכי הם האמינו בהם, עובדות המעידות על תום ליבם.
עוד יוזכר, כי על פי עדותם של אלוני ( מעסיקו של התובע) ושל רפ"ק ארליך - הם שביקשו מן הנתבעים להעלות את הדברים על הכתב.
על כן, הוכיחו הנתבעים כי גם הגנת תום הלב עומדת להם וגם מן הטעם הזה דין התביעה להידחות.
סיכום
על יסוד האמור לעיל, נדחית התביעה.
התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ה, 17 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יחיאל לוי
נתבע: מ.א. רוי בע"מ
שופט :
עורכי דין: