ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חסון פ.ע מסחר נגד מועצה מקומית :

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בנצרת

עא 000105/09

בפני:

כב' השופט אשר קולה

תאריך:

27/05/2009

בעניין:

חסון פ.ע. מסחר (1997) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

א. מירון ואח'

המערערת

המשיבה שכנגד

נ ג ד

מועצה מקומית רמת ישי

ע"י ב"כ עו"ד

אפרים קיזל ואח'

המשיבה

המערערת שכנגד

פסק דין

1. בפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (סגן הנשיא כבוד השופט יוסף בן חמו), שניתן ביום 19.11.08, בת.א 2406/04, לפיו חייב בית המשפט קמא את המשיבה/המערערת שכנגד לשלם למערערת סך של 93,747 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק והוצאות משפט.

רקע עובדתי

2. ביום 08.11.2000 זכתה חברת אינג' גנדי קפלן בע"מ (להלן: "הקבלן" או "גנדי"), במכרז לביצוע עבודות מים וביוב אותו פרסמה המועצה המקומית רמת ישי (להלן: "המועצה" או "המשיבה").

לצורך ביצוע העבודות התקשר הקבלן עם חסון פ.ע מסחר (1997) בע"מ שהינה חברה העוסקת במכירת מוצרי תשתית שונים לרבות צנרת מים וביוב (להלן: "חסון" או "המערערת") וביקש לרכוש ממנה את הצנרת ושאר החומרים הדרושים לצורך ביצוע העבודות.

כתנאי לביצוע ההספקה דרשה חסון, כי הקבלן ימחה לטובתה את זכויותיו לקבלת כספים מהמועצה, אשר ישמשו לכיסוי התמורה האמורה להתקבל בגין הסחורה.

ביום 18.12.00 חתם הקבלן על כתב המחאת זכויות בלתי חוזר לפיו הוא ממחה לחסון את כל הכספים המגיעים ו/או שיגיעו לו מהמועצה עד לסך של 452,816 ₪.

ביום 20.12.00 אישרה המועצה בחתימתה את קבלת ההמחאה והתחייבה לפעול לפיה (להלן: "כתב המחאת הזכויות").

3. בהתאם להסכם ביצוע עבודות המים והביוב שנחתם בין הקבלן למועצה, היה על הקבלן לסיים את העבודה עד ליום 10.02.01. בסעיף 34 להסכם נקבע, כי במקרה שהקבלן לא יעמוד במועד שנקבע בהסכם לסיום העבודות, רשאית המועצה להפסיק את עבודתו ולהמשיך את ביצוע העבודות עם קבלן אחר. כן נקבע בסעיף 35 להסכם, פיצוי בשיעור מוסכם בשיעור של 1,000 ₪ לכל יום איחור בביצוע העבודות.

4. הקבלן, איחר בביצוע העבודות ולא סיים אותן כמוסכם. לפיכך, הוציאה לו המועצה ביום 13.05.01 צו להפסקת העבודות. הקבלן ביקש הזדמנות נוספת והתחייב להחיש את קצב ביצוע העבודות, משלא עמד אף בהתחייבותו זו והמשיך לאחר בביצוע העבודות הופסקה עבודתו סופית. ביום 24.01.02 אישרה מהנדסת המועצה בשם המועצה את צו הפסקת העבודה שהוצא זה מכבר על ידי המפקח, מטעם המועצה.

5. לגרסת חסון, בהתאם לכתב המחאת הזכויות, שילמה לה המועצה סך של 246,646 ₪ בגין עבודותיו של הקבלן (4 תשלומים בסך כולל של 176,130 ₪ ובנוסף סכום של 70,516 ₪).

לפיכך, פנתה חסון אל המועצה בדרישה, כי תשלם לה את יתרת החוב של הקבלן בסך של 280,314 ₪ וזאת בהסתמך על כרטסת הנהלת החשבונות של חסון.

תחילה טענה המועצה, כי אין באפשרותה לפעול בהתאם לכתב המחאת הזכויות מאחר שקיימים עיקולים של שלטונות מע"מ על הכספים. חסון במכתבה מיום 24.12.01 אל המועצה הדגישה, כי כתב המחאת הזכויות גובר על כל עיקול שהגיע לאחריו ואין בו כדי למנוע את העברת הכספים. בתגובה, טענה המועצה, לראשונה במכתבה מיום 21.01.02, כי עומדת לה זכות לקזז את הפיצוי שחייב הקבלן למועצה בגין העיכוב בגמר העבודות. לאחר שחלופת המכתבים בין הצדדים לא סיימה את ההתחשבנות, נערכה ישיבה בין מנהלה של חסון וראש המועצה בנוכחות היועץ המשפטי של המועצה. לטענת חסון, בסיומה של הפגישה הובטח למנהלה, כי המועצה לא תתחשב בעיקולים שהוטלו על ידי שלטונות המס, באשר כתב המחאת הזכויות קדם למועד הטלתם וכי המועצה תמחק את הקנסות אותן הטילה על הקבלן בגין האיחורים שהיו לכאורה בביצוע העבודות. לטענת חסון, בחשבון שהוציאה המועצה לאחר אותה ישיבה אכן נמחקו הקנסות ואולם החוב לא שולם . לפיכך, הגישה חסון את התביעה דנן על סך 280,314 ₪ לבית משפט קמא.

6. לטענת המועצה, המפקח על ביצוע העבודות, חב' בני גולדמן ניהול והנדסה בע"מ, ערך חשבון סופי ביחס לעבודות הקבלן לפיו יוצא, כי שולמה לקבלן תמורה העולה על המגיע לו ולפיכך, לא הגיעו לקבלן וכפועל יוצא לחסון, הנמחה, עוד כסף מהמועצה.

לטענת המועצה יש להפחית מהשווי הכולל של העבודות שביצע הקבלן עד להפסקתן את הסכומים הבאים:

210,000 ₪ - פיצוי מוסכם בשל איחור בביצוע העבודות (210 ימי איחור * 1,000 ₪).

8,833 ₪ - עבודות שנאלצה המועצה להזמין מגורם אחר (הקבלן לא הכין "תוכניות לאחר ביצוע" ולא הרכיב מחדש ברז כיבוי אשר פורק ונלקח על ידו).

97,000 ₪ - הוצאות כספיות עודפות בגין השלמת העבודות (ההפרש בין עלות העבודות לפי המכרז החדש לבין המכרז בו זכה הקבלן).

פסק הדין של בית המשפט קמא

7. בית המשפט קמא קבע, כי חסון לא הוכיחה את תביעתה ואולם על סמך הצהרתו של מר גל סמו , מזכיר וגזבר המועצה, כי מהחשבון הסופי שערך המפקח על העבודות עולה, כי היתרה לתשלום הינה בסך 140,620 ₪ הרי שמדובר בהודאת בעל דין, מה גם שהסכום לפי גרסת המועצה בחשבון הסופי קרוב לגרסת חסון מבחינה מספרית. לפיכך קבע, כי זהו שיעור החוב של המועצה כלפי הקבלן לו זכאית חסון מהמועצה.

8. באשר לטענת הנתבעת לקיזוז הפיצוי המוסכם, קבע בית משפט קמא, כי המועצה לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה, כי אכן היא זכאית לקזז סך של 210,000 ₪ כפיצוי מוסכם בגין איחור הקבלן בביצוע העבודות. ברם, אין מחלוקת שהקבלן איחר בביצוע העבודות ומשכך, אף הוצא לו צו הפסקת עבודה וכי המועצה זכאית על פי ההסכם לפיצוי בגין האיחור בביצוע העבודה. לפיכך, קבע בית משפט קמא כדלקמן:

"כיוון שכך, כאשר מחד גיסא, אין ספק שגנדי איחר בביצוע העבודה ואין מחלוקת שהנתבעת זכאית לפיצוי בגין האיחור, ומאידך גיסא לא הוכחה תקופת האיחור המדויקת, זה המקום שבו על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע פיצוי על דרך האומדנה".

בהתאם, פסק בית משפט קמא פיצוי גלובלי בשיעור שליש מסכום יתרת החוב, דהיינו סך של 46,873 ₪ בקובעו, כי חסון לא הרימה את נטל ההוכחה להראות, כי המועצה ויתרה על הפיצוי המוסכם.

9. יתר טענות המועצה לקיזוז ההוצאות העודפות - נדחו.

10. בסופו של יום, חייב בית המשפט קמא את המועצה לשלם לחסון סך של 93,747 ₪ (חובה של המועצה לקבלן בסך 140,620 ₪ בקיזוז הפיצוי הגלובלי בגין האיחור של הקבלן בביצוע העבודות בסך 46,873 ₪), בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק והוצאות משפט.

עיקר טענות הצדדים

טענות המערערת

11. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא כאשר קבע , כי המשיבה זכאית לפיצוי גלובלי על דרך האומדנה בסך של 46,873 ₪ בגין איחור הקבלן בביצוע העבודה וזאת ללא שהייתה בפניו תמונה עובדתית ברורה. לטענתה, שגה בית המשפט קמא עת קבע פיצוי גלובלי למשיבה על דרך האומדנה בגין איחור הקבלן בביצוע העבודה ללא שהתבקש לעשות כן על ידי הצדדים. לטענתה, כאשר בית המשפט קובע פיצוי באמצעות אומדן מבלי שהוא נשען על נתונים עובדתיים ברורים דומה הדבר לפסיקה על דרך הפשרה. השופט אינו מכריע בין טענות נוגדות של בעלי דין מגדיר את זכויותיהם המהותיות וגוזר מכך החלטה. המעשה השיפוטי אינו מבוסס על הכרעה בדבר צדקתו של אחד הצדדים, כי אם על ידי תחושת הצדק של השופט. לטענתה, בית המשפט מוסמך לפסוק על דרך הפשרה אך ורק אם מסכימים לכך הצדדים ובהעדר הסכמה כזו אין לילך במסלול האומדנה כאשר ברור שזו תהיה בגדר ניחוש גרידא המהווה למעשה פשרה בין בעלי הדין.

12. באשר לערעור שכנגד טוענת המערערת, כי אין כל זיקה וקשר בין הסוגיה המשפטית המצומצמת שהעלתה בערעור הראשי לבין הנושאים שהעלתה המשיבה במסגרת הערעור שכנגד ומוסיפה שגם לגופו של עניין, אין ממש בטענות הערעור שכנגד.

טענות המשיבה

טענות המשיבה (המערערת שכנגד) בתשובה לערעור ובערעור שכנגד

13. לטענת המשיבה, הסתמכות בית המשפט קמא על החשבון שערך המפקח סותרת החלטה אחרת של בית משפט קמא ולפיה אין למסמך ערך ראייתי. לטענתה, משקבע בית המשפט קמא שלחשבון המפקח שצורף לתצהיר הגזבר מטעמה , אין למעשה, ערך ראייתי, הרי שלא יכול היה לקבוע כי "ציטוט" נתון מספרי מתוך המסמך מהווה הודאת בעל דין, באשר מדובר בקביעות סותרות. לטענתה, הנתונים המספריים מתוך החשבון מהווים עדות שמיעה אסורה. ולפיכך, לא יכול היה בית המשפט לקבוע חיוב כספי על בסיס עדות שכזו. לטענתה, עיון בעדות הגזבר בתצהירו מלמד, באופן מפורש וחד משמעי, כי הנתונים המספריים שצוטטו מהחשבון אינם הודאת בעל-דין, ולא יכולים להוות הודאה באשר הנתונים צוטטו כמו שהם בלא שהגזבר התייחס לאמיתותם.

14. כן מוסיפה המשיבה, כי משהחליט בית המשפט קמא לעשות שימוש בנתונים הכספיים שבחשבון הוא לא יכול היה לברור באילו נתונים לעשות שימוש ובאילו לא. לטענתה, שומה היה על בית המשפט לקבל את המסמך ככתבו וכלשונו, או שלא לקבלו כלל.

15. לטענת המשיבה, טעה בית משפט קמא שעה שבחר להתערב בפיצויים המוסכמים בחוזה שבין המועצה לקבלן שכן לפי ההלכה הפסוקה התערבות בפיצויים מוסכמים תהא בנסיבות נדירות בלבד. בנסיבות דנן משהודתה חסון שמגיע למועצה פיצוי מוסכם בשל הפרת החוזה בידי הקבלן, והיא לא טענה כנגד גובה הפיצוי, או סבירותו, הרי שטעה בית המשפט קמא בכך שהתערב בפיצוי המוסכם.

16. לחלופין טוענת המשיבה, כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו שאין מקום לקזז את ההוצאות העודפות שנגרמו למועצה בשל הצורך לפרסם מכרז חדש לביצוע אותן עבודות אשר הקבלן לא ביצע ובגין אי הכנת תוכניות עדות על ידי הקבלן.

17. כן לחלופין טוענת המשיבה, כי טעה בית משפט קמא שעה שלא פסק למועצה הוצאות משפט בגין דחיית חלק ניכר מתביעת חסון.

דיון ומסקנות

18. השאלה המרכזית עליה נסוב הערעור היא, האם בדין פסק בית משפט קמא פיצויים למועצה על דרך האומדנה משקבע, כי זו לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את סכום הפיצוי המוסכם בגין איחור גנדי בביצוע העבודות (ראה סעיפים 43-47 לפסק הדין).

19. העקרונות שהותוו בפסיקה הינם, כי על נפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא עליו להוכיח גם את סכום הפיצוי הנתבע על ידו כך שאף אם הוכיח הנפגע נזק, תביעתו תידחה באם לא הוכיח את שיעור הנזק.

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" (דברי השופט ברק, כתוארו אז, בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808(1981).

יחד עם זאת, במקרים מתאימים, כאשר לנוכח טיבו של הנזק שנגרם לא ניתן להביא נתונים מדויקים בדבר מידתו ושיעורו, הרי שהעובדה שאין אפשרות לחשב את שיעור הנזק במדויק, אין בה בכדי לשחרר את המעוול מתשלום פיצויים לניזוק וניתן לקבוע את סכום הפיצוי על פי אומדנא.

"לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם- לאור טבעו ואופיו של הנזק- קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 הנ"ל, בעמ' 809, וכן ראה: ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה - נתניה, פ"ד נג(3) 433(1999), ע"א 427/82 'השתיל' ואח' נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ פ"ד מ(4),309(1986), ע"א 1229/97 איי.אמ.איי - שיווק והשקעות בינלאומיים נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ פ"ד נ"ג(4), 657(1999), ע"א 646/85 יצירת ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מ"ב(2),793(1988) ע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי-שותפות מוגבלת {פורסם בנבו}, 15.02.09) וע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ {פוסם בנבו}, 27.07.08).

20. ומן הכלל אל הפרט.

בענייננו יש לבדוק האם, הוכחת הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה שבין גנדי למועצה בגין איחור הקבלן בביצוע העובדות, לאור טבעו ואופיו, היא בעייתית או שמא ההוכחה מעשית ופשוטה אך למרות זאת לא השכילה המועצה לגבשה בחומר ראיותיה.

21. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכל החומר שהונח בפניי ובפרט בפסק דינו של בית משפט קמא סבורני, כי קביעת הפיצוי על דרך האומדנא כפי שעשה בית משפט קמא מקימה עילה להתערבות ערכאת הערעור.

22. במקרה דנן, עסקינן כאמור בפיצוי מוסכם בשל הפרת חוזה. דהיינו, פיצוי מוגדר שעוגן בחוזה בין הצדדים בשיעור של 1,000 ₪ לכל יום של איחור, פיצוי אשר לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן היה בנקל להביא נתונים מדוייקים ולחשבו.

מעיון בפסיקת בתי המשפט על ערכאותיו השונות ניתן לראות, כי אותם המקרים שבהם קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את שיעור הנזק בדיני החוזים הינם מקרים בהם נדרש בית המשפט להערכות לגבי מציאות שלא התקיימה בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה כאמור בנזק של אובדן רווחים צפויים אשר קביעת שיעור הפיצויים מחייבת תכופות השערות וניחושים (ראה:ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח (1994) בע"מ{פורסם בנבו}, 03.04.06). במקרה דנן, הפיצוי בגין האיחור אותו ביקשה המועצה לקזז ניתן לשומה באופן מדוייק שכן התביעה הוגשה לאחר התגבשות הנזק כך שאין כל צורך בניחושים ובהשערות.

23. סבורני, כי היזדקקותו של בית משפט קמא לכלי האומדנא לא נבעה מעצם טבעו או אפיו המיוחד של הנזק, כי אם מכישלונה של המועצה לגבש את ההוכחה בחומר ראיותיה כפי שקבע בית משפט קמא עצמו בסעיפים 43-47 לפסק הדין וכדלקמן:

"43. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שעמדו בפני, השתכנעתי, כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, היא לא הוכיחה כי אכן היא זכאית לקזז סך של 210,000 ₪ כפיצוי מוסכם בגין איחור גנדי בביצוע העבודות. הנתבעת לא הציגה את פירוט החישוב וכיצד הגיעה לסכום האמור. במהלך החקירות, עדי הנתבעת גם לא ידעו להסביר איך הגיעה הנתבעת לסך של 210,000 ₪. העדים שהובאו, מר סמו וגב' וייס, לא היה בכוחם להסביר את אופן החישוב ותוצאתו. לא זו אף זו, הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש תצהיר מטעם עורך המסמכים, מר גולדמן, ו/או להביאו ליתן עדות בפני בית המשפט, כנדרש על פי דיני הראיות. הדבר מנע מהתובעת את היכולת לחקור את עורך המסמכים, כזכותה על פי דין.

44. ...... מר סמו העיד כי איננו יודע כיצד חישב מר גולדמן את 210 הימים שנטען שהם ימי האיחור של גנדי בביצוע העבודות.....

45. גם גב' וייס לא ידעה להסביר איך הגיעו בחישוב הפיצוי המוסכם ל-210 ימי איחור......

46. מכל האמור לעיל עולה שהנתבעת לא הוכיחה את מספר ימי האיחור ומכאן שלא הוכיחה את גובה הפיצוי המוסכם לו היא זכאית וכי הפיצוי המוסכם מגיע לשיעור של 210,000 ₪".

מקביעותיו אלה של בית משפט קמא ניתן לראות, כי לא היה כל קושי להוכיח את מספר ימי האיחור של הקבלן ודי היה בהבאתו של מר גולדמן אשר ערך את החשבון הסופי לעדות בפני בית המשפט על מנת שיעיד הכיצד חישב את ימי האיחור. דא עקא, משבחרה המועצה שלא לעשות כן הרי שלא היה מנוס מדחיית רכיב זה על הסף ולא היה כל מקום בעיני להשלמת החסר הראייתי על דרך האומדן, כפי שעשה בית משפט קמא.

הערעור שכנגד

24. הטענה המרכזית של המשיבה בערעור שכנגד, הינה, כי בית המשפט קמא טעה, עת שקבע, כי ניתן לראות בתצהירו של גזבר המועצה, משום הודאת בעל דין באשר לחובה של המועצה לקבלן.

לטענת המשיבה, בית המשפט קמא, החליט שהמסמכים שצורפו לתצהיר הגזבר, לא נערכו על ידי הגזבר ולפיכך, ניתן להגישם רק כראיה לכך שמסמכים אלו מצויים בספר המועצה, ואין בהצגתם באמצעות גזבר המועצה, משום ראיה לתוכנם.

25. טועה המשיבה, כך לעניות דעתי, בטענתה זו, ומערבבת היא מין בשאינו מינו.

אכן, בצדק בקבע בית המשפט קמא, כי שעה שלא זומן המפקח מטעם המועצה, למסור עדותו, שוב לא יכול החשבון שצורף, או קביעת הגזבר המועצה, להוות ראיה לזכותה של המועצה.

משכך, קבע ובדין, בית המשפט קמא, כי המועצה לא הוכיחה את טענת הקיזוז.

אלא, שטענת זכות לחוד והודאת בעל דין לחוד.

הרי, המועצה היא זו שביקשה להגיש את תצהיר גזבר המועצה על כל נספחיו. היא זו שטענה, שהיתרה לתשלום הינו כ - 140,000 ₪, אלא שיש לקזז כנגדה את הקנס המוסכם.

באשר לטענת הקיזוז, קבע כבוד השופט קמא, כי טענה זו לא הוכחה ואין בכך כדי לקבוע שגם ההודאה, וודאי כאשר מדובר בהודאת בעל דין, לא הוכחה!

דומה גם, כי לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לצד ה"זכות" בכרטסת המועצה, אותה זכות שהגיעה לקבלן, ומכוחו לחסון (המערערת), כל הדיון נסב, סביב עיקולי מע"מ, או קיזוז הקנס.

זאת ועוד, גזבר המועצה אמון על תשלום חובות המועצה, ועל מי, אם לא עליו מוטלת החובה לבדוק, מהן חובות המועצה לקבלנים?!

משכך, ברור כי, הנתון ביחס לגובה החוב של המועצה לקבלן (בטרם קיזוז הקנסות), הינו נתון שהמועצה מודה בו, וכל יהבה של המועצה הושלך על קנסות, או עיקולים! משנדחו טענות אלו, נותרנו עם גובה החוב בלבד, שהוכח כדבעי!

26. טענה נוספת בפי המשיבה בערעורה שכנגד הינה, כי בית המשפט קמא לא צריך היה להתערב בפיצוי המוסכם.

גם לעניין זה טועה המשיבה. התערבות בפיצוי המוסכם, פירושה הפחתתו, בהיותו בלתי סביר בנסיבות העניין.

בענייננו, בית המשפט קמא, כלל לא התערב בפיצוי המוסכם, כל שקבע היה, כי הפרמטרים להפעלת הפיצוי המוסכם, לא הוכחו, ועניין זה נומק על ידו כדבעי, ולמעשה אף לא נטענה טענה כלשהי בערעור שכנגד, בעניין אי הוכחת הפרמטרים המצדיקים הפעלת מנגנון הפיצוי המוסכם.

27. עוד טענה המשיבה, כי טעה בית המשפט בקביעתו שלא להכיר בקיזוז ההוצאות העודפות שנגרמו למועצה, עקב הצורך בפרסום מכרז חדש.

גם לעניין זה, טועה המשיבה, בית המשפט קמא, ניתח את העדויות שבפניו, וקבע על בסיסם, כי המשיבה, לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה לעניין זה, תוך שקבע ואין על כך מחלוקת שהעדה מטעם המשיבה, לא הצליחה כלל להסביר כיצד הגיעה לסכום של 97,000 ₪ כהוצאות עודפות.

28. באשר לטענתה האחרונה של המשיבה, כי רוב התביעה של חסון , 67% מסכום התביעה נדחה ולמרות זאת חסון לא חוייבה בתשלום הוצאות משפט לטובת המועצה בגין חלק התביעה שנדחתה הרי שטענה זו אינה ברורה לי וגם כאן איני מוצא מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא. בסופו של יום תביעתה של חסון התקבלה ונקבע, כי המועצה אכן חייבת כספים לחסון מכוח כתב המחאת הזכויות עליו חתמה על אחת כמה וכמה משקבעתי, כי הפיצוי הגלובאלי לא יקוזז כך שההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא בסך 7,500 ₪ אינם נכנסים בגדר אותם מקרים חריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות. ודוק! הפסיקה שצוטטה בסיכומי המשיבה ולפיה "בעל דין הזוכה במשפט לא יצא בחיסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא ושכר הטרחה ששילם" מוטב היה כי לא היתה מושמעת כלל שכן "בעל דין הזוכה" במקרה דנן הינו חסון ולא המועצה.

סוף דבר

29. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור כך שהפיצוי הגלובאלי בגין האיחור של גנדי בביצוע העובדות בסך 46,873 ₪ לא יקוזז והמשיבה תשלם למערערת סך של 140,620 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

הערעור שכנגד- נדחה.

המשיבה והמערערת שכנגד (המועצה) תשלם למערערת ולמשיבה שכנגד (חסון) סך של 12,500 ₪ כולל מע"מ הוצאות ושכ"ט בגין הליך זה.

ניתן היום ד' בסיון, תשס"ט (27 במאי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

אשר קולה, שופט

000105/09עא - סיגלית בן יהודה