ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נאוה כהן נגד המוסד לביטוח לאומי :

08 פברואר 2015
לפני: כבוד השופט אייל אברהמי, סגן הנשיאה

התובעת:
נאוה כהן
ע"י ב"כ: עו"ד דוד לופו
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד רונית חנגל, עו"ד עידו רזגור

בית הדין הארצי לעבודה פסק כי מי שטוען שהופסק מרוץ ההתיישנות בהתמלא התנאים הקבועים בחוק, עליו הנטל להוכיח שאכן התמלאו תנאים אלה ( דב"ע ( ארצי) נו/-345 מיכאל גנדלר נ' תחנת דלק פז פד"ע ל', סעיף 5 לפסק הדין (1996)). על התכליות העומדות ביסודה של הוראת ההתיישנות נאמר בע"א ( עליון) 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (ניתן ביום 2.7.03) כדלהלן:

החלטה

התביעה בהליך זה עניינה זכאות התובעת להפרשי שכר, קרן השתלמות, החזר הוצאות, הטבות נלוות לשכר ופיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור כולל של 1,076,294 ₪ בגין עבודתה בנתבע משנת 2003 ועד למועד הגשת התביעה. כן תבעה התובעת סעד הצהרתי של זכאות לדרגה 42 ותפקיד "ראש גף" חלף "מנהל מדור", רטרואקטיבית מיום קליטתה לעבודה בנתבע.

בעניינה של התובעת נוהל הליך קודם בתיק ע"ב 2388/03 דיין ואח' – המל"ל (ניתן ביום 22.8.10) (להלן: "ההליך לסעד הצהרתי"), בו התקבלה התביעה לסעד הצהרתי של הכרה בקיום יחסי עובד ומעסיק בין התובעת ועובדים אחרים לבין הנתבע.

בפנינו בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת שלושת אלו:
מעשה בית דין בשל השתק פלוגתא שנדונה בהליך לסעד ההצהרתי.
אי הגשת בקשה לפיצול סעדים במועד הגשת התביעה דנן (או מועד קודם).
לחלופין - התיישנות חלק מהתביעה בנוגע לתקופה שקודם ליום 28.2.07 ( שבע שנים קודם להגשת התביעה דנן).

מנגד טוענת התובעת כי הואיל וההליך הקודם שנוהל היה לסעד הצהרתי, שהתקבל, ועניין שכרה לא הוכרע בו (שכן התובעים חזרו בהם מטענות הקיפוח ומכל מקום בוודאי שלא נדונה סוגית השכר שנתקבל בתקופה שמשנת 2003, מועד הגשת התביעה הקודמת ואילך, כפי שנתבע בתביעה שבפנינו) לא קם מעשה בית דין או השתק פלוגתא. הדרך הנכונה היא להגיש תביעה לזכויות כספיות לאחר שניתן הסעד ההצהרתי. בהליך לסעד הצהרתי הוחלט כי התובעים לא נדרשים לכמת תביעתם הואיל ועניינם נמנה על המקרים החריגים בהם טרם נתגבשו הזכויות בשל המשך קיום יחסי עבודה. יש לראות בהיתר האמור משום היתר לפיצול סעדים. כמו כן, תביעתה לא התיישנה משום שנוהל כל העת הליך בעניינה ולחלופין העילה נוצרה במועד מתן פסק הדין משנת 2010.

הכרעה

נקדים ונאמר, כי הסעד של דחייה על הסף ניתן ביד קמוצה ובמשורה על ידי בתי המשפט ובבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מד/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לחינוך, עבודה ארצי, כרך כ(2) 242 וכן דב"ע נא/31-3 חיפה כימיקלים נ' אברהם רמי כלפון פד"ע כב 518). מגמתם של בתי משפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, לברר ולהכריע בתובענה לגופם של דברים על פני סילוקה על הסף במטרה לאפשר לתובע להביא את עניינו לדיון ולממש זכות משפטית. (ע"ע 1637/04 קרשון נ' קריכלי (לא פורסם, ניתן ביום 9.5.05), העתירה בענין לבג"ץ נדחתה –ר' בג"צ 5185/05 קריכלי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 16.6.05)). כדי שבית דין יאות למחוק תביעה על הסף "חייב להיות בית הדין בטוח ומשוכנע כי גם אם יוכיח התובע את כל אשר טוען בכתב תביעתו לא יהיה בכך כדי להועיל לו, מאחר שאין באותה מסכת עובדות כדי ליצור עילת תביעה" (דב"ע נו/140-3 כי"ל - כימיקלים לישראל נ' ליאונרד שור פד"ע ל 152).

כפי שיפורט להלן, לא התרשמנו כי יש מקום לדחיית התביעה על הסף. כמתחייב מההלכה הפסוקה, על מנת שבית הדין יעשה שימוש בסמכותו למחיקת כתב תביעה על הסף, עליו להיות בטוח ומשוכנע, כי גם אם יוכיח התובע את כל אשר הוא טוען לו - לא יועיל לו הדבר, מאחר ואין במסכת העובדות כדי ליצור עילת תביעה. פגם זה של היעדר עילת תביעה אמור להתגלות מקריאת כתב התביעה עצמו ללא חקירה ודרישה בעובדות. לא כך הדבר בענייננו.

לטענת הנתבע במהלך ההליך לסעד ההצהרתי נדונה בהרחבה הפלוגתא של קיפוח התובעים בשל כך שלא הועסקו כעובדי הנתבע לרבות סימולציות שכר מפורטות שהציג הנתבע ונקבע כי לא קופחו בשכרם. לפיכך מושתקת התובעת מלתבוע בהליך שבפנינו הפרשי שכר כפי שעשתה.

הכלל בדבר מניעות בשל קיומו של מעשה בית דין שואב את כוחו מעקרון סופיות הדיון. הטעמים שביסודו של הרצון למנוע התדיינויות חוזרות ונשנות באותו נושא הם בעיקרם שניים: האחד, מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בגין מסכת משפטית או עובדתית זהה על ידי מי שניתן לו יומו בבית המשפט; והשני, מניעת בזבוז זמנו השיפוטי היקר של בית המשפט ומניעת הכרעות סותרות בין ערכאות שיפוטיות שונות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561 ; ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ס גרופ לימיטד פ"ד כט (1) 372, 383 ; ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י פ"ד נח(5) 511, 519; נינה זלצמן, " מעשה בית דין בהליך אזרחי" (תשנ"א), 141 (להלן: "זלצמן"); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה (2007)).
כלל זה איננו מוחלט והוא כפוף לקיומם של התנאים שנקבעו בפסיקה ולנסיבות בשים לב לעקרונות הצדק והאינטרס הציבורי.

דוקטרינת השתק עילה, כך קובעת המלומדת זלצמן בספרה, עניינה כי " פסק דין תקף וסופי, שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נושא פסק הדין" ( זלצמן, עמ' 29). הכלל בדבר קיומו של השתק עילה איננו דורש כי ייקבע ממצא חיובי להבדיל מהעדר הוכחה, בשונה מדוקטרינת השתק הפלוגתא (זלצמן, עמ' 30 והאסמכתאות שם: ע"א 60/55 אל עבד נ' אל מוצטפא פ"ד י 685; ע"א 395/60 עמרני נ' היועמ"ש פ"ד טו 594 ).

דוקטרינת השתק פלוגתא חלה משקיים פסק דין חלוט שניתן על ידי בית משפט מוסמך אשר דן בפלוגתא הרלוונטית והכריע בה. הפסיקה קבעה ארבעה תנאים אותם יש לבחון במסגרת יישום הכלל של השתק פלוגתא:
זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא העומדת לדיון במקרה הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה השני.
זהות הצדדים, חליפיהם או מי שיש להם " קרבה משפטית" במקרה הראשון לצדדים שהתדיינו במקרה השני וכן כי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא חיובי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה.
הכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות.
(ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ( ניתן ביום 21.2.2007); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס פ"ד נד(1) 642 (2000))).

בעניינה של התובעת, יחד עם עובדים נוספים, התנהל הליך ארוך בשתי ערכאות בתי הדין לעבודה, בסוגיית קיומם של יחסי עבודה בין התובעים לנתבע דנן, המל"ל. בית הדין קיבל את התביעה בכל הנוגע לסעד ההצהרתי שנתבקש לפיו יוכרו כעובדי הנתבע ממועד הגשת התביעה בשנת 2003 ואילך. ההליך בבית הדין האזורי ארך כשבע שנים, במהלכו אוחדו תביעותיהם 70 עובדים כאשר רוב ההליכים הסתיימו בפשרה ובסיומו ניתן פסק דין בנוגע לשלושה תובעים (ביניהם התובעת). הערעור שהוגש לבית הדין הארצי נדחה וקביעת בית הדין האזורי אושרה (ע"ע (ארצי) 6818-10-10 המל"ל - דיין (ניתן ביום 24.4.12)). בית הדין האזורי בהליך לסעד ההצהרתי קבע בהחלטתו מיום 24.4.06 בעניין הכימות, כי אין לחייב התובעים באותו הליך לכמת את תביעתם, לנוכח השלב בו היה מצוי ההליך וכן מאחר שעניינם של התובעים נמנה על החריגים שנקבעו בפסיקה עת ממשיכים להתקיים יחסי העבודה ( ע"ע 1193/04 מרים רפפורט נ' רשות שדות התעופה (ניתן ביום 30.1.06); ע"ע 220/03 אילן ארגס - רשות הנמלים בישראל (ניתן ביום 28.2.06)). באותה החלטה נאמר במפורש כי אין בית הדין מוצא בכתב התביעה אמירה כלשהי ביחס לזכויות כספיות קונקרטיות שנתבעות, אלא רק טענות הצהרתיות (ובין היתר טענות לקיום יחסי עבודה, קיפוח, אפליה). לכל היותר בסיפת כתב התביעה מצא בית הדין שם אמירה כללית בדבר שמירה על זכות התובעים לתבוע זכויות כספיות בעתיד. סימולציות השכר של התובעים שנדונו באותו עניין, הובאו אפוא לשם התמודדות עם טענת הקיפוח, ולא לשם הכרעה בשאלת זכאות התובעים להפרשי שכר. מכל מקום גם שאלת הקיפוח באותו עניין נזנחה ולא הוכרעה בפסק הדין ועל כן אינה מהווה פלוגתא פסוקה ובוודאי שאין כאן מעשה בית דין. על אחת כמה וכמה אין מעשה בית דין ביחס לתביעה להפרשי שכר שהוגשה בתביעה שבפנינו לשנים מאוחרות להגשת התביעה בהליך ההצהרתי, ואשר כלל לא נדונו בהליך לסעד הצהרתי שהתייחס מטבע הדברים לנתונים שהובאו בפניו בנוגע לשנים שקדמו להגשת התביעה. טענות התובעת באשר להקפאת שכרה בשנים בהן התנהל ההליך לסעד ההצהרתי, בשונה מהמצב שהיה קודם לכן בו קודמה בדרגות באופן מהיר יחסית, הן טענות שנדרשת בחינתן מהפן העובדתי. לא ניתן אפוא לדחות התביעה על הסף כבר בשלב מקדמי זה שלה על יסוד טענות הנתבע לפיהן הוכח העדר קיפוח לתקופה מוקדמת, דבר אשר לא בהכרח משליך על זכאות להפרשי שכר לתקופות מאוחרות יותר. הדיון בזכויות הכספיות בענייננו אינו עוסק בשאלת קיום יחסי עובד ומעסיק שהוכרעה בהליך הסעד ההצהרתי ואף לא נוגע לדיונים שונים שנערכו שם לעניין הפרשי השכר.
הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין נדחית אפוא.

פיצול סעדים
הסוגיה דנן מוסדרת בתקנה 26 לתקנות בתי הדין לעבודה (סדר הדין) התשנ"ב -1991 (להלן: "התקנות") הקובעת, כי תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה. תובע שלא כלל בתובענה אחת את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם, אם יקבל רשות מבית הדין עד מועד פתיחת התובענה.
תכליתה של התקנה היא כי נתבע לא יוטרד מספר רב של פעמים בגין אותה עילה. התקנה באה להגן עליו מפני הטרדות מיותרות ולהביא לכך שכל הטענות ירוכזו במידת האפשר בתובענה אחת. התקנה באה למנוע שימוש שלא בתום לב בסדרי הדין בדרך של הגשת מספר תביעות כנגד אותו נתבע (ע"ע (ארצי) 98 / 300145 סוזי נ' א. בטחון אזרחי (ניתן ביום 23.1 0.00)).

התכליות האמורות לגבי תקנה 26 לתקנות אינן חלות כאן. במקרה שבפנינו התביעה לסעד הצהרתי בדבר קיומם של יחסי עבודה היתה למעשה שלב מקדים והכרחי לתביעה לזכויות כספיות הנובעות מקיום יחסי עבודה. לא מדובר ב"הטרדה" נוספת של הנתבע. הנתבע ידע כל העת כי התובעים עשויים להגיש תביעה כספית (הדברים נאמרו אף בכתב התביעה שם) והתנהלותו בהגעה להסכמי פשרה עם כל יתר התובעים מלמדת על הבנתו כי לסעד ההצהרתי תהיינה נפקויות כספיות. בנוסף, חלק גדול מהסעדים הנתבעים הם בגין אירועים שאירעו רק לאחר הגשת התביעה בהליך לסעד ההצהרתי מ-2003, וממילא לא יכולים היו להיתבע באותו עניין. כפי שצוין לעיל, הזכויות הכספיות שנתבעות כאן לא נדונו בתביעה משנת 2003. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א (עליון) 5233/08 שרה רייניץ נ' מכבי שירותי בריאות (ניתן ביום 9.2.10) בזו הלשון:
"בפסיקה השתרשה הדעה כי מי שזכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע סעד אופרטיבי-משלים ללא צורך בהיתר לפיצול סעדים (ראו למשל ע"א 4646/90 בר-חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798 (1992)). כלומר, הסעד ההצהרתי עשוי לייתר את הצורך בקבלת היתר לפיצול סעדים שכן למעשה "טבוע" בו היתר כזה, ככל שמדובר בהגשת תביעה לסעד אופרטיבי המהווה השתלשלות טבעית של הסעד ההצהרתי שניתן (ראו גם ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177 (1990))."

גם המלומד גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" דן בפסיקה הרלוונטית כלדהלן:
"נפסק בעבר, כי ספק אם יש צורך בהיתר לפיצול סעדים, אם התביעה הראשונה היא תובענה לסעד הצהרתי. מאוחר יותר נאמרו דברים מפורשים יותר בעניין זה, לאמור, שסעד הצהרתי שניתן אינו מונע הגשת תביעה לסעד אופרטיבי על-סמך אותה עילה, ואין צורך בהיתר לפיצול סעדים במקרה כגון זה. נקיטת הליך של תובענה מוקדמת למתן סעד הצהרתי, במקרים מסוימים, הוא פעולה לגיטימית.
מי שזכה בסעד הצהרתי, ולוא גם על יסוד עילה מוגדרת, רשאי לתבוע סעד אופרטיבי כ״השלמה״ להצהרה על זכותו, ותביעתו הנוספת אינה טעונת היתר לפיצול סעדים. אולם, מאחר שהייתה קיימת מחלוקת פוסקים בשאלה זו, יש בכך כדי להצדיק את החלטתו של בית המשפט קמא ליתן היתר כזה גם בלי שנתבקש. הגישה הנכונה היא זו הגורסת כי הזוכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע גם סעד אופרטיבי הנובע מאותו עילה, ואין לו צורך בהיתר לפיצול סעדים."
(אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, תשס"ט) עמ' 134 והאזכורים שם).

נמצא אפוא כי מן הדין לדחות בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מהטעם שלא נתבקש היתר לפיצול סעדים. זאת לנוכח הקביעות בהליך לסעד ההצהרתי כדלעיל בעניין הכימות ומשלא התקיימו תכליות תקנה 26 לתקנות בענייננו, שכן אין מדובר בדיון כפול באותו עניין ולנוכח פסיקת בית המשפט העליון בסוגיית הגשת תביעה אופרטיבית לאחר שהתקבל סעד הצהרתי. הבקשה נדחית אפוא אף בעניין זה.

בית הדין הארצי לעבודה פסק כי מי שטוען שהופסק מרוץ ההתיישנות בהתמלא התנאים הקבועים בחוק, עליו הנטל להוכיח שאכן התמלאו תנאים אלה ( דב"ע ( ארצי) נו/-345 מיכאל גנדלר נ' תחנת דלק פז פד"ע ל', סעיף 5 לפסק הדין (1996)). על התכליות העומדות ביסודה של הוראת ההתיישנות נאמר בע"א ( עליון) 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (ניתן ביום 2.7.03) כדלהלן:
"תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור ( ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9). עניינו של התובע מחייב כי ינתן לו מרווח זמן מספיק להכין ולהגיש את תביעתו, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד שני, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק."
(ראו גם ע"ע ( ארצי) 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ' ( ניתן ביום 4.10.06) .
ראשית יובהר כי המועד בו נטענה טענת ההתיישנות הינו המועד הראשון שבו טען הנתבע טענות מהותיות לגופו של עניין. אין בבקשות הארכה הסתמיות-טכניות שנתבקשו כדי להוות מועד ראשון לעניין זה. די בכך שהטענה הועלתה קודם להגשת כתב ההגנה ואין לחסום דרכו של הנתבע לטעון טענת ההתיישנות רק בשל כך שהגיש בקשות ארכה רבות.

לגופו של עניין, לא ניתן לקבל עמדת התובעת בסוגיית ההתיישנות והצדק עם הנתבעת בעניין זה. פסק הדין שקבע קיומם של יחסי עבודה לא הקים עילה חדשה. ככל שהיתה התובעת בוחרת לתבוע זכויותיה הכספיות באותו מועד, היתה מקבלת אותן שבע שנים אחורנית למלוא התקופה הרלוונטית. התובעת בחרה שלא לעשות כן, ויש לכבד את רצונה, אולם אין בכך כדי להאריך את תקופת ההתיישנות ל-11 שנה. לפי שיטת התובעת, רשאית היתה להגיש התביעה עד שנת 2017, וזו היתה מתייחסת לזכויות שמשנת 2003. אין ספק שתכליות הוראת ההתיישנות אשר הובאו לעיל, חלות כאן ומצדיקות תחימת תקופת ההתיישנות בהתאם לקבוע בדין. יש למנות תקופת ההתיישנות אפוא ממועד הגשת התביעה דנן (ס"ע (אזורי נצ') 11752-04-11 פאהום – המל"ל (ניתן ביום 28.7.14) [הש' ארמון]).
שונה ענייננו מהאמור בעב 300593/92 אסולין- רשות השידור (ניתן ביום 29.6.14), [הנשיאה פרוז'ינין] פסקה 4 לפסק הדין. באותו עניין תוקנה התביעה לאחר שנקבע הסעד ההצהרתי, והתביעות הכספיות כומתו בכתב התביעה המתוקן – ולפיכך נמנתה תקופת ההתיישנות משבע שנים לפני הגשת כתב התביעה המקורי. בענייננו לעומת זאת הוגשה תביעה חדשה ומנותקת מההליך הקודם. אף הובהר לתובעת שבקשתה לבית הדין הארצי להבהרת הפסק אינה נובעת מפסק הדין שניתן בהליך הערעור על פסק הדין בהליך לסעד ההצהרתי.

באשר לטענת התובעת לחוסר תום לב, מדובר בטענות שנטענו בעלמא בשלב זה של ההליך ולא הוכחו בפנינו. לא די בכך שבהליכים קודמים הגיעו רוב ככל התובעים להסכמי פשרה עם הנתבע, כדי להצביע על חוסר תום לב קיצוני של הנתבע. אין אנו סבורים אפוא שמתקיים כאן אחד המקרים החריגים בהם ימנע בית הדין מנתבע להעלות טענת התיישנות:
"רק במקרים של חוסר תום לב קיצוני יש מקום לערוך את האיזונים הללו ולהגיע לשלילת זכותו של נתבע, כפי שהיא עולה מהוראות חוק ההתיישנות, להתגונן על ידי העלאת טענת התיישנות."
ע"ע (ארצי) 1406/02 עיריית גבעתיים נ' ברקוביץ' (ניתן ביום 4.10.06)

סוף דבר
הבקשה לדחיית התביעה על הסף נדחית.
הבקשה לסילוק על הסף של התביעה בנוגע לתקופה שקודם ליום 28.2.07 מתקבלת.
כתב הגנה יוגש תוך 30 יום. לא תינתנה אורכות נוספות אלא מטעמים חריגים.
בנסיבות העניין שאלת ההוצאות נדחית לסיום ההליך ובהתאם לתוצאתו.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"ה, (08 פברואר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .


מעורבים
תובע: נאוה כהן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: