ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון בארי - הוצאת עיתון הארץ :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע

בש"א 4309/05

א 004134/05

בפני:

כבוד השופטת, רחל ברקאי

תאריך:

27/05/2009

בעניין:

שמעון בארי

ע"י ב"כ עו"ד

אמיר קמינצקי

המבקש

נגד

הוצאת עיתון הארץ בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

מנחם וייצמן

המשיבה

החלטה

1. בפני מונחת בקשת המבקש כי תביעתו כנגד המשיבה תאושר כתביעה ייצוגית. לטענת המבקש המשיבה הטעתה אותו ואת כלל ציבור קוראי עיתון "הארץ" (להלן: "העיתון"), אשר בבעלות ובהוצאת המשיבה, כאשר גבתה ממנו ומיתרת חברי הקבוצה, אותה הוא מבקש לייצג, קרי מנויי העיתון אשר היו מנויים קודם ליום 1.3.04 ואשר שילמו את דמי המנוי לעיתון בתשלומים חודשיים, סכומי כסף אשר לא היו אמורים להיות משולמים לאור הורדת שיעור המע"מ החל מהיום הראשון לחודש מרץ 2004.

לטענת המבקש המשיכה המשיבה לגבות את מחיר המנוי החודשי, כפי שהיה ערב הפחתת שיעור המע"מ, גם לאחר הפחתת המע"מ ובכך הפרה לטענתו את הוראות חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן:"חוק מע"מ") ותקנות מס ערך מוסף התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות מע"מ")

בנוסף, טען כי הפרה המשיבה את הוראותיו של חוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") הפרות מהותיות ומשמעותיות במישור החוזי ובמישור הנזיקי בכך שקיימה את החוזה בחוסר תום לב ואף הטעתה את הצרכנים, מנויי העיתון, בכך שלא הביאה לידיעתם בצורה ברורה וגלויה את דבר עובדת העלאת מחיר העיתון ולא וידאה את דבר הסכמתם להעלאת המחיר הנדונה ובהתאם ניצלה את מצוקת הצרכן.

לטענת המבקש בעקבות התנהלותה של המשיבה נגרמו לו ולקבוצת המנויים אותה הוא מייצג נזקים כספיים, כשנזקו נאמד בסך של 1,337 ₪ ונזקם של כלל הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג מוערך ב- 51 מיליון ₪.

בהתאם לאמור טען כי מתקיימות העילות לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בהתאם להוראותיו של חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") וביקש להיענות לבקשתו ולאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית.

2. מנגד טענה המשיבה כי אין ולא היה כל איסור שבחוק האוסר על העלאת מחיר היסוד של העיתון כאיזון להפחתת שיעור המע"מ וכי בפועל גם היתה הצדקה עובדתית ועניינית להעלאת המחיר. עוד טענה, כי לא בוצעה כל הטעיה מצדה כלפי מנויי העיתון וכי בפועל בוצע פרסום דבר העלאת מחיר המנוי באופן גלוי מעל דפי העיתון. עוד טענה כי הידיעה בדבר העלאת המחיר הגיעה לידיעת המנויים בין בעת שקיבלו לידיהם מהמשיבה את החשבונית החודשית בדבר דמי המנוי ובין בעת שקיבלו לידיהם את מסמכי הבנק או מסמכי חברות האשראי ובהן פירוט החיובים בדבר דמי המנוי. באשר למבקש ולקבוצת המנויים אותה לכאורה ביקש לייצג, טענה המשיבה כי בחוזים שנכרתו ביניהם נשמרה לה הזכות לעדכן את מחיר המנוי "מעת לעת" ובהתאם פעלה.

עוד טענה המשיבה כי אין הנסיבות מקיימות את תנאי הסף הנדרשים על פי חוק התובענות הייצוגיות המאפשרים ברור תובענה זו בדרך של תובענה ייצוגית. לחילופין, טענה כי המבקש אינו תובע ראוי ומתאים לנהל את התובענה וגם אם יבקש בית המשפט למצוא מחליף למבקש הרי שבפועל הדבר הינו בלתי אפשרי ואינו מתאפשר בשל הקושי באיתור ואפיון בקבוצה ובהתאם במייצג.

3. לציין, כי כתב התביעה המקורי הוגש עוד בטרם חוקק חוק התובענות הייצוגיות שאז עוגנה האפשרות להגיש תובענה ייצוגית בהסדרים פרטניים בדברי החקיקה השונים: כך למשל חוק ההגבלים העסקייםחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח- 1988 (סעיף 46 א- י), חוק הגנת הצרכןחוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981 (סעיף 35 א- י), חוק הפיקוח על עסקי הביטוחחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) ( סעיף 62 א- י) ועוד. עם חקיקת חוק התובענות הייצוגיות איגד המחוקק את כל ההסדרים תחת קורת גג אחת, חוק התובענות הייצוגיות, ובהתאם בוטלו כל ההסדרים הספציפיים. עם הכנס חוק תובענות ייצוגיות לתוקפו ולבקשת המבקש אפשרתי לו לתקן את תביעתו, כאמור בהחלטתי מיום 10.4.06 בבש"א 1202/06.

לפיכך, תתברר המחלוקת כאן בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות. (לעניין זה ראה הוראת סעיף 45 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות המורה את דבר תחולת תוקפו של החוק על תובענות תלויות ועומדות וכן ראה רע"א 7028/00 אי. בי. קרנות נאמנות (1978) בע"מ ואח' נ' אלסינט בע"מ ואח' (ניתן ביום 14.12.06) וע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (ניתן ביום 6.5.09 )).

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

4. ביום 1.3.2004 הופחת שיעור המע"מ מ-18% ל-17%. על פי הנחיות משרד האוצר, כפי שפורסמו בהתייחס למנוי של עיתון, נאמר כי:

"על עסקאות של דמי מנוי, מוטל החיוב במע"מ על בסיס מזומן, כלומר במועד התשלום ועל הסכום שהתקבל. לפיכך, כאשר דמי המנוי לעיתון, לתיאטרון וכו' שולם מראש למשל, דמי המנוי השנתי לעיתון שולמו לפני ה-1.3.04 יחול על העסקה מע"מ בשיעור 18%, גם אם העיתון יתקבל לאחר התאריך כאמור. אם דמי המנוי משולמים בתשלומים לאורך תקופת המנוי, עבור כל סכום שישולם לאחר ה-1.3.04 יחול מע"מ בשיעור 17%."

אין חולק אם כך כי משרד האוצר, הנחה את בעלי העיתונים להפחית את שיעור המע"מ, החל מיום 1.3.04 ואילך, לגבי מנויים המשלמים את דמי המנוי בתשלומים חודשיים.

אין גם חולק כי ביום 1.3.04 פרסמה המשיבה הודעה בעיתון אותו היא מוציאה לאור – עיתון "הארץ" – אודות החלטתה שלא להפחית את מחיר העיתון לצרכן עם הפחתת שיעור המע"מ בזו הלשון: "אל קוראי הארץ, מחיר המנוי ומחיר הגיליון הבודד, יישארו ללא שינוי למרות הורדת המע"מ, זאת עקב העלייה בתשומות הייצור. הנהלת הארץ".

ההודעה פורסמה בעמוד השני הפנימי של העיתון.

5. השאלות השנויות במחלוקת

א. האם ביסס המבקש עילת תביעה כנגד המשיבה ?

- האם הייתה מוטלת חובה חוקית על המשיבה להפחית את המחיר לצרכן (המנוי) עם הפחתת המע"מ כטענת המבקש.

- האם במישור היחסים החוזיים בין הצדדים הייתה למשיבה הזכות להעלות את מחיר המנוי, מעת לעת על פי שיקול דעתה, תוך מתן הודעה לציבור מנוייה? או שמא נדרשה היא לוודא את דבר הסכמתו של כל מנוי ומנוי להעלאת המחיר?

- האם התניה בדבר זכותה של המשיבה להעלות את מחיר המנוי מעת לעת מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד על פי חוק חוזים אחידים?

- האם יש לראות בהודעה שפרסמה המשיבה מעל דפי העיתון – בתוכנה, במיקומה - בעמוד השני הפנימי של העיתון ובמועד פרסומה – משום פרסום מטעה אשר יש בו אף כדי לנצל את מצוקת הצרכן?

ב. בהנחה שמתקיימת עילת תביעה - האם למבקש עילת תביעה אישית או שמא יש לשקול החלפתו?

ג. האם מתקיימים יתר התנאים הנדרשים לאישורה של התובענה כתובענה ייצוגיות?

המסגרת הנורמטיבית :

6. סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות מסדיר ומגדיר את מטרות החוק בזו הלשון:

"מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה:

(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים.

(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו.

(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין.

(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של התביעות"

"תובענה ייצוגית" מוגדרת בסעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות בזו הלשון:

"תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה".

סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית בזו הלשון:

(א) אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן:

(1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם- בשם אותה קבוצה.

(2) – (3)...

(ב) לעניין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק-

(1) בבקשה לאישור שהוגשה על ידי אדם כאמור בסעיף קטן (א)(1)- די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק.

(2) ...."

(הדגשה שלי ר.ב.)

סעיף 3(א), המפנה אותנו לתוספת השניה לחוק, מורה כי :

"לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית...".

קובע סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית "נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".

לאחר כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות אין חולק כי החוק אינו מגביל את עילת התובענה הייצוגית "לצרכן", בלבד כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, כפי שהיה ערב כניסתו לתוקף של החוק, כי אם חל על כל תביעה שבין "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן לבין "לקוח" .

בהתקיים תנאי הסף הנדרשים כאמור לעיל, תיבדק הבקשה לגופה, על פי הוראת סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות הדורשת, לצורך אישור התובענה כתובענה ייצוגית, את קיומם המצטבר של התנאים הבאים:

"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה.

(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

(3) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת, הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה.

(4) קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

(ב)..."

אחד החידושים הקיימים בחוק תובענות ייצוגיות נוגע לאפשרות החלפת התובע כאשר מתקיימים כל התנאים המופיעים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אולם המבקש עצמו נעדר עילת תביעה אישית, כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק התובענות הייצוגיות, והכל כדי לשמר את חיותה של תביעה בנסיבות בהן מתקיימים התנאים לאישורה ובירורה של התובענה כתובענה ייצוגית. (ראה ע"א 9590/05 רחמן נוני ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 10.7.07)).

כך מורה בעניין זה סעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות כי:

"מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א) ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף (4)(א)(1) עד (3) לפי העניין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג."

מעבר לאמור, המבקש כי תביעתו תאושר כתביעה ייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה כי הוא ממלא לכאורה אחר דרישות החוק לשם אישור התובענה כייצוגית. המבקש זאת נדרש להוכחת טענותיו רק ברמה הלכאורית של הדברים ועל בית המשפט להשתכנע כי קיים סיכוי סביר כי במהלך המשפט יוכיח התובע הייצוגי את כל התנאים הדרושים לקבלת התביעה הייצוגית.

ומכאן לבחינת השאלות שעמדו לדיון בפני במסגרת בקשה זו לאישור ניהול התובענה כתובענה ייצוגית.

דיון

7. האם לתובע עילת תביעה כנגד המשיבה ?

התובע ביסס עיקר עילתו על חוק הגנת הצרכן – הן בפן החוזי והן בפן הנזיקי ואף טען להפרת חובה חקוקה של המשיבה הנוגעת לחובתה של המשיבה להפחית את שיעור המע"מ עם הפחתתו.

אין חולק כי במישור היחסים שבין הצדדים כ"עוסק" אל מול "לקוח" מתקיימים התנאים ועל כן יש לבחון את דבר קיומה של עילת תביעה לגופה.

ולבחינת הטענות-

8. האם קיימת חובה חוקית להפחית את המחיר לצרכן עקב הפחתת המע"מ.

בסוגיה זו האריכו הצדדים בדבריהם שלא לצורך. שהרי אין חולק כי חוק מס ערך מוסף עניינו בהטלת שיעור מע"מ על מחיר עסקה או מחיר טובין במכירה שבין עוסק לצרכן, ברכישת מוצר או שירות ואין בו דבר לעניין מחיר העסקה. (ראה סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף).

לשם נוחות הדיון ובהירות הדברים יעשה שימוש בטרמינולוגיה הבאה :

מחיר העסקה /הטובין– מחיר העסקה/הטובין ללא מע"מ.

מחיר לצרכן – מחיר העסקה/הטובין בצירוף מע"מ.

כאשר חלה הפחתה בשיעור המע"מ, כפי שאירע במקרה דנן, או לחילופין כאשר חלה העלאה בשיעור המע"מ, קמה חובה ישירה על ציבור העוסקים להפחית או להעלות את שיעור המע"מ אותו הם גובים מהצרכן, אשר בהתאם משפיע ישירות על המחיר לצרכן. אולם, יודגש ויובהר כי אין בחוק המע"מ לכשעצמו כל הוראה האוסרת על שינוי מחיר העסקה בנסיבות של שינוי שיעור המע"מ.

במילים אחרות, אין לצד קיומה של החובה להפחית את שיעור המע"מ, עם הפחתתו, כדי למנוע או לאסור על ציבור העוסקים להעלות את מחיר העסקה, בין אם בשיעור הפחתת המע"מ על דרך של אי שינוי המחיר לצרכן, ובין אם בשיעור אחר.

המדובר בתחרות חופשית והציבור הוא זה שיקבע אם ימשיך לצרוך את המוצר, על אף העלאת מחיר העסקה אם לאו, והכול כל עוד כמובן שאין מדובר במוצר הנמצא בפיקוח שחל לגביו צו פיקוח מחירים.

כך בדומה עת הועלה שיעור המע"מ נמצאו לא מעט עוסקים אשר "ספגו" את שיעור עליית המע"מ, דהיינו הפחיתו את מחיר העסקה לתקופה מסוימת, משיקולים כלכליים ושיווקיים.

אילו ביקש המחוקק להבטיח קטגורית כי העוסקים לא ינצלו "הזדמנות" זו, של הפחתת שיעור המע"מ, לצורך העלאת מחיר העסקה באופן שבפועל לא שונה המחיר לצרכן, כפי שקרה במקרה הנדון, היה עליו לתת את הדעת לכך מפורשות, אך זה בחר במודע שלא לעשות כן ולהותיר זאת בידי "כוחות השוק".

זאת נלמד מעיון בפרוטוקול ישיבת וועדת הכספים של הכנסת מיום 25.2.04 (נספח א' לסיכומי המשיבה) שם מתייחס מר איתן רוב, מנהל המכס והמע"מ לשאלות חברי הוועדה ואומר :

"חבר הכנסת רצאבי שאל איך נוכל לוודא שההנחה תגיע לצרכן. הממשלה לא יכולה להיות מעורבת בדברים כאלה. ...הצרכנות תקבע את זה השוק יקבע את זה. יש מקרים שבטווח הקצר זה לא מגולגל... אנחנו מדברים על מדיניות ארוכת טווח, שהשימוש בהחלטות האלה על הפחתת נטל המס יגיע לצרכן בוודאות. באיזה שיעור? זה תלוי בגמישות הביקוש בכל אחד מהמוצרים ובמה שיקרה בשוק".

כאמור, המחוקק נתן דעתו לכך ולא ראה לנכון להתערב במחיר לצרכן, על אף הפחתת המע"מ, מאחר וראה בכוחות השוק כאלו אשר יקבעו את ההשפעה של הפחתת שיעור המע"מ, בבירור בטווח הארוך של הדברים.

לאור האמור, לא מצאתי כל מניעה חוקית אשר יש בה כדי לאסור על המשיבה מלהותיר את המחיר לצרכן ללא שינוי על אף הפחתת שיעור המע"מ. במובן בו העלתה את מחיר העסקה בשיעור הפחתת המע"מ. למותר לציין כי העלאת מחיר העסקה תוך ניצול הפחתת המע"מ לא היה אך נחלתה של המשיבה כי אם גם של עוסקים אחרים, בין השאר מוציאים לאור של עיתונים אחרים, כפי שהוכח בפני, ובטוחתני כי גם של עוסקים אחרים בתחומים אחרים.

במישור העובדתי התגוננה המשיבה אל מול התקפותיו של המבקש וביקשה להצדיק את החלטתה בדבר העלאת שיעור המע"מ, במוסרה נתונים בדבר שיעור עליית תשומות הייצור שלה ובפרט עליית מחיר הנייר בעולם וכדומה.

אינני רואה לנכון להיכנס לסוגיה זו במישור העובדתי אותה העלה המבקש שכן דבר הצדקתו של מחיר מוצר בשוק חופשי אינו ראוי לביקורת שיפוטית, כי אם לביקורתם של הצרכנים. מה גם שעל פניו הוכחה לכאורה טענת המשיבה בדבר עליית מחירי הנייר בעולם באותה תקופה.

כאמור, כאשר מדובר בטובין הנמכר בשוק חופשי, הרי שלצד החלטת העוסק בקביעת מחיר הטובין, פועלים כוחות השוק אשר בסופו של יום קובעים ומאזנים את מחירו. לכך לא יידרש בית המשפט אלא אם כן מדובר בטובין הנמצא תחת פיקוח, שאין זה המקרה דנן.

9. המסגרת החוזית

השאלה הראשונה העומדת לדיון במסגרת סוגיה זו הינה - האם על פי תנאי ההסכם עמדה למשיבה הזכות להעלות את מחיר המנוי החודשי של המבקש ושל חברי קבוצת המנויים אותה הוא מבקש לייצג, מעת לעת? ואם כן האם רשאית הייתה לעשות כן ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש של כל אחד מן המנויים חברי הקבוצה.

טענת המשיבה בסיכומי טענותיה לפיה מאחר ובסופו של יום לא חל שום שינוי במחיר המנוי לצרכן יש לדחות את טענותיו של המבקש בשאלת זכותה של המשיבה להעלות את המחיר לצרכן מעת לעת, כטענה בלתי רלבנטיות, דינה להדחות.

טענה מיתממת זו מוטב כי לא הייתה נטענת.

אמנם בפועל לא שינתה המשיבה את המחיר לצרכן, שהינו מחיר הטובין בצירוף המע"מ, אולם, ברור שלאור העובדה כי שיעור המע"מ הופחת היה בעצם אי שינוי המחיר לצרכן בבחינת העלאת מחיר הטובין בשיעור הפחתת המע"מ והרי אודות כך פרסמה המשיבה בעצמה הודעה מעל דפי העיתון.

אשר לזכותה של המשיבה להעלות באופן חד צדדי את מחיר הטובין –

המשיבה הציגה בפני עותקים של הסכמי מנוי לרבות טפסי הוראה לחיוב חשבון של המנויים מהם עולה בבירור כי המשיבה שמרה לעצמה את הזכות לשנות מעת לעת את מחיר המנוי. גם טופס הזמנת המנוי עליו חתם המבקש משנת 1994, (נספח ה' לתגובה), כולל הוראה דומה לפיה "אחוז הנחת המבצע הינו ממחיר המחירון התקף בכל חודש". וגם בהסכם המאוחר של רכישת המנוי שבין המבקש (למען הדיוק בנו של המבקש אשר רכש בשמו את המנוי בשל הנחת סטודנט לה היה זכאי) לבין המשיבה, מצוין מפורשות "...הודעות על שינויים במחיר הבסיס מתפרסמות מעת לעת עפ"י החלטת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ". (נספח ח' לתגובה).

יתר על כן, המבקש בחקירתו הודה כי היה מודע לתנאי זה וכי בפועל כאשר הייתה העלתה בעבר המשיבה את מחיר המנוי הוא הסכים לכך. עוד אישר כי בעצם רכישת מנוי חודשי, בדרך של תשלום בהוראת קבע חודשית, רשאית המשיבה להעלות את מחיר המנוי וזאת בשונה מנסיבות בהן נרכש מנוי המשולם מראש לתקופה קצובה. (ראה עמ' 11-12, עמ' 19 - 18 לפרוטוקול מישיבה 1.5.07)

נמצאנו איפה למדים כי המבקש ומנויים אחרים, הנמנים לכאורה על קבוצתו, חתמו על הסכמים לרכישת מנוי עיתון מאת המשיבה, לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, המשולם בתשלומים חודשיים, כאשר בהסכמים אלה קיימת הוראה מפורשת בדבר זכותה של המשיבה לשנות את מחיר המנוי. בכך עיגנה המשיבה את זכותה לשנות את מחיר המנוי מעת לעת בהסכמי מנוי מתמשכים אלה.

מעבר לאמור, לאור אופיו המתמשך של החוזה והנוהג המקובל בחוזים מתמשכים ברור לכל לקוח כי מחירו של הטובין המסופק או השירות הניתן נתון לשינוי ואינו "קופא על מחירו" כפי שהיה ביום ההתקשרות שבין הצדדים. כך הדבר בחוזים מתמשכים כדוגמת חוזים לצריכת החשמל, חוזים לשירותים טלפוניים וכדומה.

עסקינן אם כן, בחוזה צרכני בלתי מוגבל בזמן שעליו חל חוק הגנת הצרכן, כאשר ברור לכל הן על פי הכתוב והן על פי הנהוג בחוזים שכאלה כי רשאי העוסק לעדכן ולשנות את מחיר העסקה שבינו לבין הצרכן מעת לעת ובהתאם ברור כי כל צד רשאי להביא את החוזה לכלל סיום בכל עת שיחפוץ.

האם חלה על המשיבה החובה לקבל את הסכמתו המפורשת של כל מנוי להעלאת המחיר או שמא די בשתיקתו? –

טען המבקש בסיכומי טענותיו כי בשל אופיו המיוחד של חוזה זה, על המשיבה חלות חובות תום לב וחובות גילוי מוגברות וזאת אף בשל אופייה כגוף העוסק בתחום העיתונות וגורם מוביל בדעת הקהל.

לשיטת המבקש אין המשיבה יכולה להעלות את מחיר המנוי מעת לעת, ללא הסכמה מפורשת של בעל המנוי עוד בטרם העלאת המחיר.

טענה זו דינה להדחות.

ראשית אין בחוזה שבין הצדדים תניה שכזו ומעשית גם אין לדרוש קיומו של תנאי דרקוני זה בסוג זה של עסקאות צרכניות מתמשכות שלגביהן נקודת המוצא הינה רצונם של שני הצדדים בהמשכו של הקשר החוזי.

כאשר מדובר בעוסקים הנותנים שירותים שוטפים לקהל ציבור גדול די במתן הודעה לכלל הצרכנים אודות העלאת המחיר כששתיקת הצרכן תהווה הסכמה לכך, כדי לאפשר את העלאת המחיר. כשמנגד עומדת כמובן זכותו של הצרכן להפסיק את הקשר החוזי לאלתר לאור העלאת המחיר האמורה. שתיקתו של הצרכן, לאורך זמן סביר, תחשב כהסכמתו למחיר החדש. נמצא אפוא כי דבר ידיעתו של הצרכן אודות השינוי במחיר הוא הנתון המהותי לצורך שאלת קיומה של ההסכמה לשינוי במחיר הטובין.

גם המבקש בעצמו הסכים לכך בחקירתו כי די היה בהודעת המשיבה לציבור המנויים שלה, בין אם על דרך של הודעה במסגרת החשבונית ששלחה לכל אחד מן המנויים ובין אם על דרך של פרסום הודעה בעיתון, כדי להתיר לה להעלות את מחיר הטובין ולהותיר את מחיר המנוי ללא שינוי על אף הפחתת שיעור המע"מ. (ראה עמ' 27 – 28 לפרוטוקול מיום 1.5.07)

לא ברור אפוא מדוע חזר המבקש בסיכומי טענותיו על טענה זו בעוד שהסכים לה עובדתית ואישר אותה בחקירתו.

האם התנאי המשמר למשיבה את הזכות לעדכן את מחיר המנוי מעת לעת הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד?

החוזה בין המשיבה למבקש מוסדר מכוח הנוהג המקובל בחוזה מתמשך כפי שקיים בין המשיבה לציבור מנוייה ובהתאם לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982. (להלן: "חוק החוזים האחידים")

החוזה בין המשיבה למבקש, כמו גם בין מרבית יתר מנוייה, הינו חוזה מתמשך ללא הגבלת זמן, כשבחוזה קיימת תניה המתירה למשיבה את הזכות לשנות את מחיר המנוי מעת לעת, כפי שאף נהוג ומקובל בהסכמים מסוג זה. רוב ההתקשרויות נעשות בעסקה טלפונית, כאשר מקובל כי מיד לאחר ההתקשרות החוזית הטלפונית, נשלח החוזה אל הלקוח בצירוף הקבלה על התשלום ולעיתים אף אין הקפדה כי החוזה יחזור חתום על ידי הלקוח. כך היה אף בעניינו של המבקש. לעיתים חותם הלקוח על החוזה אם נעשה הדבר אל מול נציג שירות מטעם המשיבה.

טוען המבקש כי מקום שלא מופיעה חתימתו על חוזה ההתקשרות עם המשיבה אין התניה המאפשרת למשיבה להעלות את מחיר המנוי מעת לעת תקפה וגם אם עומדת היא בעינה הרי שיש לראות בתניה זו המאפשרת למשיבה לשנות את מחיר המנוי לצרכן "מעת לעת" כ "תנאי מקפח" בחוזה אחיד שיש להורות על ביטולה בהתאם להוראות חוק החוזים האחידים.

ככלל חוזה יכול שיעשה בעל פה וגם כאשר נעשה הוא על הכתב אין בהעדרה של חתימה של אחד הצדדים כדי להעיד על העדר גמירות הדעת של הצדדים. המבקש הרחיב טיעוניו בסוגיה זו שלא לצורך שכן בפועל הודה בעדותו כי הסכים בעבר לעדכוני המחירים ולעליות המחירים שעשתה המשיבה במחיר המנוי וכי גם לא היה בכך כדי להניע אותו להפסיק את המנוי, משמע קיבל על עצמו את התניה שבהסכם על אף העדר חתימתו. (ראה עמ' 27 – 28 לפרוטוקול מיום 1.5.07)

חוזה אחיד:

חוק החוזים האחידים נועד להגן על הלקוח מפני התנאים בעסקה שלגביהם לא היתה לו הסכמה מלאה ומודעת. הגדרת החוזה האחיד מתייחסת "לנוסח של חוזה" ובכך מודגשת כוונת החוק לחול על טקסט שבלוני סטנדרטי של חוזה שנועד לשמש בהתקשרויות רבות בין עוסק גדול לבין כלל קהל לקוחותיו – בבחינת "אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם", ובשונה מחוזה שנכרת באופן פרטני וספציפי עם לקוח מסוים.

מרכיב נוסף בהגדרת חוזה אחיד הוא קביעת התנאים מראש, בידי צד אחד, בידי העוסק, כדי שישמשו בחוזים רבים. זהו למעשה הרעיון המרכזי בחוק, במובן זה שחוזה אחיד הוא חוזה המוכתב בידי צד אחד, שמציע אותו למתקשרים בלא שמוצעת להם האפשרות לנהל משא ומתן על תנאיו ולשנותם כאשר הצד הקובע את ההסדר יהיה בדרך כלל העוסק עצמו.

ללקוח עומדת הברירה לקבל את ההצעה כמות שהיא או לדחותה. (ע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פ"ד מה (5) 89,110).

הנטל להוכיח שחוזה מסוים הוא חוזה אחיד מוטל על המבקש להיזקק לחוק בהליך שיפוטי. סוג ההוכחות שיביאו להרמת הנטל מותנה אמנם במקרה הספציפי, עם זאת, ניתן לומר כי בדרך כלל כאשר מדובר בטופס שרק פרטים ספורים בו מולאו באופן ספציפי יש להסתפק בכך לשם הרמת נטל ההוכחה ולראות בטופס נוסח של החוזה הגורר אחריו את תחולת החוק.

"תנאי" בחוזה אחיד מוגדר בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים כ: "תניה בחוזה אחיד, לרבות תניה המאוזכרת בו וכן כל תניה אחרת שהיא חלק מההתקשרות, ולמעט תניה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסוים".

הגדרה זו מבהירה כי כל התנאים שהם חלק מהתקשרות נתונים לבחינה ולביקורת בדרך הקבועה בחוק. כאשר "סוג ההתקשרות מזה ואופיו של הנזק הצפוי מזה כל זה עשוי להביא להחלתם של מבחנים שונים בשאלה של איתורה של ההצעה למרות שמבחינה טכנית מנגנון ההתקשרות דומה ואולי אף זהה". (ד' פרידמן ונ' כהן, "דיני חוזים", (תשנ"א, כרך א') עמ' 189-190).

על פניו אינני סבורה כי תנאי בחוזה מתמשך, המאפשר לעוסק לעדכן את מחיר הטובין או מחיר העסקה ולהעלותו מעת לעת, כשהתמורה משתלמת מידי חודש בחודשו, הינו תנאי מקפח והכול כל עוד נשמרת מנגד זכותו של הלקוח להביא את ההתקשרות לידי סיום אם העלאת המחיר אינה לשביעות רצונו. התנאי אינו מקפח כל עוד נועד הוא לשמור על האינטרס הלגיטימי של העוסק וכל עוד נשמרת זכותו של הלקוח להביא את הקשר הצרכני לידי סיום. (ראה ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א נ' קסטנבאום, פ"ד מו (2) 464, 526).

במקרה דנן הזכות המוקנית למשיבה לשנות את המחיר לצרכן מעת לעת מגנה על אינטרס לגיטימי של המשיבה להמשיך ולפעול ולהתקיים באופן עסקי ורווחי וכדי לאפשר את קיומה והמשך מתן שירותיה ללקוחותיה. כמובן שאין תנאי שכזה יכול להתקיים בחוזה לגביו סוכמה תמורה מוסכמת לתקופה קצובה שתמורתה שולמה מראש.

בנסיבות העניין כשאין חולק כי המדובר בהסכם מנוי בעל אופי מתמשך, בלתי קצוב בזמן ומנגד נשמרה זכותו של הלקוח לבטל את המנוי אין לומר כי המדובר בתנאי המעניק יתרון בלתי נשלט לטובת העוסק.

העובדה כי למבקש היה מנוי על פי הסכם הנחה מיוחד לסטודנטים על פיו אם ביקש לבטל את המנוי טרם זמנו הקצוב לשלוש שנים היה נדרש לשלם את הפרשי ההנחה אותם קיבל אינו מעלה או מוריד מאחר ומדובר בהסדר הנחה מיוחד במסגרתו זכה המבקש להנחה מיוחדת ממחיר המנוי. מה גם שהמבקש בעצמו הודה כי מעולם לא ביקש להפסיק את המנוי על אף העלאת המחירים בעבר.

מכאן, שהתשתית העובדתית והמשפטית לטענתו של המבקש לקיומו של תנאי מקפח נשמטת מאליה.

מעבר לאמור, ספק אם יש להידרש לטענה זו של תנאי מקפח בחוזה אחיד במסגרת תובענה ייצוגית ואם אין זה מן הראוי כי טענה שכזו תבוא בפני בית הדין לחוזים אחידים, באם תאושר תובענה ייצוגית, בשל ההשלכות המרחיקות לכת של קביעה בנושא זה במסגרת תובענה ייצוגית הן ביחס לגודל הקבוצה והן ביחס להשלכות רוחב שיש לעיתים להחלטות אלו במגזרי מסחר או שירותים במשק.

להזכיר כי ניתן לתקוף תוקפו של תנאי מקפח בשתי דרכים – האחת בבית משפט אזרחי במסגרת סכסוך שבין שני צדדים קונקרטיים – בין הפרט לבין העוסק - על פי סעיף 19 לחוק החוזים האחידים– השנייה- בבית הדין לחוזים אחידים הדן בנוסח הכללי של החוזה ובוחן את תנאיו כשנפקות החלטתו הינה כלפי כל אלה שכרתו או יכרתו הסכם על פי אותו נוסח והכול בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק החוזים האחידים.

על ייחודו של בית הדין לחוזים אחידים עמדו המלומדות ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ בספרן "חוזים אחידים" בעמ' 120- 125 בדברים הבאים:

"ייחודו של בית הדין, הוא באינטרס הציבורי המנחה אותו...

המאפיין הייחודי השני של בית הדין הוא סוג החוזה שבו הוא דן. בית הדין דן בנוסח ערטילאי, להבדיל מבית המשפט, הדן בחוזה ספציפי בסכסוך בין 2 צדדים קונקרטיים. עניין זה משליך על נפקות ההחלטה, בעוד שהחלטת בית המשפט מחייבת רק את הצדדים לדיון, להחלטות בית הדין אופי כללי ותחולתן מתרחבת מעבר להשפעה על החוזה בנוסח המסוים המונח לפניו.

הן חלות על כל החוזים שייכרתו בעתיד, ולעתים אף על אלה שנכרתו בעבר לפי אותו נוסח. השפעתן הרחבה של החלטות בית הדין מחייבת שקילת שיקולים כלכליים, עסקיים ומנהליים ואלה דורשים לעתים מומחיות בנושאים שונים. .."

מן האמור לעיל, ספק אם ההליך של תביעה ייצוגית הינו הליך ראוי ומתאים לבירור דבר קיומו של תנאי מקפח בחוזה אחיד כאשר עשויה להיות לכך השלכה רחבה כלפי כלל הציבור אשר היה צד להסכם זה וכאשר יש לכך בהכרח השלכה רחבה עוד יותר לנוכח דבר קיומו של תנאי שכזה בחוזים מתמשכים רבים בכלל ענף העיתונות ועוד ענפי מסחר רבים בהם ניתנים שירותים לכלל הציבור, כגון חברות הטלפון וכיו"ב.

אולם, לאור מסקנתי לעיל, כי אין מדובר בתנאי מקפח אינני מוצאת לנכון להכריע בסוגיה זו.

10. האם למבקש עילת תביעה המבוססת על הטעייה ?

טען המבקש כי המשיבה הטעתה אותו ואת יתר חברי קבוצת המנויים, אותה הוא מבקש לייצג, בשל מספר טעמים :

א. בכך שהפרה "הוראה חוקית" - הוראות חוק המע"מ ותקנות המע"מ - המחייבות אותה כביכול להפחית את מחיר המנוי למנויים המשלמים בתשלומים חודשיים והציגה מצג מטעה לפיו היא זכאית שלא להפחית את מחיר המנוי, למרות הוראות החוק המחייבות אותה לעשות כן.

ב. בכך שלא מסרה הודעה מראש לכלל ציבור המנויים אודות העלאת מחיר המנוי בשל הפחתת המע"מ.

ג. בשל תוכן ההודעה שפרסמה בעיתון שיש בו כדי להטעות את ציבור המינויים במובן זה שלא ציינה מפורשות כי שמירה על מחיר המנוי בנסיבות של הפחתת המע"מ משמעה העלאת מחיר הטובין.

ד. בשל אופן פרסום המודעה - בכך שפרסמה באופן מגמתי את דבר החלטתה לשמר את מחיר המנוי, על אף הפחתת שיעור המע"מ, דהינו העלאת מחיר הטובין, באותיות קטנות בעמוד השני הפנימי של העיתון ולא על דרך של הודעה גדולה בעמוד השער של העיתון או בגוף החשבונית החודשית הנשלחת אל המנויים, וזאת מתוך כוונה להטעות ולהסתיר את דבר מעשיה מעיני המנויים.

ה. כי במעשיה אלו ניצלה את מצוקת הצרכן.

בנסיבות דנן לא נמצא חולק כי המשיבה הינה "עוסק" על פי הוראות חוק הגנת הצרכן וכי קבוצת המנויים שהתקשרו עמה, על מנת לקבל עיתון יומי הם "לקוחותיה" ובהתאם יש לברר את טענת ההטעיה על פי הוראות חוק הגנת הצרכן.

עוד יאמר כי, תובענה צרכנית, על פי חוק הגנת הצרכן וכך מעצם טבעה, עניינה בהתנהלותו של עוסק ביחסיו עם צרכן. כאשר איסור ההטעיה שקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן מבקש להגן על צרכן מפני פרסום מטעה של העוסק לגבי מחירו של מוצר, איכותו של מוצר וכדומה, אשר היה בהם כי להטעות את הצרכן בהתקשרות החוזית עם העוסק.

הסוגיה המרכזית בענייננו הינה סביב טענת הפרסום המטעה, לו טוען המבקש, אותו ביצעה לכאורה המשיבה, הטעיה אשר באה לידי ביטוי בתוכן הדברים שפורסמו אודות אי הפחתת דמי המנוי על אף הפחתת שיעור המע"מ ובדרך פרסומם של הדברים.

לציין, כי בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן, פרסום מטעה העלול להטעות את הצרכן בעניין מהותי בעסקה מהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"פקודת הנזיקין") ומזכה את התובע בפיצויים.

לפיכך, על מנת שתקום למבקש עילת תביעה נגד המשיבה בשל כך שהטעתה אותו ואת ציבור קבוצת המנויים אותה הוא מבקש לייצג, נדרשים להתקיים שלושה תנאים מצטברים:

קיומה של ההטעיה בין על דרך מעשה ובין על דרך מחדל ( סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן וכן ברע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד (1) 600, 609-608); כי נגרם למבקש ולציבור הצרכנים נזק וכי קיים קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק שנגרם לצרכן.

עילת ההטעיה במקרה שכזה תתפרש על פי לשון ותכלית חוק הגנת הצרכן. (ראה לעניין זה ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח', פ"ד נה(4) 584 וע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לתוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, תק-על 2003(2) 1522, 1524(2003)).

נושא שאלת חובת הפחתת שיעור המע"מ - נדון בהרחבה לעיל ובהעדר כל הוראה קוגנטית האוסרת על המשיבה להעלות באופן חד צדדי את מחיר הטובין לצד הפחתת שיעור המע"מ אין למבקש כל עילת תביעה על בסיס טענה זו ובהתאם אין לומר כי בכך הטעתה המשיבה את ציבור המנויים.

טענת המבקש כי ההטעיה התקיימה אף בשל העובדה כי ציבור המנויים ציפו להפחתת מחיר המנוי עם הפחתת שיעור המע"מ, לא נתמכה בראייה או בתשתית עובדתית ומשקבעתי כי לא קיימת כל חובה חוקית להפחית את מחיר הטובין עם הפחתת שיעור המע"מ, או חובה חוקית להעלות המחיר לצרכן עם העלאת שיעור המע"מ, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, דין טענה זו להדחות.

מתן הודעה מראש לציבור המנויים -

במישור העובדתי הוכח כי הודעה אודות אי שינוי מחיר המנוי על אף הפחתת המע"מ פורסמה בו ביום בו נכנסה לתוקפה ההוראה בדבר הפחתת שיעור המע"מ, דהינו ביום 1.3.04.

גם אם ראוי אולי היה ליתן הודעה של ימים מספר קודם למועד זה, נעדר הדבר משמעות לצורך ביסוס טענה בדבר הטעיה. שכן, רשאי היה לקוח שלא חפץ להמשיך במנוי, לאור הודעה זו, להפסיק לאלתר את המנוי ואולי אף לדרוש זיכוי רטרואקטיבית ליום העלאת מחיר הטובין, אולם, לא בא בפני מקרה של לקוח שכזה שנענה בסירוב המשיבה ואין מדובר בקבוצת תובעים שכזו.

השאלה הרלבנטית העומדת להכרעה הינה אפוא הינה האם היה בפרסום המודעה בעמוד השני של העיתון משום גורם מטעה - שמא נעשה הדבר מתוך כוונה כי הודעה זו בשל לשונה ומיקומה בעמוד השני של העיתון תחמוק מעיינם ומתודעתם של קוראי העיתון ובכך תישלל מהם הזכות לקבוע באם מסכימים הם להמשיך בקשר החוזי לאור אי שינוי במחיר המנוי על אף הפחתת שיעור המע"מ ואם לאו.

אשר לתוכן הידיעה

האם הטעתה המשיבה את ציבור המנויים כאשר פרסמה הודעה בה נאמר כי מחיר המנוי יוותר ללא שינוי למרות ההפחתה בשיעור המע"מ ולא נקטה בלשון מפורשת לפיה החליטה על העלאת מחיר העיתון.

אינני סבורה כי ניתן לומר כי יש בלשון ההודעה כדי להטעות את כלל ציבור מנויי העיתון. אין חולק כי העסקה בין עיתון הארץ למבקש וציבור המנויים הינה עסקה צרכנית המתייחסת למחיר הסופי שמשלם המנוי. המחיר לצרכן הינו אפוא כולל מע"מ וכל רכיב אחר הכלול במחיר הכולל. (ראה סעיף 17ב לחוק הגת הצרכן)

אך נהיר כי בהודעה בדבר אי שינוי המחיר לצרכן – הוא ה"מחיר הכולל", כהגדרתו בסעיף 17 א לחוק הגנת הצרכן, על אף הפחתת שיעור המע"מ, השתמע כי המשיבה אינה מפחיתה את המחיר לצרכן לאור הפחתת המע"מ כי אם מעלה את מחיר הטובין, הוא המחיר הבסיסי לפני תוספת המע"מ, בשיעור הפחתת המע"מ, כאשר התוצאה הסופית הינה אפוא העדר שינוי במחיר הכולל לצרכן.

די אפוא בלשון בה נקטה המשיבה בהודעתה כמצוטט לעיל, כי מחיר המנוי נותר ללא שינוי, למרות הורדת שיעור המע"מ. אי נקיטה בלשון מפורשת לה טען המבקש אין בה כדי לבסס טענה בדבר הטעייה.

יתר על כן, המבקש לא טען לא במסגרת בקשתו וגם לא בסיכומי טענותיו הרחבים כי עקב הלשון המטעה לטענתו של הודעה זו הוא או מנוי אחר מהקבוצה אותה הוא מבקש לייצג, הוטעה בכך שהחליט להמשיך את המנוי על עיתון המשיבה וכי אילו היה בא בפניו נוסח ברור ומובן יותר היה הוא מפסיק את המנוי.

אשר למיקום הפרסום מעל דפי העיתון

כאמור, טען המבקש טענות של הטעייה כנגד המשיבה עת נמנעה לפרסם את ההודעה בדבר אי שינוי מחיר המנוי לצרכן על אף הפחתת המע"מ, במקום בולט בעמוד הראשון – עמוד השער של העיתון, כי אם בעמוד השני של העיתון.

כבסוס לצדקת טענתו ציין המבקש כי מסקירה שערך מצא כי עיתונים אחרים אשר הודיעו על אי שינוי במחיר המנוי לצרכן על אף הורדת שיעור המע"מ עשו כן בעמוד הראשון של העיתון, עמוד השער, וכי אף המשיבה בעצמה השכילה לעשות כן במועדים מאוחרים בהם אירעו הפחתות מע"מ נוספות והמשיבה החליטה להותיר את מחיר המנוי ללא שינוי על אף הפחתת המע"מ. המבקש ביקש לראות בכך משום הודאת בעל דין.

המבקש אף טען לקיומה של "חזקת הטעיה" במובן זה כי בשל מיקום פרסומה של ההודעה בעיתון קמה חזקה כי כלל ציבור המנויים הוטעה ולא ראה את המודעה וגם לא ידע עליה וכי בקיומה של חזקה זו די כדי לאשר את דבר קיומה של עילת תביעה מכוח הטעיה.

ומן הסוף להתחלה -

אפשרות זו של קיומה של "חזקת הטעיה" הועלתה בעבר על ידי בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת שטרסברג – כהן , בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח', פ"ד נז(6) 385, 441 אולם, נותרה דעה זו במיעוט.

על כך העיר כב' השופט חשין באותה פרשה והעיר בעמ' 417 לפסק הדין את הדברים הבאים:

"אכן, הגם שניתן להרהר אחר קונצפציה שבנתה חברתי השופטת שטרסברג- כהן, לא נוכל לפסול את הקונצפציה מניה וביה. אלא, שהקונצפציה, כה חורגת היא מן המקובל עלינו – ומקובל עלינו משכבר הימים – עד שהיינו מצפים כי החוק יורה אותנו מפורשות דבר. והחוק לא הורנו כך".

לגופו של עניין - מיקום פרסום המודעה וגודלה של המודעה לרבות גודל הכיתוב שבה הינם אכן נתונים חשובים ומהותיים בתחום הפרסום, בהתאם גם מתמחר נותן הבמה לפרסום את תעריפיו, כך גם העיתון.

כך, גם ניתן לומר כי פרסום מודעה בעמוד השער של העיתון תתפוס את עינו של הקורא בסיכוי של קרוב לוודאות גמורה ואולי היה זה מן הראוי לעשות כן מלכתחילה. בהתאם, יאמר כי מודעה המתפרסמת בעמוד השני של העיתון, עדין מצויה היא בדף עיתון מרכזי, אולם, קיימת לגביה סבירות כי תתפוס את עינו של הקורא ברמת סיכוי נמוכה יותר ממודעה המתפרסמת בעמוד הראשון.

יחד עם זאת, אין לומר כי הפרסום בעמוד השני של העיתון הינו פרסום במקום "הנסתר מן העין" עד כי יאמר כי מגלם הדבר על פניו נסיבות של הטעייה מכוונת של הצרכנים – מנויי העיתון.

העובדה כי המשיבה באירועים מאוחרים בהם התבצעו הפחתות שיעור המע"מ פרסמה את הודעתה בדבר אי שינוי מחיר המנוי לצרכן בעמוד השער אין בה כי אם להעיד שלקחה לתשומת ליבה את הבקורת אשר באה מפי המבקש, במסגרת בקשה זו, ושיפרה שירותה לקהל מנוייה. אך מכאן לבוא ולגזור את המסקנה כי מקום שלא עשתה כן בפרסום המודעה בעקבות הפחתת המע"מ לראשונה, סבורה אני כי רחוקה הדרך.

יתר על כן, קיבלו מנויי העיתון הודעה אודות אי שינוי מחיר העיתון בחשבונית אשר נשלחה אל המנויים, אשר יש בה כדי לפרט את מחיר המנוי והמבקש בעצמו הודה כי כאשר קיבל את החשבונית לידיו הבחין כי המחיר נותר ללא שינוי על אף הפחתת שיעור המע"מ.

גם אותם מנויים אשר לבקשתם אינם מקבלים חשבונית עסקה לבתיהם יודעים על מחיר העסקה הנגבה מהם באמצעות מסמכי הבנק או חברות האשראי שמפרטים את החיובים החודשיים המועברים למשיבה בגין דמי המנוי.

בנסיבות אלו, בסבירות גבוהה למדי, ניתן לומר כי ציבור המנויים ידע אודות אי שינוי מחיר המנוי לצרכן על אף הפחתת המע"מ, דהיינו אודות העלאת מחיר הטובין שביצעה המשיבה, בין על דרך קריאת המודעה בעיתון ובין מתוך חשבוניות העסקה שקיבל מהמשיבה או מתוך מסמכי בנק או מסמכי חברות האשראי.

גם אם בתוך קבוצת המנויים ניתן להגדיר קבוצה של מנויים אשר הוטעתה בשל כך שלא ראתה את פרסום המודעה בדבר אי שינוי מחיר המנוי על אף הפחתת שיעור המע"מ וגם לא קיבלה הודעה אחרת בכתב על כך הרי, שבפועל נמצא כי המבקש אינו מייצג ראוי מאחר ולא נתקיימו לגביו נסיבות של הטעיה ובוודאי שלא נסיבות של ניצול מצוקת הצרכן.

המבקש בעצמו הודה כי ידע שמחיר המנוי לא הופחת בעקבות הפחתת שיעור המע"מ מחשבונית העסקה שקיבל לידיו מאת המשיבה וכן הודה כי אף על פי כן, לא התכוון להפסיק את המנוי לעיתון. (ראה דבריו בעמ' 45 לפרוטוקול מיום 1.5.07)

בכך הודה כי לא מתקיים לגביו אלמנט ההטעיה, מאחר וקיבל הודעה לידיו וגם אם יאמר כי היה בפרסום בעיתון בעמוד השני גורם מטעה הרי שלא קיים לגבי המבקש קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק מאחר ולא התכוון לבטל את המנוי שלו לעיתון וגם לא ביקש בפועל לבטלו.

יוצא אפוא כי משהודה המבקש כי גם לאחר שנודע לו אודות דבר הותרת מחיר המנוי ללא שינוי, לא ביקש לבטל את המנוי נשמטת הקרקע תחת קיומה של עילת תביעה אישית.

רצונו של המבקש כי בית המשפט יאכוף על המשיבה את הפחתת שיעור המע"מ ובד בבד יאסור עליה את העלאת מחיר הטובין במובן זה שהוא כצרכן, יחד עם יתר חברי קבוצת מנויי העיתון, ייהנו מהפחתת שיעור המע"מ, לא עוגן בתשתית משפטית היכולה להקים עילת תביעה.

11. ניצול מצוקת הצרכן

המבקש טען כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן בכך שניצלה את מצוקת המנויים. הוראה זו קובעת כי :

"לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכול כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת."

לטענת המבקש המשיבה ניצלה את חוסר ידיעתם של המנויים כי חלה עליה חובה להוריד את מחיר המנוי לאור הפחתת שיעור המע"מ וכי הסתירה זאת בדרך של פרסום מטעה ומגמתי, כפי שנטען לעיל, הן באשר לתוכן ההודעה והן באשר למיקום פרסומה בעיתון והכול על מנת לקבל תמורה העולה על התמורה לה היא זכאית על פי דין.

תכליתה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן הינה הגנה על צרכנים השייכים לאוכלוסיות חלשות כדוגמת קטינים, קשישים, המוצאים עצמם נתונים לחסדיהם של גופים מסחריים המבקשים לנצל את חולשתם ואשר נמנעת מאותם צרכנים היכולת לשקול באופן חופשי את ההתקשרות עם העוסק. בהתאם, כדי להוכיח נסיבות של ניצול הצרכן יש להוכיח כי העוסק "ניצל" את המצוקה של הצרכן בכך שהיה מודע למצוקה של הצרכן ופעל לקשירת עסקה בלתי סבירה או גבה תמורה השונה במידה בלתי סבירה מן המקובלת. (ראה ע"א 3955/04 עו"ד אריה רייזל נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון, כרך עג, 523 וכן ספרה של ד"ר אורנה דויטש, "מעמד הצרכן במשפט", 439).

גם אם לרוב נעשה שימוש בהוראת דין זו בשלב הטרום חוזי של העסקה, בבחינת השאלה האם גובשה העסקה על דרך של ניצול מצוקת הצרכן (ראה ספרו של ר.ס. דויטש, דיני הגנת הצרכן, כרך א' תשס"א – 2001, עמ' 398- 399), סבורה אני כי הוראה זו עשויה להקים עילת תביעה גם בנסיבות של שינוי תנאי עסקה בחוזים מתמשכים. כל שינוי בתנאי חוזה מתמשך, בנסיבות מסוימות, יכול שיקים עילה תביעה מן הטעם של ניצול מצוקת הצרכן.

במקרה דנן, לא הונחה כל תשתית ראייתית, וגם לא ברמה הלכאורית, כי המבקש או קבוצת המנויים אותה הוא מבקש לייצג, סובלים מחולשה גופנית או שכלית או מצוקה אחרת וכי המשיבה במעשיה ניצלה מצוקה זו והשפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת אשר שיבשה את כושר שיפוטו. למותר לציין כי גם לא הובאה בפני כל ראיה אודות קיומה של קבוצת מינויים הסובלת ממצוקה ואשר יכולה להיכנס לגדר הוראת סעיף החוק הנדון.

לפיכך, סבורה אני כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית לכאורה לקיומה של עילת תביעה זו.

12. תאום מחירים – איסור על פי חוק ההגבלים העסקיים

בסיכומי טענותיו העלה המבקש טענה אותה לא העלה בבקשתו או בתביעתו, הנוגעת למדיניות מתואמת של העלאת מחירים בין העיתונים, שהינה אשמה חמורה המרמזת על ביצוע עבירות פליליות על פי חוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח - 1988, כאשר אין חולק כי על פי התוספת לחוק התובענות הייצוגיות עילת תביעה על פי חוק ההגבלים העסקיים יכולה להתברר בדרך של תובענה ייצוגית.

טוב היה עושה המבקש אם היה נמנע מלהעלות טענה זו בשלב הסיכומים, טענה אשר לא בא זכרה בכתבי הטענות. מעבר לכך, יש בהעלאת טענה זו כפי שנטענה, ללא כל בסיס עובדתי, משום ניסיון לזרות חול בעיני הקורא ולהכפיש את שמה של המשיבה ובעקיפין של העיתונים האחרים שלא לצורך, בבחינת "תמות נפשי".

מטעמים אלו ראיתי לנכון לדחות טענה זו על הסף.

13. האם ראוי המבקש לייצג את הקבוצה ?

כאמור לעיל, הודה המבקש כי בידי המשיבה נתונה הזכות לעדכן ולהעלות מעת לעת את מחיר המנוי לעיתון. (ראה עדותו מיום 1.5.07 בעמ' 19 ובעמ' 23 לפרוטוקול, שם אישר כי בעת שחתם על הוראת קבע אשר יש בה כדי לחייב את חשבונו מידי חודש בחודשו בגין דמי המינוי, הבין כי המשיבה יכולה להעלות את מחיר המנוי מעת לעת )

כן הודה כי הסכים להעלאות המחיר שבוצעו על ידי המשיבה לאורך השנים בהן היה מנוי על עיתון המשיבה (ראה עדותו מיום 1.5.07 עמ' 11 לפרוטוקול – שם אישר כי בעבר כאשר הייתה העלאת מחיר הסכים לכך ולא הפסיק את המנוי).

כן הסכים כי רשאית המשיבה להודיע על העלאת המחיר על דרך של פרסום ברבים או באמצעות החשבונית החודשית הנשלחת ללקוחותיה. (ראה עדותו מיום 1.5.07 עמ' 27 לפרוטוקול)

המבקש ציין כי לא ראה את המודעה בעיתון אך קיבל את ההודעה על כך באמצעות חשבונית המס אשר נשלחה אליו על ידי המשיבה.

המבקש גילה מודעות מלאה בדבר זכותו לבטל את המנוי לעיתון בכל עת וללא כל סיבה ובוודאי שבנסיבות בהן לא נחה דעתו מהעלאת המחיר בה נוקטת המשיבה. (ראה עדותו מיום 1.5.07 עמ' 20, 46, 47, לפרוטוקול)

המבקש הודה כי קיבל את החשבונית של חודש מרץ 2004 וגילה שם כי מחיר המנוי נשאר ללא שינוי על אף הפחתת המע"מ ועל אף זאת, בחר שלא לבטל את המנוי ובכך גילה את דבר הסכמתו לכך שמחיר המנוי יוותר על כנו על אף הפחתת שיעור המע"מ.

מן האמור לעיל, ניתן להסיק מסקנה וודאית וברורה כי לא קמה למבקש כל עילת תביעה אישית כנגד המשיבה.

בהעדר איסור שבחוק אשר יש בו כדי לאסור על המשיבה להעלות את מחיר הטובין בד בבד עם הפחתת שיעור המע"מ, הרי שלא מתקיימות נסיבות של הפרת חובה חקוקה או הפרת חובה חוזית ובוודאי שגם לא הטעיה או ניצול מצוקת הצרכן לגבי המבקש הנדון. המבקש ידע לאשורם את זכויותיו ואת זכויותיה של המשיבה להעלות את המחיר לצרכן וגם בזמן אמת כאשר ידע על אי שינוי במחיר המנוי על אף הפחתת שיעור המע"מ בחר שלא לבטל את המנוי ובכך גם נותק הקשר הסיבתי בין ההטעיה הנטענת, שספק אם כלל התקיימה, לבין נזקי המשיב.

14. החלפת המבקש בתובע אחר.

בעבר, בהתאם להסדר החקיקתי שהיה קיים בשורה של חוקים, אשר הסדיר אפשרות בירורן של תובענות ייצוגיות, כגון חוק הגנת הצרכן או חוק להגבלים עסקיים, הסדרים ספציפיים אשר בוטלו עם חקיקתו של חוק התובענות הייצוגיות, כאשר נמצא כי המבקש את אישור התובענה אינו תובע ראוי לייצג את הקבוצה, בהעדר עילה אישית, נשמטה הקרקע תחת התביעה והיה בכך די כדי לדחות את הבקשה לאישור התובענה. (ראה פרשת ברזני לעיל).

כיום מסדיר חוק התובענות הייצוגיות נושא זה בדרך אחרת ומורה אותנו, בסעיף 8(ג)(2) לחוק, כי אם מולאו כל התנאים הנוגעים להתאמת התביעה לבירור על דרך של תובענה ייצוגית כנדרש בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות, אך לא נתקיימה דרישת העילה האישית שבסעיף 4(א)(1) הרי שבית המשפט יאשר את התובענה הייצוגית, אך יורה על החלפת התובע המייצג. (ראה לעניין זה ע"א 9590/05 רחמן – נוני ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 10.7.07)).

דהינו, אם נמצא כי קיים בסיס עובדתי ומשפטי לתובענה וברור כי קיים אינטרס לברר את התובענה בהתקיים כל יתר התנאים הנדרשים על פי חוק לא יהא באי התאמתו של המבקש את אישור התובענה משום מכשול בבירור התובענה ובית המשפט יורה על החלפתו.

לכאורה אינני נדרשת לסוגיה זו לאור קביעתי לעיל, כי לא הונחה תשתית ראיתית לקיומה של עילת תביעה כנגד המשיבה. דהינו, כי לא היה בהודעת המשיבה לציבור לקוחותיה אודות אי שינוי במחיר העיתון על אף הורדת מחיר המע"מ משום הטעיה, הפרת הסכם וגם לא הפרת חובה חקוקה.

אך גם אם יהיה מי שיראה בפרסום המודעה כפרסום הנגוע במידת מה של הטעייה ובהנחה כי קיימת קבוצת מנויים אשר לא ראתה את ההודעה בעמוד השני של העיתון בדבר אי שינוי מחיר המנוי על אף הפחתת שיעור המע"מ וגם לא קיבלה הודעה בכתב אחרת יש לבחון את השאלה האם מתקיימים כל התנאים האחרים המנויים בסעיף 8 (א) לחוק התובענות הייצוגיות. דהינו, כי קיימת עילת תביעה לקבוצת מנויים שקיימת אפשרות סבירה כי התביעה תוכרע לטובתה וכי תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקת, שאז יהיה מקום אולי להורות על החלפת התובע במייצג אחר על מנת שהאחר ינהל את התביעה עבור הקבוצה.

15. האם תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקת

המבקש הגדיר את הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג באלו המילים: "כל לקוחות המשיבה אשר היו מנויים קודם ליום 1.3.04 ואשר שילמו את דמי המנוי בתשלומים חודשיים"

כאמור לעיל, גם אם אכן קיימת קבוצה של צרכנים אשר לא ראתה את המודעה אשר פורסמה בעיתון על ידי המשיבה ביום 1.3.04 ביחס להותרת מחיר המנוי על כנו חרף הפחתת שיעור המע"מ, הרי שיהיה צורך לצמצמם את מיון הקבוצה לאותם מנויים אשר גם לא קיבלו את החשבונית החודשית אשר נשלחה אליהם על ידי המשיבה וגם לא עיינו בתדפיסי הבנק או חברת האשראי ולא ידעו כי מחיר המנוי לא השתנה, הגם הפחתת שיעור המע"מ וכי עקב כך לא ביטלו את המנוי שלהם על עיתון "הארץ", על אף שהיו עושים כן אילו ידעו את הדברים באותה עת, וזאת כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם להם, תשלום בייתר של הפרשים הנובעים מאי הפחתת שיעור המע"מ, לבין ההטעיה הנטענת.

הקושי הוא רב בהגדרת קבוצה שכזו לצורך אישור התובענה כתובענה ייצוגית.

לכאורה ניתן להגדיר את הקבוצה על פי התנאים האמורים לעיל אך סוג ההטעיה הנדונה הנטענת , הטעיה על דרך של מחדל מעוררת ומחדדת את אופייה האינדיבידואלי של ההטעיה.

במה דברים אמורים? - כאשר מדובר בהטעיה על דרך מעשה, דהינו כי העוסק יצר מצג פוזיטיבי, למשל בכתובים, העלול להטעות, דבר ההטעיה הינו בעל מימד אובייקטיבי וגלוי לעין וקל לתיחום והגדרה במובן זה שניתן יהיה להגדיר על נקלה את קבוצת רוכשי המוצר בעקבות הפרסום המטעה.

לא כך הדבר כאשר מדובר בהטעיה על דרך מחדל, כגון במקרה דנן. דהיינו, אי הבאת המידע באופן וודאי לידיעת כלל המנויים אודות אי הורדת המחיר. אז מתעצם הקושי לגבש ולהגדיר את הקבוצה שאכן הוטעתה מאחר ויש לאתר את כל אלה אשר נגרם להם נזק עקב אותה אי ידיעה וכי אילו היו יודעים על החלטת המשיבה להותיר את מחיר המנוי ללא שינוי על אף הפחתת שיעור המע"מ, היו מפסיקים את המנוי בשל כך.

תנאים אלה מחייבים בדיקה פרטנית ביותר ביחס לכל מנוי ומנוי לגביו יתקיים הבירור העובדתי האם ראה את המודעה ואם לאו; האם ראה את הדברים בחשבונית או במסמכי בנק אחרים שקיבל לידיו וגם אם לאו האם היה מבטל את המנוי אילו היה יודע על כך.

הנני מרשה לעצמי לומר כי סביר להניח ברמת וודאות קרובה כי מרבית מציבור המנויים על עיתון לא יטו לבטל את המנוי לעיתון אותו הם צורכים כדרך קבע רק בשל אי הפחתת מחיר המנוי אותו שילמו לאורך זמן. הרי כל מה שאירע בנסיבות דנן הוא הותרת מחיר המנוי על כנו. בנסיבות שכאלה הוכחת הקשר הסיבתי עלולה להוות אבן הנגף של לביסוס עילת התביעה.

המבקש אף הוא בחקירתו את מנהל המשיבה, לא ראה לנכון לברר את השאלה האם היו בקשות לביטולים או ביטולים מצד מנויים בסמוך לאחר המועד הרלבנטי הנדון (1.3.04) בשל הותרת מחיר המנוי ללא שינוי על אף הפחתת שיעור המע"מ.

נמצאנו נוכחים כי הגדרת הקבוצה כפי שהציע המבקש בבקשתו אינה יכולה עוד לעמוד וברי כי בהעדר תשתית ראיתית המבוססת על הכתב בדבר קיומה של הטעיה על דרך מעשה יהיה צורך בבירור פרטני לגבי כל לקוח ולקוח באשר ליסודות ההטעיה.

בירור עובדתי, פרטני ומתמשך זה ביחס לכל אחד מיחידי הקבוצה צפוי לעורר שאלות רבות של מהימנות גרסה כאשר בהתאם תדרש הכרעה פרטנית לגבי כל אחד מן הטוענים לחברות בקבוצה.

לפיכך, ניתן לומר כי אין הדיון מתאים לבירור על דרך של תביעה ייצוגית, שיהפוך להליך מסורבל ממושך ומייגע ובלתי יעיל בו יידרש בית המשפט לבחון את דבר מהימנותם של גרסת יחידי הקבוצה אשר יטענו להטעיה האמורה. (ראה ת"א (י-ם) 574/93 המ' 1365/93 שגיא וינבלט נ' משה בורשטיין בע"מ ואח', דינים מחוזי, כרך לג (1) 204).

במילים אחרות אין לומר כי בירור התובענה בדרך של תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור המחלוקת ועל כן, קיימת העדפה ברורה לבירור הדברים בהליך רגיל הקבוע בחוק ולא על דרך של תובענה ייצוגית. כל אחד מן המנויים שיחפוץ בתביעה יצטרך להגיש תביעה אישית ולהוכיח את היסודות העובדתיים כמפורט לעיל כדי להוכיח תביעתו ולא ניתן לגבש בצורה אפריורית קבוצה של מנויים שניתן להניח לגביהם כי הוטעו וסבלו מנזקים כאמור לעיל.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר הבירור הפרטני נדרש גם לגבי יסוד הנזק הנטען. שכן אין נזקו של מנוי אשר ידע על אי שינוי במחיר המנוי על אף הפחתת המע"מ כחודש לאחר המועד הקובע 1.3.04, כנזקו של מנוי אשר ידע על כך שבועיים לאחר מכן מעיון בתדפיס האשראי או מסמכי הבנק או רק כשלושה חודשים לאחר מכן.

אמנם, בירור גובה הנזק לכשעצמו אינו זה המגלם את הקושי העיקרי, שכן בית המשפט לעולם לא ירתע מבירור גובה נזק, כי אם בירור רכיבי המשוואה בדבר חישוב הנזק ובפרט הנתון הנוגע למועד הידיעה – המועד בו נודע למנוי אודות החלטת המשיבה - אשר משליך ישירות על חישוב הנזק, והכל בכפוף לקיומו של קשר סיבתי במובן זה שאם היה יודע בעל המנוי על החלטת המשיבה היה הוא בוחר לבטל את המנוי.

דברים אלו יפים גם לאפשרות הגדרת קבוצה של מנויים הסובלת ממצוקה או חולשה אשר לגביה ניתן לבסס עילת תביעה של "ניצול מצוקת הצרכן". המבקש לא הניח תשתית עובדתית לקיומה של קבוצה שכזו, ראה דברי לעיל, ולמעלה מכך גם כאן יידרש בירור פרטני לגבי כל אחד מיחיד המנויים באם עונה על הגדרה זו. בירור אשר יש בו כדי לשלול את מסלול התובענה הייצוגית.

16. סוף דבר

מן האמור לעיל עולה כי המבקש לא הצליח לבסס עילת תביעה כנגד המשיבה.

למען הזהירות ומעבר לנדרש ועל בסיס ההנחה האפשרית כי אולי קיימת קבוצת מנויים אשר הוטעתה ולא ידעה על החלטת המשיבה שלא לשנות את מחיר המנוי על אף ההפחתה בשיעור המע"מ, הרי שלעניין זה נמצא כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית ובניסיון לבחון אפשרות החלפת המבקש בתובע אחר נמצא כי בירור ומיון יחידי הקבוצה ובירור עילת תביעתם יהיה קשה, מסורבל ובלתי יעיל עד כי לא יהא זה יעיל והוגן לנהל את התביעה במסלול של תובענה ייצוגית. לפיכך, לא ראיתי לנכון להורות על החלפת המבקש.

לאור כל האמור ראיתי לנכון לדחות את הבקשה.

הערות לסיום. - המבקש נגרר לכתיבה שלוחת רסן כנגד מנגנון העריכה העיתונאי וכללי האתיקה של המשיבה טענות מהן ראיתי לנכון להתעלם בין השאר בשל העובדה כי היו אלה טענות חדשות אשר לא בא זכרן, ואולי מוטב כך, במסגרת בקשתו ותביעתו כי אם במסגרת תשובה לתגובת המשיבה, ואשר לא היה בדברים דבר מלבד השתלחות בלתי ראויה.

יחד עם זאת, פטור בלא כלום לא אוכל. אמרו כבר חז"ל כי לכל דבר עת ורק נכון הייתה עושה המשיבה, אם הייתה נמנעת מ"לנצל" הזדמנות זו של הפחתת שיעור המע"מ כדי "להעלות" את מחיר הטובין ובשורה התחתונה להותיר את המחיר לצרכן ללא שינוי. היה בכך משום ניצול ציני של הנסיבות.

עוסקים רוכשים את שמם הטוב ואת קהל לקוחותיהם בעמל שיווקי פרסומי רב בו גם מושקע ממון רב ועלולים הם להפסיד עולמם בשל החלטה שאינה מתוזמנת נכון.

אילו הייתה המשיבה מעדכנת ומפחיתה את מחיר המנוי בהתאם להפחתת שיעור המע"מ ושומרת לעצמה את האופציה להעלות את מחיר העיתון במועד אחר, אין ספק כי הייתה מבססת את אמונם של ציבור לקוחותיה בה.

כך גם ניתן לומר כי אילו היה ציבור הצרכנים בישראל ער דיו לכוח הנתון בידיו, היה הוא בהחרמתו של מוצר, בדומה להתנהגות ציבור הצרכנים במדינות אחרות, מאלץ את העוסק להימנע מלנהוג כפי שנהג בנסיבות דנן.

צר להיווכח כי המשיבה נהגה בדומה גם בהפחתות המע"מ החוזרות אשר אירעו במועדים מאוחרים לאירוע נשוא התובענה דנן.

מעבר לאמור ומעבר לנדרש רואה אני לנכון להעיר כי, מן הראוי שכל החלטה חד צדדית של העוסק אשר יש בה כדי לשנות את הקיים בחוזה מתמשך בין הצדדים, כגון המחיר לצרכן, תבוא לידיעת המנוי, מעבר לפרסום הכללי, על דרך של משלוח הודעה אישית, בין בחשבונית החודשית הנשלחת לביתו ובין בדרך אחרת, בין בדפוס ובין באמצעים אלקטרוניים, בה יצוין הדבר מפורשות, בלא להותיר מקום לספקות.

הבקשה כאמור נדחית.

שקלתי השתת הוצאות ראויות כנהוג בנסיבות של דחיית בקשה לתביעה ייצוגית אך לנוכח הנסיבות ראיתי לנכון שלא למצות הליך זה עם המבקש והמבקש ישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחתה בשיעור של 15,000 ₪ בלבד בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום ג' בסיון, תשס"ט (26 במאי 2009) בהעדר הצדדים

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

רחל ברקאי, שופטת

004134/05א 055 בת שבע