ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מועצה מקומית כפר ורדים נגד רפאל כהן :

בפני כבוד השופטת פנינה לוקיץ'

תובעת
מועצה מקומית כפר ורדים

נגד

נתבעים
1.רפאל כהן, ת.ז. XXXXXX111
2.רחל כהן, ת.ז. XXXXXX642

פסק דין

מהו שיעור ההנחה שהנתבעים זכאים לקבל לפי צו הארנונה לשנת 2010 של המועצה המקומית כפר ורדים, זו השאלה הצריכה הכרעה.
בתביעה שלפני, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר עותרת התובעת לחייב את הנתבעים, בהיותם הבעלים והמחזיקים של בית הנמצא ברחוב שניר 93 בכפר ורדים (להלן: " הנכס"), בסך של 7,831 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) בגין חוב ארנונה, וזאת בהתאם לכרטיס פרטי החיוב אצל התובעת (מצורף כנספח לכתב התביעה).

לטענת הנתבעים דרישת התובעת אינה כדין מאחר והיא מבוססת על החלטת וועדת ההנחות שלא ליתן לנתבעים את ההנחה המקסימלית בשיעור של 70% (או כל חלק ממנה) לה הם זכאים, לטענתם, בהיותם "נזקקים" בהתאם לצו הארנונה לשנת 2010.

העובדות

  1. בשנת 2009 ניתנה לנתבעים ההנחה המקסימאלית בתשלומי ארנונה בשיעור של 80%, וזאת לאור גובה הכנסתם ובהתאם לפרק י"ז לצו הארנונה לשנת 2009 של המועצה, שכותרתו "הנחה לבעלי הכנסה נמוכה" ( נספח 1 לתצהירי התובעת).
  2. בשנת 2010 שינתה התובעת את צו הארנונה באופן שבו שונו גם תנאי ההנחה (נספח 2 לתצהירי התובעת). על בסיס גובה ההכנסה של הנתבעים הם היו זכאים, לאחר השינוי האמור, להנחה מקסימאלית בשיעור של 40% בלבד, ובהתאם הוצא להם חיוב ארנונה לשנת 2010.
  3. הנתבעים פנו לוועדת ההנחות אצל התובעת בבקשה לקבל הנחה לפי פרק ההנחות שבסוף צו הארנונה לשנת 2010 (נספח 5 לתצהירי התובעת) שכותרתו "ועדת הנחות למבקש נזקק עקב אירוע מיוחד" הקובע כך:

"הנחה בשיעור עד 70% למחזיק בנכס שהוא נזקק :
"נזקק"- מחזיק שנגרמו לו הוצאות חריגות, גבוהות במיוחד בשל אחת מאלה:
(1) טיפול רפואי חד-פעמי או מתמשך, שלו או של בן משפחתו.
(2) אירוע אשר הביא להרעה משמעותית בלתי צפויה במצבו החומרי. (להלן: "הנחת נזקק")

4. בבקשתו ציין הנתבע כי מחודש 10/2005 הוא נמצא בדכאון שבעקבותיו נאלץ לסגור את החברה שניהל- עסק לתיקון רכבים (גירים אוטומטים). הנתבע התמוטט נפשית ואושפז בבית החולים לחולי נפש בעכו בשנת 2007. הנתבע טען כי אינו עובד משנת 2005, ומשנת 2007 הוא מוכר כנכה ע"י המוסד לביטוח לאומי . עוד ציין הנתבע כי הוא והנתבעת חולים בסוכרת בדרגה 2 ולצורך מניעת החרפת המחלה נדרשים להגיע לבית החולים רמב"ם פעם או פעמיים בכל חודש (הבקשה על נספחיה צורפה לתצהירי הנתבעים).
לבקשה צורפו האישורים הבאים:
אישור מהמוסד לביטוח לאומי מיום 6.1.2009 כי נקבעה לו דרגת אי כושר יציבה בשיעור 75% לאור נכותו הרפואית שהינה בשיעור 46%.
אישור על קבלת קצבת נכות חודשית בסך של 2,699 ₪.
הוצאות רפואיות בסך 438.25 ₪ שהוצאו בחודש 5/2010.
מכתבה של מנהלת מחלקת הרווחה אצל התובעת, הגב' מיכל ברק, ממנו עולה המלצתה לוועדה להעניק לנתבעים הנחה בארנונה בשיעור מירבי.

5. כעולה מפרוטוקול ישיבת ועדת ההנחות מיום 13.6.2010 (נספח 6 לתצהירי התובעת- להלן: "ההחלטה המקורית"), הוחלט על דחייתה של בקשת הנתבעים להנחה נוספת מהטעמים הבאים:
"המקרה הוצג לחברי הועדה. מבחינת המקרה, לרבות היעוץ המשפטי, המקרה אינו עומד בתנאי הסף של הועדה כיוון שאין אירוע חריג ובנוסף אין הוכחה להוצאות חריגות גבוהות במיוחד."
בקשת הנתבעים לעיון מחדש בהחלטת הועדה נדחתה אף היא.
6. בדיון שהתקיים בפני, לאחר שהנתבעים טענו כי הם נושאים בהוצאות חריגות אשר לא קיבלו ביטוי מלא במסמכים שהוגשו לוועדה, הוסכם על הצדדים כי הדיון בבקשת הנתבעים יחזור לועדה (להלן : "הבקשה המחודשת"), כאשר תינתן לנתבעים אפשרות לצרף מסמכים נוספים המעידים על קיומן של הוצאות חריגות וגבוהות בשנים 2010-2011.
כן הוסכם כי הוועדה תדון מחדש בבקשה בהתחשב במסמכים שיוגשו בלב פתוח ומבלי לכבול עצמה להחלטתה הקודמת.

עוד הוסכם כי ככל שהבקשה המחודשת תידחה על ידי הוועדה, הכרעת בית המשפט תתבסס על מלוא טיעוני הצדדים, לרבות הבקשה המחודשת על כל מסמכיה והחלטת הוועדה בה .

7. ביום 20.7.2012 הוגשה לוועדה בקשתם המחודשת של הנתבעים להנחה מארנונה לשנים 2010- 2011.

ביום 6.8.2012, לאחר שנבחנה הבקשה המחודשת, דחתה הוועדה את הבקשה מהטעם שהם כשלו להציג אסמכתאות על הוצאות כלשהן, ומכאן כי לא הוכחו חריגות וגבוהות במיוחד אשר נגרמו להם עקב טיפול רפואי.
בהחלטה זו ציינה הועדה כי לגישתה בחינת קיום "הוצאות חריגות וגבוהות במיוחד" אינה ביחס לציבור הכללי בהעדר נתונים כאלו בפני הועדה, אלא ביחס להכנסות המבקש, אשר במקרה זה נקבעו על ידי הועדה, על סמך המסמכים שהוצגו, על סך של 5,183 ₪ לחודש בשנת 2010, ועל סך של 5,525 ₪ לחודש בשנת 2011 (וזאת בהתיחס ל-3 נפשות, הנתבעים ובנם הבגיר, אייל).
8. הנתבעים הגישו לבית המשפט תגובה לדחיית הבקשה המחודשטען כי גם הבקשה המחודשת נדחתה שלא כדין וזאת מהטעם שהוועדה לא פנתה לנתבעים לצורך השלמת פרטים ואסמכתאות לבקשה, ובסופו של יום דחתה אותה ב של העדר הצגת אסמכתאות על הוצאות רפואיות. לטענת הנתבעים הם סברו כי ניתן להסתפק בצירוף רשימת התרופות לתקופה הרלוונטית ותצהיר על ההוצאות שהוצאו לצורך רכישת תרופות. הנתבעים צרפו לתגובתם העתק אישורים המעידים על רכישת תרופות ממרפאת שירותי בריאות כללית בתקופה הרלוונטית לנתבעים ולבנם, אייל כהן (נספחים ג'1 – ג'3). הנתבעים ציינו כי נרכשו על ידם גם תרופות נוספות, באופן פרטי ולא ע"י מרשם ועלותן גבוהה משמעותית מהתרופות שבמרשם, לרבות תרופות טבעיות ותרופות שאינן טבעיות אשר נרכשו ללא מרשם מפאת הדחיפות, בשעת דוחק או מהסיבה שלא היו תרופות מרשם במלאי באותה עת.
9. לאור החלטתי מיום 23.9.12 נאותה התובעת לכנס את הועדה לדון בפעם השלישית בבקשתם של הנתבעים.
ביום 15.10.12 התכנסה הוועדה לדיון נוסף לדון בבקשת הנתבעים, ודחתה שוב את בקשת הנתבעים. פרוטוקול ישיבת הוועדה צורף להודעת התובעת מיום 18.10.12 וממנו עולה כי הנתונים שהומצאו לוועדה באשר להוצאות רכישת תרופות הינם כדלקמן:
א. בשנת 2010 ההוצאה החודשית הממוצעת לרכישת תרופות הסתכמה בסך של 250 ₪ (ולא 780 כנטען בבקשה המחודשת)
ב. בשנת 2011 ההוצאה החודשית הממוצעת לרכישת תרופות הסתכמה בסך של 415 ₪ (ולא 800 ₪ כנטען בבקשה המחודשת) .

עוד צויין בפרוטוקול הדיון כי לאחר הוספת הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים כפי שדווחו ע"י המבקשים בבקשתם המחודשת (כ-140 ₪ ממוצע לחודש בשנת 2010 (מה שמעמיד את סך ההוצאה לשנת 2010 על 390 ₪) , וכ-300 ₪ ממוצע לחודש בשנת 2011 (מה שמעמיד את סך ההוצאה לשנת 2011 על 715 ש"ח ) עדיין לא מצאה ה וועדה כי מדובר בהוצאות חריגות גבוהות במיוחד המזכות בהנחה הנוספת.

דיון והכרעה
10. טענות הנתבעים כנגד החלטת וועדת ההנחות של התובעת, כפי שפורטו בעיקרי הטיעון מטעמם (אשר הוגשו לפני הדיון בבקשה המחודשת), היו בתמצית:
א. החלטת הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה החלה על התובעת כרשות.
ב. הוועדה התעלמה מחוות דעתה של מנהלת מחלקת הרווחה מבלי שנתנה לכך כל הסבר .
ג. התובעת, בדרך פעולת וועדת ההנחות, הפרה את חובות תום הלב, ההגינות והחובה להתנהל בשקיפות המוטלות עליה כרשות מנהלית.

אקדים ואומר, כי מאחר והתובעת לא טענה להעדר סמכות לבית המשפט לבחון את החלטת וועדת ההנחות במסגרת "תקיפה עקיפה" של המעשה המינהלי, אינני נזקקת לסוגיה זו, על אף שהיא אינה נקייה מספקות (ראה: תא"מ (ת"א) 63587/07 ועד מקומי נוה צוף- חלמיש נ' וינברג (2.7.12)).
11. טענת הנתבעים באשר להפרת חובת הנמקה של הרשות כעומדת בפני עצמה דינה להידחות, זאת לאחר שבית המשפט הורה לתובעת להמציא לידי הנתבעים את פרוטוקול הועדה , ובפרט לאחר שהתקיים דיון נוסף בוועדה בבקשתם המחודשת של הנתבעים.

ככל שהחלטת הועדה המקורית מיום 13.6.2010 לא היתה מנומקת דיה, הרי שהחלטות הועדה בבקשה המחודשת ריפאו פגם זה, לפחות מבחינה פורמלית במובן זה שניתנה הנמקה להחלטה.

12. אולם למרות דברי אלו, אינני סבורה כי החלטת וועדת ההנחות עמדה במבחנים שנקבעו בפסיקה, לא בשל העדר הנמקה, אלא בשל העדרם של קריטריונים למתן ההחלטה.
למעשה מדובר ב"צידה השני של המטבע" של חובת ההנמקה. הוועדה בהחלט "התיימרה" בהחלטות בבקשה המחודשת ליתן הנמקה, אלא שהנמקה זו איננה יכולה להיות מספקת מקום בו לא נקבעו קריטריונים למתן ההחלטה. ואסביר:

כפי שציינה הוועדה בהחלטתה מיום 6.8.12 (פירוט שלא היה קיים בהחלטה המקורית), צו הארנונה קובע הגדרה כללית, ולגישת הוועדה יש לראות את המונח "הוצאות חריגות במיוחד" לא ביחס לציבור הכללי (דהיינו האם ההוצאות חריגות ביחס לציבור הכללי "הבריא") אלא יש לבחון את ההוצאות ביחס להכנסת המשפחה, ומכאן לבחון באם מדובר ב"הוצאות חריגות במיוחד".

החלטה זו, בהחלט מקובלת עלי ומבטאת נכונה את מטרת המחוקק במתן הסמכות לרשות המקומית לשקול מתן הנחות במקרים סוציאליים מתאימים , והדבר בא לביטוי במכלול סעיפי ההנחה המפורטים בסעיף 5 לצו הארנונה.

13. הנחת הנזקק הינה הנחה החורגת מהוראות סעיף 5, ומקנה לוועדת ההנחות סמכות לתת הנחות שלא במסגרת הקריטריונים של סעיף 5, סמכות שהוענקה לוועדת ההנחות מכוח סעיף 7 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות ההסדרים").

ודוק: עיון במבנה תקנות ההסדרים ואופן ניסוחן, כפי שהדבר גם נעשה בצו הארנונה של התובעת, מעלה כי הסמכות המוקנית לוועדת ההנחות למתן הנחת נזקק איננה כלולה בסעיף 2 לתקנות ההסדרים ומשכך, פורמלית, גם לא חלה עליה הוראת תקנה 2א אליה הפנה ב"כ הנתבעים בסעיף 48 לטיעוניו. סעיף 2א הנ"ל קובע כי הרשות רשאית "לקבוע תנאים ומבחני משנה לזכאות להנחה" לפי כל אחת מפסקאות המשנה לסעיף 2. האם יש ללמוד מכך קיומו של הסדר שלילי? דהיינו שאין על וועדת הנחות הפועלת מכוח פרק ג' לתקנות ההסדרים "לקבוע תנאים ומבחני משנה לזכאות להנחה"?

אינני סבורה כך. אני סבורה כי קביעת קריטריונים ומבחני משנה הינם בגדר חובה של כל גוף העוסק בחלוקת כספי ציבור (וכזו היא מתן הנחה בארנונה), זאת על מנת לקיים את חובת השקיפות כלפי האזרחים, כמו גם להבטיח שיוויון במתן ההנחות, ככל שניתן בהתחשב בנסיבות של כל מקרה ומקרה. כפי שציינה התובעת בטיעוניה בפני, ההגדרות הכלולות בסעיף "הנחת נזקק" הינן עמומות וכלליות וחלק ניכר מהן דורשות פרשנות והפעלת שיקול דעת של הוועדה, בהתחשב במטרה הסוציאלית המובהקת של מתן ההנחה. כך השאלה באם ההוצאות הינן "גבוהות וחריגות במיוחד" דורשת יציקת תוכן להגדרה וכך השאלה באם הארוע המצויין בסעיף 2 להגדרה גרם ל"הרעה משמעותית בלתי צפויה" הינו מונח עמום הדורש יציקת תוכן לתוכו.

אינני באה לומר כי וועדת ההנחות צריכה לפרסם מראש את הקריטריונים, שכן יש להשאיר לה מרחב שיקול דעת. אולם באם ההחלטות עצמן אינן כוללות התיחסות לקריטריונים כלשהם, כיצד ניתן לבחון אותן?

14. כדוגמא במקרה שלפנינו, כיצד ניתן לבחון את החלטת הוועדה בנוגע לנתבעים? כיצד ניתן למשל להשוותה להחלטות אחרות שקיבלה למתן ההנחות? כיצד ניתן ללמוד מההחלטה מתי תיחשב הוצאה כ"חריגה וגבוהה במיוחד"?

עפ"י הנתונים שהובאו בפני הוועדה (בסופו של יום וב"דרך חתחתים" שכן הנתבעים כשלו פעם אחר פעם מהצגת האסמכתאות המתאימות לטיעוניהם ), בשנת 2010 ההוצאות הרפואיות של משפחת הנתבעים, לרבות הוצאות הנסיעה לטיפולים שהערכת הנתבעים לגביהם התקלה על דעת הוועדה כעולה מהחלטתה הסופית , עלו כדי 7.5% מהכנסותיהם (390 ₪ לחודש מול הכנסה של 5,183 ₪), ואילו בשנת 2011 גדל שיעור זה ל-13% מהכנסותיהם (715 ₪ מול הכנסה של 5,525 ₪).

בהעדר קריטריון כלשהו, מתי יקבע כי מדובר בהוצאה חריגה במיוחד – רק כאשר היא תעבור את רף ה-15% או רק כאשר תהווה 30% מההכנסה , לוועדה הפתרונים. לכשעצמי , ומבלי שיהא בך לקבוע מסמרות באשר לקריטריון הראוי למתן ההנחה, אני סבורה כי הוצאה בשיעור של למעלה מ-10% (כפי שהיתה בשנת 2011) למשפחה בת 3 נפשות שהכנסותיה מסתמכות לסך של 5,500 ₪, הינה בהחלט הוצאה חריגה וגבוהה במיוחד.

15. לכך מצטרפת העובדה, כי לא קיימת, באיזו מההחלטות, כל התייחסות של הוועדה לחוות דעתה של מנהלת לשכת הרווחה.

תקנה 10 לתקנות הסדרים במשק המדינה ( הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן : "תקנות ההסדרים") קובעת כי הועדה תקבע את זכאותו של מבקש הנחה, ואת שיעורי ההנחה בהסתמך על טופס הבקשה וחוות הדעת של מנהל מחלקת הרווחה. נכון הדבר כי אין בהוראה זו משום קביעה כי חוות הדעת מחייבת את וועדת ההנח ות ולא ניתן לסטות ממנה, אולם בהעדר קריטריונים להחלטת הוועדה מהם ניתן היה לדלות את טעמיה לדחיית הבקשה, העדר הנמקה לסטיה מהמלצת מנהלת מחלקת הרווחה, מהווה פגם נוסף בהחלטת הועדה. ודוק: לו היתה הוועדה מפרטת את הקרירטיונים בצורה ברורה, מהם ניתן היה להסיק מדוע אין הוצאות הנתבעים עולות כדי "הוצאות חריגות במיוחד" יתכן ואי מתן הנמקה לסטיה מחוות הדעת לא היתה בעלת משמעות כה רבה. אולם מקום בו בעל המקצוע המטפל בנתבעים, והמוסמך לחוות דעתו על בקשתם למתן ההנחה, ממליץ על מתן ההנחה, מוטל על הוועדה נטל נוסף להסביר ולנמק מדוע היא סוטה מהמלצה זו.

16. מוכנה אני לצאת מהנחה, מיטיבה עם התובעת, כי מאחר ומדובר היה בשנה הראשונה בה חל שינוי קיצוני בצו הארנונה, ומכאן עלה הצורך של הנתבעים (ואולי אחרים) לבקש הנחת נזקק), טרם הספיקה וועדת הנחות לקבוע קריטריונים בבואה לדון בבקשה המקורית (בחודש 6/10). אולם נימוק זה אינו יכול לעמוד ביחס להחלטות הוועדה בבקשה המחודשת, שניתנו לאחר שהתובעת הסכימה להחזיר את עניינם של הנתבעים לדיון נוסף בוועדה. עמדת התובעת כי דיון נוסף זה נעשה "לפנים משורת הדין" אין בה כדי להצדיק כי בשלב זה, בשנת 2012, טרם תהא וועדת ההנחות מסוגלת להציב קריטריונים להחלטותיה.

אך מובן בעיני כי מלאכתה של וועדת הנחות המחליטה בבקשות הבאות על רקע מצוקה כלכלית שמקורה, במקרים אלו, בבעיות רפואיות קשות, אינה פשוטה ויש לאפשר לה מרחב שיקול דעת מסויים בו לא יתערב בית המשפט . אולם אין בכך להצדיק החלטה נטולת קריטריונים כלשהם מלבד "תחושת" חברי הוועדה כי ההוצאות שהציגו הנתבעים אינן "חריגות וגבוהות במיוחד".

17. נימוק נוסף העולה מתוך החלטת הוועדה המקורית, הינו כי הנתבעים כלל אינם עומדים בתנאי הסף לבחינת גובה ההוצאות החריגות במיוחד מאחר ולא הוכח קיומו של "ארוע חריג".

בעיקרי הטיעון של התובעת נטען כי האירוע, התדרדרות המצב הנפשי של הנתבע שהביא לסגירת עסקו, ארע כבר בשנת 2005 או לכל המאוחר בשנת 2007 ולפיכך בשנת 2010 אינו "בלתי צפוי" אלא הפך לקבוע.

נימוק זה מלמד על כך שוועדת ההנחות סברה בהחלטתה המקורית (ובענין זה לא דנה מחדש, אלא רק בשאלת גובה ההוצאות והוכחתן) כי תנאי לקבלת "הנחת נזקק" הינו כי מדובר ב"נזקקות" שנוצרה בסמוך לשנת הארנונה בה מדובר, או כי הפגיעה במצב החומרי של המבקש, באותה שנת ארנונה, היתה בלתי צפויה, להבדיל ממצ ב "כרוני" הנובע ממצב נפשי והתדרדרות כלכלית . רוצה לומר כי להבנת וועדת ההנחות, הגדרת "נזקק" מתיחסת רק למצב ארעי או זמני שהביא להרעה משמעותית במצבו החומרי בשנת החיוב , ולא במצב קבוע כזה.

אני סבורה כי בענין זה שגתה הוועדה בהעדר כל ביסוס להנחתה זו בלשון ההוראה. הוראת ס "ק (2) להגדרת "נזקק" איננה דורשת כי ה"ארוע" בו מדובר יהא בלתי צפוי, אלא כי ההרעה המשמעותית שבאה בעקבותיו תהא בלתי צפויה. השאלה מה היא מסגרת הזמן שבה צריך להתרחש האירוע וההרעה בעקבותיו, איננה מפורשת בצו, ולפיכך צריכה היתה התובעת לצאת מהנחה שאין דרישה לכך שמדובר במצב זמני, ולא נדרש כי ה"ארוע" או ה"הרעה" התרחשו בשנת החיוב הרלבנטית. כך גם עולה מלשונו של ס"ק (1) המאפשר התיחסות לטיפול רפואי מתמשך ולא רק חד-פעמי.

לטעמי, פרשנות זו של הוועדה את הוראת צו הארנונה לא עוגנה בבסיס משפטי כלשהו והיא איננה עולה בקנה אחד אם מטרת הצו והוראת ההנחות שבבסיסה עומדות מטרות סוציאליות ברורות, ולפיכך מחויב לפרשן בהתאם למטרה זו.

18. לא יכולה להיות מחלוקת כי ההרעה במצבו של הנתבע (גם באם ארעה בשנת 2005 או 2007) היתה בלתי צפויה מבחינתו, ואין רלבנטיות לשאלה, לטעמי, מתי אותה הרעה חלה. כל עוד מצבו החומרי לא השתפר, הוא עונה לקריטריון הקבוע בסעיף (2) הנ"ל.

שוב, ככל שהועדה היתה קובעת קריטריון באשר למשך הזמן בין הארוע וההרעה החומרית לאחריו, לבין מועד בקשת ההנחה, ניתן היה לבחון באם מדובר בקריטריון סביר אם לאו. אולם החלטה לפיה כל החמרה במצב החומרי, שחלף זמן (כמה?) מאז שארע הינו בגדר החמרה קבועה ולא בלתי צפויה, הינה, שוב, החלטה שרירותית במובן מסויים אחר ואינה נסמכת על קריטריון כלשהו.

19. אינני מתעלמת מהעובדה כי עניינם של הנתבעים נדון על ידי וועדת ההנחות חרף קיומו של חוב ארנונה, זאת בניגוד לאמור בסיפת צו הארנונה. אולם מאחר וחוב הארנונה של הנתבעים התיחס לאותה שנת 2010 שעניינה נדון בפני, לא מצאתי כי יש בכך להביא לדחיית טענות הנתבעים בשל סיבה זו בלבד, וטוב שגם וועדת ההנחות לא עשתה כן.

20. לנוכח כל האמור לעיל אין מנוס מקביעה כי הנתבעים צודקים בטענותיהם כנגד החלטת ועדת ההנחות, וכי זו לא פעלה, בהתאם לחובותיה עפ"י דין, בשקילת עניינם.

אלא שקביעה זו אינה מביאה לאיון חובם של הנתבעים כלפי התובעת, שכן בכל מקרה, גם אם היה נקבע כי הם זכאים להנחה במלוא שיעורה, חובה עליהם לשלם את הסכום שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת (30% מסכום החיוב המקורי).

לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, בתוך 30 יום, את החלק מתוך סכום התביעה המהווה 30% מתוך סכום החיוב המקורי בארנונה לשנת 2010 וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

ביחס ליתרת החיוב, לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. אין בכך לקבוע מסמרות באשר למתן ההנחה ביחס לשנת 2011 ואילך, לגביהן צריכה הוועדה ליתן החלטתה לאחר שיוצבו קריטריונים למתן ההנחות, כאלה שיאפשרו ביקורת על ההחלטה כמפורט לעיל.

נוכח תוצאת פסק הדין, ונוכח התנהלות הנתבעים אשר תרמה רבות לכך שהוועדה לא יכלה לדון מלכתחילה בבקשתם בהעדר מסמכים תומכים, אין צו להוצאות.

התובעת תגיש פסיקתא לחתימתי שתפרט את אופן חישוב החוב לשנת 2010 (בשיעור של 30%) בהתאם לפסק הדין.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ה, 07 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מועצה מקומית כפר ורדים
נתבע: רפאל כהן
שופט :
עורכי דין: