ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה השכרת רכב נגד י.ב.אחזקת :

1


בתי-המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 011528/05

לפני:

כבוד השופטת פנינה פליגלמן

תאריך:

27/05/2009

בעניין:

שלמה השכרת רכב בע"מ

התובעת

נ ג ד

1 . י.ב.אחזקת מערכות בע"מ

2 . כהן שמעון

3 . עמוס אלאל

הנתבעים

פסק דין

יסודה של תביעה זו בארוע גניבה מיום 12.7.04 עת נגנב רכב מסוג פורד, שהיה במועד הרלוונטי בבעלות התובעת ומושכר על ידה לנתבעת מס' 1.

ובמה דברים אמורים :

לטענת התובעת נחתם בינה לבין הנתבעת 1 הסכם השכרה כולל ביום 23.7.02 והסכם השכרה ספציפי לרכב נשוא כתב התביעה ביום 21.6.04.

הנתבע 2 רשום בהסכם השכירות והנתבע 3 היה הנהג והמחזיק האחרון ברכב לפני גניבתו.

עוד טוענת התובעת כי ביום הגניבה הגיע הנתבע 3 למשרדי הנתבעת 1 החנה את הרכב ונעל את הדלתות ואת המפתח שם בכיסו. לציין כי מדובר בשטח פרטי. לטענת התובעת בכתב התביעה משקיבל הנתבע 3 שיחת טלפון הוציא את המפתחות הניחם על מעקה בטון בסמוך לעסק והמשיך בעבודתו כשהמפתחות נותרים ללא השגחה. לאחר כחצי שעה הבחינה הפקידה במקום באלמוני הנכנס לרכב ונוהג בו בפראות ולפיכך הפנתה תשומת ליבו של הנהג שהיה עימה במשרד וזה הבין כי הרכב נגנב והתקשר למשטרת באר שבע.

בנסיבות אלה טוענת התובעת בפני כי יש לראות בהתנהגות הנהג בנסיבות כדי רשלנות פושעת והפקרת הרכב ללא בקרה ולפיכך יש לחייב את הנתבעים בתשלום ערך הרכב שלא נמצא עד היום.

לטענת הנתבעים נגועה תביעה זו בחוסר תום לב משני טעמים עיקריים :

האחד, והוא הטעם העיקרי, כי התובעת הפרה הפרה יסודית את הסכם ההשכרה שנכרת בינה לבין הנתבעת 1 ביום 23.7.02 בו התחייבה התובעת לבטח את כלי הרכב אותם היא משכירה מעת לעת לנתבעת 1 בבטוח מקיף ולא זאת אף זאת דמי הפרמיה בגין בטוח זה נגבו על ידי התובעת במסגרת דמי השכירות. בבוא עת פקודה הסתבר לנתבעת 1 כי בטוח כזה לא נעשה, על אף שכאמור נגבתה פרמיה בגינו, ולא זאת אף זאת משנגנב הרכב ולא נמצא הוגשה תביעה כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבעים 2,3 להשבת ערך הרכב.

אשר להסכם השני לו טוענת התובעת מיום 21.6.04 המתייחס לטענת התובעת לרכב הפורד ספציפית ,על הסכם זה לא חתמה הנתבעת 1 ואף לא הסמיכה איש מטעמה לחתום עליו בשמה ואין מדובר בהסכם המנותק מתנאי ההסכם המקורי.

לעניין זה יצויין כי ב"כ התובעת בסיכומיו נמנע ואינו מתייחס כלל לטענה זו של הנתבעים וכנראה שלא בכדי. לא הובאה כל ראיה על ידי התובעת כיצד, על ידי מי ומתי נחתם אותו חוזה שנחזה להיות חוזה השכרה פרטני לרכב ולא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור הטענה כי בחסות ההסכם הראשון היתה הנתבעת מקבלת מאת התובעת כלי רכב מעת לעת על פי הצורך.

כל ראיותיה של התובעת נסמכים למעשה על שניים, עדותו של החוקר ועדותו של מנכ"ל התובעת עת/2 ממנה עולה כי התביעה הוגשה רק בגין ובעקבות דו"ח החוקר ואין העד יכול להוסיף על כך דבר וגם זאת מבלי שהעד דיבר עם החוקר והסתפק בקריאת הדו"ח בלבד.

אלה הן ראיותיה של התביעה ועל פיהן מבקשת התובעת לקבוע כי יש לחייב את הנתבעים בעלות הרכב .

למעשה למקרא סיכומי ב"כ התובעת ניתן ללמוד כי העילה עליה נסמך ב"כ התובעת הינה העילה החוזית , קרי חוזה ההשכרה, ולטענתו לא עמדו הנתבעים בדרישות החוזה ובתנאיו בכל האמור לשמירה על הרכב ומכאן חבותם על פי חוק החוזים (חלק כללי) לפצות את התובעת.

דא עקא שאין בחוק החוזים (חלק כללי) עסקינן בענייננו, שכן בשים לב להתחייבותה של התובעת לבטח את כלי הרכב בבטוח מקיף, התחייבות בה לא עמדה התובעת, יש לבחון הארוע שבפני על פי תנאי חוק חוזה הבטוח מחד ועל פי תנאי הפוליסה התקנית מאידך.

ובמה דברים אמורים :

בחוזה ההשכרה הרלוונטי לענייננו הוא החוזה מיום 23.7.02 נאמר כי:

"המחירים כוללים בטוח חובה ומקיף למעט השתתפות עצמית במקרה של נזק תאונה או גניבה"

כאמור בסופו של יום הוברר כי התובעת לא ביטחה את הרכב לפיכך יש לראותה כמי שנטלה לעצמה כובע של מבטח ויש לבחון הארוע שבפני על פי הכללים הנהוגים מקום בו היתה מוגשת תביעה לתשלום דמי הרכב כנגד חברת בטוח פוטנציאלית והאם היתה התביעה מתקבלת על פי המבחנים הנהוגים בחוק ובפסיקה.

על פי האמור בתקנות הפיקוח על עסקי בטוח (תנאי חוזה לבטוח רכב פרטי) התשמ"ו-1986 המקרה שבפני הינו מקרה בטוח כהגדרתו בפרק א' סעיף 1 (3) לפוליסה התקנית כאשר בסעיף קטן 6 מפורט החריג הפוטר את המבטח מתשלום כאשר מקרה הבטוח מקורו במעשה מכוון של המבוטח או מי מטעמו. סייג זה לחבותו של המבטח מצוי גם בסעיף 26 לחוק חוזה הבטוח תשמ"א- 1981.

לפיכך ולטעמי , יש לבחון את נסיבות הארוע על פי התנאים והסייגים דלעיל דהיינו האם יש לראות במעשיו ו/או מחדליו של הנהג משום רשלנות רגילה שאינה מקימה את הסייג , או שמא יש בהתנהגותו כדי רשלנות רבתי בדרגה הגבוהה המגיעה אף כדי זדון באופן שמבטח סביר לא היה נדרש לשלם תגמולי בטוח בגין הארוע.

מעדותו של עת/2 ניתן ללמוד כי הלה אינו מייחס לנתבעים 2,3 כל זדון או פעולה מכוונת שגרמה לגניבת הרכב ואין הוא סובר כי ידם היתה במעל. כל טענותיו מתייחסות לרשלנותו של הנהג בשמירה על הרכב ולפיכך יש לבחון רשלנות זו מהי מידתה .

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט סטולר בת.א. 19053/06 ביטון מרים נגד אישי ישיר חברה לבטוח בע"מ מהם עולה כי על בית המשפט לבחון שאלה זו על פי שני מבחנים: האחד המבחן האובייקטיבי דהיינו האם חרגה ההתנהגות מסטנדרט ההתנהגות של המבוטח הסביר בנסיבות, כאשר במקרה בטוח על סטיה זו להיות סטיה ניכרת המגיעה כדי רשלנות רבתי והשני המבחן הסוביקטיבי, דהיינו האם ההתנהגות הרשלנית לוותה במצב נפשי של פזיזות וחוסר איכפתיות. רק כאשר התשובה לשני מבחנים אלה במצטבר הינה חיובית יהא המבטח פטור מאחריותו לפצות בגין קרות מקרה הבטוח.

ומן הכלל אל הפרט:

בבואי לבחון את התנגותו והתנהלותו של הנהג, הנתבע 3, במקרה דנן אין בידי לומר כי הוכח בפני כי רשלנותו של זה מגעת כדי רשלנות רבתי.

הנהג במקרה דנן כפי שפורט בעובדות נכנס לשטחה הפרטי של הנתבעת 1 שטח המגודר לדבריו, כשבחצר שער ברזל מתנייע ואין המדובר בחניה ברשות הרבים שם הגישה לרכב הינה לכל דיכפין. יתר על כן הנהג, עה/1 החנה את הרכב ליד מבנה המשרדים נעל את הרכב ואף נטל את המפתחות עימו. בסמוך למבנה המשרדים חצר מגודרת נוספת (גובה הגדר כ-2 מ') החסומה אף היא בשער ובתוכה מיכל כלור המוגן בחומת בטון. בהמשך ולצורך ביצוע העבודה עשה הנתבע 3 שימוש בצרור המפתחות שכלל הן את מפתחות הרכב והן את מפתחות העבודה על מנת לפתוח את מנעול התליה הפותח את שער מיכל הכלור ובשלב זה הניח את המנעול והצרור על הגדר והמשיך בעבודתו כשהוא נכנס לבניין המשרדים הסמוך למקום בו חנה הרכב. הנתבע מודה בעדותו כי לא שמר על קשר עין עם המפתחות אולם שמר על קשר עין עם הרכב.

עוד יצויין כי ברכב לא הותקנו על ידי התובעת ולא היו מערכות מיגון מלבד אמובילייזר, שיש בהן כדי ליתן מעטה הגנה נוסף מקום בו נוטל גנב את המפתחות. מערכת מיגון נוספת שעלותה שולית, כגון קודנית, כגון קודנית יכול והיתה מונעת את הגניבה במקרה דנן.

אומנם חלוקים בינהם הצדדים באשר לפרק הזמן בו שהה הנהג במשרדים וכן חלוקים הם באשר למהות הגידור במקום, שכן על פי עדותו של החוקר מטעם התובעת חלקו הצפוני של העסק מגודר בעוד שחלקו הדרומי אינו מגודר אם כי בכניסה מוצב שער ברזל גדול ומצד שמאל מצוי מיכל הכלורשהינו מגודר לרבות שער בכניסה. גם החוקר מאשר כי המפתחות הושארו על פי ממצאיו על משטח הבטון הצמוד למיכל הכלור אחרי שער המיכל. משמע, לטעמי, כי בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי המפתחות הופקרו במקום בו הונחו וסביר להניח, הן על פי המבחן האוביקטיבי והן על פי המבחן הסוביקטיבי כי הנתבע 3 לא יכול היה לצפות כי אלמוני שאינו בר רשות במקום יכנס ויטול את המפתחות ידע לשייך אותם לרכב החונה ליד המשרדים יכנס לרכב ויגנוב אותו ממקום חנייתו באור יום. מה גם שלדברי הנתבע 3 חנה הרכב במקום בו ניתן לשמור עימו על קשר עין.

בנסיבות שכאלה ועל פי האמור לעיל, גם אם תמצא לומר שיש אולי מידה של רשלנות בהתנהגותו של הנתבע 3, שלא שמר המפתחות בכיסו כל העת, אולם אין זו אלא רשלנות גרידא שאין עימה פזיזות או זדון. והרי זוהי מטרתו של חוזה הבטוח, כאשר עסקינן בבטוח מקיף, ליתן מענה ופיצוי גם מקום בו התרשל המבוטח, בין אם עסקינן בתאונה או בגניבה.ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט יפרח בת.א.44694/06 רחל שבת נ. סהר חב' לבטוח בע"מ. כל מסקנה אחרת יהיה בה כדי לאיין את מהותו של חוזה הבטוח ואת הפוליסה, כל עוד לא הוכח כי המבוטח התנהג באופן שיש עימו כדי רשלנות רבתי ,פזיזות ואולי אף זדון.

אינני מעלימה עין מדבריו של הנתבע 3 כי היה מודע למכת הגניבות בדרום, יחד עם זאת כאשר על פי הראיות לא נהג הנתבע 3 ברשלנות רבתי וכאשר בשטח פרטי עסקינן אין בידי לומר כי ניתן לקבוע שנתבע 3 חטא בעצימת עיניים ובהפקרת הרכב לכל בר בי רב ללקחו באין מפריע.

המסקנה הינה איפא כי לו היתה התובעת עומדת בהתחייבותה ומבטחת את הרכב בבטוח מקיף, היה על המבטח במקרה זה לשלם את תגמולי הבטוח בגין הגניבה, ולא היתה עומדת לו זכות השבוב כנגד הנתבעים בהיותם אלה העושים שימוש ברכב ברשות בעל הפוליסה. לפיכך משבחרה התובעת שלא לבטח את הרכב אין לה להלין אלא על עצמה ואין היא יכולה להעביר הנטל לפתחם של הנתבעים לשאת בעלות הנזק.

אשר לטענה בדבר רשלנות תורמת במישור החוזי , לעניין זה קיימת היום מגמה שלא להחילה על חוזה הבטוח ומכל מקום לא מצאתי לקבוע במקרה דנן כי עסקינן ברשלנות שניתן היה לראות בה כרשלנות תורמת במישור החוזי, שכן איני סבורה כי ניתן לומר שהנתבע 3 צפה ו/או יכול היה לצפות כאדם סביר בנסיבות כי התנהגותו עשויה להביא לתוצאה של גניבת הרכב מחצרי הנתבעת 1 שהיו מגודרים רובם ככולם.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבעים ומחייבת את התובעת בתשלום הוצאות משפט הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצרוף מע"מ.

ניתן והודע היום 27.5.09 העדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

פנינה פליגלמן, שופטת.