ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לובין רחל ואח' נגד אילנות הקריה בע"מ :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 014253/07

בפני:

כבוד השופטת רחל ערקובי

תאריך:

27/05/2009

בעניין:

1. לובין רחל

2. לובין מיכאל

ע"י ב"כ

עו"ד רזניק

התובעים

נ ג ד

אילנות הקריה (ישראל) בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד איינהורן

הנתבעת

פסק דין

בפניי תביעה לתשלום הסכום של 229,725 ₪, אותם עותרים הנתבעים לחייב את הנתבעת משום נזקים שנגרמו לטענתם בשל הפרת הסכם בינם לבין הנתבעת.

מטעם התובעים העידו, עו"ד צפדיה ומר לובין מיכאל, מטעם הנתבעת העיד מר אופיר כהן, ועו"ד סלנט.

באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, וביהמ"ש נתן אפשרות לב"כ התובעים להגיש סיכומי תגובה, משלא הוגשו, ניתן פסק דיני זה.

מבוא:

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בין הצדדים נחתם הסכם קומבינציה, על פיו התחייבו התובעים להעביר לנתבעת מקרקעין לצורך הקמת בניין, אשר לאחר בנייתו, יקבלו התובעים לחזקתם שתי דירות.

אין מחלוקת כי הדירות נבנו ונמסרו לתובעים.

אין מחלוקת, כי נחתם מסמך מיום 29.12.04 במסגרתו ויתרו התובעים על כל תביעה ו/או טענה כנגד הנתבעת למעט מום סתר, ולמעט אחריות לתיקונים.

טענות התובעים:

התובעים טוענים, כי הנתבעת התחייבה להשלים את בניית הדירות במלואם, וכי בפועל, נמסרו הדירות כשהן חסרות, והתובעים נאלצו להשלים תיקונים, על חשבונם, כגון התקנת מטבח, קרמיקה, ברזים וכיוצא באלה.

התובעים טוענים, כי הנתבעת איחרה במסירת הדירות איחור ניכר.

התובעים טוענים , כי אומנם חתמו על מסמך, ממנו עולה, כי ויתרו על כך הטענות כנגד הנתבעת, אולם מסמך זה נחתם בכפייה, ובעושק.

לפיכך, עותרים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא החיובים המפורטים בכתב התביעה.

טענות התובעת:

התובעת טוענת, כי אכן התקשרה עם התובעים בהסכם קומבינציה, על פיו התחייבה לבנות בניין, ולהעביר לחזקת התובעים שתי דירות, וכך נעשה.

התובעת טוענת, כי על פי ההסכם היה עליה למסור את הדירות עד ליום 9.1.04, בשל שביתות במשק, וסיבות שאינן בשליטתה, נדחה מועד מסירת החזקה בדירות.

עוד נטען, כי התובעים קיבלו דירות ששוויים יותר מהמוסכם, ולכן היה על התובעים להשלים את התמורה, וכי כל עוד לא הושלמה התמורה, נדחה מועד מסירת החזקה.

הנתבעת טוענת, כי הצדדים נדברו לסיים את המחלוקות ביניהם, וכי נוהל מו"מ שעיקרו היה כי הנתבעת תוותר על טענותיה להפרש השווי, והתובעים ייוותרו על טענותיהם הנוגעות לאיחור במסירת הדירה, וטענות אחרות.

הנתבעת טוענת, כי נחתם בין הצדדים הסכם על פיו התובעים ויתרו על כל טענותיהם, וכי הטענות לעניין עושק עלו, רק לאחר ישיבת קדם המשפט הראשונה, ולא עלו קודם לכן.

הנתבעת טוענת, כי החזיקה בשטר חוב בחתימת התובעים, וכי שטר זה הושמד לאחר החתימה על הסכם לסיום המחלוקות, שנערך במשרדו של עו"ד סלנט, אשר היה ב"כ התובעים, ולא בא כוח הנתבעת. עוד נטען, כי עו"ד סלנט סבר שראוי שהתובעים יהיו מיוצגים על ידי עו"ד מטעמם באותו עניין, ולא עורך הדין של הפרויקט כולו, ולכן יצג את התובעים בפגישה בה נחתם הסכם הויתור עו"ד צפדיה.

הנתבעת טוענת, כי הליקויים הנטענים, כלל אינם מסוג הליקויים הנוגעים לחוק מכר דירות, שכן עסקינן בהוצאות שהוצאו בשל רצונם של התובעים לשדרג את המטבח וכד' וכי במסגרת ההתחשבנות זוכו, וכי הנתבעת לא התנערה מחובתה לתקן כל ליקוי הנוגע לחוק מכר דירות וכך עשתה.

לפיכך עותרת הנתבעת להורות על דחיית התובענה כנגדה.

דיון:

אין מחלוקת בין הצדדים, כי נכרת הסכם קומבינציה מיום 31.12.1999 על פיו היה על הנתבעת לבנות ולמסור לחזקת התובעים שתי דירות.

אין מחלוקת, כי הדירות נמסרו, בחודש יוני 2004, קיימת מחלוקת באשר למועד שבו הוזמנו התובעים לקבל את הדירות.

אין מחלוקת, כי ביום 29.12.04 נחתם מסמך בין הצדדים נספח 5 לתצהירו של התובע מס' 1, שבו נאמר כך:

" הננו לאשר כי פרט לאחריותכם עפ"י פרטי כל הליקויים שייערך הדדית בעת המסירה ולאחריותכם לפי סעיף 21 להסכם שנחתם בינינו, ביום 31.12.1999 אין לנו כל תביעות ו/או טענות כלפיכם לרבות בגין ירידת ערך למעט מום נסתר.

כמו כן, הננו מסכימים כי אם קיימים בדירות פגמים אשר אינם ניתנים לתיקון, לא תהיו חייבים בתיקונם.

התחייבותנו/הסכמתנו הנ"ל מותנית בויתור בלתי חוזר שלכם על כל הטענות ו/או התביעות שלכם כלפינו."

(להלן: "הסכם הויתור").

כפי שנכתב בהחלטתי מיום 10.6.08, הקבלות שצורפו לכתב התביעה, ולא צורפו קבלות אחרות לתצהירים, כולן ממועד שקדם להסכם הויתור, וכי לא מדובר בטענות הנוגעות לליקויים על פי חוק המכר דירות, אלא לטענות הנוגעות להסכם שבין הצדדים, היינו, ירידת ערך נזקים בגין איחור במסירת הדירות, השלמות שנדרשו התובעים לבצע על חשבונם בדירות, כל אלה, קדמו למועד הסכם הויתור.

משכך, ברי, כי על מנת לבסס את התובענה, לא די לתובעים להוכיח את רכיבי תביעתם, היינו הנזקים הנטענים, אלא עליהם לצלוח את הסכם הויתור.

בעניין ע"א 5856/06 - אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' . תק-על 2008(1), 840 נפסק כי:

"מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם."

כלומר, בענייננו, המדובר בהסכם שאין מחלוקת, כי ככל שביהמ"ש יקבע, כי הוא תקף הרי לשונו פשוטה וחד משמעית, כדברי ביהמ"ש העליון, לפיכך, התובעים העלו טענות כנגד תוקפו של הסכם הויתור גופו.

התובעים, עתרו כי ביהמ"ש לא ישית ליבו להסכם הויתור בטענה כי הסכם הויתור נחתם מחמת עושק וכפייה, ולשם כך הובא עו"ד צפדיה להעיד, ועל כך נסבו מרבית הדיונים שבין הצדדים.

בעוד שהתובעים טוענים, כי אין ליתן כל תוקף להסכם הויתור הנתבעת טוענת, כי הסכם הויתור משקף את רצונם של הצדדים שהתובעים כעת מתנערים ממנו.

בעניין בטלותו של הסכם מחמת ויתור, נפסק על ידי ביהמ"ש העליון כי במצבים מסוימים יכול ולמרות שחיצונית נראה כי המדובר בהסכם המגבש בין רצון הצדדים, הרי מחמת כפייה ייחשב כבטל, וכך נאמר בדנ"א 7595/07 - הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח' . תק-על 2008(2), 44 וכך נאמר:

"…כי ייתכנו מצבים, שבהם על אף שהנסיבות החיצוניות יעידו על גמירת דעתו של צד לחוזה, תועדף כוונתו הסובייקטיבית של אותו צד; וזאת, כאשר יכולת הבחירה של אותו צד בנוגע לחתימה על החוזה נשללה לחלוטין עקב כפייה חמורה."

אם כך, יש לבחון מדוע לטענת התובעים יש להורות על בטלותו של הסכם הויתור?

התובעים טוענים, כי מתוך שתי הדירות נמכרה דירה אחת. במסגרת אותו המכר, הועברו כספי המכירה לידיו הנאמנות של עו"ד סלנט, אשר היה אמור להעביר את כספי המכר לטובת תשלומי המיסים.

התובעים טוענים, כי אוימו במפורש על ידי עו"ד סלנט, כי במידה ולא יסכימו לחתום על הסכם הויתור, לא ישולמו מס השבח והמע"מ בגין העסקאות, והתובעים ימצאו עצמם בלא יכולת לשלם את התשלומים הגבוהים של המיסים כאשר כספם מוחזק על ידי עו"ד סלנט.

עו"ד צפדיה העיד, כי במועד הרלוונטי המדובר היה במו"מ מתמשך בין הצדדים כאשר הנתבעת טענה, כי היא זכאית לקבלת 85,000 ₪ בעבור תשלומי איזון בגין הקרקע, וכי החזיקה בידיה שטר חוב החתום על ידי התובעים ובחתימת ערב, (ראה עדותו של עו"ד צפדיה מיום 12.1.09, עמוד 10 שורות 1-10).

עוד העיד עו"ד צפדיה, כי הסביר לתובעים במעמד הפגישה, כי המסמך יכול ויחשב כבטל מחמת עושק:

"ש. הסביר לתובעים עו"ד סלנט מה מבקשים שיחתמו, אתה הסברת להם לגבי משמעותיות המסמך שהם מבקשים לחתום עליו. האם הם הבינו על מה הם חותמים לדעתך.

ת. הם הבינו על מה הם חותמים, הם גם שמעו ממני כי המסמך הזה יכול להראות כבטל הואיל והוצא בעושק וסחיטה."

(שם, עמוד12 שורות 1-4).

כלומר, על פי עדותו של עו"ד צפדיה, במהלך הפגישה בה לא נוכח אף אחד מהנתבעת, אלא התובעים ועו"ד סלנט בלבד , יחד עם עו"ד צפדיה, עו"ד סלנט מאיים על התובעים כי אם לא יחתמו, לא יקבלו ממנו את כספי מכירת הדירה שהוחזקו בידיו בנאמנות. לנוכח האיומים, טען עו"ד צפדיה לדבריו, כי אמר במפורש לעו"ד סלנט כי פעולותיו ודבריו מהווים איום והמליץ למרשיו לחתום על הסכם הויתור תוך מתן ייעוץ משפטי כי ההסכם אינו שווה את הנייר עליו הם חותמים.

כאשר נשאל עו"ד צפדיה, האם ראה , כי עו"ד סלנט קרע את שטר החוב, טען כי לא ראה את המעשה פיזית, משום שלא הראו לו את שטר החוב אלא רק מרחוק, והוא לא ראה את השטר המקורי.

מר לובין העיד, כי באותה הפגישה לא היה נוכח מי מטעם הנתבעת, אלא רק עו"ד סלנט, לטענתו עו"ד סלנט ייצג את הנתבעת. עוד העיד מר לובין , כי היה חנוק, בין הפטיש לסדן, משום שמכר דירה, והכספים היו בידיו של עו"ד סלנט, וכי אם לא היה מסכים לחתימה על מסמך הויתור, לא היה מקבל את כספו, ומס שבח כבר דרש את כספו וכי אם לא היה מוותר לנתבעת וחותם על הסכם הויתור, עו"ד סלנט לא היה מעביר את הכספים לתשלום למס שבח, ומס שבח היה מוכר את הדירות במסגרת מכרז.

מר לובין אישר כי עו"ד סלנט קרע את שטר הביטחון.

עוד בטרם עדותו של עו"ד סלנט, ביהמ"ש התקשה לתת אמון בגרסה זו של התובעים.

הסתירות מובנות בגרסה עצמה, הרי כיצד מתיישבת העובדה שעו"ד סלנט איים על התובעים, עם העובדה, כי עו"ד סלנט הוא שביקש שהתובעים יהיו מיוצגים על ידי עו"ד אחר משום ששימש כעו"ד של עסקת המכר?

לא סביר שאדם המאיים על זולתו יבקש ממנו להגיע לפגישה בה מבוצעים אותם איומים כשהוא מצויד בעו"ד מטעמו.

יתר על כן, הגרסה מבוססת על הטענה, כי התובעים מכרו את אחת הדירות, עו"ד סלנט החזיק בכספים וכי מס שבח דרש תשלום, שלא נעשה, היכן הדרישות?

מר לובין העיד, כי אם לא היה מסכים עמד בפני מכירת הדירות במכרז כדי להוביל לתשלום המס, היינו, מדובר בסנקציה של רשויות המיסים גבייה בשל חוב כלפי רשויות המס, היכן אותם מסמכים המצביעים על קיומו של חוב, דרישה, הודעה כי רשות המיסים גבייה מתכוונת לבצע פעולה כזו?

יתר על כן, כאשר נשאל עו"ד צפדיה, כיצד יתכן ואמר לעו"ד סלנט שהוא מאיים על התובעים, והמדובר במסמך שנחתם בעושק וכפיה, טען כי הדברים אינם פשוטים, ולמעשה מעדותו עולה, לא כי הדברים נאמרו בצורה מפורשת או באופן זה או אחר בנוכחות עו"ד סלנט, אלא כי כך ייעץ לתובעים, ומעדותו ומעדות מר לובין עולה, כי הללו בחרו לחתום על הסכם הויתור, על מנת שעו"ד סלנט יקרע את השטר, שמשום מה עו"ד צפדיה לא זכר שנקרע, מתוך הנחה שביהמ"ש יפתח את כל הטענות מחדש, ויקבל את הטענה כי עסקינן במסמך שנחתם בכפיה.

אני סבורה, כי גם ללא עדותו של עו"ד סלנט, התובעים לא הוכיחו כי הסכם הויתור נחתם בכפיה, פשוט משום שלא הציגו את הנתונים הכספיים שלטענתם היוו את הכפייה. הרי לטענתם הלחץ בו היו נתונים נבע מדרישות מס שבח, או מע"מ, איזה מרשות המיסים ביצעה איזה דרישה, לביהמ"ש לא ידוע, בעניין זה התובעים היו עמומים. אך אין ספק, כי דרישות של שלטונות המס , בין אם המדובר במס שבח ובין אם המדובר במע"מ, אינן בעל פה, אלא מלוות ומגובות במסמכים. אם התובעים קיבלו דרישה כספית, שאפילו הבינו אותה כדרישה מאיימת, הרי דרישה כזו אמורה הייתה להיות ברשותם, או לכל הפחות ניתן היה להביאה לדיון.

התובעים לא המציאו כל מסמך מרשות מיסים כלשהי, ולכן הבסיס לטענת הכפייה, כי נדרשו על ידי שלטונות המס לשלם כספים אותם הכספים היו מוחזקים על ידי עו"ד סלנט, נשמט.

אם כך ללא עדותו של עו"ד סלנט, הרי לאחר עדותו לא כל שכן.

לאחר עדותו של עו"ד סלנט, הופרכה כל גרסת התובעים באשר לטענת כפייה או עושק כלשהי, והסתברה כטענה הקלוטה מהאוויר, עורבא פרח ממש.

עו"ד סלנט העיד באשר לאותה הפגישה, גם הוא אישר כי הנתבעת או נציגה לא נכחו בפגישה זו.

עו"ד סלנט העיד, כי הוא מייצג וייצג את התובעים וכי מעולם לא הודע לו על ידי התובעים, כי עליו להפסיק את הייצוג שלהם, עוד העיד, כי הצליח לשכנע את הנתבעת לאפשר לתובעים למכור אחת הדירות, על מנת לפשר בין המחלוקות בין הצדדים. עוד העיד כי בשל רצונו להביא את העניין לגמר על דרך ההסכמה סבר, כי ראוי הוא שהתובעים יהיו מיוצגים על ידי אחר, כך המליץ להם וכך נעשה.

עו"ד סלנט העיד, ועדותו לא רק שלא נסתרה אלא חוזקה ונתמכה במסמכים שהובאו על ידו:

"ש. מכספי הנאמנות לאחר פריעת המשכנתא, זה היה בהסכמת הנתבעת

ת. ברור

ש. שילמתם אתם למס שבח

ת. נכון

ש. נותרה יתרה? מה עשית איתה

ת. נתתי לאדון לובין. הוא קיבל ממני קרוב ל 140,000 ₪. את זה נתתי לו לאחר החתימה על כתב הויתור

ש. מתי היה התשלום למס שבח

ת. ב 8/8/04. מהכספים הללו. 314,929 ₪ שולמו על ידי מהכספים הללו למס שבח.

ש. לאחר התשלום באוגוסט, האם שילמת כספים נוספים למס שבח

ת. כן יש לי פה יתרת מס שבח ששולמה ב 17/11/04, 10,000 ש"ח

ש. האם שילמת מהכספים שהיו בנאמנות אצלך לאחר תאריכים אלו, כספים אחרים לרשויות אחרות?

ת. למנורה אמרתי, ב 14/9/04 שילמתי לחברה עבור מע"מ 58,921 ₪. אני יכול להמציא לבית המשפט את כרטיס הנהלת חשבונות של משרדי.

ש. האם תוכל להמציא אסמכתא לעניין התשלום למס שבח?

ת. בהחלט, בלי שום בעיה.

מוגש ומסומן נ/4."

(פרוטוקול הדיון מיום 13.1.09 עמוד 14 שורות 1-17).

מעדות זו עולה, כי כספי מס השבח שולמו עוד קודם לאותה פגישה, שכזכור הייתה

ביום 29.12.07.

יתר על כן, ממסמך נ/4 , שהינו כרטסת הנהלת החשבונות, של עו"ד סלנט עולה, כי כספי מכירת הדירה, שימשו לתשלום הלוואה של ה"ה לובין, שבגינה רבץ שעבוד על המקרקעין כולו, הכספים הועברו לחברת מנורה המלווה.

עוד עולה, כי התשלום למס שבח נעשה עוד ביום 8.8.04, בסכום של 314,929 ₪, ויתרה קטנה שנותרה הועברה למס שבח ביום 17.11.04, בסכום של 10,000 ₪.

עוד עולה כי ה"ה לובין קיבלו מתוך הכספים הנ"ל עוד בטרם למועד הפגישה סכום של כ- 70,000 ₪, וכי הסכום שנותר בידיו של עו"ד סלנט, במועד הפגישה היה סך של 69,000 ₪, מתוך סכום של 1,153,060 ₪ ששילמו הקונים, כל התמורה למעט הסכום הזה, הועבר על ידי עו"ד סלנט לגורמים השונים, מס שבח, כיסוי הלוואה, וה"ה לובין.

אם כך, כל הטענה של עושק וכפיה כלכלית, המבוססת על הטענה שעו"ד סלנט החזיק בכספים של ה"ה לובין, אשר נאלצו לחתום על הסכם הויתור, אחרת לא ישולמו מסי השבח, קרסה, לחלוטין. לא בכדי לא הומצא כל מסמך ביחס לדרישה של תשלום מס שבח, שהרי התשלום נעשה ארבעה חודשים לפני אותה פגישה.

לדעתי הוכח, כי טענות התובעים שהסכם הויתור נחתם בכפיה ובעושק הופרכו, והוכח להנחת דעתי, כי המדובר בהסכם ששיקף נאמנה את רצונם של הצדדים.

לא פרטתי את כל העדויות התומכות במסקנתי זו, משום שאני סבורה כי די באמור לעיל, ולמען הסר ספק, יובהר כי מהימנים עלי דבריו של עו"ד סלנט ועדותו, ואני מעדיפה את עדותו, שגובתה במסמכים, והייתה עניינית, על פני עדות העדים מטעם התובעים. בקציר העומר אציין בנוסף, רק כי התובעים לא נתנו כל הסבר המניח את הדעת, מדוע חתמו על הסכם הויתור, ולא פנו למשל לביהמ"ש בבקשה לסעד דחוף, או מדוע לא נשלחה בזמן אמת כל הודעה לאחר החתימה, לנתבעת, או לעו"ד סלנט, או מדוע לא הועלתה הטענה בתובענה הראשונה שהוגשה על ידי התובעים ונמחקה על ידי ביהמ"ש ועוד, תמיהות התומכות במסקנתי לעיל.

מכול הנימוקים הללו אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם.

יש ליתן להסכם הויתור את מלוא תוקפו, הואיל והמדובר במסמך המשקף את ההסכמות של הצדדים, והטענות כי מסמך זה נעשה מתוך עושק וכפייה נדחות.

התביעה נדחית.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ + מע"מ.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים .

ניתן היום, ד' בסיון, תשס"ט (27 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

רחל ערקובי, שופטת