ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלדן השכרת רכב נגד רז-שמיר מורן :

1


בתי-המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

ת.א 22607/08

לפני:

כבוד השופטת דליה אבי - גיא

תאריך:

27/05/2009

בעניין:

אלדן תחבורה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ר.מ. פרנקו

התובעת

נ ג ד

1 . רז-שמיר מורן

2 . שמיר גיא

ע"י ב"כ עו"ד ל. קשלס

הנתבעים

פסק דין

התביעה בפני עניינה נזקים שנגרמו לרכב שבבעלות התובעת (להלן: "הרכב") עקב אירוע נפילת עציץ על הרכב מיום 27.12.06 (להלן: "האירוע").

להלן העובדות הצריכות לענייננו:

הנתבעים 1 ו – 2, במועד האירוע, היו המחזיקים בדירת גג (להלן: "דירת הגג") שבבניין שברחוב שינקין 18 שבתל אביב (להלן: "הבניין"). בבניין יש שתי דירות גג שמרפסותיהם גובלות אחת בשנייה, ופונות לחזית הבניין, קרי לרחוב שינקין.

הנתבעים הניחו מספר עציצים על גבי המעקה של המרפסת בדירת הגג (להלן: "המרפסת").

בליל האירוע היה מזג אוויר סוער, נטען כי עציץ ממרפסת הנתבעים נפל על הרכב שעה שחנה מתחת לחזית הבניין, וגרם לנזקים לרכב.

להלן עיקר טענות הצדדים:

טענות התובעת:

1. לטענת התובעת, העציץ נפל מהמרפסת של דירת הגג, זאת הוכח לאור העובדות הבאות:

א. מר ארז שלום, מי שהחזיק ברכב במועד האירוע וגילה את קרות הנזק (להלן: "מר שלום") , העיד כי ביום האירוע היה מזג אוויר סוער שככול הנראה הביא לנפילת העציץ, שהעציץ שנפל על הרכב דמה והיה מסוג העציצים שהיו מונחים על גבי המעקה במרפסת שבדירת הגג, ושרק מהקומה העליונה בבניין זה עלול היה ליפול העציץ.

ב. בתמונות שצולמו על ידי מר שלום בבוקר שלאחר האירוע (ת/2), ניתן להבחין בבירור שעל המעקה במרפסת בדירת הגג היו מונחים מספר עציצים הדומים לעציץ שנחת על הרכב.

ג. העציץ שנראה בתמונה נ/1 במרפסת הדירה השכנה אינו דומה לעציץ שנפל על הרכב, כפי שהעיד מר שלום.

לטענת התובעת, הנזק לרכב נגרם עקב התרשלות מצד הנתבעים, המחזיקים בדירה והבעלים של העציץ, החבים בחובת זהירות כלפי התובעת, התרשלות המתבטאת בכך שהניחו עציצים על גבי המעקה במרפסת, תוך יצירת סיכון לנזק עקב נפילת עציץ, מעצם הנחתם על המעקה, ומבלי שנקטו באמצעים הנדרשים על מנת למנוע מקרה נפילה של עציץ מהמעקה שבמרפסת.

לטענת התובעת, הוכחה קיומה של התרשלות מצד הנתבעים, מעצם הנחת עציצים על גבי

המעקה שבמרפסת, תוך יצירת סיכון לנפילתם, ומשעציץ אכן נפל ופגע ברכב, הרי זאת ראיה לאי נקיטה באמצעים המתאימים לשם מניעת נפילת עציצים מהמרפסת.

לפיכך, טוענת התובעת, שמכוח עוולת הרשלנות, יש לחייב הנתבעים לשאת בנזקים שנגרמו לרכב עקב נפילת העציץ.

2. עוד טוענת התובעת, שמאחר והעציץ נפל מדירת הגג, מכוח סעיפים 38 ו – 41 לפקודת

הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), הנטל על הנתבעים, כמחזיקים בדירה והבעלים של העציץ, להוכיח כי לא התרשלו. בנטל זה הנתבעים לא עמדו, משלא הובאה כל ראיה מטעמם, שיש בה כדי להוכיח העדר התרשלות מצידם, למעט עדות נתבע 2, שהינה עדות בעל דין, שטען כי הדביק את העציצים, שהונחו על המעקה, למעקה, באמצעות סיליקון.

3. כן טוענת התובעת, שמכיוון שהתביעה הוגשה לאחר שנה ושלושה חודשים מקרות הנזק, ולא הוכח שהגשת התביעה, במועד בו הוגשה, גרמה לשינוי מצבם של הנתבעים לרעה, יש לדחות הטענה לשיהוי בהגשת התביעה.

ומוסיפה התובעת, כי התביעה הוגשה, רק כעבור למעלה משנה מיום האירוע, עקב הצורך

בהפעלת משרד חקירות לשם איתור הנתבעים, שעזבו את דירת הגג לאחר האירוע.

4. עוד טוענת התובעת באשר לגובה הנזק, שהוכח באמצעות חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה שיעורו של הנזק. לטענתה, משהנתבעים לא ביקשו לחקור את שמאי התובעת, ולא הגישו חוות דעת שמאית נגדית, הרי שיש לקבוע כי גובה הנזק שנגרם לרכב באירוע הינו כאמור בחוות הדעת השמאית שהגישה התובעת.

טענות הנתבעים:

1. לטענת הנתבעים, לא הוכח כי העציץ שנפל על הרכב, נפל ממרפסת דירת הגג בה התגוררו

הנתבעים, וזאת מהנימוקים הבאים:

א. מר שלום לא ראה שהעציץ נפל ממרפסת דירת הגג בה התגוררו הנתבעים.

ב. לא נערכה בדיקה לאחר האירוע לשם שלילת האפשרות שהעציץ נפל מהמרפסת של דירת הגג הצמודה לדירת הגג בה התגוררו הנתבעים (להלן: "דירת הגג השכנה"), או ממקום אחר.

ג. מתמונה נ/1, שצולמה על ידי נתבע 2, בה נראות מרפסות הבניין, עולה כי דיירי דירת הגג השכנה נהגו לאחסן חפצים במרפסת, בצד החיצוני של המעקה, וכך גם העיד נתבע 2.

ד. נתבע 2 העיד שהעציץ שנפל אינו שייך לנתבעים, שהעציצים בדירת הגג היו מצויים בתוך המרפסת, למעט שני העציצים, שהיו על המעקה במרפסת בדירת הגג והודבקו עם סיליקון למעקה.

2. כן טוענים הנתבעים, שמשלא הוכח כי העציץ נפל מדירת הגג, הרי שבנסיבות העניין אין תחולה לסעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין, המעבירים את נטל הראיה אל הנתבעים להוכיח העדר התרשלות מצידם.

3. עוד טוענים הנתבעים, שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה באירוע, משלא הובא לעדות השמאי שערך את חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה.

4. כן טוענים הנתבעים, שמאחר והתביעה הוגשה כשנה וחצי לאחר מועד האירוע, באופן שמנע מהנתבעים לבדוק את טענות התובעת בזמן אמת (לבדוק קיומם של עדים לאירוע ולברר מהיכן נפל העציץ), יש לדחות התביעה כנגד הנתבעים עקב השיהוי בהגשת התביעה.

ומוסיפים הנתבעים, כי הפסיקו להתגורר בדירת הגג רק חמישה חודשים לאחר האירוע, כך שאין רגליים לטענת התובעת כי הגישה את תביעתה כעבור שנה וחצי מפאת עזיבת הנתבעים את דירת הגג, דבר שהצריך הפעלת משרד חקירות לשם איתורם.

דיון:

שיהוי בהגשת התביעה:

נקבעו בפסיקה מספר תנאים חלופיים לקבלת טענת שיהוי, כדלקמן:

1. בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו. כאשר נפסק שטענה בדבר ויתור או מחילה על זכות, מחייבת רמת הוכחה נכבדה, ושעצם האיחור בהגשת התביעה, כשלעצמו, אין בו כדי להעיד על ויתור או מחילה של התובע על זכות התביעה.

2. במשך הזמן שחלף שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב התנהגותו הבלתי ראויה של התובע.

3. שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע.

(ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 , עמ' 446 (להלן: "פרשת תלמוד תורה")).

כאשר הנטל להוכיח התקיימות אחד התנאים לעיל מוטל על שכמי הטוען לשיהוי, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד ל(1) 732 ).

באשר לשיקול דעת בית המשפט בקבלת טענת שיהוי נפסק:

"...מקורו ההיסטורי של מוסד השיהוי ועובדת היותו חריג להסדר ההתיישנות מכוח הדין מותירים לבית-המשפט שיקול-דעת להעריך באילו נסיבות יחילו ומתי יימנע מכך. במסגרת זו נשקלים, על דרך האיזון, מכלול שיקולים שעיקרם האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ומאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלים מהות התביעה והסעד המבוקש שאותם מבקשים לדחות מחמת שיהוי. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית-המשפט מחסימתה בטענת שיהוי. כך למשל בחן בית-המשפט את השאלה אם ראוי לחסום תביעה למימוש זכות קניינית בטענת שיהוי, בהבדל מתביעה למימוש זכות אובליגטורית... השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי...במסגרת שיקול-הדעת כאמור ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין."

(פרשת תלמוד תורה בעמ' 447-448).

מן הכלל אל הפרט.

בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל על הנתבעים להוכיח קיומו של אחד התנאים החלופיים לשם קבלת טענת שיהוי.

א. האם נזנחה התביעה:

ראשית, אין לראות במועד הגשת התביעה, שנה וארבעה חודשים לאחר קרות האירוע, "זמן רב" שעשוי ללמד על כך שהתובעת זנחה תביעתה. מועד זה אף אינו מתקרב לתום תקופת ההתיישנות.

שנית, בהתאם להלכה הפסוקה, עצם האיחור בהגשת התביעה, בהעדר כל ראיה לויתור או מחילה על זכות התביעה, אין בו כדי ללמד על כך שנזנחה זכות התביעה.

על כן מצאתי לקבוע כי לא נזנחה התביעה.

ב. האם הוגשה התביעה בשיהוי עקב חוסר תום לב מצד התובעת:

לא הוכח בפניי, בהעדר כל ראיה ואף ראשית ראיה לכך, כי התביעה הוגשה שנה וארבעה חודשים לאחר האירוע , ולא במועד מוקדם יותר, עקב חוסר תום לב מצד התובעת.

ג. האם במשך הזמן שחלף שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב התנהגותה הבלתי ראויה של

התובעת:

הנתבעים טענו כי עקב מועד הגשת התביעה נמנע מהם לאתר עדים לאירוע ולברר מאין נפל העציץ, קרי נפגעה יכולתם להתגונן מפני התביעה ועל כן יש לדחות התביעה בטענת שיהוי.

אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, לא הוכחה בפניי התנהגות בלתי ראויה מצד התובעת, רק מעצם הגשת התביעה כעבור שנה וארבעה חודשים מיום האירוע, ודי בכך על מנת לדחות את טענת השיהוי.

ויצוין, כי הנתבעים אינם מכחישים כי עזבו את הדירה לאחר האירוע, כאשר לטענתם עזבו את הדירה חמישה חודשים לאחר האירוע. מכאן, שגם על פי גרסת הנתבעים, הוכח כי נגרם עיכוב בהגשת התביעה עקב הצורך באיתור הנתבעים שהפסיקו להתגורר בדירה.

שנית, לא הוכח בפניי על ידי הנתבעים כי שונה מצבם לרעה עקב הגשת התביעה כעבור שנה וארבעה חודשים מיום האירוע, באופן המצדיק דחיית התביעה עקב שיהוי בהגשתה.

נראה כי טענה זו של הנתבעים נטענה בעלמא.

העציץ נפל על הרכב במהלך הלילה בעת ששרר בחוץ מזג אוויר סוער שכלל רוחות וגשמים, כך שספק אם היו עדים לאירוע, בכל מקרה, העיתוי בהגשת התביעה לא מנע פניה לשכנים בבניין, או לפחות לא נטען כך על ידי הנתבעים.

כמו כן, הגשת התביעה במועד מוקדם יותר, לא הוסבר כיצד היה בה כדי לסייע לנתבעים באיתור המקום ממנו נפל העציץ.

משעל פי ההלכה הפסוקה, הנטל על הטוען לסילוק התביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב, ויש לקבל טענת שיהוי רק בנסיבות חריגות, לאור מועד הגשת התביעה (שנה וארבעה חודשים לאחר האירוע), לאור העובדה כי טענת הנתבעים נמצאה על ידי כטענה סתמית, מצאתי כי נסיבות העניין אינן מצדיקות דחיית התביעה עקב שיהוי.

מקור העציץ שנפל על הרכב:

לשם הוכחת הטענה כי העציץ שנפל על הרכב, מקורו בדירת הגג, הובא לעדות מר שלום, שגם צילם תמונות של הבניין ושל הנזק שנגרם לרכב.

מר שלום העיד בפניי כדלקמן:

" ...בשעה 8:00 – 8:30 יצאתי מביתי לכיוון הרכב על מנת לנסוע לעבודה. בהגיעי לרכב ראיתי

עציץ גדול שניפץ את השמשה האחורית ואת גג הרכב...צילמתי מספר תמונות, גם את הרכב

מכל הכיוונים וגם את הבניין עצמו, שמתחתיו הרכב חנה. מהסתכלות ראשונית על הבניין
נראה שיש שלוש קומות ועוד קומה עליונה ורק בקומה העליונה יש מרפסת. כאשר צילמתי

מיותר רחוק אפשר להבחין שבאותה מרפסת (מרפסת דירת הגג) יש עציצים דומים לעציץ

שנחת על רכבי...הסתכלתי למעלה בדירות שמעל הרכב, לא נראה שהעציץ ייפול מבניין

סמוך...מהסתכלות על הבניין עצמו נראה שרק בקומה העליונה יכול לעמוד עציץ כזה וליפול

מטה...כנראה שזה קרה במהלך הלילה, היה מזג אוויר סוער וחורפי..."

(עמ' 1-2 לפרוט') (הערה שלי – ד.א.ג).

מצאתי את עדותו של מר שלום עדות מהימנה, סדורה ורצופה המתיישבת גם עם הנראה בתמונות שצילם מר שלום לאחר גילוי הנזק לרכב.

בתמונה שצילם מר שלום, תמונה 3 בת/2 (להלן: "התמונה") ), נראות שתי הקומות העליונות בבנין. מהתמונה ניתן להסיק כי מצויות מרפסות עם מעקות רק בקומה העליונה בבניין, וכי בשאר הדירות בבניין לא ניתן להניח עציץ מחוץ לשטח הדירה, קרי מעבר לקו התריסים הפונים לרחוב, וודאי לא בגודלו של העציץ שנפל על הרכב, בהעדר מקום לכך.

ויצוין, כי הנתבעים לא הגישו תמונה של כל הבניין על מנת לסתור הנחה זו.

עוד ניתן להבחין בתמונה, כי המרחק שבין הבניינים הסמוכים לבין הבניין, הינו מרחק של 2 מ' לכל הפחות. משהרכב חנה מתחנת לבניין, ולאור המרחק בין הבניינים הסמכוים לבניין, לבין הבניין, לאור גודלו של העציץ, על פי מבחני השכל הישר, נשללת האפשרות שהעציץ שנפל על הרכב נפל מדירה הממוקמת בבניין סמוך (דהיינו כי נפל בקשת!?).

בתמונה גם ניתן להבחין בעציצים שהונחו על המעקה בדירת הגג, על פי אופן הנחתם, כי תזוזה ולו קטנה של מיקום העציץ על המעקה, עלולה אכן להוביל לנפילת איזה מהעציצים למטה, אל הרחוב.

גם צבע החרס של העציצים שעל מעקה המרפסת, וצורתם, דומה לצורה ולצבע של עציץ החרס שנפל על הרכב (ראה תמונות מס' 1 ו – 2 בת/3 בהשוואה לתמונה), וזאת כחיזוק לעדותו של מר שלום, כי העציצים שעמדו על המרפסת בדירת הגג היו דומים ומאותו סוג של העציץ שנפל על רכבו.

מהתמונה גם ניתן לראות, שבדירת הגג השכנה, לא היו מצויים כלל עציצים על גבי מעקה המרפסת, או מעבר לה, באופן היוצר סיכון של נפילה של עציץ אל הרחוב, מה שמחזק המסקנה כי

העציץ שנפל מקורו בדירת הגג בה מונחים עציצים, מאותו סוג כמו העציץ שנפל, להבדיל מדירת הגג השכנה בה אין מונחים עציצים כלל.

גם בתמונה מספר 2 בנ/1 , שהינה צילום של מרפסות הבניין, שנעשה על ידי הנתבע 2 , זמן רב לאחר האירוע, ניתן להבחין כי אין עציצים על מעקה מרפסת דירת הגג השכנה.

עוד ניתן להבחין בתמונה זו כי העציצים שהיו מצויים על גבי המעקה של המרפסת, שלטענת הנתבע 2 הודבקו למעקה בסיליקון, אינם מצויים שם עוד, וזאת שעה שעציץ אחר שהיה בבעלות הנתבעים עדיין מצוי במרפסת דירת הגג, על אף שהנתבעים אינם מתגוררים עוד בדירת הגג (עמ' 3 לפרוט' ש' 15-1).

נתבע 2 העיד בפניי כדלקמן:

" זה לא עציץ שלי שפגע ברכב התובעת. אין לי מושג של מי העציץ שפגע...שני העציצים

שרואים בתמונה (תמונה 3 בת/2) הודבקו על ידי בדבק סיליקון למעקה ביום שעברתי

לדירה...השכנים שגרים לידי נוהגים לאחסן דברים אחרי המעקה ורואים את זה בתמונה נ/1.

למה פנו אלי אין לי מושג." (עמ' 3 לפרוט') (הערה שלי – ד.א.ג).

בתמונות נ/1, כמו גם בתמונה, ניתן להבחין בחפץ לא מזוהה, שאוחסן בדירת הגג השכנה מעבר למעקה המרפסת. אך פריט זה אינו עציץ, גם לא ניתן לדעת מהתמונות האם הוא קשור לדבר מה,

האם עסקינן בחפץ בעל משקל העשוי לגרום לנזק בעת נפילתו, וגם נראה כי החפץ ממוקם באופן

שאינו יוצר סיכון לנפילתו אל עבר הרחוב.

לאור עדותו של מר שלום, שטען כי העציץ נפל מדירת הגג, עדות אותה מצאתי מהימנה, עדות הנתמכת בתמונה שצולמה לאחר האירוע, בה רואים שני עציצים המונחים על המעקה במרפסת דירת הגג, באופן היוצר סיכון ממשי לנפילתם לעבר הרחוב; לאור המרחק בין הבניין לבניינים הסמוכים לו; משעל פי תמונות ת/2 אין בשאר דירות הבניין, למעט דירות הגג מקום להנחת או קשירת עציץ בגודלו של העציץ שנפל, מחוץ לדירה לכיוון חזית הבניין ; לאור העדר קיומם של עציצים על מעקה המרפסת בדירת הגג השכנה על פי תמונות שהגישו שני הצדדים; משעל פי תמונות ת/2 ועל פי עדות מר שלום, החרס של העציצים שהונחו על המעקה בדירת הגג, דומה בצבעו ובצורתו לזה של העציץ שנפל על הרכב; בהעדר מחלוקת באשר למזג האוויר הסוער שככול הנראה הביא לנפילת העציץ על הרכב, משלא הובאה בפניי כל ראיה שיש בה להעיד כי יתכן שהעציץ נפל מדירה אחרת שאינה דירת הגג – מצאתי לקבוע שהתובעת עמדה בנטל להוכיח כי העציץ שנפל על רכבה, מקורו במרפסת דירת הגג.

קיומה של רשלנות מצד הנתבעים:

עוולת הרשלנות מוסדרת בפקודת הנזיקין. העוולה מתבססת על ארבעה יסודות מצטברים : חובת זהירות, הפרת החובה ( התרשלות ) , קיומו של נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, עמ' 122).

חובת זהירות לנתבעים כלפי התובעת:

לנתבעים חובת זהירות כלפי כל מי שעשוי להיפגע כתוצאה מנפילה של עציץ כבד ממרפסת ביתם, עציץ שהיה בחזקתם ובבעלותם. השאלה הינה האם הפרו הנתבעים חובת זהירות זו, ובכך גרמו לנזק לתובעת.

שאלת ההתרשלות:

סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" קובע

כדלקמן:

" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על

ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או

תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או

הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

עציץ כבד שעלול לגרום לנזק כתוצאה מנפילתו ממקום גבוה הינו בבחינת "דבר מסוכן".

משהנתבעים היו הבעלים של העציצים שהיו מצויים במרפסת שבדירת הגג (ראה עמ' 3 לפרוט' ש' 15-17) וכן הממונים על עציצים אלה, מפאת היותם המחזיקים בדירת הגג, הרי שמכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו.

זאת ועוד, סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן:

" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה

היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע

היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם

המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה

על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

משלתובעת אין ידיעה ממשית מה הן הנסיבות שהביאו לנפילת העציץ (היכן היה מוצב העציץ במרפסת, כיצד היה מחוזק, מה גרם לנפילתו על הרכב וכיצד נפל), למעט השערה כי מזג האוויר הסוער הביא לנפילת העציץ, וגם לא הייתה לתובעת היכולת לדעת נסיבות אלו; מאחר ועסקינן בנכס שלנתבעים, כמחזיקים בדירת הגג והבעלים של העציץ, הייתה שליטה מלאה עליו; מכיוון שנסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה, כי הנתבעים התרשלו מאשר שנקטו זהירות סבירה, משסביר יותר להניח כי הנתבעים הניחו העציץ על המעקה המרפסת בדומה לשני עציצים נוספים שהונחו על המעקה תוך יצירת סיכון לנפילת מי מהעציצים בעת סערה, תוך אי נקיטה באמצעים הנדרשים לשם מניעת נפילת מי מהעציצים מהמרפסת – עובר הנטל לכתפי הנתבעים, גם מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, להוכיח העדר התרשלות מצידם.

הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח העדר התרשלות מצידם, משלא הביאו כל ראיה באשר למקום בו הוצב העציץ במרפסת ולאמצעים בהם נקטו הנתבעים לשם מניעת נפילת העציץ מהמרפסת.

קו ההגנה של הנתבעים התבסס על הטענה שהעציץ לא נפל ממרפסת דירת הגג, טענה שנדחתה על ידי.

ויצוין, כי טענתו של נתבע 2 שהינו בעל דין, בעדותו בפניי, כי העציצים שהונחו על המעקה במרפסת, לא יכלו ליפול מהמרפסת עקב תנאי מזג האוויר, משהודבקו בסיליקון למעקה, נטענה בעלמא ללא כל תימוכין.

משלא עמדו הנתבעים בנטל להוכיח העדר התרשלות מצידם, מצאתי לקבוע כי הנתבעים התרשלו משהניחו העציץ על גבי המעקה במרפסת מבלי לנקוט באמצעים הנדרשים לשם מניעת נפילתו מהמרפסת, כאשר נושבת רוח חזקה.

קשר סיבתי:

משנפילת העציץ מהמרפסת גרמה לנזק לרכב, ומשהיה על הנתבעים לצפות כי הנחת עציץ

על מעקה המרפסת, תוך אי נקיטה באמצעים הנדרשים לשם קיבועו במקום, עלולה להביא לנפילת עציץ לרחוב ולגרימת נזק לרכוש – הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים לנזק שנגרם לרכב.

גובה הנזק:

התובעת הגישה חוות דעת שמאי, על פיה הנזק שנגרם לרכב הינו בסך של 18,497 ₪ (עלות תיקון בסך של 12,253 ₪, ונזק בגין ירידת ערך בסך של 6,244 ₪).

הנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאי, נגדית.

הנתבעים טענו כי מכיוון שלא הובא שמאי התובעת לעדות בפניי, הרי שלא הוכח גובה הנזק

שנגרם לרכב באירוע.

סעיף 130א. לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 קובע:

" ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר

הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים

מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר."

מכאן, שחובת התובעת להביא את השמאי לעדות, הינה רק כאשר נתבקשה לעשות כן על ידי הצד

שכנגד.

משלא הודיעו הנתבעים לבית המשפט על רצונם לחקור את שמאי התובעת עובר לקיום ישיבת

ההוכחות, ומשאף אינם טוענים כלל כי הודיעו לבית המשפט או לצד שכנגד על רצונם לחקור את

שמאי התובעת – מצאתי לדחות טענתם כי לא הוכח גובה הנזק בשל אי הבאת שמאי לעדות.

בהתאם מצאתי לקבוע כי גובה הנזק שנגרם לרכב הינו בהתאם להערכותיו של שמאי התובעת.

סיכום:

בסופו של יום התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

א. סך של 18,497 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לרכב באירוע נפילת העציץ.

ב. סך של 300 ₪ בגין עלות עריכת חוות דעת השמאי.

סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה מיום 14.1.07 ועד מועד התשלום בפועל.

כן ישאו הנתבעים בסך האגרה ששולמה, בשכר עד התובעת בסך של 250 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובעת בשיעור 15% בתוספת מע"מ.

ניתן היום, ד' בסיון, תשס"ט (27 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין למשרדי ב"כ הצדדים, בדואר רשום.

דליה אבי-גיא, שופטת

קלדנית: ריקי כהן