ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אמנון מורי :

38


בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע

פ 003186/05

בפני:

כב' השופטת ד. בית-אור - סגן נשיא

תאריך:

27/05/2009

בעניין:

מדינת ישראל – פמ"ד

ע"י המתמחה

מלי שמעריז

המאשימה

נ ג ד

אמנון מורי

ע"י ב"כ עו"ד

דורון קורן

הנאשם

הכרעת דין

1. אני מזכה את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

2. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו 3 עבירות של מעשה מגונה, בניגוד לסעיף 348 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

3. כתב האישום מורכב משלושה אירועים שונים, אשר התרחשו בזמנים שונים, שבכל אחד מהם ביצע הנאשם, לכאורה, בד.ר. (להלן :"המתלונן") עבירה של מעשה מגונה, והכל כמפורט בכתב האישום.

4. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום ובתיק נוהלו הוכחות.

5. במסגרת פרשת התביעה העידו המתלונן (ע.ת. 1), רס"ר אושרי אוחנה (ע.ת. 2) ואילנה אלמליח (ע.ת. 3).

6. במסגרת פרשת ההגנה העידו עמרם אדרי (ע.ה. 1), הנאשם (ע.ה. 2) וכן אליס מורי, רעייתו של הנאשם (ע.ה. 3).

7. אירוע ראשון: על פי הנטען בכתב האישום, בחודש ספטמבר 2003 ובמועד מדויק שאיננו ידוע למאשימה, בסלון ביתו של הנאשם, בשעה 24:30 לערך ביקש הנאשם מהמתלונן שיעסה את גבו. מיד לאחר מכן הוריד הנאשם את מכנסיו של המתלונן והחל לגעת בגופו תוך שהמתלונן מתנגד באומרו: "זה לא יפה אנחנו גברים". אף על פי כן, הנאשם לא הפסיק את מעשיו, הוריד את תחתוניו ומכנסיו של המתלונן וחיכך את איבר מינו בין רגליו בסמוך לישבנו עד שהגיע לסיפוקו המיני.

8. אירוע שני: כמספר חודשים לאחר האירוע הראשון ובמועד שאיננו ידוע למאשימה, עת התקלח המתלונן בביתו, נכנס הנאשם למקלחת והוריד את מכנסיו. המתלונן שוב ניסה להודפו במילים באומרו: "תעזוב אותי". הנאשם שוב התעלם מדבריו וחיכך את איבר מינו בישבנו של המתלונן עד שהגיע לסיפוקו המיני.

9. אירוע שלישי: בתאריך 24.08.04 או 25.08.04 סמוך לשעה 20:30 נפגש המתלונן עם הנאשם ורעייתו בביתם. הנאשם והמתלונן הלכו שניהם יחדיו להביא מכשיר וידאו שנראה זרוק ליד בית ספר "מורשה" באופקים. בדרכם חזרה, בסמוך למתנ"ס אופקים לקח הנאשם את המתלונן לחורשה, שם החל ללטף את גופו. המתלונן שוב ניסה להתנגד על ידי שאמר לעבר הנאשם: "מה אתה עושה אנחנו חברים זה לא יפה". הנאשם לא שעה לדברי המתלונן, הוריד את מכנסיו ותחתוניו עד לגובה הברכיים, הפשיל את מכנסיו שלו ורצה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן. משנתקל הנאשם בהתנגדות מצד המתלונן חיכך את איבר מינו בין רגלי המתלונן בסמוך לישבנו עד שהגיע לסיפוקו המיני.

10. למען הסדר יובהר כבר עתה, כי המתלונן לא התלונן על שלושת האירועים בהזדמנות אחת. בתאריך 27.08.04 הגיע המתלונן לתחנת אופקים והגיש תלונה אודות האירוע השלישי שהתרחש לטענתו יומיים או שלושה קודם לכן, ובתאריך 12.09.04 הגיש המתלונן תלונתו אודות האירוע הראשון והשני, שהתרחשו לפי טענתו – הראשון כשנה קודם לכן בספטמבר 2003 והשני מס' חודשים לאחר מכן בשנת 2003. עוד על כך בהמשך בהרחבה.

11. ממארג הראיות אשר הונח בפני בית המשפט עולה, כי הראיה היחידה להוכחת האמור בכתב האישום הינה עדותו של המתלונן. תמונת מצב זו של הראיות איננה חריגה. כדרכם של אירועים מהסוג הנדון בפנינו, שעניינם עבירות מין, מדובר במעשים המתבצעים ביחידות ובנסיבות שבהן מטבע הדברים אין עדים. לכן ניצבות בפני בית המשפט שתי גרסאות נוגדות – של המתלונן מחד ושל הנאשם מאידך.

12. ההלכה הפסוקה המסורתית במקרים מעין אלו הייתה כי "אין מרשיעים בעבירת מין על פי עדות יחידה של קורבן העבירה אלא אם כן מצויה ראיית סיוע לצידה" (ראה י.קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 2003, עמ' 185). את דרישת סיוע מסורתית זו הטעים המלומד קדמי בכך, שהואיל ומדובר בעבירות המתבצעות בסתר קל מאוד לטפול בתחום זה עלילת שווא שקשה מאוד יהיה להתגונן כנגדה.

13. הלכה זו אינה נוהגת כיום. מאז חקיקתו של סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות בוטלה דרישת הסיוע ולא נקבעה במקומה דרישה לתוספת ראייתית אחרת. אך המחוקק, שהמשיך לחשוש לעלילות שווא ולהרשעת חפים מפשע בעבירות מין, המיר את דרישת הסיוע ב"חובת ההנמקה" וכדברי המלומד קדמי, שם, עמ' 187: "מקום שבית המשפט מרשיע בעבירת מין – כאמור ברישת הסעיף – על פי עדות יחידה של קורבן העבירה, חובתו לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו".

14. היקפה של חובת הנמקה זו איננו מוגדר ולמידת הפירוט שלה לא ניתן שיעור, הללו תלויים לחלוטין בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מכל מקום, על התוכן של חובת הנמקה זו עמד בית המשפט העליון בע"פ 4043/93 פלוני נ' מ"י, כב' השופט קדמי, בקובעו כי:

"יצא בית המשפט ידי חובת ההנמקה...בשניים אלה: בכך שציין כי הוא נותן אמון מלא ובלתי מסויג בעדותה של המתלוננת...ובכך שהצביע על גורמים ראייתיים התומכים בעדותה..." ובע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל קבע כב' השופט ד. לוין:

"השופט קבע את ממצאיו לא כלאחר יד או משום שנאחז באמירה זו או אחרת, ולא מתוך שהוא מתעלם מסתירות ותמיהות העולות מן העדויות השונות, אלא לאחר שבחן בחינה מדוקדקת את הראיות, מתוך שקלא וטריא מחשבתית-עצמית רצינית ואחראית, ולאחר שנתן ביטוי גם להתרשמותו הישירה מן העדים... יתרה מזו, השופט המלומד מצא חיזוק למסקנותיו גם בעדויות האחרות שהיו בפניו..."

ובספרו מוסיף קדמי: "חובת ההנמקה מדברת בהנמקה שבהיגיון ובשכל ישר שיש בה כדי להסביר על שום מה רשאי בית המשפט לסמוך הרשעה בהקשר זה על עדות יחידה של קורבן העבירה על אף הסיכונים הכרוכים בכך".

15. מן המקובץ עולה כי חובת ההנמקה תתמלא, לשם הרשעה, בעבירת מין על סמך עדותו הבודדת של הקורבן, אם עדותו כשלעצמה הייתה ברורה, עניינית, הגיונית, נטולת סתירות ותמיהות משמעותיות ונתמכת ככל הניתן בראיות חיצוניות ומשכך הותירה רושם של מהימנות על בית המשפט. רק אם עומדת בפני בית המשפט עדות שכזו ניתן לומר כי ננקטה הזהירות המרבית על מנת להבטיח כי אין מדובר בעלילת שווא וכי לא יורשע חף מפשע.

16. בעניין הזהירות הנדרשת מבית המשפט טרם יחליט להרשיע בעבירות מין על סמך עדות יחידנית התבטא בית המשפט העליון בע.פ. 2864/01 מסילתי נ. מ"י:

"עבירות נגד המוסר, אינן מבוצעות, בדרך כלל, בפרהסיה, אלא במקומות מוצנעים ובנוכחות העבריין וקורבנו בלבד. במצב מיוחד זה כרוכה סכנה כפולה : מחד, יכול העבריין להתכחש למעשה המיוחס לו, מבלי שהקורבן יכול לקרוא לעדים על מנת לתמוך בגרסתו. מאידך, חושף מצב זה גם את מי שלא חטא לסכנה כי יהיה קורבן לעלילת שווא, וגם אז נבצר מהקורבן (והפעם זהו החשוד או הנאשם) להוכיח את חפותו, מאותו טעם של העדר עדי ראיה... מכאן נובע הצורך לנהוג בתיקים אלה בזהירות כפולה ומכופלת, ולא להסתפק בתלונתו של הקורבן, אלא לבחון אם יש בראיות הנוספות כדי לבסס הרשעה, וברמה הנדרשת בפלילים".

ובע.פ. 6378/95 - אליהו בן אדנפא ברוק נ' מ"י) נאמר:

"יש לזכור, שלאחר שהוסף סעיף 54א פקודת הראיות, ובוטל הצורך בסיוע לעדות יחידה בעבירות מין, דרושה זהירות שלא יורשע אדם חף מפשע. בענייננו נראה לי שלא היה זה בטוח להשתית את הרשעה המערער על עדותה היחידה של המתלוננת הלוקה, כאמור, בסתירות ותמיהות".

17. השאלה המרכזית העומדת על הפרק ואשר עליה תתבסס הכרעת דין הינה: האם עדותו של המתלונן הינה עדות מהימנה כל צורכה, כך שיוכל בית המשפט להתבסס עליה בלבד, להרשיע את הנאשם ולנמק מדוע עשה כן? האם ניתן לסמוך על עדות המתלונן ולומר כי היא לבדה מוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמת הנאשם?

18. אומר כבר עתה כי מצאתי לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות כי לא ניתן היה להתבסס ולהסתפק בעדותו היחידה של המתלונן, לצורך הרשעת הנאשם מעל לכל ספק סביר.

עדותו של המתלונן נגועה בתמיהות רבות. היא דלה ונטולת עומק, שמעיד על חוסר אמינות וחוסר אוטנטיות של הגירסאות. אין לעדות כל תמיכה מהתרחשויות חיצוניות. כמו כן, כפי שנראה להלן העדות מלאה פירכות, אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם השכל הישר ובוודאי שאין בכוחה להוכיח את המיוחס לנאשם בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

19. גרסתו של המתלונן יכולה הייתה להיתמך בראיות חיצוניות. ראיה חיצונית פוטנציאלית הייתה בגדיו של המתלונן. המתלונן סיפר בהודעתו הראשונה במשטרה, כשהעיד על האירוע השלישי, כי הנאשם "גמר לי על הישבנים", ומשלא מצא במה לנגב הרים את תחתוניו ומכנסיו (ראו נ/1 עמ' 2 מול שורות 9-12). מטבע הדברים שכבת הזרע נספגה בבגדי המתלונן, אך המתלונן באופן תמוה החליט באותו ערב לכבס את בגדיו (ראו נ/1 עמ' 3 מול שורות 18-19). התמיהה מתחדדת גם לנוכח העובדה, שהמתלונן סיפר בבית המשפט כי כבר באותו ערב גמלה בליבו ההחלטה להתלונן (ראו עמ' 10 לפרוטוקול מול שורות 24-28). לו היה המתלונן שומר את בגדיו, עליהם לטענתו ניתן היה למצוא את זרעו של הנאשם הייתה זו הוכחה ניצחת לטענותיו. תמיהה זו מצטרפת למסכת התמיהות הארוכה שתוצג להלן.

20. ראיה חיצונית פוטנציאלית אחרת הייתה חוות הדעת הרפואית של פרופ' היס, אשר נערכה ביום 27.08.04 (יומיים או שלושה אחרי האירוע השלישי) והוגשה וסומנה נ/4. חוות הדעת נערכה ביום בו מסר המתלונן את הודעתו הראשונה במשטרה בה גם השיב כשנשאל אם נפגע פיזית: "שורף לי קצת מתחת לישבן" (ראו ת/1 עמ' 4 מול שורה 16). ובבית המשפט אמר המתלונן שתחושה זו שאף לוותה בסימנים נמשכה שבוע (ראו עמ' 14 לפרוטוקול מול שורות 1-3). למרות זאת השורה התחתונה של חוות דעת זו היא שלא נמצאו חבלות בעכוזים, פי הטבעת ובירכיים וכי "לא ניתן לשלול או לאשש את עיקרי התלונה". ודוק: יותר משראיה חיצונית פוטנציאלית זו איננה מסייעת בידי התביעה, יש בה משום אמירה כי גם מבחינת ממצאים רפואיים העניין כולו מוטל בספק. במשפט פלילי אמירה שכזו נזקפת לזכות הנאשם.

21. בחרתי לפתוח את שרשרת התמיהות בסוגיית סדר הזמנים של הגשת התלונות על ידי המתלונן. כאמור לעיל, המתלונן לא התלונן אודות שלושת האירועים המיוחסים לנאשם בכתב האישום בהזדמנות אחת. בתאריך 27.08.04 הגיע המתלונן לתחנת אופקים והגיש תלונתו ביחס לאירוע השלישי שהתרחש לטענתו יומיים או שלושה ימים קודם לכן (להלן: "ההודעה הראשונה"). בו ביום נחקר הנאשם תחת אזהרה וביום 29.08.04 הגיע המתלונן בשנית אל תחנת המשטרה להשלמת חקירה, כנראה על סמך חקירת הנאשם (להלן: "ההודעה השנייה").

22. יובהר כי בראש ההודעה השנייה מופיע התאריך 27.08.04 אלא שהחוקר אושרי אוחנה, שגבה את כל האמרות בתיק זה, בעדותו בבית המשפט העיד כי ההודעה השנייה נגבתה בתאריך 29.08.04 וחל שם בלבול בין הסיפרה 7 לסיפרה 9. (ראו עמ' 18 לפרוטוקול מול שורות 10-12).

23. בהודעה הראשונה סיפר המתלונן אך את אשר אירע לטענתו באירוע השלישי ותו לא. לאחר מכן נשאל המתלונן באופן ברור ומפורש: "האם היה מקרה דומה למה שסיפרת לי עם אמנון?" והמתלונן השיב ללא כחל ושרק: "זאת הפעם הראשונה שהוא עושה לי דבר כזה וזאת הפעם הראשונה שקורה לי דבר כזה שגבר נוגע בי." (ראו נ/1 , עמ' 3, מול שורות 9-13).

24. בהודעה השנייה שנגבתה כעבור יומיים נשאל המתלונן מספר שאלות לגבי האירוע השלישי וביניהן: "עבר עליך כפי שאתה מתאר מקרה קשה, אדם ביצע בך מעשה מגונה, מדוע אתה הלכת איתו עד לבית שלו ועוד היית שם חצי שעה שתית כוס קפה, איך אתה מסביר את זה?" המתלונן השיב: "באותו הרגע הראש שלי לא היה במקום בגלל מה שקרה לי לא ידעתי מה לעשות זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי". (ראו נ/2, עמ' 2, מול שורות 10-16)

25. הנה כי כן, המתלונן בשתי הזדמנויות שונות מעיד, שהאירוע השלישי עליו התלונן היה המקרה הראשון והיחיד בו הנאשם או כל גבר אחר נוגע בו.

רק כעבור 14 יום ממועד מתן ההודעה השנייה ו-16 יום ממתן ההודעה מהראשונה, בתאריך 12.09.04 הגיע המתלונן פעם נוספת לתחנת המשטרה וסיפר לראשונה על שני אירועים נוספים, שהתרחשו כאמור חודשים ארוכים לפני האירוע השלישי (להלן: "ההודעה השלישית").

26. מבחינת לוח הזמנים של האירועים המצוינים בכתב האישום עולה התמונה הבאה: האירוע הראשון התרחש לטענת המתלונן בחודש ספטמבר 2003, האירוע השלישי התרחש בסוף חודש אוגוסט 2004 כשבתווך התרחש האירוע השני, "חצי שנה או שמונה חודשים" לפני האירוע השלישי כדברי המתלונן (ראו נ/3 עמ' 1 מול שורות 20-21). והנה בבית המשפט שב המתלונן לסוגיית לוח הזמנים ואמר על האירוע השני: "זה היה בערך 3 שנים אחרי האירוע הראשון" (ראו עמ' 5 לפרוטוקול מול שורה 23). לאור הפער העצום בין המפורט בכתב האישום לבין דבריו אלו של המתלונן ולאור חוסר ההיגיון מבחינת לוח הזמנים, יאמר כי לא מדובר בסתירה מהותית בדברי המתלונן, אלא באפשרות שמדובר בטעות או בדברים שנאמרו בהיסח הדעת. עם זאת, לא ניתן לשלול כי המתלונן סתר את עצמו וזאת מאחר וגירסתו כולה, כפי שיובהר להלן היא בעייתית מבחינת אמינותה.

27. כך או אחרת, לנוכח האמור, תלונתו של המתלונן ביחס לשני האירועים הראשונים הינה בגדר "עדות כבושה". המתלונן בחר להתלונן אודותם רק בחלוף זמן ניכר כאמור מזמן התרחשותם.

"עדות כבושה" מעוררת חששות והיסוסים באשר לאמיתותה. וכדברי המלומד קדמי בספרו "על הראיות", חלק ראשון, עמ' 441:

"הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום ש"הכובש עדותו" חשוד מטבע הדברים על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שום מה נכבשה העדות עת רבה ומדוע החליט העד לחושפה..."

ובהמשך מתייחס קדמי באופן ספציפי לתלונה מאוחרת: "תשומת לב מיוחדת ניתנת בהקשר זה ל"כבישת תלונה" דהיינו ל"איחור" בהגשתה, ובמיוחד להשהיית תלונה על עבירת מין. מכאן החשיבות המיוחדת שיש ל"תלונה המיידית" בעבירות מין, והחריג המתיר הוכחתה כראיה למהימנותה של התלונה."

28. אומנם כבישת עדות מצד קורבנות לעבירות מין הינה נושא שכיח ומתקבל על הדעת, ובתי המשפט פסקו בלא מעט מקרים כי האיחור בהגשת התלונה מצידם לא תפגום במהימנותה, אך גם זאת בשל הטעמים המובנים שמאחורי איחור זה. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל:

"כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר ארע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קרבן העבירה. מימד נוסף נילווה לכך כאשר קרבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעיתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על מנת להתמודד כנגד הפוגע וחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעיתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האימה בו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קרבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות ולרוב הן אינן מונחות על פי הגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של הענין ובמציאות החיים בה שרוי קרבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גרסת המתלונן. ההסבר לכבישת העדות מאפשר לבית המשפט ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא כמתחייב מן הנסיבות."

29. הנה כי כן, כאשר ישנו הסבר המניח את הדעת באשר לסיבת האיחור בהגשת התלונה לא תיפגם אמינותה. אך מהו אותו הסבר המניח את הדעת? בפסק הדין המצוטט דובר על עבירות מין בתוך המשפחה והבושה, המבוכה ומורכבות הסיטואציה שבצידן. כן דובר על היות הנאשם קטין על כל הכרוך בכך. בפסקי דין אחרים דובר על איומים ופחד להתלונן מחשש למעשי נקם. (ראו ע"פ 235/79 אוחנה נ' מ"י, ע"פ 396/84 פלוני נ' מ"י).

30. במקרה דנן מדובר במתלונן בשנות ה-50 לחייו אשר מתלונן על מעשה מגונה שביצע בו לטענתו מכר שלו. המתלונן לא דיבר על איומים מצד הנאשם וסביבתו כסיבה לכבישת תלונתו. ההפך הוא הנכון, המתלונן המשיך לבקר בבית הנאשם ולעמוד עימו ועם רעייתו בקשר כזה גם בתקופות שבין האירועים לכאורה, על כך גם ידובר בהרחבה בהמשך.

הסיבה היחידה לכבישת התלונה אליבא דהמתלונן הינה רצונו שלא לסבך את הנאשם ולשמור על "שלום הבית" של הנאשם עם רעייתו.

וכך אמר המתלונן בהודעתו במשטרה משנשאל בעניין זה: "כי בהתחלה לא רציתי שיהיה לו בלאגן... לא רציתי בהתחלה שהמשפחה שלו תיהרס" (ראו נ/3 , עמ' 4 מול שורות 10-12). דברים דומים אמר המתלונן בעניין זה בהזדמנויות נוספות בהודעותיו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט.

31. השאלה הנשאלת היא האם זהו הסבר המניח את הדעת באשר לכבישת המתלונן את תלונתו חודשים רבים כל כך? והתשובה לכך שאין זה כך.

המתלונן שלדבריו עבר חוויות קשות, טראומתיות ומשפילות מחליט במחווה תמוהה, לשים את טובת מי שביצע בו לטענתו מעשים נוראים אלה לפני טובתו הוא. במקום להתלונן במשטרה, כאשר אין מי שמונע בעדו מעשות כן, הוא מעדיף לדאוג לשלום הבית של הנאשם ורעייתו, ולהניח לכל הסיפור כאילו היה מדובר בעניין של מה בכך. התנהלות זו של המתלונן נוגדת כל היגיון ושכל ישר, מטילה צל כבד באשר לאמינותו ובוודאי שאין בה כדי להניח את דעתי באשר לסיבת כבישת התלונה.

32. זאת ועוד, כאשר החליט המתלונן לאחר האירוע השלישי להגיש תלונה, הוא ידע כי הדבר יפגע בנאשם ואשתו (ראה עמ' 13 לפרוטוקול, מול שורות 17-18), והשאלה המתבקשת היא מה ההבדל בין האירוע השלישי לשני קודמיו שבעקבותיו בחר המתלונן להתלונן ולא הוסיף להתחשב ב"שלום הבית" של הנאשם? המתלונן נשאל בעניין זה כפי שיפורט להלן, ובתשובותיו או שלא נתן הסבר כלל או שנתן הסבר בלתי מספק.

33. המתלונן נשאל על כך בחקירתו הנגדית בבית המשפט: "אתה שואל אותי אם יש הבדל בין הפעם הראשונה לפעם השלישית תשובתי לא יודע"(ראו עמ' 10 לפרוטוקול מול שורה 4).

ובהמשך נשאל שוב באותו עניין: "אתה אומר לי שאמרתי שכאשר הגשתי תלונה לא אמרתי על אירועים קודמים כי רציתי לשמור על שלום בית ואתה מבקש שאני אסביר לך את התשובה הזו". והמתלונן מצידו השיב: "אין לי הסבר"(ראו עמ' 13 מול שורות 28 -29). המתלונן כאמור אינו מספק כל הסבר.

34. עוד קודם לכן שאל הסנגור את הנאשם בנקודה זו: "מה ההבדל מבחינת שלום בית אם אני מספר על מקרה אחד או על מקרה אחר" ועל כך השיב: "בהתחלה אמרתי אולי זה חד פעמי, שתקתי בפעם הראשונה, גם בפעם השנייה שתקתי ובפעם השלישית הייתי כבר בדיכאון, לא ידעתי מה אני עושה, הלכתי לבית."(שם, מול שורות 25-27). וכמה שורות קודם לכן אמר: "...אבל בפעם השלישית לא יכולתי יותר".(שם, מול שורה 21). ובהודעתו במשטרה אמר: "...אבל בפעם השלישית הרגשתי פגוע ומושפל אז סיפרתי..." (ראו נ/3 עמ' 3 מול שורות 24-26).

35. הנה כי כן, גם כאשר מנסה המתלונן לספק הסבר דחוק לא מהווה התשובה מענה לשאלה וזאת בלשון המעטה. המתלונן מתאר מצב נפשי מסוים בו היה נתון לאחר האירוע השלישי ("הייתי בדיכאון" או "פגוע ומושפל"), ודרכו מנסה להבליט את "יתרונו" של אירוע זה על קודמיו אשר גרם לו להתלונן. אלא שהמתלונן לא מסביר במה שונה האירוע השלישי משני קודמיו. מקריאת כתב האישום עולה כי שלושת האירועים כמעט זהים מבחינת טיב המעשה המגונה שאירע בהם והאופן שבו נעשה. למתבונן מן הצד קשה להבין מדוע יכול היה המתלונן לכלוא תלונתו פעמיים ומה נתחדש בפעם השלישית, שפתאום המתלונן החליט להתלונן במקום לסבול בשקט ולשמור על "שלום הבית", כפי שעשה לדבריו בפעמים הקודמות. מדוע רק בפעם השלישית הרגיש פגוע ומושפל? האם כאשר הנאשם, שהוא ידידו של המתלונן מזה עשור או יותר כדבריו, עושה בו לראשונה מעשה מגונה כמתואר בכתב האישום אין זה פוגע ומשפיל ומצדיק תלונה במשטרה? שוב, התנהלותו של הנאשם תמוהה ונעדרת כל הסבר רציונאלי המניח את הדעת. ושוב! יש לזכור כי בתלונתו הראשונה, שהתייחסה לאירוע השלישי, הדגיש המתלונן את העובדה של היות המקרה ראשון בחייו וכי מעולם בעבר לא חווה מעשה זה !!

36. סוגיה זו של כבישת התלונה ע"י המתלונן הולכת ומכרסמת יותר ויותר באמינות המתלונן לאור העובדה, שגם לאחר שהמתלונן החליט להתלונן וכבר לא שיווה לנגד עיניו את האינטרסים של הנאשם, בכל זאת התלונן בהודעה הראשונה והשנייה רק באשר לאירוע השלישי. מעבר לחודשים הארוכים בהם כבש תלונתו המשיך המתלונן בדרך זו עוד 16 יום.

37. ודוק: גם לע.ת. 3, אילנה אלמליח, לה סיפר לראשונה על האירוע השלישי והיא זו שהעבירה את המידע לאחותו ובצוותא שכנעו אותו להתלונן במשטרה, לא סיפר על שני האירועים הראשונים. זאת למרות שלדבריו הוא "בן בית אצלה" ואותה הוא מתאר כידידתו ואפילו "אשת סודו" אשר רק בפניה יכול היה לחשוף לראשונה את אשר אירע לו, עד שאפילו בחר להמתין לשובה מטיול כדי לספר לה על כך.

38. כאשר נשאל המתלונן את השאלה המתבקשת מדוע לא סיפר על שני האירועים הראשונים לאילנה אלמליח הוא השיב: "כי התביישתי, רק על המקרה האחרון סיפרתי". שוב, תשובתו של המתלונן אינה מובנת. במה שונה עניין הבושה אם מספרים רק על האירוע השלישי או גם על הראשון או השני? המתלונן נשאל על כך והשיב: "כי היא ראתה אותי בוכה ומקיא, המקרה האחרון היה גרוע." אין קשר בין התשובה לשאלה. המתלונן איננו מסביר מדוע המקרה השלישי הינו גרוע מקודמיו, כמו כן כיצד מהווים הבכי וההקאה הסבר לבחירתו שלא לספר על האירוע הראשון והשני. הסניגור התעקש ושאל בשלישית: "מה ההבדל בין המקרה האחרון לבין המקרה הראשון" והמתלונן השיב: "המקרה הראשון שמרתי לעצמי לא סיפרתי לאף אחד".(ראו עמ' 11 לפרוטוקול, מול שורות 17-21) השאלה נותרה ללא מענה.

39. באופן דומה, נשאל המתלונן מדוע גם בהודעתו הראשונה במשטרה לא סיפר על שני האירועים הראשונים, ויתירה מכך, מדוע סיפר אז שהאירוע השלישי הינו האירוע היחידי והשיב: "...כי לא רציתי להגיד לאשתו ולא רציתי לספר לאחותי כדי שיהיה שלום בית כזה".(ראו עמ' 6 לפרוטוקול, מול שורות 17-18) המתלונן שוב נאחז בתירוץ של "שלום הבית" והפעם כדי להסביר את כבישת תלונתו בין ההודעה הראשונה והשנייה לזו השלישית. תירוץ זה אינו מתקבל על הדעת אף יותר במקרה זה, שכן אם החליט המתלונן להתלונן כבר פגע בכך בשלום הבית של הנאשם, מבחינה זו אין משמעות למספר האירועים עליהם הוא מתלונן? כמו כן מדוע לא רצה שאחותו תדע על שני האירועים הראשונים משיידע אותה על השלישי?

40. כשנשאל על ידי חוקר המשטרה מה היה הגורם שהביא להחלטתו להתלונן בכל זאת על שני האירועים הראשונים השיב:" כי היו שמועות באופקים שהוא (הנאשם) רוצה לתבוע אותי בגלל שהגשתי תלונה, אז אמרתי הוא לא מתבייש מה שהוא עשה לי והוא עוד רוצה לתבוע אותי, אז אמרתי שאני אספר הכל ואז ראיתי אותך בדרך בשבת אז סיפרתי לך ואמרת לי לבוא למשטרה." (ראו נ/3 ,עמ' 4, שורות 2-7).

41. בבית המשפט שב על דבריו אלה: "אתה שואל אותי מה גרם לי לבוא ולהגיד שלא היה מקרה אחד אלא עוד מקרים תשובתי כי שמעתי שהוא רצה להתלונן עלי וזה. הוא אמר למישהו שאם אני (הנאשם) אצא זכאי במשפט תגיד לאבא שלך שימכור את כל הרכוש שלו. אז החלטתי לספר להם הכל." (ראו עמ' 6 לפרוטוקול, מול שורות 22-24). ובהמשך אף הוסיף: "...ואמרתי שאם הוא רוצה להגיש נגדי תביעת דיבה אני אראה לו ואז סיפרתי על אירועים קודמים תשובתי כן" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 15-16).

42. אושרי אוחנה, ע.ת. מס' 2, מתאר גם הוא את השתלשלות העניינים באופן דומה ואף מוסיף: " לשאלתך מה קרה ב- 11.9.04 אני אומר שהלכתי לבית הכנסת, לא הייתי בעבודה. בית כנסת חב"ד בשכונת משעול הגפן, ברח' שרת פגשתי את המתלונן באקראי, הוא פנה אלי והוא אמר לי שמופצות עליו שמועות שהחשוד הולך לתבוע אותו תביעה אזרחית על הוצ' דיבה. ואז הוא אמר לי שהוא לא מתבייש לעשות דבר כזה, ושיש מקרים נוספים שהוא לא סיפר עליהם בחקירה, ואז ביקשתי ממנו שיגיע אלי ביום א' וימסור עדות על מה שקרה. הוא אמר שהוא מוכן לעשות עימות, שלפני כן הוא חשש לעשות. הוא אמר שהוא סיפר רק על חלק מהמעשים ויום למחרת הוא הגיע לתחנה ומסר את גירסתו. " (ראו עמ' 17 לפרוטוקול מול שורות 16-22).

43. הנה כי כן, שוב מתנהל המתלונן באופן תמוה ומעורר אי נוחות. משגמלה בליבו ההחלטה להתלונן הוא נוהג בקור רוח ושומר בבטן את תלונתו ביחס לשני האירועים הראשונים. בשתי הודעותיו הראשונות שפער הזמנים ביניהן הוא יומיים, הוא מתלונן באופן סלקטיבי על האירוע השלישי, ושומר את התלונה על האירועים האחרים כנשק יום הדין וכמעשה נקם כנגד הנאשם. כאשר מתרוצצות שמועות על תובענה אזרחית מסוג של תביעת דיבה שהנאשם תובע אותו, רק אז מחליט המתלונן "להשתמש בכל התחמושת שברשותו" ולחשוף את כל המעשים המגונים. המתלונן לא מסתיר שתלונתו אודות האירועים הראשונים נובעת משיקולים זרים, ולא מרצון כן לחשוף את האמת כפי שהוא רואה אותה ולמצות את הדין עם זה שהרע לו.

44. ודוק: מעדותו של אושרי אוחנה אשר נתמכת בדברי המתלונן עולה כי הולדתה של ההודעה השלישית הינה בפגישה אקראית בין אושרי אוחנה לבין המתלונן. לא די בכך שהמניע לתלונתו הינו זר, הרי שגם התלונה עצמה באה לעולם רק לאחר מפגש מקרי עם החוקר עצמו.

45. יתרה מכך, המתלונן נשאל הן בהודעתו הראשונה והן בזו השנייה האם יסכים לעריכת עימות בינו לבין הנאשם. בשני המקרים הוא סירב בתואנה כי הוא מפחד מפגישה עם הנאשם בייחוד אחרי שהתלונן כנגדו. רק בהודעה השלישית הוא מסכים לעריכת עימות וכך הוא מסביר את השינוי שחל אצלו: "אני מסכים לעשות עימות איתו אחרי ששמעתי שהוא רוצה לתבוע אותי אני יסכים לעשות עימות אפילו שאני מפחד ממנו." (ראו נ/3 עמ' 5 מול שורות 6-8). גם בבית המשפט נדרש המתלונן לעובדה שבהתחלה סירב לעריכת עימות ולבסוף הסכים והסביר זאת כך: "כי בהתחלה פחדתי" (ראו עמ' 6 לפרוטוקול מול שורות 25-26). ושוב התנהלות תמוהה של המתלונן. הוא מסרב לעימות באופן עקבי בשתי הודעותיו הראשונות ופתאום כעבור שבועיים הפחד נעלם והוא מסכים לעימות, לא בשל הבנתו את חשיבות העימות לשם חשיפת האמת אלא בשל אותו מניע זר, שעניינו השמועות על התביעה האזרחית.

46. המתלונן נתפס באי אמירת האמת במהלך עדותו, בדברים בהם הודה בפה מלא.

47. המתלונן העיד בבית המשפט כי לא עשה מסז' לאיש מעולם למעט מלנאשם. דא עקא, שמיד לאחר הדברים הללו מודה המתלונן בפה מלא כי עשה מסז' גם לבחור ששמו אבנר שדדי. (ראו עמ' 9 לפרוטוקול, מול שורות 14-17).

48. זאת ועוד, בהודעה השלישית במשטרה נשאל המתלונן את השאלה הבאה: "אמנון מורי סיפר שאתה דיברת עם עמרם אדרי וסיפרת לו שמי שאנס אותך זה רוסי...מה אתה אומר על זה?" המתלונן השיב: "אני אמרתי לו את זה סתם כי לא רציתי שיידע שזה אמנון עשה לי את זה רציתי שלא יהיה בלאגן מהעניין כמה שפחות זה יותר טוב לא רציתי להפיץ את זה באופקים אני בכלל לא סיפרתי לו הוא זה ששאל אותי לגבי המקרה אני אמרתי לו שזה רוסי לא נתתי לו פרטים מדוייקים" (ראו נ/3 עמ' 4 מול שורה 22 עד עמ' 5 מול שורה 4).

49. בעדותו בבית המשפט מכחיש המתלונן כי סיפר לע.ה. 1 עמרם אדרי שרוסי אנס אותו אלא: "אני התביישתי להגיד לו את האמת, הלכתי הפכתי את זה ואמרתי לו איזה רוסי הרביץ לי. לא אמרתי לו איזה רוסי אנס אותי אני בטוח במאה אחוז" (ראו עמ' 8 לפרוטוקול, מול שורות 12-13) המתלונן עומת ע"י הסניגור עם דבריו במשטרה לפיהם הוא אכן אמר לעמרם אדרי שרוסי אנס אותו אך אמר זאת "סתם" והשיב: "כל זה שקר", "אני לא אמרתי" או "אני לא עניתי סתם".

50. הנאשם סותר את עצמו. מדבריו במשטרה עולה שאכן אמר לעמרם אדרי שרוסי אנס אותו בזו הלשון אלא שאמר זאת "סתם" ולא מסר לו על כך פרטים מדויקים. בבית המשפט הוא מתכחש לאמירותיו המפורשות במשטרה וטוען שרק אמר שרוסי הרביץ לו.

51. אין צורך להיכנס לסוגית מהימנותו של עמרם אדרי שכן המתלונן איננו מכחיש את דבר השיחה איתו, ואפילו המחלוקת אודות תוכנה לא עלתה בתחנת המשטרה אלא רק באולם בית המשפט. מכל מקום, ממהלך הדברים כפי שבא לידי ביטוי בחומר הראיות שבפני ברור שהמתלונן לא דק פורתא בבית המשפט כאשר העיד שלא אמר את המילה "סתם" במשטרה וכי אמר שרוסי הרביץ לו. המתלונן לא דיבר במשטרה על כך שהוכה, הוא התייחס כל העת לסיפור על הרוסי כסיפור כיסוי למעשים המגונים ולרצונו שלא יתפרסמו באופקים.

52. כך או כך, הסיפור על הרוסי חושף את המתלונן כאדם לא אמין המפיץ סיפורי בדיה. בין אם אמר המתלונן לעמרם אדרי שרוסי הרביץ לו ובין אם אמר שאנס אותו הוא מודה שלא מדובר בסיפור אמיתי, אלא בהמצאה שנועדה לשרת את הדיסקרטיות בה הוא מעוניין. המתלונן משתמש בלי חשבון במילים כמו "בסתם" או "הפכתי את זה", ולאור מסכת אי הדיוקים בה נתפס, הוא מצטייר כאדם בלתי אמין שרואה בשימוש בבדיות או באי אמירת האמת, עניין של מה בכך.

53. מלבד אי אמירות האמת, ישנן בדברי המתלונן לא מעט סתירות מניה וביה, כפי שיפורט להלן, שיש בהן כדי לפגום באמינות המתלונן.

54. מבחינה עובדתית לא נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר למפגש בין הנאשם לבין המתלונן ביום האירוע השלישי ב - 24.08.04 או ב – 25.08.04.

הנאשם והמתלונן העידו הן במשטרה והן בבית המשפט על מה שאירע באירוע השלישי, כי נפגשו בשעות הערב המאוחרות, 20:30 – 21:30, בביתו של הנאשם שבאופקים בנוכחות אשתו. המתלונן סיפר לנאשם אודות מכשיר וידאו שראה זרוק ליד בית ספר מורשה בעיר ואז הציע הנאשם (ככל הנראה בעקבות הפצרות המתלונן) כי ילכו יחדיו לאסוף את הוידאו. השניים הלכו רגלית לכיוון מקום הימצאות הוידאו כאשר המתלונן מוביל. השניים הגיעו למקום ואספו את הוידאו כאשר המתלונן נושא אותו.

55. המחלוקת בין הצדדים מתחילה במה שאירע בדרכם חזרה הביתה.

56. הנאשם בהודעתו הראשונה במשטרה מתאר את הדרך חזרה ממקום הימצאות הוידאו כך: "עברנו דרך המתנ"ס באופקים לכיוון גן הבנים ואז הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו יפה אמרתי לו תעזוב עכשיו חושך יש פה עקרבים ונחשים. הוא רצה שאני אלך איתו לתוך החורשה עצמה אחרי הבניין של הספורט שם הוא אמר לי אין דבר בוא בוא אני יראה לך ואז הוא לקח אותי לתוך החורשה... ואז ליד העץ הוא התחיל לנגוע בי בגוף הוא ליטף אותי בגוף עם הידיים שלו..."

57. לאחר מכן נשאל המתלונן במפורש: "שאתה אמרת שהוא לקח אותך לחורשה אתה הלכת איתו או שהוא תפס אותך ולקח אותך בכוח?" המתלונן השיב תשובה ברורה: "הוא שיכנע אותי לבוא איתו...הוא לא משך אותי בכוח לחורשה".(ראו נ/1 עמ' 4-5, מול שורות 27-28 , 1-3).

58. אלא שבעדותו בבית המשפט, בספרו אודות האירוע השלישי, מתאר המתלונן שימוש בכוח כנגדו כדי להסיטו לאותה חורשה בה לדבריו בוצע בו המעשה המגונה וכך הוא אומר: "...הוא לקח אותי בשביל...הגענו למקום אמרתי לו חשוך שם, הוא אמר רק בוא וזה. אז אמרתי לו אני מפחד יש נחשים ועקרבים אז הוא תפס אותי משך אותי מהחולצה חירמן אותי..."(ראו עמ' 6 לפרוטוקול מול שורות 1-4). ובחקירתו הנגדית כתשובה לשאלה האם הוחזק ע"י הנאשם בכוח השיב: "הוא משך אותי בחולצה מהשביל לעץ שליד".

59. לגבי אופן התפיסה של הנאשם במתלונן בזמן המעשה המגונה באירוע השלישי נשאל המתלונן ע"י חוקר המשטרה: "האם בזמן שהוא ביצע בך את המעשה הוא תפס אותך בידיים?" והשיב: "כן הוא תפס אותי בישבנים שלי עד שהוא גמר." (ראו נ/1 עמ' 4 מול שורות 5-8). לעומת זאת בעדותו בבית המשפט אמר: "...לא החזיק אותי במותניים. הוא הוציא את הזין שלו. הוא תפס אותי בכתפיים אבל לא תפס אותי בטוסיק." (ראו עמ' 13 לפרוטוקול, מול שורות 1-2). הסתירות ברורות, מהותיות ויורדות לשורשן של הראיות.

60. אשר לאופן בו הסתיים הערב, בו אירע לכאורה האירוע השלישי ומה שנעשה עם הוידאו שמצאו סיפר המתלונן במשטרה: "...אנחנו הלכנו ביחד עד לבית שלו (של הנאשם) ומשם אני הלכתי לבית שלי ...אף אחד לא ראה אותי ואז נכנסתי להתקלח והלכתי לישון עד הבוקר..." (ראו נ/1 עמ' 2 מול שורות 14-18). ובהודעה השנייה השלים את התמונה: "אחרי מה שעשה לי אמנון הלכנו לבית שלו אנחנו הגענו לבית אני נשארתי אצלו עוד כמה דקות בערך חצי שעה הוא הכין לי קפה לשתות ישבנו בחוץ ואז אני הלכתי לבית ...את הוידאו אני השארתי אצלו באותו היום והוא אמר לי שלמחרת אני אבוא לקחת אותו." (ראו נ/2 עמ' 1 מול שורות 7-14). ובהמשך אמר בעניין זה מבלי שנשאל על כך : "אני עכשיו חושב על זה ואני אומר לך שיכול להיות שזה קרה ביום שלישי בלילה וביום רביעי אני לקחתי ממנו את הוידאו זה היה בערך בשעה 21:00 או 21:30..." (שם, עמ' 2 מול שורות 19-22).

61. הווה אומר שלפי דבריו במשטרה, כשסדר התרחשות האירועים היה טרי בזיכרונו, ביום התרחשות האירוע השלישי חזר המתלונן לביתו ולא יצא ממנו יותר ורק למחרת שב לבית הנאשם כדי לקחת את הוידאו.

62. בבית המשפט נשאל המתלונן באשר למעשיו ביום שלמחרת האירוע השלישי ובתחילה השיב: "כלום. לא עשיתי כלום. לא יצאתי מהבית" לאחר מכן משהוטח בו כי היה בבית הנאשם שינה את תשובתו: "...עכשיו אני נזכר שהלכתי להביא את הוידאו."

63. לא חלפו יותר מכמה שניות והמתלונן שוב משנה את תשובתו: "לא זוכר. אני לא זוכר אם באתי או לא באתי, אני זוכר שלקחתי את הוידאו והפסקתי לבוא אליו בכלל. אני אומר בלילה, לקחתי את הוידאו, באותו לילה לקחתי אותו." המתלונן נשאל מתי חזר לקחת את הוידאו והשיב: "אותו יום שזיין אותי לא יודע איך הלכתי אליו לבית. באותו לילה לקחתי את הוידאו אלי הביתה באותו לילה בשעה 22:00 בערך." המתלונן נשאל בשנית לגבי מועד לקיחת הוידאו מבית הנאשם והשיב: "אחרי שישבתי אצלו לקחתי את הוידאו מהבית. הוידאו לא נשאר אצלו." ומשעימת הסניגור את המתלונן עם דבריו במשטרה לפיהם רק למחרת שב לקחת את הוידאו אמר המתלונן על דבריו אלה : "זה לא נכון". (ראו עמ' 11-12 לפרוטוקול, מול שורות 27-30, 1-16).

64. המתלונן הגדיל לעשות ולא רק שהציג גרסאות סותרות במשטרה ובבית המשפט אלא סתר את דברי עצמו בבית המשפט פעם אחר פעם בפרק זמן קצר. עצם קיומן של הסתירות וכן התנהלות זו של המתלונן כשלעצמה, גם מבלי להתייחס לתוכן דבריו, פוגמים באמינותו.

65. באשר לתוכנם של הדברים, הנאשם, שכאמור לעיל לא חלק על המתלונן אלא ביחס למה שקרה בדרכם חזרה הביתה ממקום הימצאות הוידאו, סיפר בחקירתו במשטרה כי מששבו השניים לביתו שתו בצוותא, המתלונן קפה והנאשם מיץ, הנאשם בדק את הוידאו אך זה לא עבד "ואז אחרי שעה וחצי הוא הלך מהבית שלי הוא השאיר את הוידאו אצלי כי רציתי לבדוק אותו ואז למחרת היום בערב הוא הגיע אלי ולקח את הוידאו אני הייתי בבית וגם אשתי הייתה בבית אני התקשרתי אליו ואמרתי לו שיבוא לקחת את הוידאו ושצריך למצוא לו כבל והוא הגיע לקח את הוידאו. אני חושב שהוא ישב קצת ואז הוא לקח אותו נראה לי שהוא הגיע אלי בשעה 21:00 בערך לקחת את הוידאו." (ראו ת/1 עמ'2 מול שורות 10-18) הנאשם שב על דבריו אלה בחקירתו השנייה במשטרה ואמר שביום שלישי הלכו הוא והמתלונן להביא את הוידאו, וביום רביעי בערב בא המתלונן לקחת את הוידאו מביתו אחרי שהנאשם לא מצא לו כבל. (ראו ת/2 עמ' 1 מול שורות 15-18). גם בעדותו בבית המשפט אמר דברים דומים (ראו עמ' 30 לפרוטוקול מול שורות 2-4).

66. יוצא איפוא שהנאשם ב-3 הזדמנויות, חוזר ומעיד, שהמתלונן הותיר את מכשיר הוידאו ביום התרחשות האירוע השלישי בביתו ורק למחרת חזר לקחתו. גרסה זו תואמת את גרסת המתלונן במשטרה ונתמכת גם בעדותה של אשת הנאשם, ע.ה. 3 אליס מורי, שאמרה בבית המשפט: "למחרת הוא בא בשעה 21:00 שאל אותנו מה קורה עם הוידאו, אמנון אמר לו חסר לו רק כבל. בעלי התקשר אליו אותו יום שהוא בא אמר לו תבוא תיקח את הוידאו, אין לי לתת לך את הכבל. בעלי היה ישן במיטה. ביום רביעי בערב הוא הגיע..." (ראו עמ' 33 לפרוטוקול מול שורות 2-4). ההתאמה בין עדות הנאשם, עדותה של אשתו וגרסת המתלונן במשטרה הובילה אותי למסקנה שאומנם זה מה שקרה. בשלוש העדויות הללו מדובר על כך שהמתלונן שב לבית הנאשם למחרת, ביום רביעי בשעה 21:00 לערך. לפי עדות הנאשם ואשתו המתלונן אסף את מכשיר הוידאו מבית הנאשם משלא נמצא לו כבל. גם המתלונן בבית המשפט אישר את דבר חסרונו של הכבל בבית הנאשם: "אתה שואל אותי אם היה חסר לו חוט תשובתי שכן. אני יודע את זה כי לקחתי מאצלי חוט..." (ראו עמ' 12 לפרוטוקול מול שורה 18).

67. מניתוח דברים זה ומהתנהלות המתלונן במהלך עדותו התרשמתי כי המתלונן נלחץ כשהבין כי משבחר מרצונו החופשי לחזור לביתו של מי שפגע בו, לאחר המעשה, יש בכך כדי לפגום באמינותו ובאמיתות גירסתו. אי לכך החליט המתלונן לשנות גרסה לכזו שנשמעת אמינה יותר ולומר שכבר באותו ערב, כשעדיין היה בהלם ממה שאירע לו, לקח את הוידאו מבית הנאשם ומאז לא ראה אותו יותר.

68. לטענת המתלונן בוצעו בו מעשים מגונים קשים, מביכים ומשפילים אשר גרמו לו לבכי, דיכאון והלם. על התחושות שאפפו אותו בין האירועים המתוארים בכתב האישום סיפר המתלונן בבית המשפט בין היתר: "המצב שלי בכלל לא...לא הייתי ישן, חי בחרדות, אני חוזר כל הזמן על אותה תמונה וזה מביא אותי...", ובפרוטוקול בית המשפט נרשם כי "המתלונן בוכה בשלב זה". (ראו עמ' 6 לפרוטוקול, מול שורות 27-29).

תחושות אלה הינן תחושות מובנות כאשר מדובר בקורבן עבירה ובייחוד עבירת מין. דא עקא, שהמתלונן, שסביר כי ינתק קשר עם הנאשם בסמוך להתרחשות האירועים ובזמנים שביניהם, איננו מתרחק מהנאשם. הוא שוהה במחיצתו בסמוך לביצוע העבירות, הוא מוסיף להגיע לביתו כתמול שלשום ואף יוזם פעילויות משותפות עימו.

69. בהודעתו השנייה במשטרה סיפר המתלונן, כאמור לעיל, כי מיד אחרי האירוע השלישי הלך לבית של הנאשם ונשאר שם (ראו נ/2 עמ' 1, מול שורות 7-11).

התנהגותו זו של המתלונן תמוהה, במיוחד נוכח התרחשות העניינים באירוע השלישי, שעליו העיד המתלונן, בבית המשפט: "בזמן האירוע עמדתי על יד העץ, הוא תפס אותי מאחורה, מהכתפיים, הוא הוריד לי את המכנסיים והתחתון וגם זיין אותי. אני הייתי המום, לא יכולתי להגיב לו. הייתי חולם, לא ידעתי מה לעשות. אחר כך הלכנו אליו לבית, שתיתי כוס קפה אצלו והלכתי הביתה". (ראו עמ' 6 לפרוטוקול מול שורות 9-11).

המתלונן מתאר את אשר ביצע בו הנאשם. מדובר בתיאור קשה בלשון המעטה ותוך כדי דיבור ובהמשך בלתי הגיוני ובלתי סביר בעליל מספר המתלונן כי אחרי האירוע הלך לביתו של הנאשם ושתה עימו קפה, כאילו מדובר בחברים טובים היושבים בצוותא ללגום קפה בסופו של יום וכאילו לא קרה כל אירוע חריג קודם לכן.

70. המתלונן נשאל על כך הן במשטרה והן בבית המשפט אך ההסבר שסיפק היה בלתי משכנע.

71. בחקירתו במשטרה נשאל: "עבר עליך כפי שאתה מתאר מקרה קשה, אדם ביצע בך מעשה מגונה, מדוע אתה הלכת איתו עד לבית שלו ועוד היית שם חצי שעה שתית כוס קפה, איך אתה מסביר את זה"? והמתלונן השיב: "באותו הרגע הראש שלי לא היה במקום בגלל מה שקרה לי לא ידעתי מה לעשות..." (ראו נ/2 עמ' 2, מול שורות 10-15). ובבית משפט השיב על כך: "כי לא ידעתי מה קורה איתי בכלל." (ראו עמ' 6 לפרוטוקול מול שורות 12-13).

72. המתלונן מתאר תחושות של בלבול ומבוכה שאפפו אותו מיד אחרי האירוע השלישי. קיומן של תחושות אלה אצל קורבן עבירת מין, סביר ומתקבל על הדעת. עם זאת תחושות אלה אולי יכולות להסביר את ההשתהות בהגשת התלונה, אך אינן יכולות להסביר את העובדה שהקורבן ממשיך לשהות במחיצתו של הנאשם, בבית הנאשם כאילו לא קרה דבר. זאת בייחוד שאין המדובר במתלונן קטין או בן משפחת הנאשם אלא באדם מבוגר ועצמאי. הציפייה לכל הפחות מצד המתלונן היא להתרחקות ממי שהרע לו ופגע בו, ובייחוד לאחר שטען במספר הזדמנויות שהוא פוחד ממנו.

73. לא זו אף זו, גם בתקופות שבין האירועים, עובר לאירוע הראשון והשני, ממשיך המתלונן לבוא לבית הנאשם ולהיפגש עימו. המתלונן נשאל ארוכות בהודעתו השלישית במשטרה לפשר התנהגות תמוהה זו וגם השיב:

"ש: אחרי המקרה שהיה לפני שנה האם המשכת להסתובב איתו וללכת אליו ולבקר

אותו?

ת: כן, הייתי בא אליו והמשכנו בקשר כאילו כלום לא קרה ולא סיפרתי לאף אחד.

ש: אחרי המקרה שהיה לפני חצי שנה המשכת להיות איתו בקשר?

ת: כן אני הייתי בקשר איתו אני הייתי הולך אליו והוא היה בא אלי לבית לפעמים.

ש: אתה מספר לי פה שהיו עוד שני מקרים, אחד לפני שנה ואחד לפני חצי שנה ואחרי שני אותם מקרים אתה ממשיך להיפגש עם אמנון לדבר איתו להיות חבר שלו ואתה טוען שעברת מקרה של מעשה מגונה, איך אתה מסביר את זה?

ת: זה בגלל אשתו כי היא ידידה שלי טובה...אני מכיר את אשתו המון שנים.

ש: אבל עבר עליך מקרה לא נעים לא סלדת מאמנון לא פחדת ממנו שיחזור על המעשים?

ת: כי אשתו הייתה מתקשרת אלי ורוצה שאני אבוא אליה ולא רציתי לנתק את הקשר איתה היא כמו משפחה שלי..." (ראו נ/3 עמ' 2-3, מול שורות 16-28, 1-13)

ובבית המשפט אמר דברים דומים: "...בפעם הראשונה ובפעם השנייה החזקתי את עצמי והמשכתי לבקר את עצמו כאלו שום דבר לא קרה כי רציתי לשמור על שלום בית." (ראו עמ' 10 לפרוטוקול, מול שורות 13-14)

74. המתלונן מתנהג בדרך שאינה מתקבלת על הדעת בלשון המעטה. חוקר המשטרה שואל אותו כמתבקש סדרה של שאלות שהן אחת: האם המשיך לעמוד בקשר עם הנאשם לאחר האירוע הראשון והשני, ומשנענה להפתעתו בחיוב שאל לפשר התנהגות זו אשר אין בה אף לא שמץ של היגיון הנראה לעין. המתלונן תלה את המשכיות הקשר עם הנאשם בקשר הידידות החזק שיש לו עם רעייתו, ואת רצונו לבל יינתק קשר זה. דברים אלה מלבד היותם בלתי מדויקים גם אינם מתקבלים על הדעת.

75. המתלונן בעצמו מספר כי הוא היה בא לבית הנאשם אך גם הנאשם היה בא אליו לביתו. זאת ועוד, המתלונן אמר ביחס לאירוע השלישי כי הוא סיפר לנאשם על דבר הוידאו הזרוק ואף הציע לו לבוא עימו לקחתו. מדברים אלה נמצאת למד כי הקשר בין המתלונן לנאשם, שלא כדברי המתלונן, לא נבע רק מהקשר שבין המתלונן לאשת הנאשם, הקשר הזה היה עצמאי וגם הנאשם והמתלונן היו מיודדים וכל זאת מבחירה חופשית של המתלונן.

76. יתרה מכך, המתלונן איננו פסיבי בשמירתו על הקשר עם הנאשם חרף האירועים. המתלונן הוא היוזם והדמות הפעילה דווקא. הוא מבקר יותר בביתו של הנאשם וכדבריו בבית המשפט: "אתה אומר לי שלפני האירוע האחרון הייתי בא פעמיים-שלוש בשבוע לביתו של הנאשם ושואל אותי אם זה נכון תשובתי שכן." (ראו עמ' 7 לפרוטוקול מול שורות 27-28). הוא מספר לו על הוידאו ומציע לו לבוא איתו לאסוף אותו והוא שב לבית הנאשם למחרת האירוע השלישי. ודוק: המתלונן חוזר לביתו של מי שפגע בו לדבריו באופן קשה כל כך אך לפני 24 שעות וזאת אחרי שלדבריו באותו ערב בו התרחש האירוע השלישי גמלה בליבו ההחלטה להתלונן במשטרה, ובשביל מה? בשביל לקחת מכשיר וידאו מקולקל!!!

77. לסיכום אשוב ואומר כי גרסת המתלונן במקרה דנן רצופה תמיהות, פירכות וסתירות, כמתואר בהרחבה לעיל. המתלונן כבש תלונתו ביחס לשני האירועים הראשונים מבלי שנתן טעם טוב לכך. גם משהחליט להתלונן עשה זאת רק ביחס לאירוע השלישי, ואילו את דבר התלונה אודות שני האירועים הראשונים שמר, עד שהונע על ידי מניע זר עקב שמועות על תביעת דיבה. רק אז החליט לחשוף את הכל. המתלונן נתפס באי אמירות אמת בוטות ובסתירות מהותיות בגרסתו.

78. התנהלות המתלונן ביחס לשני האירועים הראשונים ובעיקר עניין כבישת התלונה הביאו אותי לכלל מסקנה, כי תלונתו אודותם איננה ראויה לאימון בית המשפט. עובדה זו, בצירוף יתר הקשיים האופפים את גרסתו, מטילה צל כבד על מהימנותו גם בנוגע להתרחשות האירוע השלישי.

80. כאמור לעיל, הרשעה בעבירת מין על סמך עדותו היחידה של קורבן העבירה איננה עניין פשוט כלל ועיקר. לצורך הרשעה בנסיבות אלו על אותה עדות להיות מהימנה וסבירה, כך שבית המשפט יוכל לנמק מדוע יכול היה להרשיע רק על סמך עדות זו למרות משנה הזהירות הנדרש ממנו במקרים מעין אלה.

במקרה דנן לא מצאתי שעדותו של המתלונן עומדת בכללים הללו.

81. מעבר לנדרש, באשר לנאשם אומר כי גרסתו הייתה עניינית, ברורה ורציפה. הנאשם לא הרחיק עצמו ממוקדי האירועים. הנאשם לא הכחיש כי היה בקשר רב שנים עם המתלונן שנוצר בשל ידידותו עם רעייתו. כמו כן לא הסתיר כי המתלונן היה נוהג לבקשתו לעשות לו מסאג' מפעם לפעם, וביחס לאירוע השלישי לא חלק על עצם המפגש עם המתלונן באותו ערב ועל הליכתם המשותפת להביא את הוידאו. עם זאת עמד לאורך כל הדרך על הכחשותיו הגורפות ביחס לאישומים המיוחסים לו בכתב האישום. גירסתו נשמעה מהימנה ואוטנטית.

82. לנוכח כל האמור, לאור חולשתה ובעייתיותה של גרסת המתלונן והיעדר תימוכין לה, ובייחוד לאור היותה רצופת בעיות שבשלן לא יכולתי לתת בה אמון, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בה כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם ומשכך אני מזכה את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתנה היום ד' בסיון, תשס"ט (27 במאי 2009) במעמד הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

ד. בית אור, שופטת

סגן נשיא

003186/05פ 134 לבנה טלגאוקר