ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבשלום צומן נגד משה עיני :

החלטה בתיק רע"א 6921/14

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:
1. אבשלום צומן

2. תל דר נכסים והשקעות

נ ג ד

המשיב:
משה עיני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 6.7.2014 בתיק הפ"ב 41899-10-13 (השופטת ב' טולקובסקי)

בשם המבקשים: עו"ד ניר גולדנר

בבית המשפט העליון

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) בהפ"ב 48200-09-13 והפ"ב 41899-10-13 מיום 6.7.2014, בו אושר פסק בוררות משלים שניתן על-ידי הבורר רו"ח יאיר עיני ביום 8.8.2013.

הרקע הדרוש לעניין

1. בין המבקשים, חברה העוסקת בייזום והקמת פרויקטים בתחום הנדל"ן ומנהלה ובעל השליטה בה, לבין המשיב נערכו מספר הסכמים בדבר העמדת מימון לעסקאות נדל"ן שביצעו המבקשים. בעקבות מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ביחס למספר פרויקטים, אשר סבו סביב נושאים חשבונאיים וכספיים, הסכימו הצדדים על מינויו של רו"ח עיני כבורר בעניינם. בהסכם הבוררות משנת 2001 הסמיכו הצדדים את הבורר לדון ולהכריע "בכל חילוקי הדעות והמחלוקות שנתגלעו... בגין הקשרים החוזיים ששררו ביניהם על כל הנובע מכך...".

2. בשנת 2003 ניתן על-ידי הבורר פסק בוררות חלקי (להלן: הפסק החלקי) שהכריע בארבעה מתוך ששת הנושאים שבמחלוקת. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול הפסק החלקי. הבקשה נדחתה על-ידי בית המשפט (ה"פ (מחוזי ת"א) 123/04 מיום 15.6.2005) ונקבע כי "פסק הבוררות דנן הינו פסק בוררות חלקי אך שלם ותקף בהתייחס לפרויקטים שבהם דן; אלא שהבוררות בין הצדדים טרם הגיעה אל סיומה, ומשכך אני מורה כי על הצדדים לחזור אל שולחן הבוררות ופסק בוררות משלים בנושא פרויקט יבנה ופרויקט אשכול יינתן בתוך 3 חודשים מהיום." כן תוקנה טעות חשבונית שנפלה בפסק החלקי ונקבע כי הבורר ייתן דעתו במסגרת פסק הבוררות המשלים לזכויותיהם של צדדי ג' בשניים מהפרויקטים שנדונו והשלכותיהן על פסק הבוררות החלקי.

3. חרף קביעת פסק הדין כי הצדדים ישובו לשולחן הבוררות, ניהלו הצדדים משא ומתן והגיעו להסכמים שונים בנוגע ליישום הפסק החלקי ולא חידשו את הליכי הבוררות במשך תקופה ארוכה. בתוך כך, נכרתו בין הצדדים מספר הסכמים בשנים 2005 ו-2006 שמטרתם היתה להוציא אל הפועל את ההכרעות הכספיות והקנייניות שבפסק החלקי. שניים מבין ההסכמים קיבלו תוקף של פסק בורר אך לא אושרו בבית המשפט. הצדדים שבו לשולחן הבוררות רק בשנת 2009, בהתאם למכתבם לבורר מיום 23.3.2009 שבו ביקשו כי ידון בגמר חשבון בנוגע לפרויקטים שנדונו.

4. ביום 8.8.2013 נתן הבורר פסק בוררות משלים (להלן: הפסק המשלים), שלפיו חייבים המבקשים למשיב על-פי פסק הבוררות החלקי והפסק המשלים סך של 6,692,750 ש"ח, נכון ליום 31.7.2013. בין היתר, התייחס הבורר להסכמים שהצדדים ערכו ולמכתבים שהחליפו ביניהם בתקופה שבין מתן הפסק החלקי ואישורו בבית המשפט ועד שחזרו לשולחן הבוררות בשנת 2009. נקבע כי ניסיונות אלו להסדיר את היחסים בנוגע לפרויקטים שנדונו בפסק החלקי ולחיובים הכספיים שנקבעו בו, לא צלחו ולא מומשו בפועל. משכך, קבע הבורר כי למכתבים ולהסכמים אלו אין עוד תוקף. עוד ציין הבורר כי המבקשים העלו לפניו טענות הנוגעות לפרויקטים שכבר נדונו והוכרעו באורח סופי, ולפיכך הבהיר כי "פסק הבוררות החלקי עומד בעינו, שריר וקיים, ומחייב את הצדדים, ואין לי כל כוונה להתערב בו ולשנותו". עוד הבהיר כי כל שבכוונתו לעשות הוא לערוך חישובים בהתאם לקביעותיו בפסק החלקי, לדייק יותר בסכומים (מאחר שלא היו בפניו מאזנים מעודכנים) וכן לבצע התאמות בנוגע לשינויים שחלו בנכסים השונים מאז ועד היום.

5. המבקשים הגישו בקשה לביטול הפסק המשלים ואילו המשיב הגיש בקשה לאשרו. המבקשים טענו כי יש לבטל את הפסק המשלים מחמת חריגה מסמכות והיעדר הסכם בוררות בר תוקף בהתאם לעילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3) ו-24(1) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: החוק). לטענתם, הבורר התבקש לערוך שערוך בלבד ביחס להכרעות הכספיות והקנייניות שבפסק החלקי, אלא שהבורר חרג מסמכותו, קיבל טענות וראיות חדשות ושינה בפסק המשלים הכרעות חלוטות שאושרו וקיבלו תוקף של פסק דין. עוד טענו המבקשים כי עם חתימת ההסכמים המסדירים את ההיבט הכספי והקנייני בהתאם לפסק החלקי (ההסכמים משנים 2006-2005), נוצרה מציאות משפטית חדשה שלפיה קיום ההסכמים או כל טענה אחרת בנוגע להסכמים, אינה בתחום סמכותו של הבורר אלא בסמכותו של בית המשפט המוסמך. לפיכך טוענים המבקשים כי קביעת הבורר לפיה ההסכמים הללו אינם תקפים עוד, נעשתה בחוסר סמכות. עוד נטען בהקשר זה כי הסכם הבוררות משנת 2001 הסמיך את הבורר לדון במחלוקות שהתגבשו בעבר בלבד ולא במחלוקות שהתגלעו לאחר מועד חתימתו, ולכן גם מטעם זה פסיקת הבורר בנושא תוקף ההסכמים משנים 2006-2005 היא בבחינת חריגה מסמכות.

עוד טענו המבקשים כי מתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק, שעניינה התעלמות מהדין המהותי מקום בו הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין. בעניין זה טענו כי הבורר התעלם במכוון וביודעין מהדין המהותי בכך ששינה את קביעותיו בפסק החלקי בניגוד לכלל בדבר מעשה בית דין; בכך שקבע כי ההסכמים משנים 2006-2005 אינם תקפים עוד; בכך שפסק בניגוד להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק ריבית והצמדה); בכך שהתעלם מההלכה לפיה נטל ההוכחה מוטל על מבקש הסעד וקיבל טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.

המבקשים טענו גם לעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק, בטענה שהבורר נקט נגדם במשוא פנים בולט וגלוי שבא לידי ביטוי בהיבטים שונים בפסק המשלים, וזאת על רקע בקשתם להעבירו מתפקידו במסגרת בקשת הביטול שהגישו ביחס לפסק החלקי (אשר נדחתה כאמור).

לחלופין, עתרו המבקשים לתיקון טעויות שונות שנפלו, לטענתם, בחישוב בפסק המשלים, בהתאם להוראת סעיף 22(ד) לחוק.

6. ביום 6.7.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים. תחילה התייחס בית המשפט לטענת המבקשים כי פסק הבוררות ניתן כעבור שמונה שנים בניגוד להוראת בית המשפט כי על הבורר ליתן פסיקתו תוך שלושה חודשים, וקבע כי הצדדים פנו להשלמת הליכי הבוררות רק בשנת 2009, כאשר איש מהם לא פנה לבורר בעניין חלוף המועד למתן הפסק. משכך, נקבע כי הטענה בדבר מועד מתן הפסק המשלים אינה מקימה עילה לביטולו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי הבורר לא חרג מסמכותו. נפסק כי קביעת הבורר לפיה ההסכמים שערכו הצדדים בנוגע ליישום הפסק החלקי אינם עוד בתוקף משלא מומשו, היתה בגדר סמכותו לערוך גמר חשבון של חיובי הפסק החלקי. בית המשפט הסיק זאת מהסכם הבוררות משנת 2001, אשר נוסח בלשון רחבה, הטומנת בחובה את סמכות הבורר לדון גם בהסכמים שנערכו לצורך מימוש הפסק החלקי; ומפנייתם המשותפת של הצדדים לבורר מיום 23.3.2009, שבה שבו ואשררו את הסמכתו לדון בנושא גמר החשבון. עוד ציין בית המשפט כי הצדדים, המבקשים בפרט, טענו בהרחבה רבה והביאו ראיות בנושאי ההתחשבנות ביניהם ביחס לפרויקטים שנדונו בפסק החלקי. בנסיבות אלה, המבקשים אינם יכולים להישמע בטענה כי הבורר חרג מסמכותו שעה שפסק במחלוקות שהובאו לפניו. בית המשפט הוסיף וציין כי גם המומחית מטעם המבקשים לא ערכה את חישוביה על-פי ההסכמים משנים 2006-2005 אלא בהתאם לפסק החלקי, ופעלה כך – על-פי עדותה – בהתאם להנחייתו של המבקש 1, עובדה שאישר המבקש 1 בחקירתו הנגדית. סיכומו של דבר, בית המשפט התרשם כי הבורר הכריע במחלוקות החשבונאיות ביחס ליישום וגמר חשבון של חיובי הפסק החלקי וביחס לפרויקטים הנוספים שנדונו לפניו. קביעותיו מבוססות על טענות הצדדים והראיות שהובאו על-ידם, ואין לראות בהכרעתו בנושאים שהובאו לפניו משום חריגה מסמכות.

בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים כי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי. נקבע כי הבורר לא שינה את קביעותיו המהותיות של הפסק החלקי אלא ערך גמר חשבון של חיוביו, כפי שהתבקש על-ידי הצדדים. זאת ועוד, הבורר ציין מפורשות בפסק המשלים כי פסק הבוררות החלקי עומד בתוקפו וכי אין בסמכותו לסטות ממנו ולשנותו. עוד נקבע כי טענות המבקשים מבססות לכל היותר טענה לטעות ביישום הדין המהותי, להבדיל מהתעלמות ממנו, ואולם טענות "ערעוריות" מסוג זה אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות.

טענת המבקשים כי נוצר "משקע" בינם לבין הבורר אשר גרם לו לנקוט נגדם במשוא פנים, גם היא נדחתה. בית המשפט התרשם כי לא הונחה תשתית עובדתית או ראייתית לכך שהבורר היה נתון במצב של ניגוד עניינים או כי מתעורר חשש ממשי למשוא פנים.

לבסוף, קבע בית המשפט כי טעויות החישוב שלהן טענו המבקשים, אינן בגדר טעויות טכניות אשר ניתן לגלותן על פני הפסק, אלא טענות הנוגעות להפעלת שיקול דעתו של הבורר, ולכן אין להתערב בהן.

לסיכום, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי לא מתקיימת בענייננו עילה מעילות הביטול הנטענות, ועל כן אישר את פסק הבוררות המשלים, לבקשת המשיב.

הבקשה לרשות ערעור

7. מכאן הבקשה שלפני. בבקשה זנחו המבקשים את טענתם בדבר משוא פנים מצד הבורר וכן את הטענה כי הפסק המשלים ניתן בחלוף המועד שהוקצב לכך, הגם שטענות אלה נרמזו או נטענו בעקיפין. המבקשים חוזרים וטוענים כי הבורר חרג מסמכותו בכך שקבע כי ההסכמים משנים 2006-2005 אינם בני תוקף ובכך שדן בטענות חדשות והכריע בנוגע לפרויקטים שהדיון בהם הסתיים בפסק החלקי, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין. הם שבים וטוענים כי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי, בהתעלמו מהכלל של מעשה בית דין ומהוראות חוק ריבית והצמדה, מהכלל שלפיו נטל ההוכחה מוטל על מבקש הסעד וכן כי אין לקבל טענות בעל פה נגד מסמך בכתב. עוד עותרים המבקשים לתקן את טעויות החישוב שנפלו, לשיטתם, בפסק המשלים.

בשולי הבקשה, טוענים המבקשים כי אין לראות בבקשתם "בקשת רשות ערעור רגילה" מאחר שלא מדובר ב"גלגול שלישי" והם מפנים בעניין זה לדבריה של פרופ' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל.

דיון והכרעה

8. עיינתי בבקשה ובנספחיה והגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או כדי למנוע עיוות דין [ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, פסקה 18 (6.10.2010); רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 (3.1.2011)].

הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין, המצדיקים מתן רשות כמבוקש. למעשה, המבקשים כלל לא ניסו לחסות תחת קיומה של שאלה החורגת מעניינם הפרטי כאמור, אלא העלו טענות התחומות כל כולן בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, תוך שציטטו באורח סתמי את עמדתה של פרופ' אוטולוגי, כי אין זה ראוי להתייחס לבקשות מהסוג הנדון כ"ערעור בגלגול שלישי" [סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 1240 (מהדורה רביעית, 2005)].

9. על כל פנים, לא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים מתמקדים בבקשתם בטענה כי הבורר חרג מסמכותו ובכך גם פעל בניגוד לדין המהותי. קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי בהקשר זה. ראשית, בהסכם הבוררות משנת 2001, שהוא "המסמך המכונן את סמכות הבורר" [רע"א 8078/10 אלרום נ' קונפורטי, פסקה 26 (13.1.2011)], נקטו הצדדים בלשון רחבה המתייחסת למכלול המחלוקות הנוגעות לקשרים החוזיים ששררו ביניהם "על כל הנובע מכך". מנוסח זה לא משתמעת הגבלה כגון זו שהמבקשים טוענים לה כעת. ראוי לציין את ההלכה הנוהגת בעניין זה, שלפיה "בבואו של בית המשפט לפרש את סמכויות הבורר מכוח ההסכם, עליו לנקוט בגישה דווקנית בכל הנוגע למונח "סמכות" שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות וליתן פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות, וזאת, כמובן, ככל שהצדדים לא נקטו בלשון ברורה ומפורשת לעניין הסמכות" [רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ. בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ, פסקה 18 (13.11.2012)]. נוסף לכך, וגם את זאת ציין בית המשפט המחוזי, הצדדים פנו במשותף לבורר בשנת 2009 בבקשה שיערוך גמר חשבון בקשר למחלוקות שהדיון בהן הסתיים בפסק החלקי. לשם מטרה זו נדרש הבורר למכתבים ולהסכמים שנערכו בין הצדדים לצורך יישום הפסק החלקי במהלך התקופה שבין מתן הפסק החלקי לחזרה לשולחן הבוררות, ומצא כי אלו לא מומשו בפועל ולכן אינם ברי תוקף. אף המומחית מטעם המבקשים הונחתה על-ידי המבקש 1 שלא להתייחס להסכמים אלו בחישוביה. מסקנת בית המשפט שלפיה הבורר לא חרג מגדר הסמכות שהתוותה לו בעניין זה, אינה מצדיקה התערבות בנסיבות המתוארות.

לא מצאתי גם להתערב בקביעתו של בית המשפט כי הבורר לא שינה את קביעותיו של פסק הבוררות החלקי אלא ערך גמר חשבון של חיוביו, כפי שנתבקש על-ידי הצדדים. הדוגמאות שאותן מנו המבקשים בבקשתם לא שכנעוני כי הבורר אכן סטה מקביעות מהותיות וחלוטות ובכך התעלם מהכלל בדבר מעשה בית דין, אלא לכל היותר ביצע התאמות בהתאם לשינויים שחלו בנכסים השונים בחלוף השנים.

גם ביתר הטענות שהעלו המבקשים לא מצאתי ממש. בפרט, לא מצאתי מקום להתערב בטעויות החישוב השונות שעליהן הצביעו המבקשים, באשר כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, הסמכות לתקן פסק בוררות לפי סעיף 22(ד) לחוק מצומצמת לטעויות טכניות באופיין ולא לטעויות שבשיקול דעתו של הבורר, דוגמת אלה שצוינו בבקשה.

10. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' בטבת התשע"ה (11.1.2015).


מעורבים
תובע: אבשלום צומן
נתבע: משה עיני
שופט :
עורכי דין: