ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמותת זכרון שלמה נגד מדינת ישראל משרד החינוך :

החלטה בתיק בר"מ 5725/14 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

כבוד השופט מ' מזוז

המבקשת:
עמותת זכרון שלמה

נ ג ד

המשיבים:
1. מדינת ישראל משרד החינוך

2. מנכ"ל משרד החינוך

3. אגף א' לחינוך מוכר שאינו רשמי משרד החינוך

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור) בעמ"נ 34468-04-14 מיום 5.8.2014

בשם המבקשת:
עו"ד דניאלה זלוטניק; עו"ד עמרי כבירי

בשם המשיבים:
עו"ד אבישי קראוס

החלטה

השופט ע' פוגלמן:

לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור) אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר לפי חוק פיקוח על בתי ספר (להלן: ועדת הערר או הוועדה) בעניין מתן רישיון לבית הספר שמפעילה המבקשת.

תמצית העובדות וההליכים

1. המבקשת (להלן: העמותה) מפעילה בית ספר יסודי (להלן: בית הספר) עבור ילדי קהילת חסידות באבוב (להלן: הקהילה) בבת ים שבו לומדים התלמידים בשפת היידיש. ביום 22.4.2013 פנתה העמותה למשיבים 3-1 (שיכונו ביחד להלן: משרד החינוך או המשרד) בבקשה למתן רישיון להפעלת בית הספר שבו היו רשומים עשרים וארבעה תלמידים בשלוש כיתות. בקשתם נדחתה ביום 10.10.2013 על ידי המנהלת הכללית של משרד החינוך. נקבע כי נוכח המלצת הגורמים המקצועיים, וכן בשל מספר התלמידים הקטן בבית הספר, אין לאשר את פתיחתו לשנת הלימודים תשע"ד.

2. העמותה הגישה ערר על החלטה זו וביום 2.3.2014 דחתה אותו ועדת הערר מכוח סעיף 13 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח או החוק). הוטעם כי העמותה מייצגת קהילה קטנה במיוחד, המפעילה בית ספר בבני ברק; כי משרד החינוך לא מחויב במתן רישיון להקמת בית ספר נוסף עבור הקהילה בבת ים; כי מספר ילדי הקהילה שלומדים בבית הספר פחת באופן משמעותי עם השנים, ולא הובאו ראיות לפוטנציאל צמיחה בתחום זה; כי לא ניתן לקיים הפרייה לימודית ותהליך סוציאליזציה (חִברות) מספקים בקבוצות הלימוד בסדר הגודל של הכיתות הנדונות; וכי בית הספר בבני ברק נמצא בטווח נסיעה של שלושים עד שישים דקות ממגורי התלמידים בבת ים. נוכח כל אלה נקבע כי בית הספר יתקשה בבניית מערך פדגוגי-חברתי יציב; וכי בשל הפתרון החלופי המוצע לילדי הקהילה בבני ברק, אין הצדקה ליתן לעמותה רישיון להפעלת בית הספר. על החלטה זו הגישה העמותה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים.

3. ביום 5.8.2014 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור) את הערעור בקבעו כי אין הצדקה להתערבות בהחלטת ועדת הערר, המעוגנת בתשתית העובדתית שהוצגה לפניה ובקביעות מקצועיות שבתחום מומחיותה. בית המשפט קבע כי משרד החינוך היה רשאי להתחשב במספר התלמידים בבית הספר במסגרת בחינת הבקשה לרישיון, שיקול הנוגע באופן ישיר לרמה הפדגוגית של בית הספר ולהתפתחותם של הלומדים בו; ועמד על כך שהעמותה הפעילה את בית הספר בשנת הלימודים תשע"ד אף שבקשת הרישיון להפעלתו נדחתה. ביום 28.8.2014 הגישה העמותה בקשת רשות לערער על פסק הדין – היא הבקשה שלפניי.

4. ברקע הדברים יצוין כי החל משנת 1988 הפעילה הקהילה, באמצעות עמותה אחרת, בית ספר לבנים באותו מבנה נושא הבקשה דנן (להלן: בית הספר הישן). במהלך השנים שלח משרד החינוך התראות לבית הספר הישן שלפיהן בשל המספר המצומצם של התלמידים בו יש להיערך לסגירתו. מספר התלמידים בבית הספר הישן לא צמח, וביום 12.8.2008 הוציאה המנהלת הכללית של המשרד צו לסגירתו. בית הספר הישן המשיך לפעול לסירוגין חרף הצו וללא רישיון.

5. להשלמת התמונה יוער כי העמותה הגישה בקשה נוספת לקבלת רישיון לבית הספר (החדש) לשנת הלימודים תשע"ה – בטענה כי מספר התלמידים הצפוי בבית הספר בשנה זו יעמוד על שלושים, ועל כן מדובר בכמות תלמידים הולמת בנסיבות המקרה. ביום 27.7.2014 דחתה המנהלת הכללית של משרד החינוך את הבקשה. העמותה הגישה ערר על החלטה זו ובה נטען, בין השאר, כי בית הספר של הקהילה בבני ברק יכול לקלוט רק שישה תלמידים ועל כן אין בו כדי לספק מענה לכל תלמידי הקהילה בבת ים. במענה לכך הציע המשרד חלופות של מוסדות חינוך חסידיים בבני ברק המלמדים בשפת היידיש. ביום 25.11.2014 דחתה הוועדה את הערר בהטעימה כי אף מצב החלופות העדכני לא מצדיק מתן רישיון למוסד חינוכי שאין אפשרות להבטיח את רציפות פעילותו ויציבותו. החלטה זו מצויה מחוץ לתחומו של ההליך שלפניי.

6. במקביל להליכים אלה, משהסתבר למשרד החינוך כי בית הספר פועל ללא רישיון, הוציאה המנהלת הכללית צו סגירה לבית הספר, שהומצא לעמותה ביום 29.10.2014 ונכנס לתוקף ביום 28.11.2014. ביום 26.11.2014 הגישה העמותה לבית המשפט לעניינים מינהליים עתירה נגד צו הסגירה, ובצדה בקשה למתן צו ביניים שיקפיא את תוקף צו הסגירה. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כבוד השופט מ' סובל) דחה את הבקשה לצו ביניים ביום 30.11.2014. נקבע כי מועד הגשת הבקשה לצו ביניים לא מאפשר הגשת תגובה ושקילה של טענות הצדדים בטרם כניסת צו הסגירה לתוקף; וכי בשל כך שהטענה בעניין בית הספר מתבררת בהליך זה – יש להפנות את הבקשה לסעד ביניים לבית משפט זה. ביום 2.12.2014 הגישה העמותה בקשה למתן צו ביניים להקפאת צו הסגירה ובהחלטה מאותו יום הוריתי על מתן צו ארעי כמבוקש.

טענות הצדדים

7. מכאן לבקשה שלפניי. העמותה טוענת כי אופי הקהילה ואורחות חייה מבדילים אותה מחסידיות אחרות ולפיכך יש לאפשר לה להקים מסגרות חינוכיות ייחודיות שבהן ילמדו בשפת היידיש. לטענת העמותה, משרד החינוך לא היה רשאי להביא בחשבון שיקוליו את מספר התלמידים בבואו להחליט בבקשה למתן רישיון, שכן מדובר בשיקול רלוונטי לשאלת ההכרה במוסדות חינוך בלבד. בהמשך לכך טוענת העמותה כי סעיף 2(א) לחוק הפיקוח מציב תנאי של עשרה תלמידים כמינימום לפתיחת בית ספר ומשתנאי זה מתמלא – אין עוד מקום לשקול את מספר התלמידים בהחלטה על מתן רישיון. עוד נטען כי בית הספר בבני ברק אינו מהווה חלופה סבירה בנסיבות העניין: בית הספר רחוק ממגורי התלמידים, שגילם 8-6 שנים; זמן הנסיעה (כשעה בשעות העומס) מגביר את הסיכון לשלומם בשל מפגעי הדרך ובמהלכו עשויים התלמידים להיחשף לתכנים פרסומיים שלא תואמים את אורח חייהם; ודווקא המעבר לבית ספר בעיר אחרת יקשה על תהליכי החברות של התלמידים. בנוסף טוענת העמותה כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא נתן משקל ראוי לזכות ההורים לבחור חינוך לילדיהם בהתאם להשקפת עולמם ואמונתם הדתית; כי לבית הספר פוטנציאל צמיחה וכי על משרד החינוך רובץ הנטל – שלא הורם – להוכיח את היעדרו.

8. כאמור, בצד בקשת הרשות לערער הוגשה גם בקשה לצו ביניים להקפאת צו הסגירה. אקדים ואומר כי לא ראיתי להרחיב לעניין טענות אלו והמענה שניתן להן בתשובת המשרד מן הטעם שלהשקפתי דינן להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שיפורט להלן.

9. לבקשה ולבקשה לצו ביניים נתבקשה תשובה. משרד החינוך טוען כי דין הבקשה להידחות על הסף, בשל עשיית דין עצמית מצד העמותה שמפעילה את בית הספר ללא רישיון. לטענת משרד החינוך, העמותה מנסה "להחיות" את בית הספר הישן של הקהילה באותו המבנה, שהוחלט על סגירתו כאמור בשל הפחתה במספר התלמידים. אז – כמו במקרה דנן – המשיך בית הספר לפעול בניגוד לצו הסגירה. לטענת המשרד, הבקשה לא מעוררת שאלה משפטית כללית אלא נוגעת ליישום התנאים למתן רישיון לבית ספר במקרה של העמותה; וכי אמת המידה להתערבות שיפוטית בהחלטת ועדת הערר, המבוססת על קביעות עובדתיות ומקצועיות, היא מצומצמת – קל וחומר כאשר עסקינן ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין נטען כי המשרד מחויב להתחשב בשיקול הפדגוגי שעניינו הבטחת רמת לימודים נאותה במסגרת ההחלטה על מתן רישיון; כי מספר התלמידים בבית הספר משפיע על טיב פעולת הלימוד; וכי הדרישה למספר מינימלי של עשרה תלמידים בבית הספר היא אמנם תנאי סף לתחולת חוק הפיקוח אך אין בה כדי להגביל את שיקול דעתו של המשרד בהחלטות על בקשות למתן רישיון. בנוסף, לטענת המשרד לא נפל פגם באיזון הפרטני שנערך במקרה דנן: זכותם של הורי התלמידים לבחור את חינוך ילדיהם אינה מוחלטת ויש לאזנה למול השיקולים הפדגוגיים שעניינם הבטחת טובתם של התלמידים; המרחק של בית הספר ממגורי התלמידים הוא לעתים בלתי נמנע בשל רצונם של הורים לשלוח את ילדיהם למסגרת חינוכית ייחודית; ולכן החלופה שנמצאה לתלמידים הולמת בנסיבות העניין.

רשות ערעור על פסק דין בהחלטה על רישיון בית ספר

10. טרם שנפנה לבחינת הבקשה גופה, נעמוד בתמצית על אמת המידה למתן רשות ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לפי חוק הפיקוח. כידוע, על בקשות רשות לערער "בגלגול שלישי" כשהערכאה הראשונה היא בית משפט חלה אמת מידה מצמצמת, שלפיה רשות ערעור תינתן כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128-126 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה)). השאלה אם אמת מידה זו חלה בבקשות רשות לערער – מקום שהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי – לא הוכרעה בפסיקתנו (ראו בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פסקה 6 (12.3.2012)). כפי שציינתי בעבר, אין מניעה להתוות אמות מידה למתן רשות ערעור לגבי סוגים שונים של עניינים בהתחשב בתכונותיהם הקונקרטיות (בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל, פסקה 8 (1.5.2012) (להלן: עניין אנג'ל)). לשם כך, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים, יש להתחשב באופיו של הטריבונל הראשון שדן בעניין: ככל שהוא קרוב יותר במאפייניו לערכאה שיפוטית, כך תקטן הנכונות להעניק רשות ערעור נוסף לבית משפט זה (השוו רע"א 3196/12 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 7 (13.8.2012); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 4-3 לפסק הדין של כבוד הנשיא א' גרוניס (11.3.2009)). כמו כן יש לשקול את מידת המומחיות של הטריבונל בשאלה העומדת לדיון: ככל שמדובר בשאלה שהטריבונל המינהלי ניחן במומחיות מיוחדת לגביה, תקטן הנכונות להעניק רשות לערער. שיקול נוסף הוא מספר ה"גלגולים" שבהם נשמע העניין עובר לבקשת הרשות לערער: ככל שהעניין נדון מספר רב יותר של פעמים, וככל שחברי המותב היו תמימי דעים ביחס לתוצאה, כך קטנה ההסתברות שנפלה טעות בהחלטותיהם המצטברות של הטריבונלים שנדרשו לעניין, ובהתאם תקטן הנכונות להתיר בירור ערעורי נוסף (עניין אנג'ל, פסקה 8; בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב, פסקה 13 (23.9.2012); בר"ם 7813/13 מנהל הארנונה עיריית ירושלים נ' תיכון תל אביב, פסקה 9 (24.12.2013)).

11. יישום קריטריונים אלו על בקשות רשות ערעור שעניינן בקשות לרישיון לפי חוק הפיקוח מצדיק החלת אמת מידה מצמצמת למתן רשות ערעור, כפי שיפורט להלן. כידוע, תנאי לפתיחת בית ספר הוא קבלת רישיון ועמידה בתנאיו (סעיף 3 לחוק הפיקוח). בקשה לרישיון בית ספר תוגש למנהל הכללי של משרד החינוך והוא אשר יחליט בה (סעיף 4 לחוק). על סירוב ליתן רישיון או להעבירו לאחר ניתן לערור לפני ועדת הערר (סעיף 13 לחוק), וכלשון סעיף 14(ד) לחוק "ועדת הערר תהא רשאית ליתן כל החלטה שהמנהל הכללי היה רשאי לתתה לפי פרק זה". על החלטה אחרונה זו קיימת זכות ערעור לבית משפט לעניינים מינהליים (סעיף 14א לחוק). עוד יוער כי ועדת הערר הינה בית דין מינהלי, כמשמעותו בחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים) (פרט 11 לתוספת לחוק זה), ובשל כך היקף הביקורת שהיא מחילה על ההחלטה המינהלית הוא רחב (סעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 495 (2000)). הנה כי כן, בקשה לרישיון בית ספר נדונה פעמיים לפני שבאה לפתחו של בית משפט זה: פעם בידי ועדת הערר; ופעם בידי בית משפט לעניינים מינהליים. בכך קטנה ההסתברות לטעות בהכרעת הערכאות הקודמות, ובהתאמה, נכונותו של בית משפט זה ליתן רשות לערער. בנוסף, ועדת הערר היא גוף ביקורת ייעודי לתחום רישוי בתי ספר וגנים ומשכך ניתן להניח כי פיתחה מומחיות בנדון. שיקול נוסף הוא הסמכויות הרחבות שהוקנו לוועדה ובמסגרתן הסמכות לשמוע עדים ולחקור אותם (תקנה 10 לתקנות פיקוח על בתי-ספר (סדרי הדין בועדת ערר), התשל"ב-1972 (להלן: תקנות סדרי הדין)); הסמכות לקבל כל ראיה בכל דרך שנראית לה מועילה (תקנה 14 לתקנות סדרי הדין); וסמכות לאסוף ראיות, לרבות עריכת בדיקה בשטח המוסד החינוכי (תקנה 13 לתקנות סדרי הדין) (ראו לעניין זה עמ"נ (מינהליים י-ם) 47895-10-12 עמותת רואד לקידום החינוך והרווחה נ' מדינת ישראל, פסקאות 4-3 לפסק הדין של כבוד השופט י' מרזל (7.7.2013)). נוכח כל האמור נראה כי יש להחיל על בקשות רשות ערעור המתייחסות להליכים שהחלו בוועדת הערר מכוח חוק הפיקוח עקרונות דומים לאלו שהותוו בעניין חניון חיפה (השוו בר"ם 1046/13 המועצה המקומית מגדל נ' יורשי דרוקמן ראובן ז"ל, פסקה 8 (12.5.2013)).

מן הכלל אל הפרט

12. בחינת השיקולים האמורים מביאה למסקנה שאין עילה ליתן רשות לערער בענייננו. השאלה הנוגעת להכללת שיקול מספר התלמידים במסגרת ההחלטה על הרישיון נדונה כאמור פעמיים – פעם אחת בוועדת הערר ופעם שנייה בבית המשפט לעניינים מינהליים. השאלה העקרונית הנוגעת לאיזון הנדרש בין זכות ההורים לאוטונומיה בחינוך ילדיהם לבין זכויות הילד כבר הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת, פסקאות 61-59 (17.9.2014); בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד סב(4) 571, 615-614 (2008)). המחלוקת דנן נוגעת לשאלת יישום הלכה זו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואין היא חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. עיקר המחלוקת בבקשה שלפניי הוא בדבר יישום הוראות חוק הפיקוח בהתאם לנתונים העובדתיים הקונקרטיים של הבקשה לרישיון. בכל ההכרעות הקודמות ניתן משקל משמעותי להיבט הפדגוגי שלפיו למספר התלמידים הקטן השפעה שלילית על תהליכי הלמידה ופיתוח יכולותיהם האישיות של התלמידים. הוחלט כי תוצאת האיזון בין שיקול זה לבין זכותם של ההורים לבחירת חינוך ילדיהם – בהתחשב גם במאפייני הפתרון החלופי בבני ברק – מובילה לדחיית בקשת הרישיון. תוצאה זו אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. לכך יש להוסיף כי ההכרעות התבססו על הקביעה כי לא הוכח פוטנציאל צמיחה למספר התלמידים באופן שמצדיק את מתן הרישיון – ממצא התחום במאפייניו העובדתיים של המקרה. עוד יוער כי טענת העמותה שלפיה משרד החינוך לא רשאי להתחשב במספר הילדים בבית הספר במסגרת בחינת הבקשה למתן רישיון אינה יכולה להתקבל. אין בשיקולים המנויים בסעיף 9(א) לחוק כדי להרכיב רשימה סגורה המגבילה את שיקול דעתו של משרד החינוך להתחשב בשיקולים הנוגעים לטובת התלמידים והתפתחותם. בהקשר זה נפנה לרישה של סעיף 9(א) לחוק שלפיו המנהל הכללי לא ייתן רישיון "אלא אם הוא סבור כי תובטח רמה נאותה בהתאם לתקן ולנהוג בסוג בית הספר שהבקשה מתייחסת אליו בעניינים המפורטים להלן" ולדבריו של השופט א' גרוניס (כתוארו אז): "מהוראה זו למדים אנו, כי למנהל הכללי ניתן שיקול דעת רחב, שבגידרו הוא רשאי להתחשב בנתונים הנוגעים ל'רמה נאותה', ומכך מתחייב ששיקול דעתו איננו מצומצם לעניין נתונים פורמאליים, למשל באשר לתוכנית הלימודים ותעודות פורמאליות של המורים" (ההדגשה במקור; עת"ם (מינהליים ת"א) 1294/01 בית הספר עתיד נ' משרד החינוך, פסקה 15 (29.8.2001); בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פ"ד סג(2) 398, 418 (2009). ראו גם עמ"נ (מינהליים י-ם) 111/03 העמותה למען בית ספר דמוקרטי בזכרון יעקב נ' משרד החינוך, פסקה 11 (1.9.2003)). גם שאלה זו התבררה אפוא בפסיקתנו. יוצא כי הבקשה לא מעלה שאלה החורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי ויישום הוראות הדין בגדרו. בהינתן שיקולים אלה, דין הבקשה להידחות.

13. כאן המקום להעיר כי בקשת רשות הערעור נסבה על ההחלטות שנתקבלו כאמור באשר למתן רישיון לבית הספר, ואילו הבקשה למתן צו ביניים מיום 2.12.2014 נוגעת לצו הסגירה שניתן ביום 29.10.2014. חוק הפיקוח מבחין במפורש בין הליך מתן צו סגירה לבין הליך מתן רישיון ואף קובע דרכי השגה וערעור שונות על כל אחת מהחלטות אלו (כפי שהזדמן לי להעיר בעת"ם (מינהליים ת"א) 2624/04 חברת אלמנאהל בע"מ נ' משרד החינוך והתרבות, פסקה 5 (27.10.2004)). כך, בעוד שסעיף 13 לחוק הפיקוח קובע כי על החלטה לסרב ליתן רישיון ניתן לערור לפני ועדת הערר, סעיף 32(ג) לחוק קובע כי "צו סגירה ייכנס לתקפו בתום 30 יום מיום מסירתו [...] והוא יעמוד בתוקף עד אשר יבוטל על ידי המנהל הכללי או על ידי בית המשפט". אף שחוק הפיקוח אינו מבאר מיהו בית המשפט המוסמך בעניין זה (לאחר ביטולו של סעיף 32(ד) לחוק, שהעניק את הסמכות במפורש לבית המשפט המחוזי), ברור כי הכוונה היא לבית משפט לעניינים מינהליים, שהוסמך לדון בהחלטה של רשות בענייני חינוך בפרט 3 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (דברי ההסבר להצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 8), התשס"ד-2004 ה"ח הממשלה 298, 319; וראו גם בש"א (מינהליים חי') 31615/05 עמותת "ביחד" רשת לקידום מצויינות בחינוך נ' מנכ"לית משרד החינוך, פסקה 14 (7.11.2005)). לפיכך, בדין פנתה העמותה בהשגה על צו הסגירה בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. יש להשיב אפוא את הדיון בהשגות העמותה על צו הסגירה, לרבות בבקשה למתן צו ביניים שהגישה, לבית המשפט לעניינים מינהליים, שיחליט בעניין כחוכמתו. יודגש כי אין באמור כדי להביע כל עמדה לגבי טענות העמותה לגופו של עניין זה.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. הצו הארעי שניתן ביום 2.12.2014 יעמוד בתוקפו למשך 7 ימים כדי לאפשר לעמותה לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה למתן צו ביניים בגדר העתירה שהגישה וכוונה לצו הסגירה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ט בכסלו התשע"ה (‏21.12.2014).


ת


מעורבים
תובע: עמותת זכרון שלמה
נתבע: מדינת ישראל משרד החינוך
שופט :
עורכי דין: