ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד אמיר פלמר נגד כונס נכסים רשמי תל אביב :


לפני כבוד השופט אילן ש' שילה, סג"נ

בעניין: פקודת החברות

ובעניין: אייס רשתות שיווק – מוצרי צריכה בע"מ ח.פ. 51-200369-0 (להלן "החברה")

המבקשים

  1. עו"ד אמיר פלמר, מפרק
  2. רו"ח בועז גזית, מפרק

נגד

המשיב
כונס נכסים רשמי תל אביב
באמצעות ב"כ עו"ד רותי מזרחי ועו"ד אורי ולרשטיין

החלטה

זו בקשה שלישית של מפרקי החברה לשכר טרחת ביניים, ומוסכם על המפרקים כי השכר שייקבע יהיה שכר סופי.

הבקשה המקורית ותשובת כנ"ר
המבקשים עותרים לפסוק את שכרם מכוח הוראת תקנה 8 א בתקנות החברות ( כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), תשמ"א-1981, שמאפשרת פסיקת שכרו של בעל תפקיד בשיעור אחוזים מסכום הנשייה ששילם לנושים ( הדיווידנדים), להבדיל מתקנה 7 שמאפשרת פסיקת שכר ניהול בשיעור אחוזים מתקבולי הכנסה שהתקבלו במזומנים אצל בעל התפקיד, ומתקנה 8 המאפשרת פסיקת שכר מימוש בשיעור אחוזים מתקבולי מימוש של נכסים שמימש בעל התפקיד.
עפ"י חישובי המבקשים הם חילקו דיווידנדים לנושים בסכום של כ-157 מיליון ₪; לנושים המובטחים ולנושים בדין קדימה שולמו מלוא ( 100 אחוזים) החובות, ולנושים הרגילים שולם שיעור של 27 אחוזים, כאשר השיעור הממוצע ששולם הוא 50.6 אחוזים. עפ"י הוראת תקנה 8 א(א)(פריט 4) השכר שיש לפסוק במקרה שכזה עומד על שיעור שבין 7 אחוזים לבין 9 אחוזים מסכומי הנשייה ששילמו המבקשים. המבקשים ערים שמדובר בסכומים גדולים, שעל כן אין הם עותרים לקבל את השכר המרבי בשיעור של 9 אחוזים, ומסתפקים, לשיטתם, בשכר בשיעור של 8 אחוזים, שאף הוא עולה לסכום לא מבוטל של 12,573,178 ₪ ( כאשר ממנו יש לנכות את שכר הביניים שכבר קיבלו בסכום של כ-2.2 מיליון ₪).
כנ"ר סבר שנוכח הסכום המבוקש מחד גיסא, והיקף עבודתם של המבקשים מאידך גיסא, לא יהיה זה נכון לפסוק שכר בשיעור כה גבוה, ולשיטתו בלתי סביר, על פי תקנה 8 א, שעל כן אין להחיל את תקנה 8 א ועל בית המשפט לפסוק את השכר לפי תקנות 7 ו-8. כדבריו בתגובתו לבקשה:
" הסכום המבוקש שכר חלוקה בסך 12.1 מליון ₪ עבור שנתיים של עבודה נראה כחריג ומוגזם בהיקפו ומהווה דוגמא טובה לאפרופורציה בין העבודה שנדרשה לבין התגמול הגבוה שמעניק תשלום במסלול שכר חלוקה. קיימת בעייתיות בפסיקת שכר חלוקה בכך שאינו יוצר תמריץ ראוי לבעל התפקיד, שכן, שיעור החלוקה נגזר משווי הרכוש ומהיקף החובות, שהם במידה רבה משתנים ואינם תלויים בפעילות בעל התפקיד.
הכנ"ר סבור כי ' דרך המלך' בפסיקת שכר טרחה לבעלי תפקיד בהליכי חדלות פירעון, הינה פסיקת שכר ניהול (תקנה 7) ו/או שכר מימוש (תקנה 8) . ראוי ובמסלולים אלו ( ניהול או מימוש) יחושב שכר טרחה אף בתיק זה." (ס' 8 ו-9 ור' גם ס' 10 בתגובה).

תמצית טענות המבקשים
המבקשים מפרטים את מאמציהם הרבים, שבגינם הצליחו לשלם את סכומי הנשייה ששילמו לנושים, ואת המקורות הכספיים ששימשו להם. עיקר המקורות כ-90 מיליון ₪ שהתקבלו בתמורה למכירת נכסי החברה ופעילותה לחברת אלקטרה, וסכום נוסף של כ- 40 מיליון ₪ שהתקבלו מהפעלת רשת החנויות ומכירת המלאי, תוך רכישה של מלאי חדש לצורך ההפעלה. אמנם מלכתחילה היה שווי המלאי 15 מיליון ₪, אך זה לא היה נמכר במחיר שבו נמכר אלמלי הפעלת החנויות, וכאמור רכישת מלאי נוסף. במסגרת מכירת פעילות החברה ונכסיה גם הצליחו המפרקים להביא " לשמירתם מקומות עבודתם של רוב רובם של כ- 1,250 עובדי החברה". עוד המפרקים מציינים שנדרשה מהם פעילות מאומצת באשר להכרעה בכמות רבה של תביעות חוב שהגישו הנושים, שתוצאתה, בין השאר, היא הפחתה של ממש בסכומי החוב שנתבעו, והגדלת התשלום לנושים שנשייתם הוכרה. המבקשים לא פעלו לבדם אלא הפעילו צוותים של עובדים ממשרדיהם, ולא ביקשו להעסיק יועצים חיצוניים בתשלום נפרד. לא אוסיף ואמנה כאן את כל המאמצים והפעולות שעשו המבקשים, המפורטים פרט היטב בבקשתם, וזאת משום שכנ"ר " אינו חולק על עבודתם היעילה והמקצועית של המפרקים" (ס' 4 בתגובת כנ"ר).

תמצית טענות כנ"ר
כנ"ר חולק הן על תחולתה של תקנה 8 א, הן על שיעור שכר הטרחה שבו נוקבים המפרקים ואשר לדעתו אינו פרופורציונאלי. עוד כנ"ר טוען כי ראוי לערוך את תחשיב פסיקת שכר הטרחה בהתאם לשיעורי החלוקה בקבוצת החברות ( החברה דנן וחברת האם – אייס אוטו דיפו בע"מ - שהמבקשים מונו ופועלים גם כמפרקיה), וכי אין לערוך חישוב נפרד של שכר הטרחה לשתי החברות. כנ"ר גורס שיש לבחון כל מקרה ומקרה שנזכר בטענות המבקשים, שבו נפסק שכר לפי תקנה 8 א, על פי עובדותיו, וכי במקרים שבהם הסכים כנ"ר לפסיקה לפי תקנה 8 א הייתה הצדקה להסכמה נוכח היקף העבודה שם; לא כך בענייננו.
לעניין פסיקת שכר בגין חלוקה וסבירות השכר המבוקש: כנ"ר גורס כי הסכום המבוקש מכוח תקנה 8 א ( חלופה 4) , עבור כשנתיים של עבודה, מוגזם ואינו עומד ביחס ראוי לעבודה שנדרשה מהמבקשים. כנ"ר מדגיש כי מרבית תשלומי הדיוידנד לנושים נבעה ממכירת נכסי החברה, ומהפעלתה בתקופה הסמוכה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים ( החל מחודש ינואר 2012). לטענתו, תקנה 8 א, המאפשרת כאמור פסיקת שכר על פי סכומי הנשייה שחולקו, אינה יוצרת תמריץ ראוי לבעל התפקיד, מפני ששווי החברה ורכושה אינם תלויים בפעולת בעל התפקיד, והליכים לשינוי התקנה נמצאים בעיצומם. לפיכך גורס כנ"ר כי דרך המלך שבה יש לילך בפסיקת שכר טרחה לפי התקנות היא הדרך המותווית בתקנות 7 ו-8, היינו שכר ניהול על בסיס תקבולי הכנסה, ושכר מימוש על פי מימושם של נכסי החברה. אפילו נוקטת תקנה 8 א בלשון המקנה לבעל התפקיד את הזכות לבחור בפסיקת שכרו על פיה, עדיין אין בית המשפט מחויב לבחירה זו, ובמקרה מתאים, כגון דא, רשאי בית המשפט לסטות מהוראה זו, ולא לפסוק שכר טרחה בלתי סביר ביחס לעבודת בעלי התפקיד, אלא שכר לפי התקנות האחרות. בטענה אחרונה זו מסתמך כנ"ר על החלטתו של השופט י' לויט בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפרשת גיבור סברינה ( פש"ר 717/97)

תמצית תשובת המבקשים
המבקשים חולקים על עמדת כנ"ר. ראשית עומדים הם על כך שמחוקק התקנות קבע, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שההחלטה אם לצעוד בשבילי תקנה 8 א מסורה לבעל התפקיד, וכי הגיונה של התקנה בתמרוץ בעל התפקיד בדרך של תגמול על מידת ההצלחה בהחזר חובות לנושים. שנית עומדים המבקשים על פרטי פעילותם, שכאמור אף כנ"ר מסכים שהייתה " יעילה ומקצועית", ועל ההישגים שהשיגו בהפעלת החברה ובמכירתה לעומת הצפי שהיה בתחילת הליכי הפירוק. המבקשים גורסים כי דווקא פעילותם הנכונה והמהירה היא שהביאה לקידום הליכי הפירוק והתשלום הגבוה לנושים, תוך תקופה קצרה באופן יחסי למקרים אחרים. המבקשים תמהים אם כנ"ר גורס שפסיקת שכר לפי תקנה 8 א ראויה דווקא למקרה שבו הליכי הפירוק מתמשכים על פני תקופה ארוכה, ואם אין בכך משום תמריץ לבעל תפקיד שלא לפעול בדרך יעילה ומהירה.
כנגד החלטתו של השופט י' לויט, שניתנה לפני קרוב ל 15 שנה, מביאים המבקשים שורה של החלטות של בתי המשפט שדחו את עמדת כנ"ר, ועמדו על זכותו של בעל התפקיד לבקש ולקבל שכר על פיה. עוד המבקשים טוענים כי בבקשות אחדות לפסיקת שכר של בעלי תפקיד במקרים אחרים ( שהובאו בפירוט בתשובת המבקשים), לא התנגד כנ"ר לפסיקה לפי תקנה 8 א, חרף הסכומים הגבוהים, לעתים אף יותר מהסכום המבוקש כאן. לטענתם עמדת כנ"ר בענייננו, המתנגדת לפסיקת שכר חלוקה, מפלה ובלתי מבוססת. המבקשים יוצאים אפוא נגד " התנהלותו ה'בלתי אחידה' של הכנ"ר ותוצאותיה ה'בלתי רצויות' ... ". עוד טוענים המבקשים כי כנ"ר לא התנגד לפסיקה לפי תקנה זו בבקשה קודמת שהגישו לשכר טרחת ביניים, אשר בה ציינו במפורש, לדבריהם לפי בקשת כנ"ר, את כוונתם לעתור לשכר טרחה לפי תקנה 8 א, ואף הדגישו שם כי שכר הטרחה לפי תקנה זו " עולה משמעותית על השכר המבוקש".
משהגיעה תשובת המבקשים נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 21.9.14.

ישיבת יום 21.9.14 ולאחריה
נוסף על טענותיהם הקודמות וחידודן, סקרו המבקשים שורה של פסקי דין והחלטות חדשים שבהם נדחתה עמדת כנ"ר שלא לפסוק שכר טרחה לפי תקנה 8 א, ועמדו על כך שעל פי לשון התקנה זכותם היא לבחור באחד ממסלולי פסיקת שכר טרחה, לפי שיקול דעתם. המבקשים ציינו כי הייתה להם ציפיה סבירה לשכר לפי תקנה 8 א, שאף כנ"ר הסכים לה, ואין מקום להתערב בציפייתם זו לאחר שעשו את עבודתם. אין בכך שהשכר לפי תקנה 8 א גדול במיוחד כדי לקבוע שהבחירה במסלול זה אינה סבירה. עוד עמדו המבקשים על מקרים נוספים, מהשנים האחרונות, שבהם הסכים כנ"ר לפסיקה לפי תקנה 8 א שהביאה לשכר גדול, ועל העמדה החריגה לשיטתם שמגלה כנ"ר בענייננו.
לבקשתי פירטו המבקשים את השכר הסופי שיגיע להם לפי חשבונם, בשתי החברות, שיגיע בסופו של דבר, לפי תקנה 8 א לקרוב ל 20 מיליון ₪, וזאת פרט לשכר שיגיע להם אם יצליחו בתביעות שהגישו בקשר עם קריסת החברות. בסופו של הדיון הביעו המבקשים הסכמתם לשכר בשיעור של 7 עד 8 אחוזים על יסוד בקשתם, כאשר שכר זה יהיה לשכרם הסופי, ולאחר ניכוי שכר הביניים שכבר שולם.
ב"כ כנ"ר שב על עמדתו שבנסיבות העניין יש לפסוק את השכר לפי מימוש ולא לפי חלוקה שתוצאתה הכספית בלתי סבירה בהתחשב באופי עבודתם של המבקשים. מדובר לשיטת כנ"ר בהפעלת החברה במשך 3 חודשים שבהם נעשתה עבודה מאומצת והתוצאות מצוינות, אך אין לפסוק על תקופה שכזו 12.5 מיליון ₪. אין מדובר בנטל של הפעלה לתקופה ממושכת ומדובר בפירוק רגיל. בקשר לכך טוען ב"כ כנ"ר טענה שלא העלה עד כה ומפנה לתקנה 13 המעניקה לבית המשפט שיקול דעת להגדיל או להפחית את השכר הקבוע בתקנה 8, בנסיבות המפורטות שם. לא היו בידי ב"כ כנ"ר אסמכתאות שבהן הופעלה תקנה זו. עוד עמד כנ"ר על המקרים שבהם הסכים לשכר טרחה לפי תקנה 8 א והבחין בינם לבין המקרה דנן על פי נסיבותיהם. בסיכום סבר ב"כ כנ"ר כי שכר טרחה בסכום של 5 מיליון ₪ יהיה שכר טרחה הוגן, בלי לחסום את יתרת שכר הטרחה אם תגיע.
במהלך הדיון חזרו הצדדים על טענותיהם כאשר המבקשים טוענים כי אין להבחין בין עניינם לבין המקרים השונים שהביאו, שבהם תמך או הסכים כנ"ר לפסיקת שכר טרחה לפי תקנה 8 א כאשר מדובר היה בסכומי שכר טרחה גדולים, אשר עלו אף על המבוקש במקרה דנן, בעוד שב"כ כנ"ר סבור שיש להבחין בין המקרים על פי נסיבותיהם המיוחדות.
בסיום הדיון הצעתי לכנ"ר לשקול פשרה ששכרם הכולל והסופי של המבקשים ייפסק בין 7 ל 8 אחוזים מהסכומים שבבקשתם. הוריתי לכנ"ר להגיש עמדתו תוך 24 שעות.
במקום להודיע את עמדתו לחיוב או לשלילה מסר כנ"ר הודעה, מיום 22.9.14, שבה חזר על טענותיו ואף הוסיף עליהן. כנ"ר אף ציין כי לדעתו יש לפסוק שכר סופי ומלא בגין פעילות המבקשים בשתי החברות ולשלם לעת הזו רק מחצית ממנו, כאשר המחצית השנייה תשולם בתום הליכי הפירוק ( תקנה 14).
המבקשים הגיבו בו ביום בטענה שיש בהודעת כנ"ר משום הרחבת חזית אסורה. הם התנגדו ליישום תקנה 14 ודחיית מחצית השכר עד לסיום ההליכים מהטעם שטענה זו לא נטענה עד כה, ומטעמים נוספים המפורטים שם, לרבות הטענה שנמצאים אנו בסיום הליכי הפירוק.
כנ"ר השיב לתגובת המבקשים וציין כי משמדובר עתה בפסיקת שכר סופי היה מקום לטעון לדחיית תשלום מחצית השכר כהוראת תקנה 14.
ביום 10.10.14 החלטתי כדלקמן:
"לנוכח הודעת המבקשים בישיבת יום 21.9.14 כי בקופת החברה ובקופת חברת האם סכום כולל של כ 50 מיליון ש"ח המיועד לחלוקה לנושים, ונוכח הצעתם בדיון כי אם תתקבל בקשתם, כאמור שם, יהיה בפסיקה בבקשה זו משום פסיקת שכר טרחה סופי, מתבקשים המבקשים להגיש לבית המשפט ולכנ"ר את הנתונים המלאים הנדרשים להחלטה שבה ייפסק שכר טרחה סופי, וזאת עד ליום 26.10.14. כנ"ר רשאי להגיב עד ליום 3.11.14 ולמבקשים זכות תשובה עד ליום 10.11.14. לאחר מכן תינתן החלטתי בבקשה זו."

ביום 26.10.14 הגישו המבקשים את הנתונים שנדרשו. על פי הודעתם הם יהיו זכאים לשכר נוסף בגין חלוקה של סכום של 27.3 מיליון ₪ הנמצא בקופת חברת הבת ומיועד לחלוקה לנושים, וכי תשלום זה יעלה את הסכום הכולל שיחולק לנושי חברת הבת לשיעור של כ 59%. המבקשים יהיו זכאים אפוא לשכר טרחה נוסף בסכום של 2.5 מיליון ₪ ( לפי 9%), ובסה"כ , דהיינו כולל בגין הבקשה הנוכחית, לסכום של כ 16.6 מיליון ₪ ( לפי 9%). כל זאת ללא התקבולים שיגיעו מתביעות שהגישו המבקשים, שאם אכן יתקבלו יהיה בכך גם כדי להעלות את שיעור האחוזים המגיעים להם כשכר טרחה וכמובן גם את הבסיס לחישובו. המבקשים יהיו זכאים גם לשכר בגין פעולותיהם בחברת האם שבה נמצא כיום סכום של כ 22.2 מיליון ₪, לאחר שכבר חולק סכום של כ 12 מיליון ₪. עוד צפויים להתקבל סכומים נוספים בקופת חברת האם באופן שיביא את סכום החלוקה הנוספת לנושים ל 25.5 מיליון ₪ ואת שיעור תשלום הדיוידנד בחברה זו ל 38%. על פי חישוב זה יהיו המבקשים זכאים לשכר בשיעור שבין 4 לבין 5 אחוזים מסכום כולל של כ 38 מיליון ₪, דהיינו כ 1.9 מיליון ₪ ( לפי השיעור הגבוה יותר), ואף זאת ללא תקבולים מהתביעות שהגישו. לסיכום המפרקים טוענים כי שכר המינימום שיגיע להם בקשר עם שתי החברות עולה ל- 18.5 מיליון ₪.
כנ"ר הגיב וחזר על עמדותיו הקודמות. כנ"ר הסכים שעל פי הנתונים שמסרו המבקשים יעמוד שכרם בגין חלוקה בחברת הבת על כ 16.6 מיליון ₪ ועל סכום של כ 1.9 מיליון ₪ בחברת האם. לגישת כנ"ר אין המבקשים זכאים לשכר נוסף בגין התביעות שהגישו שבגינן שכרו שירותיו של עו"ד ששכרו ישולם באחוזים מתוך התקבולים שיתקבלו. להשלמת התמונה מציג כנ"ר את השכר לפי תחשיב של מימוש אשר יעמוד על כ 2.4 מיליון ₪ בגין שתי החברות, וכי תחשיב מאוחד של השכר בגין שתי החברות לפי אופצית החלוקה יעמיד את השכר הכולל על כ 15.5 מיליון ₪ ( לפי שיעור של 7 אחוזים).
המבקשים הגיבו לתגובת כנ"ר. לטענתם טענת כנ"ר שאין לפסוק שכר מימוש או חלוקה בגין תקבולים מתביעות אינה מתיישבת עם הוראת נוהל של כנ"ר, מחודש מאי 2014, שבה קבע כי במקרה שכזה אין לכלול את התקבולים בחישוב שכ"ט לבעל תפקיד, אולם ככול שבעל התפקיד יבקש שכר חלוקה יכללו גם סכומים שכאלו. עוד אזכיר את טענתם כי אפילו לשיטתו, שעימה אינם מסכימים, יש לחשב את השכר לפי שיעור של 9% דבר המביא לשכר של כ 19.7 מיליון ₪.
לאחר הדברים האלו הגישו המבקשים, ביום 19.11.14, הודעה נוספת שבה הצביעו על עמדת כנ"ר בעניין חברת ATP ( מח' ת"א 35329-09-12), שם, לפי הטענה, אישר כנ"ר לבעלי התפקיד שכר של כ 14 מיליון ₪ כשכר לפי תקנה 8 א. המבקשים מציינים כי כל הפרמטרים לבחינת היקף העבודה מלמדים שהם נדרשו לעבודה בהיקף מהותי גדול יותר מאשר בעניין ATP. כנ"ר הגיב וציין כי אין קשר בין העניין דנן לבין עניין ATP, כי בעניין האחרון לא הסכים לפסיקה על פי תקנה 8 א, וכי באותו עניין הביאו בעלי התפקיד את הסכמותיהם של מרבית הנושים לפסיקת השכר.

דיון והכרעה

אשר לתחולת תקנה 8 א:
אביא תחילה את לשונה של תקנה 8 א בחלקיה הרלוונטיים:
"(א) בעל תפקיד, אשר לא ביקש שכר טרחה כאמור בתקנות 7 ו-8, רשאי לבקש שכר טרחה מתוך סך כל הנשייה שחילק בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף על פי המפורט להלן:
שיעור חלוקה בפועל באחוזים שכר מזערי ומרבי באחוזים, לכל הנושים מסך כל נשייתם המוכחת מסך כל הנשייה לחלוקה (1) 80 ומעלה 11-12
(2) 70-79 10-11
(3) 60-69 9-10
(4) 50-59 7-9
(5) 40-49 5-7
(6) 30-39 4-5
...

(ב) על אף האמור בפסקה (1) בטבלה שבתקנת משנה (א), בנסיבות מיוחדות שיירשמו, שנבעו ממאמץ מיוחד, שעות עבודה רבות, הצלחה מוכחת בביצוע התפקיד וחלוקת הרכוש ומשך זמן קצר במיוחד לסיום תפקידו, רשאי בית המשפט לפסוק לבעל תפקיד שפעל כאמור באותה פסקה לא יותר מ-15% ולא פחות מ-12% מסך הנשייה לחלוקה."

סבורני כי הדין עם המבקשים באשר לתחולתה של תקנה 8 א בענייננו.
בע"א 6166/07 צחי פלדמן עו"ד כונס נכסים על זכויות צמרות נ' אי.י.ע. יובלים השקעות בע"מ (10.1.10) עמד בית המשפט העליון ( מפי השופט י' דנציגר) על מהותה והגיונה של תקנה 8 א, לרבות על ההיסטוריה החקיקתית שלה, וכך אמר:
"24. שכר חלוקה - זהו כיום מסלול חילופי למסלול של שכר ניהול ושכר מימוש. תקנה 8א(א) קובעת כי 'בעל תפקיד, אשר לא ביקש שכר טרחה כאמור בתקנות 7 ו-8, רשאי לבקש שכר טרחה מתוך סך כל הנשייה שחילק בפועל לכל הנושים בכסף או בשווה כסף על פי המפורט להלן ...'. התקנה ממשיכה ומפרטת בטבלה מה יהיה שכרו המינימאלי והמקסימאלי של בעל התפקיד בהתאם לשיעור החלוקה בפועל באחוזים לכל הנושים מסך כל נשייתם המוכחת. ... הטבלה בנויה כך שככל ששיעור החלוקה בפועל גבוה יותר, יהיה השכר, באחוזים, גבוה יותר וזאת במטרה לעודד את בעל התפקיד להשקיע מאמצים ולהצליח בביצוע התפקיד.

רק בתיקון לתקנות משנת 2000 שונו התקנות כך ששכר החלוקה הוא חילופי לשכר ניהול ומימוש, שכן עד אז היה מפרק זכאי הן לשכר ניהול ומימוש והן לשכר חלוקה אלא שמחוקק המשנה הגיע למסקנה כי פסיקת שכר מימוש ושכר חלוקה יוצרת כפילות [ראו דבריה של עו"ד ד' לחמן מסר בפרוטוקול ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 18.9.2000 (להלן: פרוטוקול הועדה מיום 18.9.2000); כן ראו דברי השופטת ו' אלשיך בפש"ר 1215/98 ( בש"א 15062/03) עו"ד מירב עבאדי בתפקידה כמפרקת חברת מטכל ל.מ. בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (14.9.2003).
...
32. הנוסח הרלוונטי של תקנות 8 ו-8א לתקנות כפי שהוא כיום מקורו בתיקון לתקנות שנערך בשנת 2000. מדברי ההסבר לתיקון עולה כי הוא נועד להתאים את התקנות לבעיות שונות שהתעוררו במהלך השנים ושבאו לידי ביטוי בפסיקה, כגון תגמול ראוי לבעלי התפקיד והרצון להמריץ אותם לבצע את תפקידם (ראו גם דברי המשנה לאפוטרופוס הכללי ירון ארבל בפרוטוקול ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 22.8.2000). לצורך כך מינה שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, ועדה בראשות עו"ד זאב בונה ובנוסף מינה כונס הנכסים הרשמי ועדה נוספת, בראשות עו"ד יצחק צוריאלי, סגן הכונס הרשמי דאז ובעקבות המלצותיהן של ועדות אלה ניסח משרד המשפטים נוסח מוצע של תקנות אשר אושר ביום 18.9.2000 בועדת חוקה חוק ומשפט והתקבל ביום 1.11.2000 בכנסת [ק"ת 6067 עמ' 135 (20.11.2000)].

33. כפי שכבר צוין לעיל, במסגרת התיקון משנת 2000 בוטלה האפשרות של בעל תפקיד לקבל הן שכר מימוש והן שכר חלוקה. במקום זאת, נקבע ההסדר הנוכחי שבו שתי שיטות החישוב הן חלופיות. בדברי ההסבר לתיקון צוין כי לא נמצאה הצדקה להמשך האבחנה בין שכר המימוש והחלוקה, 'כיוון שהנסיון לימד, כי שכר החלוקה לא היה גורם מאיץ ומדרבן לחלוקה, אלא מקור לויכוחים על גובה השכר'. יחד עם זאת, עולה מדברי ההסבר כי מחוקק המשנה ביקש לאפשר לבעל התפקיד לבקש לקבוע את שכרו בדרך אלטרנטיבית, כשיעור ממה שחילק בפועל, וזאת במטרה 'לעודד בעלי תפקיד להביא לחלוקה בשיעור גבוה לכל סוגי הנושים'."

עמדת כנ"ר המתנגד לפסיקת השכר על פי תקנה 8 א, הנותנת בידי בעל התפקיד את הזכות להחליט איזו דרך יבור לו, אינה מתיישבת אפוא עם תכליתה ולשונה של התקנה, הנלמדות הן מגופה הן מההיסטוריה החקיקתית שלה. אין צריך לומר שעמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי בית המשפט העליון שהבאתי לעיל.

יתר על כן, בתי המשפט המחוזיים החליטו, בבקשות אחדות של בעלי תפקיד לפסיקת שכרם לפי תקנה 8 א, לדחות את עמדת כנ"ר שהתנגד לפסיקה לפי תקנה זו. בהחלטות אלו עמדו בתי המשפט על כך שהתנגדות כנ"ר ליישום התקנה, בין השאר בטענה כי הליכים חקיקתיים לשינויה כבר החלו, אינה מתיישבת עם הדין המצוי (השופטת ו' אלשיך בפר"ק 40721-09-12 שלמה נס ( נאמן) נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (בקשה מס' 68) ( החלטה מיום 3.11.13); השופט ד' מינץ בפש"ר יר' 59344-01-12 בעניין נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ ( בקשה 31); השופט ח' ברנר בפר"ק ת"א 21023-12-11 אלוני מיתר בע"מ נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ, ואסמכתאות שנזכרו בהחלטות אלו). אם סבור כנ"ר שהוראת תקנה 8 א אינה סבירה הרי שפתוחה בפניו הדרך להביא לשינויה, וכאמור יוזמה לשינוי התקנה תלויה ועומדת, אך טרם קרמה עור וגידים. כל עוד התקנה תקפה אין להימנע מלפסוק שכר על פיה, והפיתרון למקרה שבו נראה כי השכר העולה מהוראתה הוא בלתי סביר, יימצא בהתנגדות לשיעור השכר, על פי תקנה 13, ולא בנטישת התקנה משל לא הייתה ולא נבראה.
עולה מן המקובץ כי יש לדחות את התנגדות כנ"ר לשימוש בתקנה 8 א לפסיקת שכרו של בעל תפקיד, כל עוד לא ביטל מחוקק המשנה את הוראתה או שינה אותה באופן המשנה את השכר שיש לפסוק בענייננו. על כן אני מקבל את עמדת המבקשים ומוצא כי יש לפסוק את שכרם במסלול שסללה תקנה זו.

סבירות השכר
אמרתי כי אין בטענה לאי סבירות השכר לפי תקנה 8 א כדי לבטל את הוראת התקנה או לשנות ממנה. יש להצטער על כן שכנ"ר המשיך לדבוק בעמדתו, ולהתמקד בטענה שאין להחיל את תקנה 8 א, במקום לרכז טענותיו בשאלת סבירות השכר. אמנם מלכתחילה טען כנ"ר להעדר הלימה בין השכר המבוקש לבין היקף עבודתם של המבקשים, אך הוא מיקד את טענותיו נגד סבירות השכר בהתנגדות לתחולתה של תקנה 8 א, ובעמידה על כך שיש לסטות ממנה ולפסוק את השכר לפי תקנות 7 ו-8. רק בדבריו האחרונים ממש, בישיבת יום 21.9.14, מצא ב"כ כנ"ר להזכיר את תקנה 13, המורה כי בית המשפט הפוסק שכרו של בעל תפקיד " יבחן בכל מקרה, לפי שיקול דעתו, את מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד ומשך הזמן לסיום התפקיד", ובהתאם לכך רשאי הוא להקטין או להגדיל את השכר. אכן, שיקול דעתו של בית המשפט שלא לקבוע שכר בלתי סביר לעולם עומד, ולכך אף כיוון השופט י' לויט בהחלטתו שנזכרה לעיל, וכיוונו שופטים אחרים בהחלטותיהם ( כגון אלו הנזכרות לעיל), שבהן עמדו על תחולתה של תקנה 8 א, אך הקפידו להזכיר את הסמכות להפחית משכר הטרחה העולה ממנה.

לגופו של עניין טענות כנ"ר נגד סבירות השכר אינן מפורטות דיין, והן מתמקדות בשכר הגבוה במונחים אבסולוטיים ובתקופה הקצרה באופן יחסי ( כשלושה חודשים) שבה פעלו המבקשים את עיקר פעילותם, דהיינו הפעלת החברות ומכירת פעילותן. כנ"ר טען טענות כלליות אך לא פירט מדוע במקרים האחרים שהזכירו המבקשים הסכים לפסיקת שכר לפי תקנה 8 א ללא הפחתה, או מדוע החליטו כך בתי המשפט חרף עמדתו. אמנם תקנה 13 מניחה את " משך הזמן לסיום התפקיד" כאבן בוחן להקטנת השכר ( או להגדלתו), ומוכן אני לקרוא לתוכה גם את משך הזמן לעיקר פעילותו של בעל התפקיד ולא רק לסיום פעילותו. עדיין, אין להתעלם מטענת המבקשים כי שימוש מוגזם בקריטריון משך הזמן, לצורך הקטנת שכר הטרחה, עלול לשמש תמריץ שלילי לבעלי תפקיד שלא למהר ולסיים את פעילותם. נזכור כי מסלול שכר הטרחה שנקבע בתקנה 8 א, "נועד לתמרץ את בעל התפקיד להשקיע מאמצים ולהגדיל ככל הניתן את שיעור החלוקה לכלל הנושים. שכר הטרחה על פי מסלול זה אינו תלוי באופי פעולותיו של בעל התפקיד ('מימוש' או 'ניהול') אלא בתוצאת פעילותו ('חלוקה בפועל')" (השופט י' דנציגר בע"א 5479/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר (12.2.13). יש גם להביא בחשבון שהמבקשים לא פעלו לבדם אלא הפעילו צוותי עובדים במשרדיהם, וכי אפילו נעשתה עיקר פעילותם בתקופה הראשונה שעד למכירת פעילות החברות, עדין הפירוק מתמשך, והצריך ומצריך פעילות של ממש. דומה שיש ממש גם בטענת המבקשים כי הפחתת השכר רק בגין מכירת פעילות החברה תוך זמן קצר באופן יחסי, אינה מתיישבת עם עמדת כנ"ר ופסיקת השכר בעניין קלאב-מרקט.

לשיטת כנ"ר, אפילו מתנגד הוא לפסיקת השכר לפי תקנה 8א', עדיין יש מקום לקבוע את שכרם הסופי של המבקשים בשתי החברות. אכן, המבקשים הגישו את הנתונים הנדרשים לפסיקת שכר סופי, לפי החלטתי, וכזכור, הודיעו במהלך הדיון, כמפורט לעיל ובפרוטוקול הדיון, כי יסכימו שהשכר שייפסק לפי תקנה 8 א יכלול גם את כל פעולותיהם בשתי החברות, ובאופן שהשכר שייפסק יהיה סופי.

אציין כאן כי סבורני שאין מקום לפסוק שכר נוסף למבקשים בגין כסף שיתקבל וישולם לנושים כתוצאה מתביעות שהגישו, כאשר אותן תביעות הוגשו באמצעות עורכי דין שנשכרו לכך, ואשר שכרם משולם באחוזים מתוך תקבולים אם יהיו כתוצאה מהתביעות . אמנם עמדת כנ"ר, שהמבקשים לא יהיו זכאים לשכר בגין תקבולים שכאלה, סותרת את הנחייתו הכללית, אך הדעת נותנת שטענתו לפניי מביעה את העמדה הנכונה, כאשר לכל היותר ניתן היה לקבוע שכר לבעלי התפקיד בגין פיקוח על עורכי הדין, ולא בדרך של פסיקת שכר חלוקה או מימוש בגין אותם תקבולים, שעדיין הם בבחינת ביצה שלא נולדה.

פסיקת השכר

אין בדעתי לבחון את המקרים הרבים שבהם, לטענת המבקשים, הסכים כנ"ר לפסיקת שכר לפי תקנה 8 א ואת הסיבות להסכמות שכאלה. דן אני בענייננו ואין בדעתי לדון במחלוקות שבין המבקשים לבין כנ"ר באשר לעמדתו בעניינם לעומת עמדתו בתיקים אחרים.

השכר המינימלי שיגיע למבקשים בשתי החברות יחד הוא, לשיטתם, 18.5 מיליון ₪ ( לפי שיעור של 9% בחברת הבת ו 5% בחברת האם), כאשר לשיטת כנ"ר יגיע הסכום הכולל ל- 15.5 מיליון ₪ ( לפי שיעור של 7%), אך יגיע לסכום שהמבקשים טוענים לו אם נלך לפי השיעורים שבטענתם.

בין אם נלך לשיטת כנ"ר, המחמיר עם המבקשים בחישובו דלעיל, ובין אם נלך לשיטת המבקשים, ראוי יהיה לפסוק את שכרם של המבקשים לאור הוראת תקנה 13, בהתחשב בהיקף עבודתם, תוך הבאה בחשבון של פסיקות שכר במקרים אחרים שהביאו הצדדים לפניי, ולנוכח הסכמת המבקשים כפי שהובאה לעיל, לרבות נכונותם, כבר בבקשה המקורית, להפחית מהשכר המירבי המגיע לכאורה לפי תקנה 8 א' בשיעור של 9 אחוזים. דומה כי אין מקום להפחתה העולה על שיעור של כשליש עד מחצית מהסכום המתקבל מהוראת תקנה 8א'
לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שהובאו לעיל אני פוסק למבקשים שכר טרחה סופי, בגין פעילותם בשתי החברות, בסכום של 10.5 מיליון ₪ בצירוף מע"מ. בקביעת סכום זה יש משום הפחתה של כשליש מהשכר המגיע לשיטת כנ"ר, והפחתה של כ 45% מהשכר המגיע לשיטת המבקשים.

מהסכום האמור יש להפחית את שכר הביניים שכבר שולם למבקשים.

כיון שעסקינן בשכר טרחה סופי כאשר המבקשים טרם סיימו עבודתם, ומכוח הוראת תקנה 14, שבדין ולא באיחור טען כנ"ר לתחולתה, אני מורה על עיכוב גביית סכום בשיעור של 3 מיליון ₪ ומע"מ בגינו מתוך שכר הטרחה הסופי. סכום זה יעוכב עד להחלטה אחרת, שתינתן עם סיום הליכי הפירוק או לקראתם, לכשתוגש בקשה מתאימה. לעת הזו אני מאשר אפוא למבקשים לגבות שכר טרחה על חשבון שכר הטרחה הסופי בסכום של 7.5 מליון ₪, בניכוי שכר טרחת ביניים שכבר קיבלו ובצירוף מע"מ.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ה, 10 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד אמיר פלמר
נתבע: כונס נכסים רשמי תל אביב
שופט :
עורכי דין: