ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יגאל לסרי נגד משטרת ישראל :

פסק-דין בתיק ע"א 4371/13
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט א' שהם

המערערים:
1. יגאל לסרי

2. יורם לסרי

3. אדמונד לסרי

4. רוזה לסרי

נ ג ד

המשיבה:
משטרת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום6.05.2013 בת"א 2405/07 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' גנות

תאריך הישיבה:
י"ט בכסלו תשע"ה
(11.12.14)

בשם המערערים:
עו"ד אורנה ינובסקי; עו"ד תומר לינר

בשם המשיבה:
עו"ד דינה דומיניץ

בית המשפט המחוזי פסק כי גם לאחר פירוק צוות החקירה הראשון שמונה לחקור בפרשה, התקבל אצל המשיבה מידע חדש, מהותי, רלבנטי וקונקרטי הנוגע למערערים שהצדיק את המשך פעולות החקירה. בית המשפט בחן את פעולות החקירה דנן, ואת טענות המערערים בהתייחס לכל אחת מהן, ולא מצא כי נפלו בהן ליקויים ופגמים כנטען על ידי המערערים העולים כדי התרשלות. לאחר שקבע כי התנהלות המשיבה לא עלתה כדי התרשלות, פסק בית המשפט קמא כי אף אם הייתה התרשלות, הרי שהקשר הסיבתי בין פעילותה של המשיבה לבין הנזקים להם טענו המערערים נותק משהוצאו על ידי בתי המשפט השונים צווי המעצר וצווי האזנות הסתר. בית המשפט המחוזי בחן בצורה מקיפה ומפורטת את טענות המערערים בדבר נקיטת תחבולות חקירה פסולות כנגדם, ומצא כי לא נפל פגם בהפעלת המדובב שהוכנס לתאו של המערער 1 בעת מעצרו. בית המשפט אף לא מצא בהפעלת "מגדת העתידות" על ידי המשיבה משום פעולת חקירה פסולה ולא התיר למערערים לזמנה ליתן עדות כעדה שאינה בשליטתם. בית המשפט נתן דעתו לכך שבשני המקרים גם יחד, לא גרמו פעולות החקירה הנ"ל למערערים להודות במעורבותם ברצח. גם טענות המערערים בעניין בדיקת הפוליגרף שנערכה למערער 1 – בה נמצא כי הוא דובר שקר – נבחנו על ידי בית המשפט קמא ונדחו לגופן.

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 2405-07 שניתן ביום 6.5.2013 (השופטת ד' גנות), בו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבה.
השאלה המרכזית בה עסק פסק דינו של בית משפט קמא היא האם פעולות חקירה שבוצעו על ידי משטרת ישראל כנגד המערערים 1 ו-2 (להלן – "המערערים" או "האחים") שנחשדו במעורבות ברצח הנער אסף שטיירמן ז"ל, הקימו חבות בנזיקין, באופן המזכה אותם ואת המערערים 3 ו-4 (להלן – "ההורים") בפיצוי כספי.

בית המשפט המחוזי פסק כי גם לאחר פירוק צוות החקירה הראשון שמונה לחקור בפרשה, התקבל אצל המשיבה מידע חדש, מהותי, רלבנטי וקונקרטי הנוגע למערערים שהצדיק את המשך פעולות החקירה. בית המשפט בחן את פעולות החקירה דנן, ואת טענות המערערים בהתייחס לכל אחת מהן, ולא מצא כי נפלו בהן ליקויים ופגמים כנטען על ידי המערערים העולים כדי התרשלות. לאחר שקבע כי התנהלות המשיבה לא עלתה כדי התרשלות, פסק בית המשפט קמא כי אף אם הייתה התרשלות, הרי שהקשר הסיבתי בין פעילותה של המשיבה לבין הנזקים להם טענו המערערים נותק משהוצאו על ידי בתי המשפט השונים צווי המעצר וצווי האזנות הסתר. בית המשפט המחוזי בחן בצורה מקיפה ומפורטת את טענות המערערים בדבר נקיטת תחבולות חקירה פסולות כנגדם, ומצא כי לא נפל פגם בהפעלת המדובב שהוכנס לתאו של המערער 1 בעת מעצרו. בית המשפט אף לא מצא בהפעלת "מגדת העתידות" על ידי המשיבה משום פעולת חקירה פסולה ולא התיר למערערים לזמנה ליתן עדות כעדה שאינה בשליטתם. בית המשפט נתן דעתו לכך שבשני המקרים גם יחד, לא גרמו פעולות החקירה הנ"ל למערערים להודות במעורבותם ברצח. גם טענות המערערים בעניין בדיקת הפוליגרף שנערכה למערער 1 – בה נמצא כי הוא דובר שקר – נבחנו על ידי בית המשפט קמא ונדחו לגופן.

בית המשפט המחוזי נדרש אף לטענת המערערים כי המשיבה הציגה מידע שקרי והתרשלה בהצגת חומרי החקירה והראיות לכאורה לבתי המשפט השונים לצורך קבלת הצווים המבוקשים לביצוע פעולות חקירה שונות. בית המשפט קמא קבע כי טענתם זו של המערערים היתה כללית, בלתי מנומקת, בלתי מבוססת וממילא לא הוכחה על ידם.

באשר לתביעת ההורים; בית המשפט בחן את טענות ההורים ודחה אף אותן, תוך שהוא מדגיש כי תביעה זו מבוססת, במהותה, על עילת התביעה העומדת בבסיס תביעתם של בניהם, שכן טענות האחים וההורים חופפות, והנזקים שלהם טענו ההורים נובעים, למעשה, מאותה מסכת אירועים. משנקבע כי לא הוכח שהמשיבה התרשלה בחקירתה ובהפעלת סמכויותיה כלפי האחים, הרי שממילא לא ניתן לקבוע כי היא התרשלה בכל הנוגע לתביעת ההורים בגין טענות אלה. למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי הנטל להוכחת טענות ההורים מוטל עליהם, אולם הם לא הרימו נטל זה.

לאחר כל אלה בחן בית המשפט את תביעת ההורים לפיצוי בגין נזק ממוני שנגרם להם, שנבע, לטענתם, מהצורך בתשלום עבור הוצאות שכר טרחת עורכי הדין שטיפלו בתיק. בית המשפט קבע כי ההורים לא הציגו (מעבר לעדותם ולעדות אחיות המערערים) אסמכתא כלשהי שיש בה כדי להעיד על תשלום הסכומים שנתבעו על ידם, או חלק מהם, ומשכך דחה אף ראש זה של תביעתם.

נוכח כל האמור לעיל התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.

3. בהודעת הערעור טוענים המערערים, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי המשטרה פעלה מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית לפעול כפי שפעלה ושגה כאשר קבע כי המשטרה לא התרשלה או שאינה אחראית לרשלנות שבמעשיה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא כשלא איפשר להם להגיש את בקשות המשטרה (למעצרים, לביצוע חיפושים, למעקב, להאזנות ולצילומים), ולהוכיח על פיהן כי המשיבה שיקרה פעם אחר פעם לבתי המשפט שלפניהם התבררו הבקשות דנן. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא כשלא עיין בבקשות אלה שהועברו אליו במלואן על ידי המשיבה למרות שהצהיר כי כך יעשה. לפיכך – כך נטען – לא עמדו לפני בית המשפט קמא כל העובדות הנחוצות לשם הכרעה מבוססת בתביעה שלפניו.

מוסיפים המערערים וטוענים כי שגה בית המשפט קמא כשלא בחן בנפרד את שאלת האחריות, הנזק והקשר הסיבתי שביניהן. משקבע בית המשפט קמא, ככלל, כי אחריות לא קיימת, לא המשיך בית המשפט ובדק את הנזקים הנטענים, ובכך שגה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא כשפסק באשר לאותם מקרים שלגביהם קבע שמדובר בהתנהגות פסולה מצד המשטרה, כי לא מצא קשר סיבתי לנזקים ו/או בקובעו כי נזק כלל לא נגרם, זאת מבלי שבחן את שאלת הנזק ו/או את שאלת הקשר הסיבתי.

לבסוף טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא בהגבילו את סיכומי הצדדים ל-25 עמודים לכל צד, זאת בהתחשב בכמות החומר, המוצגים המסמכים וחקירות העדים שהיה על הצדדים להתייחס אליהם.

4. המשיבה טוענת כי צדק בית המשפט קמא עת דחה את התביעה. לשיטתה, המידע והראיות הנסיבתיות שנאספו בפרשה זו בזמן אמת הקימו יסוד סביר לחשד שהמערערים היו מעורבים באירוע הרצח, ולכן היתה זו חובתה של המשיבה למצות את החקירה בעניינם, על מנת שניתן יהיה לאשר או לשלול את מעורבותם בו. עוד נטען כי שיטות החקירה בהן נקטה המשיבה היו רלבנטיות, לגיטימיות ומידתיות וכי היא נהגה לכל אורך הדרך בזהירות ותוך הפעלת שיקול דעת.

לשיטת המשיבה לא עלה בידי המערערים להרים את הנטל של הוכחת תביעתם, אף לא באופן חלקי, בעוד שהמשיבה הצליחה להוכיח כי אין ממש בטענות המערערים וכי פעולות החקירה בהן נקטה נעשו באופן סביר, מחוייב המציאות ולגיטימי שאינו עולה כדי התרשלות. המשיבה מבקשת להדגיש כי מעצרם של המערערים 1 ו-2 ופעולות חקירה נוספות בהן נקטה, בוצעו על פי צווים והחלטות שיפוטיות שניתנו על ידי הערכאות המוסמכות בזמן אמת, וזאת בהסתמך על חומרים וראיות שנאספו במהלך החקירה. לשיטת המשיבה, לא יעלה על הדעת שבית משפט, במסגרת תביעה נזיקית, שנים רבות לאחר התרחשות האירועים, ישב כערכאת ערעור על החלטות בתי משפט שניתנו בזמן אמת.

עוד נטען, כי אין בעובדה שבסופו של יום התברר שהמערערים לא היו מעורבים, בדרך כלשהי, ברצח הנער אסף שטיירמן ז"ל, כדי ללמד שחקירתם היתה מיותרת או רשלנית או כדי לתמוך בטענותיהם ולהוכיחן. לגרסת המשיבה, מסקנה אחרת תוביל להרתעת רשויות אכיפת החוק מביצוע תפקידיהן ותגרום לרפיון ידי המשטרה והתביעה במאבקן בפשיעה, תוך פגיעה באינטרס הציבורי.

לבסוף, מדגישה המשיבה כי טענות המערערים מופנות, רובן ככולן, כלפי קביעות וממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.

5. לאחר ששמענו את השלמות הטיעון בעל פה בדיון שנערך לפנינו ושבנו ובחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, החלטנו לדחות את הערעור, מכוח סמכותנו על פי הוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משהגענו לכלל מסקנה כי בית המשפט קמא לא שגה בקובעו את הממצאים העובדתיים שפורטו בפסק דינו וכי הממצאים דנן תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע. בנוסף, לא מצאנו כי נפלה בהכרעת הדין טעות שבחוק.

6. בשולי הדברים, אך לא למעלה מן הצורך, מצאנו לנכון להוסיף דברים אלה. אנו סבורים כי בנסיבות הפרשה נשוא התיק שלפנינו חלה על המשטרה חובה לחקור את המערערים ולשוב לחקרם כל אימת שהגיע או הצטבר מידע עדכני בעניין מעורבותם האפשרית ברצח. אכן, ניתן לצאת מנקודת הנחה כי למערערים ולבני משפחתם נגרמו סבל ועגמת נפש כתוצאה מפעולות החקירה שננקטו בעניינם של המערערים, פעולות שנועדו לבחון את החשד למעורבותם ברצח הנער אסף שטיירמן ז"ל. כבית המשפט המחוזי, אף אנו סבורים כי לא ניתן היה, בנסיבות המקרה דנן, להסתפק בממצאי צוות החקירה המיוחד הראשון לפיהם המערער 1 אינו מעורב ברצח. הקמת צוותי החקירה המיוחדים הנוספים על ידי המשיבה היתה מוצדקת, ובנסיבות הרלבנטיות פעולות החקירה שבוצעו על ידי חלק מצוותי חקירה אלו כלפי המערערים היו במקומן. לא ניתן להתעלם מכך שפעולות החקירה שננקטו על ידי המשטרה גובו בחלקן הארי בצווים שיפוטיים של בתי משפט, ויש ממש בקביעה כי הוצאת צווים שיפוטיים, במקרה דנן, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אחריותה של המשטרה – שלא הוכחה כאמור – לבין נזקיהם של המערערים שנטען כי נבעו מפעולות החקירה שבוצעו ב"חסות" צווים אלה. כיום יודעים הכל כי המערערים לא היו קשורים בדרך כלשהי לרצח הנער אסף שטיירמן ז"ל. ואולם, אין בכך כדי ללמד שנפלו פגמים בהתנהלות המשטרה בעניינם – בזמן אמת – העולים כדי התרשלות. במבט לאחור, יתכן כי ניתן לעמוד על פגמים מסויימים שנפלו בהתנהלות המשיבה במקרה דנן, אך לא די בכך – אף בהתעלם מסוגיית אי הוכחת הנזק – כדי לבסס התרשלות ו/או אי מילוי חובתה של המשטרה על פי דין ולקבוע חבותה של המשיבה בנזיקין. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, בהתייחס לתביעת המערערים כי:

"פעולותיה של הנתבעת (המשטרה – י.ד.) אשר חלקן יכולות היו, בחכמה שבדיעבד להיעשות בדרכים חלופיות, או לא להיעשות כלל, אין בהן, כשלעצמן כדי להצביע על התרשלותה של הנתבעת, או על חריגה ממתחם שיקול הדעת המסור לה ...
... אין חולק, כי לתובעים (המערערים 1 ו-2 – י.ד.), כמו לכל חשוד בהליך הפלילי, נגרם סבל כתוצאה מפתיחת הליך פלילי כנגדם. יחד עם זאת, למעט במקרים הקבועים בחוק, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לחייב את המדינה בתשלום פיצויים" (פסקה 67 לפסק-הדין).

באשר לממצאי בית המשפט המחוזי לגבי תביעתם של ההורים, הם המערערים 3 ו-4, לא ראינו, כאמור, מקום להתערב גם בהם או להוסיף דברים בהתייחס אליהם.

7. סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא ראינו לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ‏כ"ב בכסלו התשע"ה (‏14.12.2014).




מעורבים
תובע: יגאל לסרי
נתבע: משטרת ישראל
שופט :
עורכי דין: