ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ראמי גזאוי נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק בש"פ 8112/14 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז

העורר:
ראמי גזאוי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.11.2014 במ"ת 31615-03-14 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' ברק-נבו

תאריך הישיבה: י"ב בכסלו תשע"ה (4.12.2014)
בשם העורר: עו"ד דוד יפתח, עו"ד ליה פלוס, עו"ד יגאל דותן
בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה

החלטה

1. לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.11.2014 (מ"ת 31615-03-14, השופטת מ' ברק-נבו), אשר הורה על מעצרו של העורר מחדש עד תום ההליכים בעניינו.

כתב האישום והליכים קודמים

2. ביום 17.3.2014 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (תפ"ח 31615-03-14). כתב האישום ייחס לעורר עבירה של סחיטה באיומים בצוותא עם אחרים (לפי סעיפים 428 ו-29(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן תשע עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין.

3. עובדות כתב האישום תוארו בפירוט בהחלטה קודמת של בית משפט זה מיום 14.7.2014 (בש"פ 4738/14, השופט י' עמית), החלטה שאליה עוד אדרש בהמשך. על כן, יובאו כאן עיקרי הדברים בקצרה בלבד. כעולה מכתב האישום, העורר ניהל רומן עם אשתו של לואי תכרורי (להלן: המתלונן). האישום הראשון נסב על פעולותיו של העורר לסחיטה ואיומים של המתלונן, לאחר שהקליט פגישה אינטימית של המתלונן עם אישה אחרת. האישום השני נסב על קשירת קשר בין העורר לאשתו של המתלונן על מנת לרצוח את המתלונן, באמצעות רעל שהעורר סיפק לה. את הרעל הכניסה אשת המתלונן למזון ולשתייה של המתלונן. על-פי הנטען, העורר השתמש בתחבולות שונות על מנת לגרום לאשתו של המתלונן לפעול כך בהשפעתו. כתב האישום מפרט כי המתלונן הורעל במתכונת המתוארת תשע פעמים שונות, שלאחריהן חש ברע וקיבל טיפול רפואי. באחת מן הפעמים היה מצבו קשה מאוד, ולכן הובהל לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם, ושוחרר ממנו רק כעבור שבוע. כשנודע למתלונן כי התסמינים שמהם סבל מקורם בהרעלה, עזב את ביתו והתגרש מאשתו. סמוך לאחר מכן הוא הגיש תלונה במשטרה, שהובילה למעצרם של אשתו ושל העורר.

4. עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. ביום 12.6.2014 הורה בית המשפט המחוזי (השופט י' שפסר) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי החליט כך לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליך ובעקבות תסקיר מבחן שהוגש בעניינו של העורר, אשר לא המליץ על שחרורו לחלופת מעצר. על החלטה זו הגיש העורר ערר. במסגרת הדיון בערר בחן בית משפט זה את התשתית הראייתית בתיק וקבע כי הגם שיש בחומר הראיות פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר, עולות ממנו גם תמיהות וסתירות שיש בהן כדי להחליש את עוצמת הראיות. בהמשך לכך, נקבע כי יש לאפשר לעורר לנהל את משפטו כשהוא נמצא מחוץ לכותלי בית המעצר, וכי חלופת מעצר הדוקה תוכל להגשים את מטרות המעצר. הדיון הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן חלופות מעצר (החלטתו של השופט עמית בבש"פ 4738/14 המוזכר לעיל).

5. לאחר שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי ונשמעו בו טענות נוספות באשר לסיכון העולה מן העורר נתן בית המשפט המחוזי ביום 20.7.2014 החלטה לפיה שירות המבחן ישוב ויבחן את חלופות המעצר בעניינו של העורר (השופטת ו' מרוז). עם קבלת התסקיר המשלים משירות המבחן, אשר לא המליץ על שחרורו של העורר, הורה בית המשפט המחוזי ביום 19.8.2014 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים (השופטת ד' מרשק מרום). בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח תסקיר המבחן והחשש הממשי לחייו של המתלונן, חלופת המעצר שהוצעה אינה "הדוקה" דיה.

6. גם על החלטה זו הוגש ערר. בית משפט זה קיבל את הערר ביום 1.9.2014 והורה כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יקבע תנאים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, בשים לב לעוצמת הראיות בתיק ולחלופות המעצר שהוצעו (בש"פ 5680/14, השופט ס' ג'ובראן).
7. ביום 3.9.2014 התקבלה, בהסכמת הצדדים, החלטה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר ביתית ביישוב פורדיס בפיקוחם של ארבעה ערבים ובתוספת של איזוק אלקטרוני (השופטת ד' עטר). בנוסף, נאסר על העורר ליצור קשר, ישיר או עקיף, עם מי מהמעורבים בפרשה. כן נאסרה יציאתו של העורר מהארץ. כמו כן, נקבע כי העורר יפקיד ערבות עצמית וערבות בנקאית, וכי המפקחים עליו יפקידו ערבות צד ג' מצדם.

8. ביום 19.11.2014 הוגש נגד העורר כתב אישום מתוקן. כתב האישום המתוקן כלל שני אישומים נוספים שעניינם אירועים של הפרת התנאים הנלווים לחלופת המעצר שלו, אירועים שבגינם נעצר העורר ביום 14.11.2014.

9. ההפרה הראשונה, לפי המפורט בכתב האישום המתוקן, התרחשה ביום 5.11.2014. שלושה ימים קודם לכן הגיש העורר בקשה ליציאה מהבית שבו הוא נתון בחלופת מעצר (בפורדיס) לשם פגישה עם עורכת דין. בקשה זו התקבלה על-ידי בית המשפט, בכפוף לכך שהעורר יהיה מלווה כל העת על-ידי אחד המפקחים ושייסע ויחזור לשם בדרך הקצרה וללא עצירות ביניים. ואמנם, ביום 5.11.2014 יצא העורר מביתו למפגש עם עורכת הדין. אלא שלפי כתב האישום המתוקן, הוא שהה שם מבלי שהיה מלווה במי ממפקחיו.

10. גם ההפרה השנייה נסבה על יציאה לפגישה, הפעם עם עורך-דינו של העורר בתל אביב. לפי כתב האישום המתוקן, ביום 13.11.2014 הגיש העורר בקשה ליציאה מהבית שבו הוא נתון בחלופת מעצר למטרת פגישה עם עורך-דינו בתל אביב. בית המשפט נעתר לבקשה (בהסכמת המדינה), בכפוף לכך שהעורר יהיה מלווה כל העת על-ידי אחד ממפקחיו, ולכך שייסע לתל-אביב ויחזור ממנה בדרך הקצרה ביותר ללא עצירות ביניים. ביום 14.11.2014 אכן יצא העורר למפגש עם עורך דינו בתל אביב. אולם, הוא עשה זאת ללא פיקוח, ובדרך נסע לקלנסווה, העיר שבה מתגורר ועובד המתלונן. לפי כתב האישום המתוקן, העורר עשה במקום עצירת ביניים של עשר דקות, בכיכר הסמוכה לתחנת הדלק הנמצאת בבעלות משפחתו של המתלונן, שם המתין לאחותו, שהיא אחת מהמפקחים שנקבעו בעניינו. במהלך עצירה זו, לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, פגש העורר את המתלונן שעבר במקום והצביע לעברו בתנועה מאיימת. לאחר מכן, הוא נסע למפגש עם עורך-דינו בתל אביב, בפיקוחה של אחותו. בגין מעשים אלה הואשם העורר בכתב האישום המתוקן גם בעבירות של הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין) ושל איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

11. עם הגשת כתב האישום המתוקן הגישה המדינה גם בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.9.2014 על שחרורו של העורר ל"מעצר בית" כאמור לעיל.

12. ביום 25.11.2014 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר מחדש עד לתום ההליכים בעניינו (השופטת מ' ברק נבו). בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי באי-כוחו של המבקש מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה לעניין ההפרות המתוארות בכתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, חרף הסתייגותו של המשיב, כי קיים בסיס של ראיות לכאורה גם לעניין האיום על המתלונן. בסיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי קבע כי ההתרחשויות שתוארו בכתב האישום המתוקן, אשר קרו מאז שחרורו של העורר לחלופת מעצר, מעידות על כך שחלופת המעצר אינה מגשימה את מטרתו של המעצר, ושהעורר ניצל לרעה את האמון שניתן בו.

הערר

13. על החלטה זו נסב הערר שלפני. העורר טוען כי המצב הראייתי של התיק לא השתנה מאז נבחן על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 3.9.2014, שבה הוחלט על שחרורו לחלופת מעצר. העורר מוסיף וטוען כי יש להביא בחשבון את העובדה שמשפטו טרם החל ושההפרות של תנאי השחרור מצדו לא היו חמורות במידה המצדיקה את מעצרו. לטענת העורר, כניסתו לעיר שבה מתגורר המתלונן אינה מהווה כשלעצמה הפרה חמורה של תנאי השחרור, הגם שהיא מיותרת ופסולה. העורר טוען כי ההגעה לעיר שבה מתגורר המתלונן נעשתה על מנת שאחותו, אחת המפקחות עליו, תוכל לחבור אליו. כן טוען העורר כי אין ראיות מספקות לכך שאיים על המתלונן, ולמעשה הראיה היחידה לכך היא הודעתו של האחרון. לטענת העורר, המתלונן נשאל שאלות מנחות על ידי חוקרי המשטרה באשר לאופן שבו הבין את המחווה שביצע העורר בידו, ומנגד גרסתו של הנהג אשר הסיע אותו ברכבו מחזקת את עמדתו כי הוא כלל לא איים על המתלונן.

14. העורר מדגיש, כי החלטה על ביטול שחרורו לחלופת מעצר היא החלטה "דרסטית" ובלתי מדורגת, בה בשעה שברגיל ראוי להזהיר נאשם שהפר תנאי מתנאי שחרורו, קודם לנקיטת הצעד החריף של ביטול השחרור. יצוין, בהקשר זה, כי בנסיבות העניין המידע אודות ההפרה הראשונה הגיע לידיעת הרשויות רק בעקבות החקירה שנפתחה בעקבות ההפרה השנייה, כך שבפועל נושא ההפרות הגיע בפני בתי המשפט רק בשלב משברי זה. בא-כוחו של העורר היפנה להחלטות שבהן נמנע בית המשפט מלהורות על ביטול שחרורו של הנאשם לחלופה בפעם הראשונה שבה הפר את תנאי שחרורו (ראו למשל: בש"פ 782/99 מדינת ישראל נ' בן שמחון (4.2.1999)).

15. העורר טוען עוד, כי בנסיבות אלה היה על בית המשפט המחוזי לבחון את האפשרות של "הידוק" החלופה הנוכחית למעצר והחמרת תנאי השחרור, לצד חילוט חלק מכספי ההפקדה מטעמו. העורר חוזר ומדגיש את עוצמתן הנמוכה יחסית של הראיות בתיק, כפי שפורטו בשתי ההחלטות הקודמות של בית משפט זה בעניינו.

16. עמדת המדינה היא שדין הערר להידחות. המדינה מצביעה על החומרה היתרה הנוגעת להפרה שקשורה למתלונן. המדינה אף מדגישה כי הפרה של תנאי שחרור מהווה עילת מעצר עצמאית, וכי בגדרה של עילה זו אין עוד חובה לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר (בהפניה לסעיפים 21(א)(2) ו-21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ולבש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי, פסקאות 7-6 (17.9.2009) (להלן: עניין אדרי)).

17. בהתייחס לעובדות המקרה, המדינה הצביעה גם על כך שהן העורר והן אחותו שיקרו בחקירתם בכל הנוגע להימצאותם בעירו של המתלונן ביום שבו נסע למפגש עם עורך-דינו.

18. לבסוף, המדינה מדגישה את העובדה שההחלטות של בית משפט זה שהורו על שחרורו של העורר לחלופת מעצר ניתנו בטרם ביצע העורר את ההפרות של התנאים, והתבססו על כך שניתן לתת אמון בעורר ובמפקחיו. המדינה טוענת כי אמון זה התערער משמעותית לנוכח טיבן של ההפרות שפורטו בכתב האישום המתוקן, ולכן העורר לא יכול עוד להיבנות מההחלטות שעוסקות בצורך לשחררו.

19. בדברי תשובתו בדיון שנערך בפני, הפנה בא-כוח העורר להחלטה אחרת של בית משפט זה, שבה נקבע כי גם לפי העילה המנויה בסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, בית המשפט אינו פטור מבחינתה של חלופת מעצר (בש"פ 2910/00 כהן נ' מדינת ישראל (2.5.2000) (להלן: עניין כהן)).

דיון והכרעה

20. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שטענו כולם בטוב טעם, הגעתי לכלל דעה שדין הערר להידחות.

21. אכן, צודק בא-כוחו של העורר כי הפרה של תנאי שחרור אינה אמורה להיענות באופן "אוטומטי" בביטולה של חלופת המעצר. אולם, בענייננו ההפרה של תנאי השחרור (בפעם השנייה) לא הייתה רק "פסולה ומיותרת", כהגדרתו של בא-כוח העורר, אלא מטרידה וקשה ככל שהיא נוגעת להטלת אימה על המתלונן. כזכור, על-פי עובדות כתב האישום, האחרון היה נתון לא אחת בסכנת חיים (ולמעשה העובדה שהורעל אף אינה נמצאת במחלוקת של ממש. ראו פסקה 8 להחלטתו של השופט עמית בבש"פ 4738/14). בנסיבות אלה, מובן שהמתלונן נמצא במצב רגיש. אם כן, הדגש במקרה זה אינו טמון בעצם ההפרה של תנאי השחרור, אלא בטיבה של ההפרה – בכך שאחת ההפרות הייתה קשורה לכאורה להטלת מורא על המתלונן (ראו והשוו: בש"פ 7980/09 מדינת ישראל נ' אפללו, פסקה 19 (14.10.2009); בש"פ 7942/00 משה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (9.11.2000)).

22. בא-כוחו של העורר התמקד בהטלת ספקות באשר לכך שהעורר ביצע מחווה כלפי המתלונן, ומכל מקום, הוסיף וטען כי גם אם עשה כן, ספק אם מחווה זו עלתה כדי איום. אולם, למעשה, התנהגותו של העורר בכל הנוגע לאירוע זה מעוררת כולה תמיהות. לא זו בלבד שהעורר נכנס לעירו של המתלונן, אלא שהוא שהה כעשר דקות בסביבת העסק של משפחת המתלונן. הימצאותו במקום זה "הזמינה" למעשה היתקלות אפשרית עם המתלונן או עם מי מבני משפחתו. בשולי הדברים אציין, כי לא השתכנעתי ששאלות מנחות של השוטרים הן שהובילו את המתלונן לטעון שהוא חש מאוים עקב המחווה שביצע העורר כלפיו. מעיון בהודעתו של המתלונן עולה בבירור שהוא חשש והוטרד מעצם נוכחותו של העורר במקום, שעה שהאחרון אמור להיות נתון בחלופת מעצר בפורדיס. יתרה מכך, והגם שהדברים לא נכתבו בצורה בהירה בהודעה, לא ניתן לשלול כי האמירה לפיה הוא חש מאוים עלתה מיוזמתו של המתלונן ועוד בטרם נשאל על כך (שורה 11 להודעתו של המתלונן מיום 14.11.2014).

23. מן המפורסמות הוא שחלופת מעצר מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם, וכאשר נשמט האמון מתמוטטת מאליה גם החלופה (ראו בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)). אם כן, אחרי שעמדנו על החומרה הטמונה בהפרת התנאים בנסיבות העניין, נותר עוד לבחון האם ניתן לתת בעורר את האמון הנדרש לצורך המשך שחרורו לחלופת מעצר.

24. לדאבוני, בעת הזו התשובה לשאלה שהוצגה לעיל היא שלילית. הדברים עולים, בנוסף על האמור עד כה, גם מהזלזול שמשתקף מהתנהלותו של העורר בעת נסיעתו לפגישה עם עורך-דינו בתל אביב. במה דברים אמורים? בהחלטתו של השופט עמית שבה הוא הורה על בחינת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הודגש שחלופה כזו צריכה לכלול "איסור מוחלט של יצירת קשר, במישרין או בעקיפין, עם המתלונן או עם עדי תביעה אחרים" (בפסקה 19 להחלטה). ואמנם, תנאי זה נקבע בהמשך כאחד התנאים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בעניינו. בהמשך לכך, גם אם הייתי מקבלת את טענתו של העורר כי המפגש בינו לבין המתלונן היה באקראי, לא היה בכך כדי להסביר את העובדה שהוא הפר את כל התנאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי (השופטת ד' עטר), כשזה התיר לו לנסוע לפגוש את עורך דינו ביום 14.11.2014. כזכור, נסיעתו של העורר מפורדיס לתל אביב-יפו הותנתה בכך שהיא תיעשה בנוכחות מפקח, בדרך הקצרה ביותר וללא עצירות ביניים. העורר לא עמד באף אחד מתנאים אלה. לא למותר לציין, שהתנאים שהופרו אושרו בהחלטתו של בית המשפט אך יום קודם לנסיעה המדוברת. בהמשך לכך, בא-כוחה של המדינה אף הצביע על כך שהעורר ואחותו שיקרו בחקירתם לאחר ההפרה וטענו כי הם כלל לא היו בקלנסווה באותו יום.

25. בנסיבות הללו, אני סבורה שבעת הזו לא ניתן לתת אמון בעורר, גם לא במתכונת הכוללת החמרה של תנאי השחרור שלו. העובדה שעצמת הראיות נגד העורר אינה חזקה היוותה שיקול בעת ההחלטה לשחררו לחלופת מעצר, והיא מהווה שיקול גם כעת. אולם, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את השארתה של חלופת המעצר על כנה (ראו למשל: בש"פ 3057/06 אברג'ל נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (12.4.2006)).

26. לנוכח המסקנה שאליה הגעתי מתייתר הדיון בשאלה המשפטית שבה היו חלוקות דעותיהם של באי-כוח הצדדים: האם חובה על בית המשפט לבחון אם קיימת חלופה פחות פוגענית ממעצר שתשיג את מטרותיו, כשעילת המעצר היא הפרת תנאי השחרור, לפי סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. כזכור, בא-כוח המדינה טען שהחובה לבחון חלופת מעצר קיימת רק לגבי עילות המעצר ה"מהותיות", המנויות בסעיף 21(א)(1), להבדיל מהעילות של הפרת תנאי הערובה או השחרור, אשר מופיעות בסעיף 21(א)(2). עמדתו נסמכה על לשונו של סעיף 21(ב) לחוק המעצרים (אשר מחיל לכאורה את החובה לבחון חלופת מעצר רק על העילות ה"מהותיות"), כמו גם על דבריו של השופט מלצר בעניין אדרי, שציין כי כאשר בית המשפט מתבסס על עילת המעצר לפי סעיף 21(א)(2) החובה לבחון קיומה של חלופת מעצר הקבועה בסעיף 21(ב)(1) אינה חלה (שם, בפסקאות 7-6).

27. מנגד, בא-כוחו של העורר טען כי חרף האמור מוסיפה לחול החובה הכללית לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי פוגע פחות, וזאת על בסיס החלטתו של השופט (כתוארו אז) ריבלין בעניין כהן.

28. מעיון בפסיקה ניתן להצביע על החלטות הנוקטות בגישה דומה לזו שהובעה בעניין אדרי או כאלה המפנות לאותו עניין (ראו למשל: בש"פ 4655/05 מדינת ישראל נ' בן דרור, פסקה 14 (19.5.2005); בש"פ 7853/12‏ אלעואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (8.11.2012)). עם זאת, דומה שהנושא לא הוכרע וקיימות דעות שונות בעניין (ראו למשל: בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל, פסקאות 13-12 (13.5.2008)).

29. כפי שציינתי בפתח דברי, בענייננו ההכרעה בשאלה זו אינה נדרשת לנוכח העובדה ש"שבירת" האמון במקרה זה הייתה כה משמעותית עד שהיא יורדת לשורש האפשרות להשלים עם שחרורו של העורר בעת הזו. עם זאת, למעלה מן הצורך אוסיף כי לשיטתי, כפי שציין השופט ריבלין בעניין כהן, החובה לשקול חלופה למעצר חלה גם במקרה של הפרת תנאי ערובה, מאחר שזוהי חובה השואבת בראש ובראשונה מעקרונותינו החוקתיים, ובפרט זכותו של אדם לחירות והכלל לפיו פגיעה בזכות זו חייבת להיות מידתית (ראו: סעיפים 5 ו-8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). על כן, יש לחתור לפירושו של חוק המעצרים באופן שמגשים עקרונות אלה. למעשה, עקרונות אלה מצאו ביטוי מפורש גם בחוק המעצרים עצמו, בסעיף 1(ב) לחוק, אשר קובע: "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". אם כן, גם אם לפי לשונו של סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, התנאי השולל את המעצר כאשר ניתן להשיג את מטרתו בדרך שפגיעתה פחותה אינו חל על עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(2), אין בכך כדי לשלול את תחולתו מכוח חוק היסוד ומכוח סעיף 1(ב) לחוק המעצרים (ראו: חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים 73 (2001)).

30. מכל מקום, כפי שציינתי בנסיבות העניין, על-פי כל הגישות לא ניתן להשלים עוד עם שחרורו של העורר בערובה. אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, ‏כ"ב בכסלו התשע"ה (‏14.12.2014).

ת


מעורבים
תובע: ראמי גזאוי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: