ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף בן נעים נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק בש"פ 5937/03

בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

העורר:
יוסף בן נעים

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.4.2003 בתיק בש 90453/03 שניתנה על ידי כבוד השופט צבי גורפינקל

תאריך הישיבה: י"ג בתמוז תשס"ג (13.07.03)

בשם המבקש: עו"ד ששי גז

בשם המשיבה: עו"ד חנה גלבוע

בבית המשפט העליון

החלטה

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל), שניתנה ביום 15.4.03 בתיק ב"ש 90453/03, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי באשמת ביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, התשל"ג-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 23.1.03 או בסמוך לכך, התקשרה לעורר לימור לימוק ז"ל (להלן: המנוחה), שהייתה חברתו של העורר בין השנים 1999-2000. השניים קבעו להיפגש בתל-אביב. ביום 23.1.03 הגיעה המנוחה מביתה שבאשדוד לתל-אביב על-מנת להיפגש עם העורר. השניים נפגשו בתל-אביב בשעה 20:00, שם בילו בפאב ברחוב דיזינגוף עד השעה 00:30 ולאחר-מכן נסעו לפארק הירקון. על-פי הנטען בכתב האישום, במהלך שהייתם בפארק הירקון, גרם העורר בכוונה תחילה למותה של המנוחה על-ידי כך שדקר אותה בכל חלקי גופה, באמצעות מכשיר חד, עשרים ושמונה פעמים, תוך שהיא ניסתה להתגונן מפני העורר, עד שהתמוטטה. מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מאיבוד דם עקב הדקירות שספגה.

האישומים מבוססים, בין היתר, על הראיות הבאות: כשחזר העורר לביתו, התפשט בחניון הבית, השאיר את בגדיו בתא המטען של הרכב ועלה, כשלגופו תחתונים וגרביים בלבד; העורר אף הסיר את נעליו והכניסם לביתו; בשעה 05:00 יצא העורר מביתו ונסע לתדלק את הרכב. בדרכו לרכב, הוא לקח את הנעליים מחדרו והניחם בתא המטען של הרכב; בשעה 05:30 הוא יצא שוב מביתו, כדי לקנות סיגריות, אולם לטענתו נזכר שלמעשה יש ברשותו סיגריות ולכן שב לביתו; בשעה 07:30 שוב יצא מביתו, לקח את אחיו ברכב לבית-הספר ולאחר-מכן נכנס למכון לשטיפת מכוניות על-מנת לשטוף את רכבו מבחוץ ומבפנים; בשעה 18:00 כיבס העורר את בגדיו וכן שטף במים את נעלי העור, אותם נעל בפגישתו עם המנוחה, מבחוץ ומבפנים, למרות שמעדותם של הורי העורר עולה, כי האם היא שבדרך-כלל עשתה את כביסתו של העורר; העורר סיפר לאחד מחברי המנוחה, לאחר שזה התקשר אליו בעקבות היעלמותה של המנוחה, כי הוריד אותה ברחוב לאחר שהיה ביניהם ויכוח והם רבו "קצת" ולחברתה של המנוחה סיפר, כי נפרד מהמנוחה בריב קטן; חוות-דעת פתולוגית קבעה, כי שעת המוות הייתה בין השעות 01:30 ל- 02:30, שעל-פי טענת העורר בשעות אלה הייתה המנוחה בחברתו; בשעה 03:04 נשלחה הודעת טקסט מהפלפון של המנוחה לפלפון של חברתה קרן, בה נכתבה המילה: "לא". חברתה קרן העידה, כי כאשר ישבה המנוחה עם העורר בפאב, התקשרה היא אליה ושמעה את המנוחה מספרת לעורר דברים וכי המנוחה הייתה צריכה ליתן תשובה אם היא חוזרת לאשדוד או לא; בנוסף, נמצאו חתכים ופצעים על ידיו של העורר. מחוות-דעת מומחה עולה, כי החתכים נגרמו באמצעות חפץ חד. העורר טען, כי אינו זוכר כיצד נפגע; כמו-כן, אף על מעילו של העורר נמצא חתך, תוך שלא היה לעורר כל הסבר לכך.

בא-כוח העורר טען בבית המשפט המחוזי, כי לאחר שהעורר והמנוחה קיימו יחסי-מין בפארק הירקון, הסיע את המנוחה לתחנת דלק סמוכה, כדי לקנות שתיה, ובין השעות 02:30 - 03:00 הוריד אותה ברחוב דיזינגוף, משם נסע בחזרה לביתו בחדרה, ולכן לא היה עם המנוחה בשעת המוות. לדידו, המנוחה שלחה הודעת טקסט מהפלפון הנייד שלה לחברתה בשעה 03:04, כאשר בשעה זו לא היה העורר עמה. עוד טען בא-כוח העורר, כי כיבוס הבגדים ושטיפת הנעליים נבעו מרצונו להסיר את ריח המנוחה, לשטוף את הזרע ולהתנקות לאחר קיום יחסי-המין, כאשר הסיבה שעשה הכביסה בעצמו נבעה ממבוכתו מהוריו. לטענת בא-כוח העורר, לפחות חלק מהחתכים על ידיו של העורר לא נגרמו לו ביום הרצח והסברו לחתכים הוא השיפוצים בהם השתתף העורר, שנערכו בבית הוריו.

בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים קבע, כי הגם שמדובר בראיות נסיבתיות, צירופן מוביל למסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המספקת כדי הרשעת העורר, בעבירת הרצח, ככל הנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי התנהגותו המוזרה של העורר, כשניסה להרחיק כל רמז ממגע המנוחה על-ידי שטיפת הרכב, שטיפת הבגדים והנעליים, מלמדת על כוונה להעלים את הדם שניתז מגוף המנוחה או ממצאים אחרים מהזירה. אף הפצעים והחתכים הבלתי מוסברים על ידיו של העורר וכן החתכים הבלתי מוסברים על מעילו, מצטרפים לעובדה, שהעורר הוא האחרון שראה את המנוחה בחיים, היה במחיצתה בשעת המוות ואף התנהגותו בהמשך מעידה על כוונה להעלים ראיות. עוד הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, כי התנהגותו חסרת המנוחה של העורר, מרגע הגיעו לביתו, משדרת אשם.

גם בפניי חזר בא-כוח העורר על טיעוניו אלה, לפיהן יש לשחרר את העורר מהמעצר בהעדר תשתית ראייתית מספקת. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי החתך במעילו של העורר נגרם בזמן שהמעיל נוקה במכונת-הכביסה. כמו-כן, טוען בא-כוח העורר, כי לאחר קיום יחסי-המין, יצא העורר ביחד עם המנוחה ממתחם פארק הירקון, על-מנת לקנות שתיה, דבר המעיד, לטענתו, כי לא העורר הוא זה שרצח את המנוחה.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה יתדותיה בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה קיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לעורר. לטענתה, העורר כיבס את הבגדים בעצמו בשל חששו כי המעשה יתגלה, מאחר והבגדים היו מוכתמים בדם. כמו-כן טוענת באת-כוח המשיבה, כי מעדותה של החברה קרן עולה, כי לא המנוחה היא ששלחה את הודעת הטקסט, בה נרשמה המילה: "לא", כאשר לא נשאלה כל שאלה. אשר לקניית השתיה בקיוסק עליו הצביע העורר, טוענת באת-כוח המשיבה, כי נעשתה בדיקה בקיוסק זה, אולם לא נרשמה כל קנית שתיה בשעה שנטענה על-ידי העורר ואף המוכרים בקיוסק לא זיהו את המנוחה, הגם שלטענת העורר המנוחה היא שרכשה את השתיה. אשר לפשיטת בגדיו של העורר בחניה, מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי דווקא את תחתוניו, אשר אמורים להיות המלוכלכים ביותר, בחר העורר שלא להחליף, דבר המעיד, כי פשיטת הבגדים נעשתה שלא בגלל הריחות, כפי שטוען בא-כוח העורר, אלא בשל כתמי הדם שהותזו עליהם.

לאחר שעיינתי בתיק החקירה ובחנתי את חומר הראיות שבתיק נראה לי, כי יש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה יש בצירוף הראיות הנסיבתיות המצויות בידי המשיבה, כדי להקים תשתית להרשעתו של העורר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

אכן, חומר הראיות שנאסף כנגד העורר מתמצה, בעיקרו, בראיות נסיבתיות בלבד. עובדה זו, היא כשלעצמה, אינה שוללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (לא פורסם); בש"פ 139/97 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1977/94 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם, כאשר בראיות נסיבתיות עסקינן, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה כזו המובילה למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (לא פורסם)).

הלכה היא, כי בשלב המעצר אין בית המשפט בוחן כל ראיה כשלעצמה ועליו לבחון את המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133).

על רקע מבחן זה, נסקור את תשתית הראיות הקיימות. כאמור, מערכת הראיות בעניינו של העורר היא נסיבתית. במסגרת ניתוחה, יש לסקור את האלמנטים העובדתיים השונים העולים מחומר הראיות ולבחון האם בהצטברותם זה לזה הם מגבשים תמונה ראייתית המצביעה, ולו לכאורה, על אשמת העורר.

שעת המוות

טוען העורר, כי בין השעות 02:30 - 03:00 שהה עם המנוחה. כמו-כן, חוות-דעת פתולוגית קבעה, כי שעת המוות הייתה בין השעות 01:30 ל- 02:30. מממצאים אלה עולה, כי בשעת גרימת המוות המנוחה הייתה בחברתו של העורר.

פשיטת הבגדים והנעליים ונקיונם ושטיפת הרכב

התנהגותו התמוהה של העורר - כשהתפשט בהגיעו לחניית ביתו, עוד לפני שעלה לביתו, כיבוס הבגדים בעצמו, כשלטענת אמו נוהגת היא בדרך-כלל לכבס לעורר את בגדיו, שטיפת הנעליים מבחוץ ומבפנים, כמו גם שטיפת הרכב מבחוץ ומבפנים- מעידה על ניסיון העורר לטשטש ראיות הקשורות למקום הפגישה עם המנוחה.

חתכים על ידיו של העורר

מחוות-דעת פתולוגית עולה, כי החתכים שנמצאו על ידיו של העורר נגרמו באמצעות חפץ חד, כמו גם החתכים שנמצאו על מעילו, זאת למרות שכאשר נשאל העורר במשטרה על נסיבות גרימת החתכים טען, כי לא זכר כיצד נגרמו לו ולא ניתן על-ידו כל הסבר המניח את הדעת. גרסתו, לפיה החתכים נגרמו לו כתוצאה מעבודות השיפוץ בהן עבד בבית הוריו, הועלתה לראשונה בעת בדיקתו על-ידי המומחה. משכך, מצביעים החתכים לכאורה על קשר כלשהו בין חפץ חד לבין ידו ומעילו של העורר.

מקום מציאת הגופה

האפשרות שהעורר הוריד את המנוחה ברחוב דיזינגוף, כטענתו, בין השעות 02:30 ל- 03:00 ולאחר-מכן המנוחה הגיעה או הובאה בחזרה לפארק הירקון, משם חזרו העורר והמנוחה, ושם נרצחה, היא אפשרות בלתי סבירה לאור השעות שהעורר מודה כי היה בקרבת המנוחה, כמו גם סימני הזרע של העורר בלבד שנמצאו על גופת המנוחה, ללא סימנים של קיום מגע עם אדם אחר.

התנהגות חסרת מנוחה של העורר

לעורר אין הסבר המניח את הדעת ליציאתו מהבית בשעה 05:00 לצורך תדלוק הרכב, כשהוא לוקח עמו את נעליו ומניח אותן בתא המטען של הרכב, כאשר ידוע לו, כי ממילא יאלץ להסיע את אחיו בשעה 07:30 לבית-הספר, כמו גם יציאתו הנוספת בשעה 05:30 לרכישת סיגריות, שלבסוף לא בוצעה. התנהגות זו בשעות הבוקר המוקדמות, מעידה על העדר נינוחות וחוסר שקט, לאחר שהעורר שב מבילוי שנמשך כל שעות הלילה.

ממכלול הראיות שנאספו כנגד העורר, כפי שנבחנו על-ידי, יש בכדי לבסס לכאורה סיכוי סביר להרשעתו של העורר באישום המיוחס לו.

אשר לחלופת המעצר. שומה על בית המשפט לבדוק בכל מקרה וגם במקרה בו העבירה המיוחסת לנאשם היא עבירת רצח, חלופת מעצר.

עבירת רצח, כמו זו המיוחסת לעורר, מקימה חזקת מסוכנות מתוקף סעיף 21 (א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

העורר לא המציא הסברים המניחים את הדעת להתנהגותו הבלתי סבירה בהגיעו לביתו לפנות בוקר, ולאור הראיות שיש נגד העורר עולה, כי בשחרורו קיים סיכון לציבור ומטעם זה אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה. לא שוכנעתי, כי חלופת מעצר כלשהי יש בה, במקרה זה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק ב"ש 90453/03 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ניתנה היום, י"ז בתמוז תשס"ג (17.7.03).


מעורבים
תובע: יוסף בן נעים
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: