ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית רחובות נגד בוטנרו אחזקה ופיתוח בע"מ :

פסק-דין בתיק ע"א 3134/02

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט א' א' לוי

המערערת:
עיריית רחובות

נ ג ד

המשיבה:
בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.12.01 בת.א. 1591/99 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג- אליעז

תאריך הישיבה:
י"ב באדר ב' תשס"ג
(16.3.2003)

בשם המערערת:
עו"ד יוסף בנקל, עו"ד נירית בטליון

בשם המשיבה:
עו"ד משה גולדברג, עו"ד יריב חנדלי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

מבוא

1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) מיום 18.12.01, בו חויבה המערערת, עיריית רחובות (להלן – "המערערת") לשלם לחברת בוטנרו אחזקות ופיתוח (1992) בע"מ (להלן – "המשיבה") סכום של כ-852,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ומס ערך מוסף, עבור עבודות שביצעה המשיבה במוסדות חינוך. שתיים הן הסוגיות העיקריות בהן מבקשת המערערת את הכרעתנו: הדרך בה נוהל הדיון בבית משפט קמא, ושיטת החישוב הנכונה של שיעור הריבית על הסכומים להם זכאית המשיבה.

הרקע העובדתי

2. בבסיס ערעור זה, עומדת תובענה שהגישה המשיבה כנגד המערערת, בגין חוב בשל עבודות אחזקה ושיפוצים שביצעה עבורה במוסדות חינוך בשנות ה-90, ובין היתר, בבית ספר "בן צבי" (להלן – "החוב"). בין הצדדים נחתם חוזה ביום 27.6.1993, אשר הסדיר את חיוביהם ההדדיים באשר לאופי העבודות והתשלום עבורן (להלן – "החוזה"). ניתנה אופציה להאריך את תוקפו של החוזה בשנה נוספת, ואכן, בתום התקופה החוזית הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תמשיך ותבצע עבודות עבור העירייה בבית הספר "בן צבי", וזאת על פי מחירי החוזה. המשיבה צירפה לכתב תביעתה חוות דעת של מומחה (מיכאל אלמוג), אשר התבקש לבדוק אם המחירים שדרשה המשיבה תואמים את המכרז השנתי ולחלופין אם הם סבירים, וכן אם החשבונות שהגישה המשיבה תואמים את ביצוע בפועל. כן הוגשו חוות דעת של רואה חשבון (ראובני מנשה), לעניין חישוב הריבית בגין הפיגור בתשלום על חשבונות מאושרים, ובגין עבודות נוספות שלטענת המשיבה בוצעו על ידה.

3. כדי לקדם את בירור התובענה, מינה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעמו, מהנדס אורי ורון (להלן – "ורון"), אשר הונחה בהחלטה מיום 5.1.2000 בלשון זו: "המומחה יבדוק את יומני העבודות באתרים נשוא המחלוקת, ויקבע גודל שטחים וכמויות על פי מדידות בשטח. כמו כן יקבע מחירים נכון למועדי ביצוע העבודות". ביום 10.10.2000 הגיש המומחה את חוות דעתו הראשונה, ובחוות דעת משלימה מיום 22.11.200 קבע כי הסכום אותו חייבת המערערת בגין הפרשי מחירים, הפרשי ריבית והצמדה, והפרשים בגין עבודות בבית ספר "בן צבי" בעיר, מעודכן ליום 1.9.95, הנו 851,847.87 ₪ (להלן – "הקרן"). המומחה הוסיף וקבע, כי "לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל וכן את סכום המע"מ לפי החוק". בשיחת טלפון שקוימה בהסכמת הצדדים עם המומחה, הוא הבהיר כי כוונתו לכך שהמע"מ יתווסף להפרשי ההצמדה והריבית בלבד, הואיל ובסכום הקרן כבר גולם מס זה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. עובר למתן פסק הדין היו הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת גובה הריבית שתתוסף לסכום בו חויבה המערערת מיום, 1.9.95 ועד למועד התשלום בפועל. לטענת המשיבה, קיבל המומחה את עמדתה כי את חישוב הריבית יש לעשות על פי הנהוג בהעברות בבנקים (להלן – "ריבית העברות בבנקים"), ואילו לטענת המערערת, קבע המומחה כי הריבית תהיה "כדין". בית המשפט קמא הכריע במחלוקת זו על ידי כך שחזר להסדר אותו קבעו הצדדים בחוזה המקורי ביניהם מחודש יוני 1993, לאמור (ראו סעיף 63(6) לחוזה): "במקרה שיתרת שכר החוזה לא תשולם לקבלן במועד הנקוב בחוזה, תשא יתרת שכר החוזה, בפיצוי בגין הפיגור בתשלום, ריבית החשב הכללי לתקופה החל מתום המועד הנקוב בחוזה לתשלום יתרת שכר החוזה ועד תשלום יתר שכר החוזה בפועל". מבית המשפט לא נעלמה העובדה כי המשיבה עתרה בתביעתה לפסוק לה "ריבית העברה לבנקים" ולא את ריבית החשב הכללי, ולפיכך הורה כי בכפוף להסדר אותו התווה, תשלם המערערת את הסכום הנמוך מבין השניים. עוד נקבע כי לסכומים בגין הצמדה וריבית יתווסף מע"מ כחוק, וכי כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין. בית משפט קמא חייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסכום של 20,000 ₪ "צמוד כדין".

לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בקשה לתיקונו ולעכב את ביצועו, בטענה שריבית החשב כבר כוללת בתוכה הפרשי הצמדה ומע"מ. מנגד, טענה המשיבה, כי הנוסחה אותה אימץ בית המשפט נועדה כדי לפצותה על העיכוב הממושך בתשלום הכספים, כפי שהדבר מצא ביטוי בגוף פסק הדין. בית משפט קמא דחה בקשה אחרונה זו הואיל וסבר כי הבקשה חורגת מסמכות התיקון הקבועה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.

טענות המערערת

5. על פי השקפת המערערת, לא קיים בית משפט קמא את ההליכים בפניו כמתחייב מסדרי הדין. נטען, כי הוא לא אפשר לצדדים להגיש ראיות וסיכומים, מנע חקירה מסודרת של המומחה מטעמו, והסתפק בבירור טלפוני עמו. פגמים אלו, הוסיפה המערערת וטענה, גרמו לכך שהיא חויבה בקרן המורכבת מסכומים שכבר שילמה, ואף בריבית והפרשי הצמדה על קרן זו, על אף שהמומחה לא נקב בשיעור הריבית אף שהתבקש לעשות זאת. יתר על כן, בפסק הדין מצויות סתירות פנימיות, שאחת מהן נובעת מכך שאף כי לכאורה אימץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה, הוא בחר לסטות ממנה בכל הנוגע לדרך חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, וקבע הסדר שאפילו המשיבה לא עתרה לו.

כן נטען, כי בית משפט קמא פסק כפל-הפרשי-הצמדה ומע"מ, פעם על פי פסק הדין, ופעם מעצם העובדה שריבית החשב הכללי כבר כוללת בתוכה הפרשי הצמדה ומע"מ. טעות זו בולטת לנוכח כוונתה של הערכאה הראשונה, שמצאה ביטוי גם בגוף פסק הדין, לאפשר לה לשלם את הסכום הנמוך מבין שני אלה - ריבית החשב הכללי או ריבית ההעברה לבנקים, הואיל וחיוביה ממומנים על ידי הציבור הרחב.

לפיכך, מבקשת המערערת, שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, ולחלופין, כי יבוטל החיוב שהושת עליה כך שהקרן תשא הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. לחילופי חילופין, מבקשת המערערת לקבוע, כי לסכום הקרן תתווסף ריבית החשב הכללי בלבד.

בסיכומי התשובה דחתה המערערת את טענות המשיבה, לפיה קיבלו הצדדים בהסכמה את חוות דעת המומחה, והיא מוחה כנגד העלאת טענות המתייחסות לאירועים שאירעו, כביכול, באולם בית המשפט קמא, אך לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון. המערערת טענה כי מעולם לא הסכימה, מראש או בדיעבד, לכך שמסקנות המומחה יחייבו אותה, או כי לא תהיה רשאית להשיג עליהן בדרכים הקבועות בדין.

טענות המשיבה

6. על פי גרסת המשיבה, לא הביעה המערערת התנגדות לכוונת בית המשפט קמא לפסוק על פי חוות דעתו המשלימה של המומחה, ועל כן יש לראותה כמי שהסכימה לאותה פרוצדורה. זאת ועוד, המומחה קיבל חומר רב מידי הצדדים, ואף נפגש עמם מספר פעמים, ולאחר שאלה ראו את חוות דעתו הראשונה הם הסכימו לקבל את פרק ה"המלצות" הכלול בה כבסיס לפסק הדין. לא זו אף זו, גם כאשר ביקש בא-כוח המשיבה להביא ראיות לעניין הריבית, היתה זו דווקא באת-כוח המערערת שהתנגדה לכך. לעניין המע"מ טענה המשיבה, כי שיחת הטלפון שקוימה עם המומחה בהסכמת המערערת, ועל כן היא מושתקת מלהעלות השגות בסוגיה זו.

7. המשיבה הוסיפה וטענה את אלה: ראשית, נטייתה של ערכאת ערעור הינה שלא לבחון את שיקול הדעת של גוף שלישי, לו העניקו הצדדים את כוח ההכרעה בהסכמה, למעט מקרים שעניינם בפגמים אשר נפלו בדרך קבלת ההחלטה על ידי אותו גוף. שנית, יש לדחות את טענות המערערת כנגד פסיקת הריבית וההצמדה, מפני שככלל אין ערכאת הערעור מתערבת בכך, הואיל והעניין מצוי בתחום שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וזו המסקנה המתבקשת גם במקרה הנוכחי הואיל וסוגיית הריבית נדונה בהרחבה בחוות הדעת של המומחה ובפסק הדין. שלישית, יש לצמצם את היקף תחולתה של ההוראה החוזית בעניין ריבית החשב רק לתקופה החוזית ולא לתקופת ההפרה, במהלכה התפתחו הליכים משפטיים ובה היא מאבדת את הרלוונטיות שלה, מאחר וכבר לא מדובר בפיגור שגרתי במהלך ביצוע החוזה.

דיון

טענות המערערת כנגד אופן ניהול הדיון בבית משפט קמא

8. כאמור, טענה המערערת כי בית המשפט קמא שגה בדרך בה ניהל את ההליכים בפניו, במיוחד כאשר שלל ממנה את הזכות להביא ראיות. להשקפת המערערת, התפרק בית המשפט מסמכותו השיפוטית, כאשר בחר לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו ללא עוררין.

אין בטענות אלה ממש. ראשית, הכלל הוא כי אופן ניהול הדיון נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והתערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מוגבלת לנסיבות חריגות, כאשר ניהול הדיון פגע קשות בזכויותיו של אחד המתדיינים או פגם באופן ממשי ביעילות בירור הסכסוך. והרי כבר נקבע כי "גם כאשר מתבקשת המסקנה, שראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, אין בכך עדיין כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בהליך הדיוני המתואר" (ר"ע 457/83 Ohio Medical Products of Air Reduction Inc. נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י ל"ז(4), 309, 312; רע"א 266/88, סאן אינטרנשינל לימיטד נ' מדינת ישראל, פד"י מד(2), 206, 211). המערערת לא הראתה טעם המצדיק סטייה מהלכה זו.

שנית, המערערת מושתקת מלהעלות טענות כנגד אופן ניהול התיק בבית משפט קמא, הואיל ומעולם לא מחתה על כך, ואף נתנה לו את הסכמתה. המערערת שיתפה פעולה עם המומחה מטעם בית המשפט והגישה לו מסמכים שונים ותחשיבים להוכחת טענותיה, ולא זו בלבד שלא ביקשה לחקור את המומחה, אלא אף התנגדה למשאלתו של בא-כוח המשיבה לאפשר לו להביא ראיות לעניין הריבית (ראו עמוד 2 לישיבת בית משפט קמא מיום 18.12.01).

שלישית, גם הטענה לפיה באמצו את חוות דעתו של המומחה, התפרק בית המשפט מסמכותו השיפוטית, אינה ראויה להתקבל. טענה זו לוקה בסתירה פנימית, באשר טוענת המערערת מחד, כי בית משפט קמא אצל את סמכותו השיפוטית למומחה מטעמו, ומאידך, היא מלינה על כך שבית המשפט סטה מחוות דעתו של המומחה כאשר בחר שלא אמץ את מסקנתו לעניין הריבית (סעיף 20 לנימוקי הערעור). זאת ועוד, בית המשפט נדרש לעדים מומחים כדי שאלה יסייעו לו ללבן עובדות ולעכל נתונים להם דרוש ידע מקצועי, שבדרך כלל אינו נחלתו של השופט. מכאן, שהמומחים, אלה המובאים על ידי הצדדים ואלה הממונים מטעם בית המשפט, לא מתיימרים להציע מסקנה משפטית, ותחום זה היה ונותר נתון לבית המשפט, לו מסור שיקול הדעת להחליט איזו מבין חוות הדעת לאמץ, אם בכלל.

עם זאת, כאשר ממנה בית המשפט מומחה מכריע מטעמו, אך טבעי שהוא יאמץ את ממצאיו, זולת אם קיימת סיבה כבדת משקל שתניע אותו שלא לעשות זאת, שהרי לכאורה מדובר במומחה ניטראלי, נעדר עניין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים (ע"א 293/88, חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, תק-על 90(2), 532).

באשר לענייננו, בפני בית משפט קמא נתגלעה מחלוקת אשר חייבה בחינה של היקף העבודות אשר ביצעה המשיבה ואת עלותן, ואלה הם תחומים מובהקים בהם נדרשת חוות דעת של מומחה לדבר. על כן נאלצה הערכאה הראשונה להסתייע במומחה מטעמה כדי לפלס את דרכה בסבך הנתונים שהצדדים הניחו לפתחה, ועל כן לא נהירה לי טרונייתה של המשיבה, במיוחד לנוכח העובדה כי עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי באת-כוח המערערת לא יצאה כלל נגד מינוי זה.

השגות המערערת באשר לגובה הקרן

9. המערערת העלתה השגות באשר לגובה הקרן בו חויבה, וסבורני שגם בעניין זה אין מקום להושיט לה סעד. אלה הם עניינים שבעובדה אשר הוכרעו בערכאה הראשונה, ובעל דין אשר לא הצליח לקעקעם בפני הערכאה הראשונה, מלאכתו קשה שבעתיים בפני ערכאת הערעור, אשר לא שמעה את העדים ואף היא כקודמתה חסרת ידע מקצועי (ע"א 558/96, חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל חנן ו32 אח', פ"ד נב(4), 563).

מעבר לנדרש אציין, כי גובה הקרן נקבע על בסיס חוות דעתו המשלימה של המומחה מיום 22.11.01, וזו גובשה לאחר שהמערערת חזרה ופנתה למומחה אשר קיבל באופן חלקי את השגותיה. בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 18.12.01, בסמוך למתן חוות הדעת המשלימה, לא חלקה המערערת על גובה הקרן אשר נקבעה, ולא בקשה לחקור את המומחה בשאלה זו, נהפוך הוא, באת-כוח המערערת, עו"ד שמעון, ציינה באותה ישיבה כי "המומחה כבר פסק ולא נותרה שום שאלה בנושא". משבחרה ללכת בדרך זו, אין המערערת יכולה עוד להשיג על גובה הקרן.

שיעור הריבית

10. כאמור, קבע בית משפט קמא כי על המערערת לשלם בנוסף על הקרן, גם ריבית והצמדה החל מיום 1.9.95 ועד ליום התשלום בפועל. באשר לשיעור הריבית נקבע כי הריבית תהיה בשיעור אותו קובע החשב הכללי, הואיל וכך הסכימו הצדדים בהסכם שנערך ביניהם בחודש יוני 1993. אינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בעניין זה, הואיל והוא פעל ברוח הוראתו של סעיף 6(א)(1) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, לאמור, אין לפסוק ריבית לפי חוק זה, אם קיים הסכם בין בעלי-הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום. עם זאת, ולנוכח העובדה כי בכתב התביעה עתרה המשיבה לפסוק לה ריבית-העברות-לבנקים ולא ריבית החשב הכללי, הורה בית המשפט המחוזי בעמוד 3 לפסק הדין כי "אם יתברר כי החישוב... עולה על הריבית המגיעה לפי העברות בבנקים, לא תשלם העירייה אלא סכום המגיע לפי העברות בבנקים. אולם, אם הסכום הכולל הצמדה וריבית על פי החוזה יהיה נמוך יותר, תשלם העירייה את הסכום הנמוך". אינני סבור כי נפל פגם בפסיקה זו, אך המערערת הוסיפה וטענה כי ריבית החשב הכללי מגלמת בתוכה גם רכיבים של מע"מ והצמדה, ועל כן החיוב שהושת עליה, לשלם הפרשי הצמדה ומע"מ בנוסף לריבית החשב, משמעו כי היא תחויב בכפל-תשלום.

אין בידי לקבל טענה זו של המערערת. השאלה בדבר רכיביה השונים של הריבית אשר נקבעה בחוזה, הינה טענה עובדתית, אותה יש להוכיח בפני הערכאה הדיונית. ומה אעשה, ולא זו בלבד שהמערערת העלתה טענה זו רק לאחר מתן פסק הדין, אלא שכזכור, היתה זו המערערת-עצמה אשר התנגדה להבאתן של ראיות לעניין הריבית, ועל כן נראה כי אין לה להלין אלא על עצמה כאשר הדבר נמנע ממנה בשלב זה.

לפיכך, אני מציע לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

א

השופט א' ריבלין:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.

ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ג (21.7.2003).


מעורבים
תובע: עיריית רחובות
נתבע: בוטנרו אחזקה ופיתוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: