ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יאיר רוחם נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק רע"פ 3013/03

בפני: כבוד השופטת א' חיות

המבקש:
יאיר רוחם

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 18.2.03 בע"פ 6650,6654/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים: מ' נאור, ע' חבש, ב' אוקון

בשם המבקש: עו"ד נילי חלד
בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות

בבית המשפט העליון

החלטה

1. המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ. 4807/98) בגין ביצוע עבירות של איומים, תקיפה והיזק בזדון לרכב כלפי כרמלה ואהרון ידגרי (להלן: המתלוננים). על-פי המפורט בהכרעת-הדין, ביום 15.5.97 נהג המבקש, אז כבן 19 שנים, ברכב בו נסעו גם דודתו ואמו, ברחוב קרן היסוד בירושלים. בהתקרבו לצומת המרומזר במפגש הרחובות קרן היסוד - רמז, סטה המבקש מנתיבו, המיועד לפניה ימינה בלבד, לעבר הנתיב השמאלי, המיועד לפניה שמאלה, שם נסעו המתלוננים יחד עם ילדיהם. המבקש הציב את רכבו בין שני הנתיבים, באופן שחסם את רכבם של המתלוננים, וכתוצאה מכך התפתח ויכוח ביניהם, במהלכו אמר להם: "אם תהיה לי שריטה באוטו אני אהרוג אתכם". עם התחלפות האורות ברמזור השלים המבקש את המעבר לנתיב השמאלי לפני רכבם של המתלוננים, פנה שמאלה והמשיך בנסיעה ברחוב רמז עד שהגיע בסמוך לכניסה לתיאטרון החאן. בשלב זה עצר המבקש את רכבו, ניגש לרכבם של המתלוננים, שנאלצו לעצור אחריו, ותקף דרך החלון את המתלוננים וילדיהם. כמו כן, הכה המבקש בחוזקה על גג רכבם של המתלוננים ושבר את מסגרת שמשת החלון הקדמי, את האנטנה ואת המראה השמאלית. יצוין, כי לגרסת המבקש, אשר כפר במיוחס לו, פגעו המתלוננים ברכבו שעה שניסה לעבור לנתיב השמאלי, ועם זאת, כך טען, לא איים עליהם ולא יצר כל מגע פיזי עמם ואף לא עם ילדיהם. המבקש אישר, אמנם, כי הכה ברכב המתלוננים, אך לטענתו לא גרם לו כל נזק.

2. בית-משפט השלום (כבוד סגן הנשיא ח' לחוביצקי) דחה את גרסת המבקש לאירועים נשוא כתב-האישום ומצא אותו אשם בעבירות שיוחסו לו. במעמד שימוע הכרעת-הדין, עתר בא-כוח המבקש לצירופו של תיק פלילי שהוגש נגד מרשו בבית-משפט השלום בירושלים, בשל עבירות של פירוק מרכב והחזקת מכשירי פריצה מיום 1.8.00 (ת.פ. 5337/00) וכן עתר לקבלת תסקיר מבחן בעניינו.

3. ביום 10.10.02 הודה המבקש בעובדות כתב-האישום בת.פ. 5337/00 ונשמעו טיעוני הצדדים לעונש בשני התיקים. בא-כוח המבקש טען כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו של המבקש וכן להטיל עליו 100 שעות של שירות לתועלת הציבור. בא-כוח המשיבה התנגד לאי-הרשעה, ולעניין העונש טען כי לנוכח התנהגותו העבריינית החמורה של המבקש בשני התיקים וכן לנוכח העובדה שבחר לנהל את משפטו ב- ת.פ. 4807/98, יש להשית עליו שירות לתועלת הציבור בהיקף מקסימאלי ולחייבו בפיצוי למתלוננים בסך 30,000 ₪ ובהוצאות המשיבה. בית-המשפט (כבוד השופט ר' אלכסנדר) החליט שלא להרשיע את המבקש בת.פ. 4807/98, בין היתר, עקב גילו הצעיר והזמן הרב שחלף מאז ביצע את העבירות, שבעטיין, כך קבע, לא נגרמו למתלוננים נזקי גוף ממשיים. גם בת.פ. 5337/00 נמנע בית-המשפט מהרשעת המבקש לנוכח הודאתו ובהתחשב בכך שמדובר בעבירות רכוש. בית-המשפט הדגיש בהחלטתו כי הרשעתו של המבקש, שזה עתה סיים שירות צבאי מלא, תפגע בתכניותיו להמשיך בשירות קבע, אך יחד עם זאת סבר כי מן הראוי לתת ביטוי לחומרת מעשיו בענישה. לפיכך, גזר בית-משפט השלום על המבקש פיצוי למתלוננים בסך של 5,000 ₪; חיוב בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪; צו מבחן למשך 18 חודשים; ו- 250 שעות שירות לתועלת הציבור.

4. המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי בירושלים על קביעותיו של בית-משפט השלום בהכרעת-הדין בת.פ. 4807/98 וכן על חומרת העונש שהוטל עליו. המשיבה, מצידה, ערערה על אי-ההרשעה.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' נאור, ע' חבש וב' אוקון) קבע כי לא הוצגו ראיות מספיקות להוכחת עבירות האיומים והתקיפה שיוחסו למבקש בת.פ. 4807/98 ולפיכך זיכה אותו מעבירות אלו, מחמת הספק. אשר לעבירה של היזק בזדון לרכב, סבר בית-המשפט המחוזי כי בעניין זה היו קביעותיו של בית-משפט השלום מבוססות כראוי ועל כן, היה מקום להרשיעו בעבירה זו כמו גם בעבירות בהן הודה בת.פ. 5337/00. בית-המשפט קבע כי על-מנת שיעשה שימוש בכלי של אי- הרשעה, על המבקש להצביע על כך שעלה על מסלול של שיקום, אולם המבקש לא פנה לשיקום ממשי והא ראיה שביצע עבירת רכוש נוספת, לצורך השלמת חסרים ברכוש צבאי שהופקד בידיו, וזאת בעת שכתב-האישום שבכאן בגין עבירה של היזק לרכוש במזיד, תלוי ועומד נגדו. בית-המשפט הוסיף וקבע כי פגיעה אפשרית בהשתלבות המבקש במסלול עבודה כזה או אחר אין בה כדי להצדיק אי-הרשעה מקום שמכלול השיקולים מחייב את הרשעתו. בית-המשפט המחוזי קיבל, איפוא, את ערעור המשיבה והרשיע את המבקש בעבירות של היזק בזדון לרכב, פירוק מרכב והחזקת מכשיר פריצה. יחד עם זאת, מצא בית-המשפט המחוזי לנכון להמתיק את עונשו של המבקש, לנוכח זיכויו מעבירות של איומים ותקיפה, באופן שיבוטלו ההוצאות שפסק בית-משפט השלום לטובת המשיבה ויופחת מספר השעות של שירות לתועלת הציבור ל- 100 שעות בלבד, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

5. המבקש הגיש בקשה למתן רשות ערעור על הרשעתו ובה הוא טוען כי משהורה בית-המשפט המחוזי על זיכויו מעבירות של איומים ותקיפה, בהיעדר ראיות מספיקות, היה עליו לזכותו גם מעבירה של היזק בזדון לרכב, שכן עבירה זו התבססה על אותה תשתית ראייתית. עוד טוען המבקש כי במקרה דנן אין יחס סביר בין הנזק שנגרם לו בפועל מן ההרשעה לבין חומרתן של העבירות בהן הורשע והתועלת הצפויה מהרשעתו. המבקש מוסיף וטוען כי עומדת בפניו אפשרות ממשית וקונקרטית להשתלב בשירות קבע בצה"ל והרשעתו תמנע זאת. עוד מציין המבקש כי הספיק לבצע 213 שעות של שירות לתועלת הציבור, בטרם צמצם בית-המשפט המחוזי את היקף העונש שהוטל עליו בעניין זה. לבסוף, מציין המבקש כי נסיבותיו האישיות הקשות, כפי שפורטו בתסקירי שירות המבחן, מצדיקות את ביטול הרשעתו.

6. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, וסבורה כי זיכויו של המבקש, מחמת הספק, מעבירות של איומים ותקיפה, אין בו כדי לקעקע את ההרשעה בעבירה של היזק בזדון לרכב. כמו כן, סבורה המשיבה כי צדק בית-המשפט המחוזי בהרשיעו את המבקש והחלטתו זו, כך היא טוענת, הולמת את אמות המידה שנקבעו בפסיקה לחריג של אי-הרשעת נאשם שהוכחה אשמתו. עוד מציינת המשיבה כי מבירור שערכה עם הגורמים המוסמכים בצבא מתעורר ספק רב באשר לגיוס המבקש לשירות קבע בנסיבות הקיימות, גם אלמלא ההרשעה.

7. בחנתי את טענותיו של המבקש כנגד הרשעתו ולא מצאתי כי יש בהן כדי להקים לו עילה למתן רשות ערעור. כאשר בנאשמים בגירים עסקינן, הכלל הוא כי משהוכח ביצועה של עבירה ירשיע בית-המשפט את הנאשם ולא ימנע מהרשעתו אלא במקרים יוצאי-דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם בשל ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראו: ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337). התלהטות יצרים, שתחילתה בויכוח בין נהגים על עניינים של מה בכך, וסופה - לא אחת – פגיעה ברכוש ובגוף, היא תופעה מדאיגה הקונה לה, לאחרונה, אחיזה במקומותינו ומן הראוי לשרשה. מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה כי חזר ובדק את חומר הראיות לעומקו, וכן שקל את כלל השיקולים הצריכים לעניין הרשעתו של המבקש. מסקנותיו של בית-המשפט המחוזי מקובלות עלי ואיני רואה מקום להתערב בהן.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ב תמוז, תשס"ג (22.7.03).


מעורבים
תובע: יאיר רוחם
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: