ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין האחוזה מגורי יוקרה בע"מ נגד עיריית ירושלים :

בפני כבוד השופט אברהם רובין, סגן הנשיאה

המערערת

האחוזה מגורי יוקרה בע"מ

נגד

המשיבה

עיריית ירושלים

פסק דין

1. לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם פוני מיום 18/12/13, בגדרה נדחתה בקשת המערערת לבטל פסק דין שניתן נגדה במעמד צד אחד בהעדר הגנה.

2. העובדות
המערערת הינה הבעלים של נכס מקרקעין המצוי ברחוב ירמיהו 27 בירושלים (להלן – "הנכס"). ביום 17/12/09 הגישה המשיבה תובענה בסדר דין מהיר נגד המערערת בשל חוב ארנונה בסך של 117,631 ₪ אשר חל על הנכס. המערערת לא הגישה בקשת רשות להתגונן ועל כן ניתן נגדה, ביום 25/03/10, פסק דין בהעדר הגנה. חודשיים לאחר מכן, ביום 20/05/10, שלחה המשיבה למערערת מכתב התראה בו היא נדרשה לשלם את החוב הפסוק (ראו – נספח ב' לתגובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין). חרף זאת, המערערת לא שילמה את החוב. ביום 31/08/10 פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל נגד המערערת. האזהרה בתיק ההוצאה לפועל הומצאה למערערת ביום 13/10/10 (ראו – נספח ג' לתשובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין) , ולאחר שהחוב לא נפרע הוטל לבקשת המשיבה עיקול על נכס מקרקעין השייך למערערת. ויודגש, העיקול לא הוטל על הנכס בגינו נדרשת הארנונה , אלא על נכס אחר של המערערת. כך חלפו להם מספר חודשים, עד אשר העיקול החל להטריד את מנוחתה של המערערת , כיוון שהיא ביקשה למכור את הנכס המעוקל לצד ג'. בהמשך לכך, פנה בא כוחו של אותו צד ג' – עו"ד יצחק דהאן - למשיבה , בניסיון להסדיר את החוב. תשובתה של המשיבה ניתנה ב"מכתב כוונות" ששלחה המשיבה לעו"ד דהאן ביום 25/07/11, בו היא אישרה כי כנגד תשלום סך של 176,850 ₪ יוסר העיקול מן הנכס (ראו – נספח ה' לתשובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין). חלף לו כחודש, וביום 23/08/11 שגרה המערערת למשיבה מכתב בו היא הביעה פליאה על קיומו של חוב הארנונה המדובר, וטענה כי ככל שיש חוב ארנונה הרי שהוא צריך לחול על חברה בשם "ג'רוזלם קייטרינג", אשר שכרה את הנכס מהמערערת והחזיקה בו בתקופה הרלבנטית לחוב. למכתב זה השיב מנהל אגף השומה במכתב מיום 20/09/11, בו נכתב כי:

"1. בחשבון זה הוגשה עוד בשנת 2009 תביעה משפטית בגין חוב הארנונה... כן נתקבל פס"ד בעניין ונפתח תיק הוצל"פ לגביית החוב.

2. מבדיקתנו עולה כי הן כתב התביעה, פס"ד וההחלטה בעניין הועברו לידיעתכם והיה לכם את כל המועדים לערער ולהעלות טענות בעניין החוב האמור. משלא פעלתם בעניין הרי שהחוב הנ"ל הינו חלוט ועליהם לשלמו".

(נספח ו' לתשובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין).

חודשיים לאחר קבלת תשובה זו הגישה המערערת, ביום 20/11/11 , השגה על החוב (נספח ח' לתשובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין), וביום 30/11/11 דחה מנהל הארנונה את ההשגה תוך שהוא מפנה לדברים שכתב למערערת בתשובתו הקודמת מיום 20/09/11 (ראו – נספח ט' לתשובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין). חרף דחיית ההשגה לא הגישה המערערת ערר על החלטת מנהל הארנונה, ובמקום זאת היא הגישה ביום 08/01/12 בקשה לביטול פסק הדין שניתן כמעט שנתיים לפני כן. בקשה זו נדחתה על ידי הרשם הנכבד ומכאן הערעור שלפניי.

3. החלטת הרשם הנכבד
בבקשתה לביטול פסק הדין טענה המערערת כי כתב התביעה לא הומצא לה. הרשם הנכבד דחה טענה זו וקבע כי כתב התביעה הומצא כדין למערערת בדרך של הנחתו במשרדה הרשום ברחוב יפו 216 כנדרש בתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. הרשם הנכבד הוסיף וקבע כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור. בהקשר זה ציין הרשם הנכבד כי המערערת לא הבהירה בבקשתה מתי נודע לה על פסק הדין, ברם מן החומר שהוצג לו הוא הסיק שלמערערת נודע על פסק הדין לכל המאוחר ביולי – אוגוסט 2011 כאשר נוהל מו"מ בין עו"ד דהן לבין המשיבה להסרת העיקול. ולבסוף , הרשם הנכבד קבע כי את טענות המערערת לפיהן היא לא החזיקה בנכס היה עליה להעלות במסגרת הליכים מנהליים של השגה, וכי משעה שנדחתה ההשגה שהגישה המערערת היה עליה לה גיש ערר ובמידת הצורך אף ערעור מנהלי, ולא להעלות את טענותיה במסגרת הליך אזרחי בבית משפט השלום.

4. טענות המערערת בערעור
בפי המערערת שלל טענות כנגד החלטת הרשם הנכבד. המערערת טוענת כי הרשם הנכבד לא קיים דיון בבקשה וכי הוא לא נימק את החלטתו כראוי. המערערת חזרה על טענותיה לפיהן כתב התביעה לא הומצא לה וכי היא לא החזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית לתביעה. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה הרשם הנכבד בכך שהתעלם מטענתה לפיה המשיבה חייבה אותה רטרואקטיבית בתשלום הארנונה בכך שהיא רשמה רטרואקטיבית את הנכס על שם המערערת.

דיון והכרעה
5. דין הערעור להידחות משום שצודק הרשם הנכבד בכך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור. אף אם אניח כי כתב התביעה ופסק הדין לא הומצאו למערערת, הרי שאין ספק כי המערערת ידעה אודות פסק הדין לכל המאוחר ביום 25/07/11, כאשר ב"כ המשיבה שלח לעו"ד דהן את "מכתב הכוונות" בנוגע להסרת העיקול. אין לי ספק שעו"ד דהן, אשר ייצג את הצד השלישי שביקש לרכוש את הנכס המעוקל מן המערערת, עדכן את המערערת כאשר התברר לו שיש עיקול המכשיל את העברת הנכס שרכש הצד השלישי מהמערערת, ושגם אם הוא טיפל בנושא מול העירייה הרי שהמערערת הי יתה מודעת לכך, ולראייה שפחות מחודש לאחר שעו"ד דהאן קיבל את תשובת העירייה פנתה המערערת עצמה למנהל הארנונה כאמור לעיל. המערערת טוענת כי אין ללמוד מכתבה על כך שהיא ידעה אודות פסק הדין, מפני שהמכתב עסק בעיקול שהוטל ולא בפסק הדין, ומשום שהיא לא קיבלה מעולם את תשובתו של מנהל הארנונה. טענות אלו אינן משכנעות כלל. הניסיון להבחין בין סוגיית העיקול לעובדה שהוא הוטל בעקבות פסק דין איננה משכנעת , כיוון שסביר להניח שכאשר נודע למערערת אודות העיקול היא ערכה בירור לגבי נסיבות הטלתו. כמו כן, לא משכנעת הטענה לפיה המערערת לא קיבלה תשובה ממנהל הארנונה , שכן אם כך היה אזי לא ברור מה המריץ אותה להגיש השגה זמן לא ארוך יחסית לאחר מועד משלוח התשובה. יוצא, אפוא, שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ארבעה וחצי חודשים לאחר שנודע למערערת על פסק הדין, ולא רק שלא ניתן כל הסבר לאיחור, אלא שגם לא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה.

6. צודק הרשם הנכבד גם בכך שאין טעם בביטול פסק הדין רק כדי שהמערערת תוכל לטעון טענת "איני מחזיק", שהיא הטענה המרכזית שלה, מפני שהמקום לבירור טענה זו הוא בהליך המנהלי של השגה, ערר וערעור מ נהלי. הנה כך, סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 (להלן – "חוק הערר"), קובע כי טענת "איני מחזיק" ניתן להעלות במסגרת השגה למנהל הארנונה. הפסיקה קבעה כי סמכותו של מנהל הארנונה לדון בטענת "איני מחזיק" הינה סמכות ייחודית, ולפיכך לא ניתן להעלות טענה זו בפני בית המשפט (ראו – ע"א 1130/90 מצות ישראל נ' עיריית פתח תקווה פ"ד מו(1) 793). אכן, בסעיף 3(ג) לחוק הערר נקבע כי מי שלא הגיש השגה בטענת "איני מחזיק" רשאי להעלות את טענתו בבית המשפט ברשות בית המשפט, אך הפתח שפותח סעיף 3(ג) בפני העלאת טענת "איני מחזיק" בבית המשפט הינו פתח צר ביותר, כיוון שהכלל הוא שבית המשפט יאפשר את העלאת הטענה רק: "בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית" (ראו – ע"א 4452/00 טי.טי. טכנולוגיות נ' טירת הכרמל פ"ד נו(2) 773; עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב – פורסם באתר נבו (08/01/10); רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי – פורסם באתר נבו (03/06/08)). למקרה שלפניי אין כל היבט עקרוני או ציבורי, ואין לו חשיבות כללית, על כן, אין מקום לבטל את פסק הדין רק כדי לאפשר למערערת לנסות ולטעון טענת "איני מחזיק" שמקומה בהליכי השגה וערר.

7. הדברים דלעיל יפים ביתר שאת בשים לב לכך שהמערערת כבר פעלה הלכה למעשה במסלול המנהלי בכך שהגישה השגה על החיוב בארנונה, ורק לאחר שהשגתה נדחתה היא פנתה בבקשה לביטול פסק הדין , במקום להגיש ערר על דחיית ההשגה. עצם העובדה שהוגשה השגה מעמידה בספק את תחולתו של סעיף 3(ג) בענייננו, כיוון שהסעיף עוסק במי שלא הגיש השגה , ואילו המערערת שלפני כן הגישה השגה שנדחתה, אך גם אם נאמר כי סעיף 3(ג) חל על ענייננו מן הטעם שהמערערת לא הגישה את השגתה במועד, הרי שאין לאפשר למערערת "לזגזג" בין המסלול המנהלי למסלול השיפוטי כראות עיניה.

8. ואם יטען הטוען שאין מקום לסגור בפני המערערת את המסלול השיפוטי, כיוון שהמסלול המ נהלי נסגר בפניה לא בגלל שטענותיה נדחו לגופו של עניין, אלא משום שההשגה הוגשה לאחר שניתן פסק הדין בהיעדר הגנה, אזי לכך אשיב כי הטענה אינה משכנעת משתי סיבות; ראשית, המערערת היא זו שהקדיחה את תבשילה בכך שלא הגישה במועד, קרי- עוד לפני הגשת התביעה, השגה על החיוב בארנונה. ושנית, סגירת המסלול השיפוטי בפני המערערת איננה בבחינת סוף פסוק, שכן המערערת יכולה להיפרע מן "המחזיק האמתי" בנכס בגין תשלומי הארנונה שי יגבו ממנה (לשיקול זה ראו – פסקה י' לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין בעניין שאול בנימין). ודוק, זוהי ההתלבטות האמתית שמעורר הערעור שלפניי; האם ראוי לבטל את פסק הדין ובכך לפגוע באינטרס ההסתמכות של העירייה על פסק הדין שניתן כשנתיים לפני הגשת בקשת הביטול, ובאינטרס הציבורי בסופיות הדיון, או שבשל מחדלי המערערת ראוי לאפשר לה למצות את יומה בבית המשפט רק בדרך של הגשת תובענה נגד ה"מחזיק האמתי". לטעמי, בשל מחדלי המערערת ראוי שהקופה הציבורית תקבל סוף סוף את הארנונה המגיעה לה, ואילו התובעת תוכל למצות את זכויותיה בהליך כנגד המחזיק האמתי, מבלי שאביע עמדה לגבי סיכוייו של הליך כזה.

9. בפי המערערת טענה נוספת , לפיה דין החיוב בארנונה להתבטל משום שאסור היה למשיבה לרשום את המערערת כמחזיקה בנכס מיום 01/10/07, כאשר הבסיס לרישום זה הינו הודעה שקיבלה המשיבה רק ביום 22/11/07. גם טענה זו איננה מצדיקה את ביטול פסק הדין כיוון שמדובר ברישום ששונה בתוך שנת המס, ולכן הוא איננו בגדר הטלת חיוב רטרואקטיבי.

10. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: האחוזה מגורי יוקרה בע"מ
נתבע: עיריית ירושלים
שופט :
עורכי דין: