ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קסלמן וקסלמן נגד לינדה מסלם :

החלטה בתיק ע"א 6495/14

לפני: כבוד הרשם גיא שני

המערערים:
קסלמן וקסלמן ואח'

נ ג ד

המשיבה:
לינדה מסלם

סיווג הליך

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

1. ההליך שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.6.2014. ההחלטה ניתנה במסגרת תביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים, ותביעה שכנגד שהגישו הם – נגדה. ההליך הוגש כערעור בזכות, ובהחלטתי מיום 22.10.2014 ביקשתי את עמדתם של הצדדים לגבי השאלה אם אמנם קיימת כאן זכות ערעור. בעלי-הדין הגישו את התייחסותם; המערערים מצדם עומדים מאחורי ההליך כפי שהוגש, ואילו המשיבה גורסת כי הערעור טעון רשות.

2. להלן הרקע בתמצית: בשנת 1998 חברו הצדדים יחד בהסכם שותפות (משרד ראיית חשבון). בשלב מסוים עלו היחסים על שרטון כאשר המשיבה טוענת, בין היתר, כי לא שולמו לה סכומי-הכסף המגיעים לה. במסגרת התביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים התבקשו סעדים של מתן חשבונות ופיצויים. המערערים מצדם הגישו תביעה שכנגד ובה טענו כי המשיבה הפרה את יחסי השותפות וכי עליה לפצות את השותפות בסכומי-כסף שונים.

ההליך המשפטי פוצל לשלושה חלקים: הראשון יועד לבירור העתירה למתן חשבונות; השני – למחלוקת ההסכמית, "דהיינו מה בדיוק כלל הסכם השותפות שבין התובעת לבין הנתבעים, ומה היה אמור להיות חלקה של התובעת בהתאם למוסכם... מהו המתווה ההסכמי שקבעו בעלי הדין באשר לחלקה וזכויותיה של התובעת"; והחלק השלישי נועד לבירור התוצאה החשבונאית.

3. ההחלטה נשוא הערעור סיימה את החלק השני בהליך, קרי – מדובר בהכרעה לגבי "המחלוקת ההסכמית". בית המשפט קבע בין היתר כי החל מיום 1.1.2001 נחשבה המשיבה שותפת הון, וכי היא זכאית לחלק מרווחי השותפות בהתאם למדדים שהותוו בהחלטה. בית המשפט הבהיר כי החלטתו "קובעת את העקרונות לפיהם יש לסמוך את הכימות החשבונאי המיישם את אותן הסכמות", וכי "החישוב שייערך ע"י מומחה מטעם בית המשפט, בפעימה השלישית, יסיים את הדיון בטענות התובעת". בית המשפט מינה מומחה והורה לו לערוך חוות-דעת לפי העקרונות שנקבעו בהחלטה. במסגרת ההחלטה דן בית המשפט גם בטענות שהעלו המערערים במסגרת התביעה שכנגד, הקשורות בפן ההסכמי, ובמסגרת זו דחה את טענת המערערים כי המשיבה הפרה את התחייבותה בדבר אי-תחרות וכי על המשיבה להשיב סכום מסוים ששולם לה מקרן עידוד.

כאמור, המערערים הגישו ערעור בזכות על ההחלטה, והשאלה היא אם בדין עשו כן. לאחר ששקלתי בדבר מסקנתי היא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

4. כידוע, התשובה לשאלה שעל המדוכה נגזרת ממבחן הסופיות: אם ההחלטה היא בגדר "פסק-דין", קרי יש בה כדי לסיים את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי קיימת זכות ערעור. לעומת זאת, אם מדובר ב"החלטה אחרת", קרי החלטה שאינה פסק-דין, אזי הערעור טעון רשות (ראו בש"א 6428/12 פלוני נ' פלוני (4.12.2012)). בהקשר זה נהוג להסתייע במבחן הסעד, לאמור: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט – הרי זה פסק-דין (חלקי); ואם לאו – מדובר ב"החלטה אחרת" (ראו למשל ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354 (1997)).

בהתאם לכללים האמורים, נפסק לא אחת כי במקום שבו בית המשפט מפצל את הדיון בין שלב קביעת החבות לבין שלב קביעת שיעור הפיצוי, הרי שההחלטה בעניין החבות היא "החלטה אחרת", שהערעור עליה טעון רשות (ראו למשל ע"א 4458/00 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' שטיין (7.5.2001); רע"א 3724/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית (26.6.1996)). כלל זה חל בתביעות נזיקין אך כוחו יפה גם בתביעות אזרחיות אחרות, שבהן בית המשפט דן תחילה בשאלת החבות ואחר-כך – בשאלת התוצאה הכספית. בענייננו, החלטתו של בית המשפט המחוזי דנה בשאלות ההסכמיות שהיו במחלוקת ובתוך כך שרטטה את העקרונות לביצוע ההתחשבנות בין הצדדים, אולם ההתחשבנות – קרי שאלת הסכום לתשלום – נותרה תלויה ועומדת ותוכרע בשלב השלישי של הדיון. כל אלה מצביעים לכיוון "החלטה אחרת".

5. יטען הטוען – וכך אכן טוענים המערערים – כי במקרה שלפנינו מדובר בכל זאת בפסק-דין, שכן בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו חלק מן העילות והסעדים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד. שקלתי בכובד ראש את הטענה הזו, אך בסופו של יום מצאתי כי אין בה כדי לשנות מן המסקנה שמדובר ב"החלטה אחרת".

טענתם האמורה של המערערים מצביעה על "תחום אפור" בסוגיית סיווגן של החלטות שיפוטיות. כוונתי למקרים שבהם בית המשפט בערכאה הדיונית מוציא מתחת ידיו החלטה שאינה מסיימת את מלאכת השיפוט כולה, אך יש בה משום הכרעה לגבי טענות מסוימות או רכיבים מסוימים של התביעה. או-אז נשאלת השאלה, אם הכרעה זו יש בה כדי להפוך את ההחלטה לפסק-דין חלקי. כאמור, בהקשר זה אפשר להיעזר במבחן הסעד, אך גם מבחן זה אינו בהכרח מנפק תמיד תשובה ברורה וחד-משמעית. טלו מקרה שבו בית המשפט נותן החלטה בדבר חבותה של המדינה לפצות את התובעים בגין הפקעה ובדבר גודל השטח שהופקע. הניחו כי בית המשפט פוסק שאכן יש חבות אך השטח שבגינו יש לפצות קטן יותר משנטען בתביעה (והתיק ממשיך להתברר בשאלת גובה הפיצוי). האם עומדת לתובעים זכות ערעור על ההחלטה? נראה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אף שכבר ידוע כי המערערים לא יקבלו פיצוי בגין מלוא השטח (ראו ע"א 6855/09 אלמקייס נ' מדינת ישראל (31.1.2010)). ומנגד, טלו מקרה שבו כתב התביעה מושתת באופן ברור על כמה עילות נפרדות אשר בצד כל אחת מהן – סעד נפרד. הניחו כי בית המשפט מכריע בהחלטתו לגבי אחת מן העילות ובכך שולל את הסעד שבא בצמוד לה. נראה כי במקרה זה הסיווג המתאים של ההחלטה הוא "פסק-דין חלקי", אף שההליך ממשיך להתברר בכל הנוגע לעילות ולסעדים האחרים (ראו עניין מנדלבליט הנ"ל, בעמ' 363; רע"א 3414/13 טל יד מצויינות בשירות בע"מ נ' וויזקום תקשורת בע"מ (7.7.2013); רע"א 1763/13 ימין נ' קן-תור (25.7.2013); רע"א 3017/09 אזולאי נ' דנציגר משק פרחים דן (17.5.2009)).

6. ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012) דן כבוד השופט זילברטל בשאלת סיווגה של החלטה שהכריעה באשר לעקרונות שלפיהם ייקבע הפיצוי אשר לו זכאים התובעים בגין הפקעת קרקעות. אף שבית המשפט המחוזי הכריע בסוגיות שונות שהובאו לפניו בניגוד לעמדתם של התובעים – באופן שכמובן יש לו השלכה על השומה הסופית – פסק כבוד השופט זילברטל כי מדובר ב"החלטה אחרת", וזאת בהינתן שההחלטה לא "סגרה" חלק כלשהו מהתביעה, כגון דחיית עילה מסוימת או דחיית התביעה נגד אחד הנתבעים.

גם בהליך רע"א 2588/13 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (3.7.2013) קבע כבוד השופט זילברטל כי חרף העובדה ש"החלטת בית המשפט המחוזי משמעה הלכה למעשה דחייה של רוב רובה של תביעתו [של המבקש – ג' ש']... אין בכך כדי להצדיק סטייה מעקרון היסוד לפיו זמן ההשגה על החלטותיו השונות של בית המשפט הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה". יצוין כי באותו מקרה המשמעות של החלטת בית המשפט המחוזי, להבנתי, הייתה שלילת האפשרות של המבקש לזכות בפיצוי בגין נכותו הנפשית (בשל השתק פלוגתא), כך שהמשך הדיון בערכאה הדיונית נסב על היבטים אחרים של התביעה (אני מניח שמדובר בנזקים נטענים אחרים). למרות זאת, קבע בית משפט זה כי מדובר בהחלטת ביניים וכי "זמנה של הגשת השגה על קביעת בית המשפט המחוזי טרם בא".

7. בענייננו, כתב התביעה שכנגד שהגישו המערערים מושתת על טענה מרכזית הנוגעת לכך שהמשיבה הפרה את יחסי השותפות. בית המשפט התבקש לפסוק כי על המשיבה להשיב כספים שניטלו שלא כדין ולפצות את השותפות על הנזקים שגרמה לה. הפיצוי שהתבקש חולק לארבע: (א) פיצוי בגין גזילת לקוחות השותפות; (ב) פיצוי בגין הוצאות העתקת סניף השותפות; (ג) פיצוי בגין התשלומים ששולמו לתובעת מקרן העידוד; (ד) פיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב התנהלות התובעת בתקופת סיום פעילותה בשותפות.

אמנם, במסגרת ההחלטה נשוא הערעור דן בית המשפט בחלק מן הטענות שהועלו בתביעה שכנגד – מדובר בפרט בסוגיית אי-התחרות ובסוגיית קרן העידוד – זאת כחלק מבירור המחלוקת ההסכמית ולצורך התוויית העקרונות לעריכת חוות-דעת המומחה. עם זאת, יש להבהיר כי ככל שהדברים אמורים בנושא הגבלת התחרות, הרי שהטענות בעניין זה הועלו בזיקה לטענות בדבר גזל לקוחות, וגם מבחינת הפיצוי שהתבקש, לא נערכה הפרדה בין הגבלת העיסוק לבין נטילת הלקוחות (ראו סעיף 35(א) לכתב התביעה שכנגד, אשר בו נתבקש פיצוי בסך של 4 מיליון ₪ בגין הנזקים שנגרמו עקב הפרת תניית אי-התחרות וגזל הלקוחות). בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הובהר בהקשר זה כי "נותרה... פתוחה טענת 'גניבת הלקוחות', ככל שהיא לא נבלעת בדחיית טענת הפרת תניית אי התחרות...", וכי הנושא יידון בהמשך ככל שהמערערים יעמדו על כך. בנסיבות אלה, קשה לומר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי "סתמה את הגולל" על סעד העומד בפני עצמו שנכלל בתביעה שכנגד.

ובאשר לקרן העידוד: נכון הדבר כי בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתם של המערערים בעניין זה, אולם גם כאן דומני כי נכון יותר להסתכל על הטענה בעניין זה בדומה לראש נזק פרטני, הכלול בתביעה לסעד של פיצוי כספי, זאת להבדיל מסעד עצמאי ונפרד לגמרי שההכרעה לגביו מקנה להחלטה את המשקל הסגולי של פסק-דין הנתון לערעור בזכות (והשוו לעניין פלוני (רע"א 2588/13) הנ"ל).

8. למען הסר ספק, ראוי לציין כי גם טענותיה של המשיבה לא נתקבלו במלואם, אך הדבר אינו מלמד על סופיות ההחלטה, אלא מדובר בהכרעה בפלוגתאות הקשורות למחלוקת ההסכמית, הכול לקראת השלב השלישי שבו תידון ותוכרע התוצאה החשבונאית (וכן תתבררנה טענות נוספות של המערערים הנוגעות לחבותה של המשיבה, ככל שהמערערים יעמדו על כך). במאמר מוסגר ראוי לציין כי במסגרת הודעת הערעור עצמה מעלים המערערים טענות והשגות גם בקשר לנושאים שאין כל ספק כי טרם ניתנה בהם הכרעה סופית, והדבר ממחיש את העובדה שהערעור מוגש בטרם עת ובטרם שלובנו עד-תום מכלול הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

9. עוד יש להעיר, כי בית המשפט המחוזי הכתיר את החלטתו – "החלטה" ולא "פסק-דין חלקי". אמת, הכותרת שניתנה להחלטה שיפוטית אינה מהווה נתון מכריע לצורך סיווגה הנכון. עם זאת, בענייננו, אם היה ספק לגבי עמדתו של בית המשפט המחוזי לגבי המשמעות הדיונית של החלטתו, הרי שבהחלטה נוספת, מיום 12.8.2014, דחה בית המשפט קמא בקשה שהגישו המערערים לעיכוב ביצוע, בציינו כי:

מדובר בהחלטת ביניים שעיקרה כללים לביצוע ההתחשבנות. לא ניתן כל סעד אופרטיבי העשוי לגרום למצב בלתי הפיך והטעון עיכוב ביצוע.

קשה להתעלם מן הדברים המפורשים האלה.

10. בסיום דבריי אתייחס לנקודה נוספת והיא נושא היעילות הדיונית. קיימת פסיקה ענפה המעגנת את הכלל שלפיו במקום שבו הערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים, מוטב בדרך-כלל כי ההשגות על החלטותיו השונות של בית המשפט תישמענה בפעימה אחת, קרי במסגרת ערעור שיוגש, אם יוגש, לאחר סיום הדיון בתובענה כולה (ראו למשל עניין כהן הנ"ל; ראו והשוו גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני') – דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006)). אמת, כלל זה אין בו כדי לחרוץ את סיווגה של החלטה כפסק-דין או "החלטה אחרת", אלא הוא משמש מצפן לצורך הפעלת שיקול הדעת אם ליתן רשות ערעור אם לאו, בהינתן שמדובר בהחלטה המוגדרת "החלטה אחרת". במקום אחֵר עמדתי על ההבחנה שיש לערוך בין התחשבות בשיקולי יעילות לצורך החלטה אם ליתן רשות ערעור אם לאו, לבין הסתמכות על שיקולים אלה כדי להכריע אם מדובר בפסק-דין או ב"החלטה אחרת" (ראו עע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל (1.11.2010)).

עם זאת, הפרשנות והיישום של מבחני-הסיווג מושפעים מטבע הדברים משיקולי המדיניות המונחים בבסיסם של כללי סדר הדין הרלוונטיים ומן התכליות שכללים אלה באו להגשים. דומני, כי גם אם במקרה שלפניי ניתן לסבור שיש לשאלת הסיווג פנים לכאן ולכאן, הרי שהכף נוטה לסיווג החלטתו של בית המשפט קמא, אשר נועדה להכריע במחלוקות לגבי מהות ההסכמה בין הצדדים וזאת כנדבך בדרך להכרעה הסופית באשר לסכומי-הכסף שאמורים לעבור מצד אחד למשנהו, כ"החלטה אחרת" (ראו גם ע"א 295/82 יעקב נ' עמיתור בע"מ, פ"ד לט(2) 345, 352-351 (1985)). מיותר לציין כי מסקנתי-זו אין משמעותה, כלל ועיקר, שלילת זכותם של המערערים (ולמעשה של שני הצדדים) להשיג על החלטתו של בית המשפט קמא, אלא אך ורק דחיית מימושה של זכות הערעור עד לאחר מתן פסק-הדין הסופי. ממילא, החשש שאותו הביעו המערערים, פן תֹאבד להם זכות הערעור אם ימתינו עד לסיום המשפט, מתאיין.

התוצאה היא כי דין הערעור – שהוגש ללא קבלת רשות – להימחק. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ה' בכסלו תשע"ה (27.11.2014(.

גיא שני, שופט

ר ש ם


מעורבים
תובע: קסלמן וקסלמן
נתבע: לינדה מסלם
שופט :
עורכי דין: