ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד אהרון נגד שלומי עובדיה :

החלטה בתיק ע"א 7882/14

לפני: כבוד השופט נ' סולברג

המבקשים:
1. דוד אהרון

2. ט.ד השקעות השרון בע"מ

3. מכון סלינג טסט בע"מ

4. טובה אהרון

נ ג ד

המשיבים:
1. שלומי (סלמן) עובדיה

2. שבת (שבי) ברכה

3. טסט פיקס בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 7909-07-14 מיום 28.9.2014 שניתן על-ידי השופט י' כהן

בשם המבקשים:
עו"ד אירית ליברובסקי

בבית המשפט העליון

החלטה

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' כהן, ת"א 7909-07-14) מיום 28.9.2014, שניתן בהעדר הגנה. בפסק הדין נקבע בין היתר, ועל בסיס כתב התביעה, כי בטלים כל השעבודים שנרשמו לטובת המבקשים-הנתבעים על זכויות החכירה של המשיב 1, שלומי עובדיה (להלן: שלומי), וכי על המבקשים להעביר לשלומי את כל המניות המוחזקות אצלם במבקשות 2-3, ט.ד. השקעות השרון בע"מ ומכון סלינג טסט בע"מ, שהוא מכון רישוי רכב באור-עקיבא (להלן: ט.ד השקעות ומכון הרישוי, בהתאמה).

עיקרי העובדות וההליכים בבית המשפט המחוזי
2. ענייננו בסכסוך מתמשך בנוגע להסכמים שנכרתו בין הצדדים במסגרת הפעלת מכון הרישוי. הרקע לכריתת ההסכמים הוא מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לפרעון הלוואה שניתנה על-ידי דוד ו-ט.ד השקעות לשלומי, לצורך הקמת מכון הרישוי. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 20.8.2013 (ת"א 8577-09-09) נקבע כי יש לראות את ההסכם שכונה "הסכם חדרה" כהסכם מחייב בין הצדדים. על-פי הסכם זה, שלומי יעביר 90% ממניותיו במכון הרישוי ל-ט.ד השקעות, 10% מהמניות יועברו לנאמנות, וכאשר שלומי יפרע את חובו לדוד ול-ט.ד השקעות הוא יהיה זכאי לקבל את המניות בחזרה. בפסק הדין (ובהחלטה נוספת לאחריו מיום 17.11.2013) נקבע שיעור החוב שעל שלומי (ויתר המשיבים) לשלם כדי לקבל את הבעלות במניות בחברת ט.ד השקעות ובמכון הרישוי. אעיר כי המבקשת 4, טובה אהרון (להלן: טובה), אשתו של דוד המחזיקה עמו בבעלות במניות ט.ד השקעות, לא היתה צד לפסק הדין מיום 20.8.2013.

3. על פסק הדין מיום 20.8.2013 הגישו שני הצדדים ערעורים, והם תלויים ועומדים בבית משפט זה. בקשה לעיכוב ביצועו החלקי של פסק הדין, לפיה לא יועברו המניות בחברת ט.ד השקעות לשלומי על אף שהאחרון שילם כבר את חובו (ובכך קיים את פסק הדין מצדו), נדחתה בהחלטת בית משפט זה (השופט צ' זילברטל) ביום 20.1.2014.

4. בעקבות פסק הדין מיום 20.8.2013, עתרו המשיבים לסילוק השעבודים וההערות שנרשמו לטובת המבקשים על המקרקעין שעליו עומד מכון הרישוי (להלן: השעבודים), משום שסכום החוב שנקבע שולם במלואו. בהחלטתו מיום 26.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה מאחר שבפסק הדין לא ניתנה הוראה באשר להסרת השעבודים, ונקבע כי ככל שהדברים לא יֵעשו בהסכמה, על המשיבים לנקוט בהליכים נפרדים "כדי להביא לביטול השעבודים, שעם תשלום החוב, כבר איבדו את נפקותם". בית המשפט המחוזי הוסיף, כי "ניתן היה לצפות שהדברים יתנהלו בין הצדדים בלא צורך בהחלטות שיפוטיות, וברור, שצד הגורר את הצד שכנגד להליכים משפטיים מיותרים, יצטרך בסופו של דבר לשאת בהוצאות הכרוכות בכך".

5. ביום 3.7.2014 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים, לרבות נגד המשיבה 4, בה עתרו לביטול השעבודים ולהעברת המניות בט.ד השקעות ובמכון הרישוי לידיהם. כתב התביעה נמסר למבקשים ביום 6.7.2014, כך שהיה על המבקשים להגיש את כתב הגנתם לא יאוחר מיום 21.9.2014. ביום 15.7.2014 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת המשיבים לסעדים זמניים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום ליתן צווים בנושא ביטול השעבודים, אולם ניתן צו מניעה זמני האוסר על טובה לבצע פעולות כלשהן במניות החברות, ט.ד השקעות ומכון הרישוי. ביום 23.9.2014 הגישו המשיבים בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, וביום 28.9.2014, משלא הגישו המבקשים כתבי הגנה עד אותו מועד, ניתן פסק דין לפי הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה (ת"א 7909-07-14). בית המשפט המחוזי הצהיר על בטלות כל השעבודים שנרשמו לטובת המבקשים, וקבע כי על המבקשים להעביר לשלומי את כל המניות המוחזקות אצלם בחברות ט.ד השקעות ובמכון הרישוי. כמו כן, מונו כונסי נכסים לשם ביצוע הפעולות הדרושות לשם מחיקת השעבודים.

על פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 28.9.2014 הוגש ערעור מטעם המבקשים, ובמקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפני.

6. אציין כי בקשת המבקשים לביטול פסק הדין מיום 28.9.2014 נדחתה בהחלטה מיום 12.11.2014. בנימוקיו ציין בית המשפט המחוזי כי מאחר שלא הייתה מחלוקת על כך שכתב התביעה נמסר למבקשים, הרי שביטול פסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי קבע כי כתב ההגנה לא הוגש במועד בשל שגגה שנפלה בתום לב אצל באת כוח המבקשים. עם זאת, נקבע כי אין למבקשים הגנה ראויה, שכן כל התנגדותם לביטול השעבודים, שהחיוב בגינם סולק, ולהעברת המניות נועדה, הלכה למעשה, להשיג את עיכוב ביצועו של פסק הדין מיום 20.8.2013, זאת לאחר שבקשת המבקשים לעיכוב ביצועו נדחתה על-ידי בית משפט זה בהחלטה מיום 20.1.2014. בכך, נקבע, התנהגותם של המבקשים "אינה תמת לב, ויש בה מידה לא מבוטלת של שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. נראה לכאורה, שסיכויי ההגנה קלושים". בית המשפט המחוזי המשיך ועמד על הנזק שעלול להיגרם למשיבים מחמת ביטול פסק הדין, מעצם העובדה שהשעבודים עלולים להפריע להם בניהול העסק ובהשגת מימון, ונוכח העובדה שכל עוד מניות מכון הרישוי מוחזקות אצל המבקשים, המשיבים אינם יכולים לפעול כבעלי השליטה במכון, ואף גורמים חיצוניים, הבודקים את תיק החברה במרשם החברות, מגלים שהמשיבים אינם בעלי השליטה בו. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

עיקרי הבקשה לעיכוב ביצוע
7. לטענת המבקשים, סיכוייהם להצלחה בערעור הם גבוהים. המבקשים הדגישו כי טובה, המבקשת 4, כלל לא הייתה צד לפסק הדין מיום 20.8.2013 שעליו נסמכה התביעה בהליך שבענייננו, ולא ניתן לה יומה בבית המשפט. עוד נטען כי פסק הדין בהעדר הגנה ניתן בהתעלם מקיומו של ערעור תלוי ועומד על פסק הדין מיום 20.8.2013 בבית משפט זה. עוד הוסיפו כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב בהגשת התביעה שבענייננו, שהיא למעשה ערעור על פסק הדין האמור, שבו לא ניתן הסעד בדבר ביטול השעבודים (על אף שסעד זה נתבקש כבר בהליך שם). על סמך האמור, לשיטת המבקשים, על בית המשפט המחוזי היה לנקוט באמצעי פוגעני פחות ולאפשר להם להתגונן, אם גם באיחור, ותוך פסיקת הוצאות, באופן שלא ימנע מהם את הזכות לקבל את יומם בבית המשפט. המבקשים מוסיפים כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין תגרום להם לנזק רב. הסרת השעבודים הרשומים לטובת המבקשים תותיר אותם בפני שוקת שבורה במידה ויתקבל ערעורם על פסק הדין מיום 20.8.2013, בקשר ליתרת החוב של המשיבים לדוד, אשר עומדת לטענתו על מיליוני שקלים. זאת, לאור מצבו הכלכלי הקשה של שלומי, המשיב 1, שהוביל אותו מלכתחילה לקחת את ההלוואה מדוד, ועל כן קיים חשש ממשי כי שלומי לא יוכל לעמוד בתשלום יתרת החוב המשמעותית. בקשר להעברת המניות שבבעלותה של טובה, הרי שתיגרם בשל כך פגיעה קשה בזכויותיה הקנייניות, מבלי שניתן לה יומה בבית משפט, וזאת במיוחד לאור החשש להברחת המניות מדוד למשיב 2, שבת ברכה. מנגד, לטענתם, למשיבים לא יגרם כל נזק, שהרי מלכתחילה התיק נקבע לדיון מהותי לגוף העניין, ולא ניתן בהליך הסעד הזמני אליו עתרו.

דיון והכרעה
8. דין הבקשה להידחות. כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. על המבקש את העיכוב מול הנטל להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל טובים המה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר בין שני השיקולים קיימת "מקבילית כוחות" במובן זה שחוזקו של האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר (ראו, למשל, רע"א 2793/14 טייפון קבלנים בע"מ נ' הרשות לפיתוח כלכלי תל אביב-יפו בע"מ, פסקה 12 (11.8.2014)). בענייננו, סבורני כי שני השיקולים מוליכים לדחיית הבקשה.

9. בטרם אגש לבחינת השיקולים האמורים בענייננו, אעמוד ראשית על ההבחנה בין שני הליכים שונים (וההליך הערעורי לגביהם) הסובבים על עניין פסק דין שניתן בהעדר הגנה, ואשר המבחנים שיש להחיל לגבי כל אחד מהם שונים: ערעור על פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, ובקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה (ראו והשוו לע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (6.4.2008) (להלן: עניין משרד הבינוי והשיכון)). הבחנה זו תהיה רלוונטית במיוחד לענייננו, שכן המבקשים נקטו אך בהליך הערעור על פסק הדין שניתן בהעדר הגנה מיום 28.9.2014 (שבקשת עיכוב הביצוע שלפני הוגשה במקביל אליו), ולא הגישו בקשה לקבלת רשות לערער על ההחלטה לדחיית הבקשה לביטול מיום 12.11.2014.

ערעור על פסק דין שניתן בהעדר הגנה לעומת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה 10. פסק דין שניתן בהעדר הגנה, והערעור עליו. לפי תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כאשר נתבע לא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו, על יסוד כתב התביעה בלבד. בית משפט זה עמד לא אחת על חשיבותם של הכללים הפרוצדוראליים, לרבות כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי-דין, החיוניים לקיומו של הליך תקין, לבירור האמת ולעשיית צדק, ואשר מבטיחים הגנה על זכויות הצדדים ועל הציבור הרחב (עניין משרד הבינוי והשיכון, בפסקה 9 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר, והאסמכתאות שם; רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה – ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201 (22.5.2001)). בפסיקה נקבע סייג לכלל הקבוע בתקנה 97(א), לפיו כאשר כתב ההגנה הוגש באיחור אין להתעלם ממנו כל עוד לא ניתן פסק דין בהעדר הגנה; מועד הדיון בבקשה למתן פסק דין נקבע כגבול העליון ("הנקודה הגיאומטרית") שלאחריו אין עוד להתחשב בכתב הגנה שהוגש באיחור (ע"א 519/82 פקיד השומה ת"א 4 נ' נחושתן, פ"ד לט(3) 240, 242-243 (1985); רע"א 6265/04 כסיף נ' רובין, פ"ד נט(3) 913, 916 (10.10.2004) והאסמכתאות שם). בית המשפט או הרשם רשאים לאפשר לנתבע להגיב לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 97(ב) לתקנות; רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים נ' אליעד (16.2.2010), שם נדונה נתבעת זרה שייצוגה הוחלף לאחרונה; ע"א 7173/11 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' United Kingsway Ltd. (‏31.1.2012), שם הוגשה הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה בשיהוי, בקשר לתביעה מורכבת ובסכום כסף ניכר, ועלו קשיים באשר לסעדים המבוקשים בה).

11. על פסק דין שניתן בהעדר הגנה, ככל פסק דין, ניתן לערער בזכות. השאלה שתיבחן היא האם היה מקום למתן פסק דין בהעדר הגנה, בשים לב לחומר שהיה בתיק בית המשפט עובר למתן פסק הדין (עניין משרד הבינוי והשיכון, בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). לעניין זה, אין מקום להידרש לטענות שהועלו במסגרתה של הבקשה לביטול פסק הדין.

12. ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, ובקשת רשות ערעור עליו. לפי תקנה 201 לתקנות, נתבע שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה רשאי להגיש בקשה לביטולו. על בית המשפט שדן בבקשה לביטול פסק הדין, כאשר איננו פגום, וכשבוצעה המצאה כדין של כתב התביעה, לשקול מהו הטעם למחדל שבגינו לא הוגש כתב הגנה במועד, האם נבע מזלזול בבית המשפט או שמא קיים נימוק ראוי לכך, ומהם סיכויי ההצלחה של הגנת המבקש לגופו של עניין אם יבוטל פסק הדין, כאשר יש להעניק לסיכויי ההצלחה משקל רב יותר (ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי, בפסקה 10 (15.12.2010) (להלן: עניין פדידה); רע"א 8940/05 חממי נ' חדאד, פסקה ו (13.12.2005) (להלן: עניין חממי); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 675-678 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). בפסיקה ניכרת מגמה להעתר לבקשות לביטול פסק דין בהעדר הגנה, לאור חשיבות זכות הגישה לערכאות ועל מנת ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט, ובית המשפט יסתפק ככלל בהשתת הוצאות על מבקש הביטול ללא קשר עם תוצאות ההליך, כסנקציה מידתית יותר לפי הנסיבות (רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43, 47-48 (2001); ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בתיה נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פסקה 8 (18.12.2011); רע"א 1957/12 חלה נ' כהן, פסקה 11 (22.5.2012); רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, פסקה 16 (21.10.2014)).

13. החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה היא "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה הוא ברשות (עניין פדידה, בפסקה 8; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 143 (מהדורה שלישית, 2012) והאסמכתאות שם). כיום לא ניתן עוד להשיג על החלטה על קבלת בקשה לביטול פסק דין לאור הוראת סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. בכל הנוגע להשגה על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין, על המבקש לצלוח ראשית את המבחן המקדמי לקבלת רשות לערער, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכת חזן (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 48 (3.2.2011)), ולהראות כי נתקיימו התנאים לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, בהתאם לשיקולים שתוארו לעיל.

מן הכלל אל הפרט
14. הבקשה שלפני נוגעת לערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 28.9.2014. נראה כי מרבית הטענות בערעור במהותן, מופנות נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.11.2014 אשר דחתה את הבקשה לביטול פסק הדין, ונוגעות למבחני הביטול עליהם עמדתי לעיל. אולם, כאמור, המבקשים כלל לא השיגו על החלטה זו, המאוחרת לפסק הדין שעליו הוגש הערעור, כך שאינני נדרש להתייחס להחלטה בדבר הביטול לצורך הכרעה בבקשה דכאן.

15. כיוון שכך, ומבלי לטעת מסמרות, עולה כי סיכויי הערעור נמוכים המה, שלא לומר קלושים. כפי שעולה מהשתלשלות העניינים שתוארה, אין מחלוקת כי לא הוגש כתב הגנה לבית המשפט המחוזי ולא נתבקשה דחייה לשם הגשתו, במועד בו ניתן פסק הדין, ביום 28.9.2014. נוכח הכללים הברורים שנקבעו בפסיקה, נראה לכאורה כי בדין נהג בית המשפט המחוזי כאשר נעתר לבקשת המשיבים ונתן פסק דין בהעדר הגנה. כפי שציין השופט א' רובינשטיין בעניין חממי, "המגמה היא להקפיד על סדרי הדין ולמעט בהתחשבות במי שאיחר את המועד; ואם במועד שבו הגיעה לראשונה הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה לעיון שופט, לא נמצא כתב הגנה בתיק, זכאי התובע שיינתן פסק דין בהעדר הגנה" (השוו גם לעניין משרד הבינוי והשיכון, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). אינני רואה ממש בטענות המבקשים כי טובה לא הייתה צד לפסק הדין מיום 20.8.2013 (וזאת מבלי להידרש לטענות שהועלו בעניין מודעותה להליכים הקודמים שהתנהלו), שהרי אין חולק כי היא הייתה צד להליך בענייננו, שבו ניתן פסק הדין בהעדר הגנה, ולבטח הייתה מודעת לקיומו. כמו כן, אינני סבור כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי לאפשר למבקשים להתגונן באיחור תוך פסיקת הוצאות, כטענת המבקשים. נקיטה בדרך זו שמורה ככלל לשלב ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, ככל שתוגש, ואם בית המשפט יראה לנכון להעתר לה, בהתאם למבחנים שנקבעו לכך בפסיקה. בהקשר זה אעיר כי הפסיקה שעליה הסתמכו המבקשים לצורך טענתם לעניין השתת הוצאות (סעיף 60 לבקשה) נוגעת לפסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לאחר שהוגש כתב הגנה באיחור ולבקשות רשות ערעור שהוגשו על החלטות בדבר ביטול פסקי דין, כך שהיא אינה רלוונטית לענייננו.

16. גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. המבקשים לא הצביעו על נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם להם בעקבות ביטול השעבודים הרשומים לטובתם ומחמת חיובם להעביר את הבעלות במניות. טענותיהם בדבר חוסר יכולתו של שלומי לשלם את סכום יתרת החוב, במידה וערעורם על פסק הדין מיום 20.8.2013 יתקבל, לא בוססו דיין, בייחוד כשבפסק דין זה הוטל על שלומי חיוב כספי משמעותי והוא פרע ושילם את חלקו למבקשים, ומאחר ובבעלותו מניות ב-ט.ד השקעות ובמכון הרישוי, מניות שהועברו אליו מדוד, כפי שעולה מהבקשה. ודאי לא הוכח כי קיימת "ודאות גבוהה" להעדר יכולת החזרה (סעיף 10.3 לבקשה). כפי שציין השופט צ' זילברטל בהחלטתו מיום 20.1.2014, בה דחה את בקשת המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין מיום 20.8.2013, בין היתר מכיוון שלא הוכחה חוסר יכולת החזרה – "טענות בדבר חוסר יכולת כלכלית אינן יכולות להיטען בעלמא" (פסקה 4; ראו גם ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' כהן, פסקה 8 (10.11.2009)). בכל אופן, מקומן של טענות אלה היה, אם בכלל, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 20.8.2013 (במסגרת הליך הערעור שהוגש עליו), ולא במסגרת הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 28.9.2014, שכלל אינו מתייחס לשיעור יתרת החוב הנטענת. זאת ועוד, נראה כי בקשה לעכב את ביטול השעבודים, לאחר שהחוב שבגינו נרשמו שולם במלואו על-ידי שלומי בהתאם לפסק הדין מיום 20.8.2013, כך שממילא הם "איבדו את נפקותם" (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.1.2014), לוקה בחוסר תום לב ויש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט. הדבר מקבל משנה תוקף לנוכח הנימוקים שפורטו בהחלטת בית משפט זה מיום 20.1.2014 על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, שרובם ככולם רלבנטיים גם לענייננו. באשר להעברת המניות שבבעלותה של טובה (כפי שעולה מהבקשה, מניותיו של דוד כבר הועברו לידי המשיבים), נראה שהדברים שנקבעו בהחלטת בית משפט זה מיום 20.1.2014 (על אף שטובה לא הייתה צד להליך שם) יפים גם לענייננו, ואביאם על כן כלשונם: "המבקשים טענו באורח סתמי לחלוטין, שלא ניתן יהיה לקבל חזרה [משלומי] את מניות ט.ד. השקעות אם הם יזכו בערעורם. לא הוסבר מדוע כך יהיה, מה האינטרס של המבקשים להוסיף ולהחזיק במניות ומה האינטרסים שלהם, אם בכלל, ב-ט.ד. השקעות, נוכח היותה, לכאורה, חברה לא פעילה" (פסקה 4). אדגיש, אין מחלוקת על כך שהיה על ט.ד השקעות, שהייתה צד גם להליך הקודם, להעביר את מניותיה במכון הרישוי לידי המשיבים לאחר שהאחרונים שילמו את החוב לדוד. לא ראיתי ממש בטענות לעניין "הברחת המניות" משלומי למשיב 2, שהוא צד להליך, ולא הובאו ראיות לכך. מנגד, הנזק שייגרם למשיבים מהחלטה על עיכוב ביצוע הוא משמעותי. המשיבים מנהלים את מכון הרישוי, והשעבודים עלולים להפריע להם בניהול העסק ובהשגת מימון (אשראי כנגד הנכס המשועבד). כמו כן, בכך שטובה עודנה מחזיקה במניות ט.ד השקעות, מסוכלת יכולתם של המבקשים לפעול במכון הרישוי כבעלי השליטה, וזאת על אף שהם מילאו אחרי פסק הדין מיום 20.8.2013 והשיבו במלואו את החוב שבגינו הועברו המניות לידי המבקשים מלכתחילה (ראו התייחסות לנזקי המשיבים בפסקה 10 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.11.2014).

17. אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. בנסיבות העניין, משלא נתבקשה תגובה, ורק מטעם זה, לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏ה' בכסלו התשע"ה (‏27.11.2014).


מעורבים
תובע: דוד אהרון
נתבע: שלומי עובדיה
שופט :
עורכי דין: