ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין האני בדר נגד עלם אל דין בדר :

בפני כבוד השופט דניאל פיש
התובע
האני בדר ת.ז. XXXXX947
ע"י ב"כ עו"ד אבו סאלח זיאד

נגד

הנתבע
עלם אל דין בדר ת.ז. XXXXX271
ע"י ב"כ עו"ד סלים וקים ואח'

פסק דין

1. בפניי תביעות סותרות לרישום מקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח), התשכ"ט- 1969, בקשר לזכויות במקרקעין הידועים כגוש 19490 חלקה 10 בכפר חורפיש (להלן: "המקרקעין") ואשר הועברו לדיון בפני בית המשפט לפי סעיף 43 לפקודה. התובע הוא בדר האני עלי תושב חורפיש בן 83 (בעת פתיחת ההליך). ביום 19.1.02 נישא התובע לגב' סמירה בסדר. הנתבע הוא עלם אל דין בדר, אחד מחמשת בניו של התובע שנולד מנישואיו הראשונים.

2. לטענת התובע, לאחר שנישא בשנית, נקטו בניו ב"משטר אימים" כלפיו וכלפי רעייתו, על מנת להכריח אותו לוותר על כל נכסיו ו/או הזכויות שבבעלותו וזאת תוך חשש שרעייתו תנסה לנשל אותו מנכסיו, בחייו או לאחר מותו. נטען שהתקיים הליך בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 11700-08) שהבשיל להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם או הסכם הפשרה") . נטען שבמסגרת ההסכם נקבע כי המקרקעין הם בבעלות התובע , כל עוד הוא בחיים וכי לאחר מותו תקום לנתבע הזכות להעביר את הבעלות במקרקעין על שמו. בנוסף, התובע ויתר על נכסיו וזכויותיו, בתנאי שבניו ינהגו בו בכבוד ותנאי זה לא התממש. נטען שלתובע זכות לחזור בו מהמתנה בהתאם להוראות סעיפים 4 ו או 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1986 (להלן: "החוק").

3. לטענת הנתבע, על פי הסכם הפשרה הוסכם כי זכויות התובע בבית המגורים שעל החלקה תעבורנה אליו במתנה, כאשר החלקה, למעט החלק שיפורט, תירשם בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבע והחלק שעליו קיימת דירת המגורים והגינה הצפונית הצמודה ירשמו על שם התובע בנאמנות עבור הנתבע, תוך הכרה במתנה שמתייחסת לחלקים אלה, כאשר רישום הבעלות בחלקים אלה יעבור על פי המתנה על שם הנתבע עם פטירת התובע. נטען שהתובע היה צריך לעדכן את פקיד ההסדר בנוגע להסכם והשארת תביעתו בהליך ההסדר ואי תיקונה מהווה הפרה של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין. עוד נטען כי ההסכם נחתם על ידי הנתבע מבלי שידע על זכויות סבתו המנוחה עפיפה חסן ח'טיב ז"ל, בחלקה. לטענתו, התובע ידע על הזכויות אך הסתיר את עובדת קיומן מבניו. נטען שבהתאם לצוואת סבתו, החלקה היתה בבעלותה והיא הורישה אותה לו ולאחיו. נטען כי המנוחה קיבלה את החלקה מאביה, החזיקה בה ועיבדה אותה משך עשרות שנים, הקימה את ביתה עליה והתגוררה בה עד לפטירתה בשנות ה-80. נטען שבין הנתבע לאחיו, קיימת הסכמה שהחלקה שהורישה להם סבתם, תירשם על שם הנתבע. נטען שהדבר לא פורט בתזכיר תביעתו היות ולא היה ידוע לו במועד דאז. עוד נטען שלו העובדות היו ידועות לו, לא היה מסכים להכללת אותו חלק בהסכם הפשרה.

עמדות הצדדים בתצהיריהם

4. התובע בתצהירו חזר על טענותיו בהרחבה. הוא פירט, בין היתר , על התנהגות בניו כלפיו תוך נקיטת אלימות מילולית ופיזית, כאשר לטענתו, התנהלות זו הובילה אותו ואת רעייתו לוותר על נכסיו וזכויותיו. עוד הוסיף התובע שניתן צו הרחקה כנגד בניו לאור התנהלותם. נטען שהוויתור על נכסיו היה בעד תמורה המתבטאת בכבוד, אהבה ואהדה וכי לא היה מוותר על רכושו אילו ידע שבניו ימשיכו להתייחס אליו ולרעייתו באותו האופן. נטען שבהתאם לייעוץ משפטי שקיבל, בניו הטעו אותו במכוון ובמזיד על מנת לגרום לו לוותר על נכסיו, תוך הצגת מצגי שווא שקריים לפיהם הם מתחייבים לנהוג בו וברעייתו מנהג כבוד. נטען כי בניו הפרו את ההסכם הפרה יסודית ומוקנית לו הזכות לבטלו ובנוסף לחזור בו מהמתנה בהתאם לסעיפים 4 ו-5 לחוק המתנה. נטען כי טענת בנו בנוגע לבעלות סבתו המנוחה במקרקעין מוטב כי לא היתה מועלית , שכן המקרקעין בבעלותו מאז ומעולם ואין למנוחה כל זכות בהם. תצהיר דומה המספר על התנהלות בניו של התובע הוגש מטעם רעייתו , סמירה בדר. היא הוסיפה שוויתרה על כל זכויותיה למען בניו לאחר מותו והבהירה כי אין לה כוונה לנשלו מזכויותיו, אך ללא הועיל. היא עוד הוסיפה שבני משפחתה מאוימים ומוטרדים על ידי בניו של התובע.

5. הנתבע הגיש תצהיר מטעם אחיו, מוגיב בדר. בתצהירו טען כי מאז שהתובע התחתן בשנית בשנת 2002, החל ו הניסיונות של רעייתו להשתלט על רכוש המשפחה שכלל ו בין היתר מכירת נכסים של המשפחה המוערכים במאות אלפי ש"ח וגרימת סכסוכים בין התובע לבניו. נטען שבמסגרת אותו מאבק, כל ההסכמות שגובשו בין התובע לבניו הופרו על ידו וכך גם ההסכמה בנוגע לנכס נשוא התביעה. נטען שהפרה זו מתבטאת בניהול ההליך ואי עדכון פקיד ההסדר בנוגע להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. נטען שניהול ההליך מהווה ביזיון בית משפט והתעלמות מפסק הדין. נטען שלאחר הגשת תזכירי התביעה בהליך ההסדר ובמסגרת סכסוך משפטי בין הנתבע לאחיו לבין התובע בתיק תמ"ש 11700/08 בבית המשפט לענייני משפחה, הגיעו הנתבע ואחיו לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו התובע אישר סופית את נכונותה ותוקפה של המתנה שנתן לנתבע וויתר על כל זכות שיש לו בחלקה נשוא התביעה לטובת הנתבע. נטען שעל פי הסכם הפשרה, הוסכם בין הנתבע ואחיו שכל זכויות התובע בבית המגורים שעל החלקה תעבורנה במתנה לנתבע כאשר החלקה, למעט החלק שיפורט להלן, תרשם על שם הנתבע והחלק שעליו קיימת דירת המגורים שבצד המזרחי של הבניין הקיים על החלקה והגינה הצפונית הצמודה לדירה יירשמו על שם התובע בנאמנות עבור הנתבע, תוך הכרה במתנה שמתייחסת לחלקים אלה וכאשר רישום הבעלות בחלקים אלה יעבור על פי המתנה על שם הנתבע עם פטירת התובע. נטען שעל התובע היה לעדכן את פקיד ההסדר בפסק הדין ולמשוך את תביעתו בפני פקיד ההסדר ו/או בית המשפט והשארת תביעתו מהווה הפרת ההסכם וביזיון בית משפט.

6. לטענת המצהיר, ההסכם נחתם מבלי שהנתבע ואחיו ידעו על זכויות סבתם ומורישתם, המנוחה עפיפה חסן ח'טיב ז"ל, בעוד שהתובע ידע והעלים זאת מהם. לטענת המצהיר, רק לאחר הגשת תזכיר התביעה נודע לנתבע ולאחיו כי החלקה נשוא התביעה היתה בבעלות המנוחה עפיפה חסן ח'טיב ז"ל, שקיבלה את החלקה מאביה, החזיקה בה ועיבדה אותה עשרות שנים, הקימה את ביתה עליה והתגוררה בו עד למועד פטירתה בשנות ה-80. נטען כי המנוחה ציוותה את החלקה לנתבע ולאחיו וכי אחיו הביעו הסכמה שהחלקה תירשם על שם הנתבע. נטען כי לו היה ידוע לנתבע על זכויות המנוחה, הוא לא היה מסכים להכללת אותו חלק בהסכם הפשרה. המצהיר שלל בתצהירו את טענות התובע בנוגע להתנהגותו ולהתנהגות אחיו כלפי התובע ורעייתו וטען שמדובר בטענות שנועדו להטעות את בית המשפט. נטען לשימוש לרעה של הליכי בית משפט מטעם התובע ורעייתו, שעה בה הגישו בקשות מופרכות לצווי הגנה במטרה ליצור יש מאין לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. נטען כי בהחלטה מיום 10/3/11 קבע בית המשפט, לאחר דיון מעמיק, כי הכף נוטה לטובת הנתבע ואחיו אשר מכבדים את התובע ורעייתו.

7. תצהיר נוסף הוגש מטעם מוחמד קאסם, יליד 1918, ויוסף סלמאן בדר, יליד 1934, תושבי הכפר מאז לידתם. מתצהירם עלה כי החלקה שעליה בנוי בית השיח' אבו מוניב האני בדר ובית בניו אחמד האני בדר ועלם אלדין האני בדר והגינה שלידו מהצד הצפוני הינם מתוך עיזבון המנוחה עפיפה חסן חטיב. עוד צוין כי הבית והגינה נמצאים במרכז הכפר וכי מדובר בחלקות שאינן ממוספרות.

8. עוד הוגש תצהיר מטעם בני דודיו של השיח' אבו מוניב האני בדר, סאלח מלחם בדר, יליד 1938, ונאזם קאסם חטיב , יליד 1941, המתגוררים בכפר מאז לידתם. המצהירים הינם שותפים עם אחיהם בעיזבון סבם – המנוח מוחמד קאסם חטיב. המצהיר סאלח מלחם בדר ציין כי בנוסף להיותו בן דודו של השיח' אבו מוניב האני בדר, הינו גם בן דודתו ובשל כך מתחלק עימו יחד עם אחיו ושאר בני הדודות- יורשות האמהות המנוחות- עפיפה חסן חטיב והמנוחה שהרבאן חסן חטיב ואחיותיהן המנוחות. מעבר לכך חזרו בתצהירם על האמור בתצהירם של מוחמד קאסם ויוסף סלמאן בנוגע לכך שהחלקה הינה מתוך עיזבון המנוחה עפיפה חסן חטיב והוסיפו שהיא אינה מתוך ירושת סבו, מצד אביו, המנוח מוחמד קאסם חטיב.

העדויות בבית המשפט

9. העד מוחמד קאסם אישר בעדותו את האמור בתצהירו (סומן 1). בחקירתו הנגדית אישר שאינו יודע את מספר החלקה של הבית וידוע לו שמדובר בחלקה ששייכת למנוחה עפיפה. לטענתו, המנוחה קיבלה כ-300-400 מ"ר ובנתה את ביתה מהצד המזרחי, כאשר החלקה היא מהצד המערבי לביתה. עוד טען שהמנוחה עפיפי היא זו אשר בנתה את ביתו הנוכחי של התובע. העד נשאל בעדותו כיצד ידוע לו שהמנוחה הורישה את הבית לנכדיה והשיב שהיא קיבלה את החלקה בירושה מאביה וכי הדבר ידוע לו היות ואביה הוא שכנו המתגורר דלת מול דלתו. עוד הוסיף כי הבית שבו מתגורר אבו מוניב נבנה על ידי אמו עפיפי. כאשר נאמר לו שישנו היתר בנייה על שם אבו מוניב השיב שאין לו זכות שם וכי בנה אך לא ממה שקיבל מאביו ועל חלקה שאינה לזכותו. לטענתו, אבו מוניב ישב באותה החלקה אך הנכס שייך לעפיפי. העד שלל שטען שאבו מוניב בנה את הבית וטען שעפיפי היא זו שבנתה את הבית שנבנה לפני כ-50-60 שנה והתגוררה בו. בהמשך, טען שאבו מוניב התגורר בבית אך הבית לא שייך לו אלא לאמו עפיפי (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 26- עמ' 11 ש' 24).

10. העד יוסוף סלמאן אישר את האמור בתצהירו (סומן 1). הוא חזר על כך שהאדמה שייכת לאמו של השיח' אבו מוניב והיא זו שבנתה את הבית. לדבריו, השטח מחולק לשני חלקים, החלק המערבי והחלקה המזרחית- שטח בנוי שעליו נבנה הבית. נטען כי מדובר בשטח בנוי ששייך לעיר העתיקה, בערך כדונם וחצי וכי שתי החלקות שייכות לעפיפי. העד נשאל כיצד ידוע לו שעפיפי נתנה את החלקות לתובע (צ"ל הנתבע ד.פ) והשיב ששמע מאביהם שהיא ויתרה על כל הנכס לטובת הילדים. בהמשך, הבהיר שבאומרו ילדים כוונתו לנכדים וכי אין לה ילדים מלבד השיח'. העד אישר שאינו יודע מהי מספר החלקה ולא ידע לומר מה עמד מאחורי החלטה להוריש לנכדיה את החלקה ולא לבנה. לדבריו, "כנראה שהיא ראתה שהיא מחוייבת לוותר על החלקה לנכדיה". העד לא ידע לומר מדוע החליטה כך. העד שלל סכסוכים בין עפיפי לבנה וטען שהתובע אמר לו שהיא ויתרה על החלקה לטובת נכדיה. בתשובה לשאלה האם אבו מוניר בנה את הבית השיב שדובר בתקופה בה אבו מוניר היה בבית היות ועדיין לא היה נשוי, כאשר אמו בנתה את הבית ואביו היה שולח כסף מארה"ב על מנת לסייע בבניית הבית. לדבריו, הבית נבנה בשנת 1951, אז היה בן 16. העד לא ידע לומר האם הויתור היה לפני הבנייה וטען שכאשר אמו של התובע התקרבה לגיל מבוגר יותר היא רשמה את הוויתור (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 29- עמ' 13 ש' 5).

11. העד נאזם קאסם חטיב אישר את תצהירו (סומן 2). לדבריו, הוא והתובע בני דודים והחלקה לא שייכת להם. העד לא ידע לומר מה שטח החלקה והשיב שלא מדד אותה. הוא הוסיף שידוע לו שהתובע מתגורר בחלקה אך הוא אינו זוכר איך נבנה הבית ועל ידי מי. בתשובה לשאלה כיצד ידוע לו שהסבתא המנוחה עפיפי הורישה זאת לנכדיה, השיב-"ידוע לי מההורים והקרובים שהחלקה הזו שייכת לאמא של התובע. בטח שזו ירושה מההורים שלה אבל לא יודע איך, לא שאלתי. אני ידעתי מהמשפחה שהחלקה איפה שהוא בנה זה אדמה שלה". בתשובה לשאלה כיצד ידע שהיא הורישה לנכדיה, השיב-"למי תוריש? בדרך כלל מורישה לבנים שלה, הילדים שלה". כאשר נאמר לו על ידי בית המשפט שבנה הוא התובע, בעוד שהיא הורישה לנכדיה, השיב-"לא, לא ידוע לי, ידעתי מהם שהירושה כתובה לנכדים ואת זה ידעתי מהם". העד לא ידע לומר מדוע שהמנוחה תוריש ישירות לנכדיה ולא לבנה ושלל סכסוכים בעבר אלא רק בזמן האחרון. העד השיב שלא ידוע לו על סכסוך בין התובע לאמו המנוחה (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 10- עמ' 14 ש' 6).

12. התובע, האני בדר, אישר את האמור בתצהירו (סומן 4). בחקירתו הנגדית אישר כי המנוחה עפיפי היא אמו. לטענתו, לאמו אין זכויות בכל הנוגע לדירה שלו. התובע אישר שלאימו היו עוד חלקות בכפר חורפיש חוץ מהחלקה הזו, אותן קיבלה בירושה מאביה. עוד אישר התובע שאימו התגוררה עימו בביתו. כאשר נשאל למי הורישה את אדמותיה, השיב-"אמרה לי אמא שלי שהוא כתב את הצוואה שרוצה להוריד לך את האדמות, אמרתי לה שתביאי לבנים ישר – לא יודע מה להגיד. היו מסים, תתני את האדמות שלי לבנים. אני נתתי לנכדים" ובהמשך השיב לשאלת בית המשפט למי ניתנו האדמות-"לילדים שלי. בהתאם להנחיות שלי". התובע אישר שאימו נפטרה בשנת 1985. התובע אישר שהוא מכיר את מוחמד קאסם באדר ואת נאזם קאסם חטיב. כאשר נשאל האם הם ביחסים טובים השיב-"לא הייתי ביחסים. עכשיו כשהוא הבין את האמת, הוא חוזר לשכל שלו" ובהמשך-"מה שהוא אמר בבית המשפט היה לא נכון". התובע שלל סכסוך בינו לבין נאזם חטיב. לטענתו, גם יוסוף סלמאן בדר לא אמר אמת בעדותו היות ולדבריו, הוא זה שבנה את הבית כאשר היה בן 23 בשנת 1951 כלשונו-"בטח, אני בניתי. בנה אותו אחמד על הגג ואני נתתי לו כסף, הוא הבן שלי" (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 19- עמ' 17 ש' 9).

13. כאשר הוצג לתובע היתר שצורף לתביעתו השיב שמדובר בהיתר של אחמד שבנה על הגג (משנת 1973 – נמצא בתיק ההסדר). בהמשך, נשאל האם הוא מבסס את תביעתו על ההיתר כאמור והשיב-"אני לא זוכר. אני מהיום למחר אני שוכח. אני בן 86. יש לי מסמכים". כאשר נאמר לתובע שההיתר משנת 1974 ומדובר בביתו של אחמד, כאשר הבית שבו הוא מתגורר נבנה בשנת 1951 על ידי אימו עפיפי, השיב-"אני אומר לך בשנת 61 אני ביקשתי ממודד בנצרת, עורך דין, שיתן לי רישיון, יושן על זה ולא יצא לי רישיון, כאשר בניתי תוספת יצא לי זה, נתנו לי רישיון על הקומה הראשונה למטה, חלק של העמודים אני נתתי לו והחלק השני אני גר בו. אני בניתי את הבית ואני קניתי את החלקה". התובע שלל שאמו בנתה את הבית כאשר לדבריו היא היתה נכה ולא ראתה והוא זה אשר בנה את הבית. לדבריו, היא היתה בת 63 כאשר בנתה את הבית. לטענת התובע, שטח החלקה עליו קיים הבית כולל הדרך הוא 700 מ"ר. בתשובה לשאלה כיצד הגיעו הזכויות בחלקה לידיו, השיב-"אבא שלי היה בארגנטינה ונפטר בארגנטינה, שלח לסבא שלי ז"ל, קנה חלקה מחוץ לכפר, אני החלפתי עם דוד שלי שהיה לו שם מאבא שלהם, איפה שבניתי החלפתי על החלקה הזו שנמצאת כאן בזמן הבריטים". לדבריו, דודו הוא השיח' סלמאן באדר. בהמשך, טען שהתכוון לדודותיו תופאחא ושהאבאן שאינן בחיים כיום. התובע לא ידע לומר האם מישהו מהמשפחה היה עד לעסקה. כאשר נשאל מדוע לא הובאו לעדות, השיב-"יש להם בנים, האמא שלו היה בזמן שאני החלפתי, היו מסכימים אחד עם השני. הבנים היו קטנים" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 10- עמ' 18 ש' 15).

14. התובע אישר את חתימתו על תזכיר התביעה שהוגש לפקיד ההסדר בשנת 2007 והוסכם על ידי הצדדים כי בתזכיר התביעה בסעיף 3 צוין בנוגע לרכישת הזכות כדלקמן: "בשימוש ובחזקה במשך תקופה נמשכת התקופה העולה על תקופת ההתיישנות, ללא עוררין, ללא התנגדות, ולפי היתר בניה מספר 1923 בתאריך 31.1.74 המצורף". כאשר נשאל על טענותיו בתצהירו בנוגע להתנהגות הפוגענית של בניו כלפיו וכלפי רעייתו השיב-"אני לא רוצה לענות לך". הוא אישר ששניים מילדיו הם חירשים אילמים וחולי נפש, כאשר לטענתו מי ש"מנהל" את בניו הוא בנו מוניב. לטענתו, בעדה מכבדים אותו, למעט בניו. בחקירתו החוזרת נשאל התובע האם חלקת האדמה שאימו הורישה לילדיו כוללת את הדירה נשוא התביעה והשיב בשלילה (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 16- עמ' 19 ש' 17).

15. העד מוניב באדר, אישר בעדותו את האמור בתצהירו (סומן 5). העד הסביר בנוגע לאחיו כדלקמן: "אנחנו 5 בסך הכל. אני הבכור, שמי מוניב, האח השני נסיב יושב כאן מאחור, הוא לקה במחלה נפשית בתחילת שירותו הצבאי. הוא שומע. האח השלישי – ווהיב – הוא אילם חרש אך לא חולה נפש. האח הרביעי – אחמד, שהוא חרש אילם וגם מטופל נפשית. האחרון, עלאם שיושב באולם הוא גם מטופל נפשית". בחקירתו הנגדית טען שאימו נפטרה בשנת 2001 ושלל שהוא ואחיו התנגדו לנישואי אביו לסמירה. לדבריו, באותה השנה היה בשליחות בברזיל ולא יכול היה להתנגד. הוא טען שהוא היחיד שמתפקד, מבין אחיו. הוא שלל שהם ביקשו מאביהם- התובע להתגרש מסמירה וטען שאביו מכר חלקות שהן ירושה מאימם. העד נשאל האם ביום 15.2.09 ויתר להם אביהם על כל נכסיו מלבד הדירה על בסיס הסכם הפשרה והשיב-"לא נכון. היה הסכם אבל בקשר לדירה- בקומה הראשונה גר האבא גב אל גב עם האח עלאם הצעיר ביותר, הוא הסכים לותר על חצי לטובת עלאם החצי נשאר בבעלותו עד מותו ואח"כ יעבור לבעלות עאלם. לגבי הדירה מעל ששיכת לאחמד – זה דירה שאחמד ואשתו משלמים עליה. ההסכם לא כלל את הקומה השניה". הוא אישר שחתם על ההסכם מרצונו. העד אישר שסעיף 5א מדבר על חלקת אדמה נשוא התביעה וכי מצוין במפורש שיחידת הדיור המזרחית אשר בה מתגוררים אביו ורעייתו, לרבות הגינה הצפונית הצמודה ליחידה זו, תישאר בבעלותו עם הזכות להתגורר בה עד יום פטירתו. הוא אישר שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 19- עמ' 20 ש' 18).

16. העד לא ידע לומר באיזו שנה נבנה בית אביו ואישר כי נעשתה תוספת בשנת 1974 לגביה יש היתר, כאשר לטענתו מדובר באותה הקומה. הוא הוסיף שבשנות ה-90 נבנתה הקומה השנייה. העד נשאל על שם מי היתר הבנייה משנת 1974 והשיב-"לא יודע. בזמנו בגלל מוגבלותם של האחים, אני הייתי בצבא, האבא רשם הכל על שמו. אבא התעסק בהכל והיה כבוד אליו וגם עכשיו יש". הוא נשאל היכן בצוואת סבתו מצוין שהיא צוותה את החלקה נשוא התביעה לנתבע והשיב-"לסבתא שלי יש הרבה מאוד חלקות, היא לא ציינה אף חלקה חוץ מחלקה אחת עליה בנויה דירתו של ווסיב ווהיב, כל שאר החלקות והיו לה הרבה חלקות, כולל בבעלותי היום שלא צוינו, היא ציינה באופן גלובלי, כל החלקות האלו היא הורישה לנו לבנים". הוא אישר שלא מצוין במפורש לגבי החלקה נשוא התביעה. לדבריו, סבתו נפטרה בשנת 1985, כאשר הוא ואחיו הם הנהנים מצוואתה. העד נשאל מדוע לא הצטרף לתביעה היות ומדובר בזכויותיו והשיב-"א. הצטרפנו יותר מאוחר. יש הבנה מוסכמה חברתית אצלנו שהאח הצעיר ביותר גם בגלל מצבו ומוגבלותו שהוא יקבל את החלקה הזו הספציפית שהיתה בפני פקיד ההסדר (נשוא ההליך) ולכן אנו לא הצטרפנו". הוא לא ידע לומר במדויק מתי נודע לו על צוואת סבתו וטען שהיה בצבא. בהמשך כאשר נאמר לו שבתצהירו טען שנודע לו לא מזמן, הסביר-"אני ידעתי שיש צוואה לפני שהחלו הבעיות עם אבא. אני לא ידעתי איפה החלקות, החלקה הזו של הבית לא היה ברור לי של מי היא, לאחר שחתמנו על ההסכם, בשיחה אקראית עם אחד הזקנים בכפר, אמר לי שהחלקה הזו היא של אבו חוסיין שהיה הסבא של אבא מצד האמא אבל בכל זאת אנו לא חוזרים ממה שכתוב בסעיף 5 להסכם. גם אם החלקה שלנו, אני אכבד את זכויות האבא, מה שהוא עושה – הוא נשאר אבא". העד אישר את האמור בסעיף 14 לתצהירו לפיו לו היה יודע על זכויות הסבתא בחלקה לא היה מסכים לכלול אותה בהסכם המתנה. עוד אישר שידוע לו שבסופו של יום החלקה תעבור לבעלות אחיו. לדבריו, הם לא רצו להשאיר דברים שהם לא וודאים ב- 100% וטען שאין המדובר בקניינו של אביו (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 19- עמ' 21 ש' 32).

17. ביום 12/6/14 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בסופו של עניין, לרבות לאחר מתן פסק דין בהליך הנוכחי, האב יוותר בדירה למשך כל חייו (להלן: תקופת הביניים). לאחר מותו הקרקע והדירה יעברו לעלם והדירה השנייה לידי אחמד (כאשר האדמה בהיקף של 700 מ"ר תשאר בידי עלם). הובהר שאין הסכמה בנוגע לדרך בה יש לרשום את זכויות הצדדים בתקופת הביניים ושההסכמות שלעיל משקפות למעשה המשך מתן תוקף למתנה, לאותו פסק דין שניתן (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 10-16).

עמדות הצדדים בסיכומיהם

18. התובע בסיכומיו טען כי הוא הבעלים היחיד למקרקעין הידועים כגוש 19490 חלקה 10 עליה בנוי ביתו. נטען שחלקת האדמה עברה לבעלותו בעסקת חליפין בינו לבין קרוב משפחתו בתקופת המנדט הבריטי והיא בשימושו ובחזקתו מאז ללא עוררין וללא התנגדות מאף צד. נטען שעל חלקת המקרקעין הוא בנה את ביתו בשנת 1951 ואף בנה תוספת בנייה בשנת 1973 בהתאם להיתר בנייה מיום 31/1/74 הרשום על שמו. התובע הוסיף שהוא מתגורר בבית מאז שנות החמישים וכי בניו אישרו בהסכם הפשרה שהוא הבעלים של חלקת האדמה ובית המגורים הבנוי עליה.

19. התובע הפנה לעדותו בה חזר על עמדתו ואף הוסיף שהחלקה אינה נכללת בירושת אימו המנוחה עפיפה, בניגוד לטענות הנתבע. נטען כי עדותו נתמכה במסמכים, דוגמת היתר הבנייה משנת 1974, היתה קוהרנטית, אמינה ולא נסתרה. באשר לעדויות הנתבע נטען כי מדובר בעדויות מוזמנות של מוניב בדר, מהן עלו סתירות. עוד נטען שהעדויות לא היו רלוונטיות ולא התייחסו כלל לסלע המחלוקת. באשר לעד מוחמד קאסם בדר נטען שטען שאימו המנוחה של התובע נפטרה לפני כ-7-10 שנים בעוד שהיא נפטרה לפני כ-27 שנה. סתירה נוספת עלתה מעדותו כאשר טען תחילה שהמנוחה היא זו שבנתה את הבית ובהמשך טען שהתובע הוא זה אשר בנה את הבית (עמ' 10-11 לפרוטוקול). באשר לעד יוסף סלמאן נטען שמעדותו עלה שהמנוחה היא זו שבנתה את הבית ובהמשך טען שאביו של התובע היה שולח כסף מארה"ב לצורך בניית הבית (עמ' 12 לפרוטוקול). נטען שעדותו תמכה בגרסת התובע. באשר לעד נאזם קאסם חטיב נטען שעדותו לא הועילה היות ובעד לא ידע לומר מה שטח החלקה ומי בנה את הבית (עמ' 13 לפרוטוקול). באשר לעד מוניב בדר נטען כי מדובר בעד בעל אינטרס כנהנה מהסכם המתנה, אשר הודה בחקירתו הנגדית שהחלקה נשוא התביעה אינה מצוינת בצוואת המנוחה עפיפה (עמ' 20-21 לפרוטוקול). עוד נטען שהעד לא ידע לומר מתי נודע לו על צוואת סבתו וכי עדותו לא נתמכה בשום מסמך אלא על טענתו בנוגע לשיחה אקראית עם אחד הזקנים בכפר. נטען כי התובע עמד בנטל, הציג את היתר הבנייה ואת החזקה והשימוש מאז שנות החמישים ועדותו נמצאה אמינה. נטען שהנתבע העלה טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. נטען כי יש להורות על כך שהתובע הוא הבעלים הבלעדי של המקרקעין ולחילופין, במידה ותביעתו לא תתקבל, לקבוע שהתובע יוותר בדירה למשך כל חייו ולאחר מכן המקרקעין והדירה נשוא התביעה יועברו לנתבע בהתאם להסכם המתנה ולהסכמת הצדדים מיום 12/6/14.

20. הנתבע בסיכומיו טען כי התובע בתזכיר תביעתו לא פירט את אופן רכישת הזכויות על ידו וטען כי אופן רכישת הזכויות על ידו הינו "בשימוש וחזקה במשך תקופה נמשכת העולה על תקופת ההתיישנות ללא עוררין, ללא התנגדות, ולפי היתר בנייה 1293 בתאריך 31/1/74". נטען שבמהלך הדיון פירט התובע את זכותו בצורה עמומה, תוך העלאת דברים שאינם רלוונטיים ומהווים שינוי חזית וטען כדלקמן: "אמא שלי יש לה בחורפיש כמעט 12 דונם, הממשלה לקחה מכפר חורפיש שליש, אני צריך לשלם 6 דונם על שם אמא שלי, לקחו מאדמות של אבא שלה לעשות הסדר שלום ביני ובין הממשלה אין לה לתת מה שדרוש. אבא שלי קנה חלקת אדמה ואני שמתי אותה בשם אמא שלי שנעשה שלום,12 – 18 דונם אני שלמתי אותם לה. עכשיו מדדו הממשלה ב- 57, היום באתי על מנת בשביל הבית. אני מעונין בבית גם. עשו שלום, נתנו לאבא של אבא שלי 18 דונם, 600 מ "ר. אבא שלי שלח כסף מארגנטינה וקנה את הבית" (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 21-24). נטען שבחקירתו הנגדית טען התובע שהחלקה הגיעה לידיו בעסקת חליפין עם דודו בתקופת הבריטים ובהמשך שינה את גרסתו וטען שקיבל את הקרקע מדודותיו תופאחא ושהראבאן ז"ל שהן אחיות של אמו ז"ל ולא של אביו ז"ל. נטען כי מדובר במספר גרסאות סותרות בנוגע לאופן קבלת הזכויות המהוות הרחבת/שינוי חזית אסורים.

21. באשר לגרסת הנתבע נטען כי טען בתזכיר תביעתו לפקיד ההסדר שהזכויות הגיעו לידיו מהתובע על פי ייפוי כח בלתי חוזר ותצהיר מכירה מיום 17/10/06. נטען כי רק לאחר מכן נודע לו על זכויות סבתו המנוחה עפיפה שציוותה את זכויותיה בחלקה לנתבע ואחיו, שויתרו על זכויותיהם לטובתו. לטענת הנתבע, פסק הדין בתיק תמ"ש 8600-01-12 הוגש כראיה מטעמו (סומן נ/1) ובמסגרתו נדחתה תביעת התובע לביטול המתנה וביטול הסכם הפשרה. באשר לראיות התובע נטען כי אין ליתן משקל לתצהיר רעייתו של תובע היות ולא נחקרה וכי תצהיר התובע לא התייחס לאופן קבלת הזכויות ורק בעדותו העלה לראשונה את הטענה לפיה קיבל את הזכויות בחלקה 11 בחליפין. לאחר מכן טען שאביו שלח לו כסף מארגנטינה לצורך רכישת הבית. נטען כי מדובר בהרחבת חזית וכי לא הובאה כל ראיה התומכת בגרסאותיו. נטען שמדובר בעדות שאינה אמינה ומלאת סתירות וכי גם בפסק הדין (נ/1) נקבע שגרסת התובע אינה אמינה בנוגע ליחס ילדיו כלפיו ונדחתה תביעתו. עוד נטען כי היתר הבנייה אינו מתייחס לבית שנבנה בשנת 1951 וכי אין בעצם הבנייה או בהצגת היתר הבנייה הוכחה בנוגע לבעלות בקרקע. נטען שהתובע לא הביא עדים מטעמו או מסמכים בנוגע לעסקת החליפין והדבר פועל לרעתו בהתאם להלכה.

22. באשר לראיות הנתבע נטען כי הוגשו שלושה תצהירים של אנשים מבוגרים שאין להם נגיעה לתביעה ותצהיר נוסף מטעם אחיו של הנתבע. נטען בנוגע לעד מוחמד קאסם בדר שהינו שכנו של המנוח חסן מוסטפא ז"ל, אביה של המנוחה עפיפה ז"ל והעיד מידיעה אישית שביתה נבנה על ידיה לפני כ-50-60 שנה על קרקע שקיבלה בירושה מאביה. באשר לעד יוסף סלמאן בדר נטען כי מדובר בקרוב משפחה של התובע שהיו נשואים לאחיות, אשר אישר שהקרקע היתה שייכת למנוחה עפיפה שבנתה את הבית בשנת 1951. עוד עלה מעדותו שהקרקע מחולקת לשניים- חלק מערבי וחלק מזרחי- וכי שני החלקים שייכים למנוחה. עוד נטען שבצידו המערבי של הבית והחלקה נשוא הסכסוך, קיימת חלקה 60 בגוש 19462 שהינה בבעלות המנוחה עפיפה ונרשמה על שמה בלשכת המקרקעין. נטען שחלקה זו צמודה לחלקה נשוא הסכסוך וקרוב לוודאי שבזמן ההסדר נעשה פיצול מלאכותי של החלקות בהתחשב בבנייה הקיימת. נטען שעדותו שפכה אור על עובדה חשובה לפיה הקרקע נשוא התביעה הינה בבחינת המשך לקרקע הרשומה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. צורף נסח רישום של החלקה. באשר לעד נזאם קאסם ח'טיב נטען כי מדובר בבן דודו של התובע מצד אביו ואישר בעדותו שלמשפחת אביו, שהיא גם משפחת אביו של התובע, אין קשר לחלקה נשוא התביעה. לדבריו, החלקה שייכת לאימו של התובע. עוד הוסף, שהקרקע לא התקבלה בירושה מסבו וכי מדובר בקרקע השייכת למשפחת אמו של התובע. בנוגע לעדות מוניב בדר נטען כי עדותו תומכת בגרסה לפיה הזכויות בחלקה התקבלו בירושה מסבתו עפיפה. נטען כי העד סיפק הסבר משכנע לשאלה מדוע החלקה לא צוינה באופן ספציפי בצוואת סבתו, כאשר לדבריו, לסבתו היה חלקות רבות והיא בחרה לציין רק חלקה אחת בצוואתה, דבר המקובל לעשות. נטען כי מדובר בעד נטרלי מאחר והזכויות בחלקה מיועדות לאחיו- הנתבע. נטען כי דובר בעדים אובייקטיבים ואמינים שבעדותם לא היו סתירות. נטען כי לתצהירו צורף העתק מאושר מספרי משלמי המיסים על שם המנוחה עפיפה ז"ל לפיו המנוחה מופיעה כבעלים של מספר רב של חלקות בשטח הבנוי בחורפיש. עוד נטען שהתובע נמנע מלהביא מסמך כלשהו ממס רכוש והדבר פועל לרעתו.

דיון והכרעה

23. ביום 12/6/14 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בסופו של עניין, לרבות לאחר מתן פסק דין בהליך הנוכחי, האב יוותר בדירה למשך כל חייו (להלן: תקופת הביניים). לאחר מותו הקרקע והדירה יעברו לעלם- הנתבע והדירה השנייה לידי אחמד (כאשר האדמה בהיקף של 700 מ"ר תשאר בידי עלם). הובהר שאין הסכמה בנוגע לדרך בה יש לרשום את זכויות הצדדים בתקופת הביניים ושההסכמות שלעיל משקפות למעשה המשך מתן תוקף למתנה, ולפסק הדין שניתן בבית המשפט לעניני משפחה (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 10-16). מכאן, המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה הינה על שם מי ירשמו הזכויות בתקופת הביניים כאמור.

24. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו אליהם החלטתי לאמץ את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת סעיף 5 להסכם הפשרה. סעיף 5 להסכם הפשרה לשונו כדלקמן:
"מוסכם כי הבית הנמצא על חלקה 10 גוש 19490 , הקומה הראשונה ואשר מחולק בפועל לשתי יחידות דיור ינהגו בהם כלהלן:
א.יחידת הדיור המזרחית, אשר בה מתגורר צד א' ואשתו והגינה הצפונית הצמודה ליחידה זו תישאר בבעלותו עם הזכות להתגורר בה עד יום פטירתו אחרי אריכות ימים, כאשר תועבר לאחר מכן לבעלות של צד ב' מספר 5, עלם אלדין בדר בעל ת.ז. XXXXXX271 שינהג ויעשה בה כל הבא לרוחו, בהתאם לאמור לעיל יחתום צד א' על יפוי כח בלתי חוזר בפני נוטריון, יפוי כח זה יבטיח לצד ב' 5 עלם אלדין בדר בעל ת.ז. XXXXXX271 העברת הבעלות על שמו מיד לאחר פטירת צד א'.
יפוי כח זה בידיעת ובהסכמת אשתו של צד א'.
ב. בכל הקשור ליחידת הדיור המערבית שבה מתגורר עתה צד ב'-5 עלם אלדין האני בדר הרי שהיא בבעלותו ולו יש מלוא הזכות לנהוג בה כרצונו מיד לאחר חתימת הסכם זה. צד א' זכאי לזכות מעבר מהרחבה המערבית והשייכת לצד ב' אל יחידת הדיור המזרחית כמו כן להשתמש בה להחנות ברחבה רכב.
ג. יצוין כאן כי בכל מקרה שמורה הזכות להתגורר ביחידה המזרחית לכל אחת מבנות צד א' במידה וחס וחלילה יקרה פירוד בינן לבין בני זוגן".

25. כבוד השופטת נאות-פרי בפסק דינה מיום 31/7/13 (תמ"ש 8600-01-12) ( סומן נ/1) דחתה את תביעת התובע לביטול הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ולמעשה אישרה את הסכמות הצדדים. היא קבעה בין היתר, שהתובע אינו יכול לחזור בו מהמתנה היות והיא הסתיימה ברישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין.

26. בסעיף 7 לאותו הסכם פשרה נאמר:"למעט האמור בסעיף 5 לעיל, קרי בית המגורים הנ"ל יהיו יחידיו של צד ב' זכאים ברישום כל הנכסים האמורים בהסכם זה על שם מי מהם בהתאם להסכם נפרד ביניהם ואם לא התאפשר הדבר ירשמו הנכסים על צד ב' החלקים שווים".

27. ההליך שבפניי עניינו כאמור תביעות סותרות. מכאן, הרי שאין מדובר בתובענה שבה מבקש התובע להוציא מחברו, אלא בהליך שבו הוגשו לפקיד ההסדר תביעות סותרות בנוגע למקרקעין, אשר הועברו על-ידיו לבית המשפט כדי שיכריע בידי מי מהתובעים הזכות שבמחלוקת. הסכסוך הוא, על-כן, בין יריבים שווים, מבחינת נטל הראיה המוטל על כל אחד מהם, ורק מקרה הוא, כי אחד מהצדדים כונה "תובע" ויריבו - "נתבע" לפי זהותו של מי שמחזיק בקרקע (ראה סעיף 45 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969, ע"א 679/83 אסעד אכסנדר מזאוי נ' עבד עבדאללה חוסין יזאהקה, פ"ד מב (1), 567).

28. התובע בעדותו אישר שאמו הורישה את אדמותיה לבניו, כאשר לדבריו הדבר נעשה בהתאם להנחיותיו, כלשונו- "אמרה לי אמא שלי שהוא כתב את הצוואה [צ"ל: שהיא כתבה. ד.פ.] שרוצה להוריד לך את האדמות, אמרתי לה שתביאי לבנים ישר – לא יודע מה להגיד. היו מסים, תתני את האדמות שלי לבנים. אני נתתי לנכדים" ובהמשך השיב לשאלת בית המשפט למי ניתנו האדמות-"לילדים שלי. בהתאם להנחיות שלי" (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 13-17). בחקירתו החוזרת טען התובע שחלקת האדמה שאמו הורישה לידיו אינה כוללת את הדירה נשוא התביעה (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 1-17). אציין כי התובע לראשונה העלה בעדותו גרסה בנוגע לעסקת חליפין במסגרתה הגיעו הזכויות בחלקה לידיו ויוער כי גרסה זו לא באה לידי ביטוי בתזכיר תביעתו.

29. אח הנתבע בעדותו אישר שלא ידוע להם אלו חלקות הורישה להן סבתן וכי נודע לו מאחד מזקני הכפר בנוגע לחלקה נשוא המחלוקת, כלשונו-"לסבתא שלי יש הרבה מאוד חלקות, היא לא ציינה אף חלקה חוץ מחלקה אחת עליה בנויה דירתו של ווסיב ווהיב, כל שאר החלקות והיו לה הרבה חלקות, כולל בבעלותי היום שלא צוינו, היא ציינה באופן גלובלי, כל החלקות האלו היא הורישה לנו לבנים". הוא אישר שלא ציינה במפורש לגבי החלקה נשוא התביעה. עוד עלה מעדותו שלא ידע לומר במדויק מתי נודע לו על צוואת סבתו וטען שהיה בצבא. בהמשך כאשר נאמר לו שבתצהירו טען שנודע לו לא מזמן, הסביר-" אני ידעתי שיש צוואה לפני שהחלו הבעיות עם אבא. אני לא ידעתי איפה החלקות, החלקה הזו של הבית לא היה ברור לי של מי היא, לאחר שחתמנו על ההסכם, בשיחה אקראית עם אחד הזקנים בכפר, אמר לי שהחלקה הזו היא של אבו חוסיין שהיה הסבא של אבא מצד האמא אבל בכל זאת אנו לא חוזרים ממה שכתוב בסעיף 5 להסכם. גם אם החלקה שלנו, אני אכבד את זכויות האבא, מה שהוא עושה – הוא נשאר אבא".

30. יוער, כי לא התרשמתי כי מי מהצדדים הוכיח את בעלותו במקרקעין והכרעה זו מתייתרת שעה בה החלטתי לאמץ את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כאמור לעיל. גם מעדויות הצדדים עלה כי הם אינם מתכחשים לאותה ההסכמה בסעיף 5 ורק " לא רוצים להשאיר דברים שהם לא ודאים ב-100%" (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 30). לאור כל האמור לעיל, אינני מוצא לנכון להתערב בהסכם הפשרה שבין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין לפיו הבעלות תירשם על שם התובע ולאחר פטירתו תעבור על שם הנתבע בהתאם לייפוי הכח שניתן. למען הסדר, תירשם הערת אזהרה על שם הנתבע על מנת להבטיח את זכויותיו ולמנוע דיספוזיציות בנכס. בנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: האני בדר
נתבע: עלם אל דין בדר
שופט :
עורכי דין: