ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון שטרית נגד עירית חולון :

לפני כבוד השופטת אסתר שטמר

התובע:
שמעון שטרית
ע"י ב"כ עו"ד ירון דיין

נגד

הנתבעת:
עירית חולון
ע"י ב"כ עו"ד מישל ון דן סטין

נגד

צד ג':
איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אהרון שפרבר ועו"ד דוד הרשקוביץ

פסק דין

התובע עותר לחייב את עירית חולון ("העיריה") בתשלום פיצויים בגין נזקים שגרמה לו בהטלת שעבודים על 4 חנויות שבבעלותו, הידועות כחלקות משנה 1-4 בחלקה 1019 בגוש 6021 והמצויות ברחוב התומר בחולון ("החנויות").
רקע עובדתי
לשם רכישת החנויות נטל התובע הלוואה מבנק דיסקונט לישראל בע"מ ("הבנק"). משלא הצליח לפרוע את ההלוואה, נקט נגדו הבנק הליכים למימוש הנכסים. תקופת הכינוס נמשכה מיום 22.6.1997 ועד יום 10.4.2006.
בשנת 2001 הגישה העיריה נגד התובע תביעה בגין חוב ארנונה שרבץ על הנכסים. ביום 11.2.04 ניתן פסק דין, שנתן תוקף לפשרה בין הצדדים, שבה הוסכם, בין השאר, כי מאחר שהנכסים נמצאים בידי כונס נכסים (עמ' 32 בקובץ הראיות של התובע):
"... הרי לכשימכרו הנכסים, החובות נשוא כתב התביעה, ככל שיהיו כאלה, יסולקו בעת מימוש הנכס ע"י כונס הנכסים.
הצדדים הדדית מוותרים האחד כלפי משנהו על כל תביעה ו/או דרישה ו/או תשלום ו/או הוצאות בגין הנכסים נשוא כתב תביעה זה עבור התקופה שקדמה למינוי כונס הנכסים ועד גמר מינויו".

ביום 12.5.2006 נערך הסכם פירעון בין הבנק לבין התובע, שבו התחייב התובע לשלם לבנק סכום כסף לפרעון חובו; הבנק הסיר את השעבוד מ-3 חנויות; והתובע התחייב לשפות את הבנק בגין כל סכום שיהא על הבנק לשלם לעירית ראשון לציון בגין תקופת הכינוס. להבטחת התחיבות זו נותר שעבוד על החנות הרביעית, שהבנק יכול היה לממש אם לא יעמוד התובע בשיפוי ("הסכם הפרעון" עמ' 51 ואילך למוצגי המבקש). כך נאמרו הדברים הרלוונטיים בלשון הצדדים:
"...
2. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ישלם שטרית לבנק... את הסך של 170,000$...
2.1 תוך 60 יום מיום חתימתו של הסכם זה, ישלם שטרית לבנק סכום בש"ח השווה ל120,000$...
2.2 בגין פירעון יתרת הסכום בפשרה, ישלם שטרית לבנק סך נוסף של 50,000$... סכום זה ישולם ב- 60 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מתום שנה ממועד חתימתו של הסדר זה.
3. תשלום הסכום הנ"ל במועדים שנקבעו לעיל, יהיה בו כדי להוות סילוק מלא, סופי ומוחלט של חובותיו של שטרית לבנק.

4. על מנת לאפשר לשטרית או למי מבני משפחתו לקבל משכנתא, מסכים הבנק לאפשר לשטרית לפדות את המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על שלוש חנויות הידועות כגוש 6021 בחלקה 1,2,4/1019, וזאת כנגד פירעון סך של 120,000$...

5. להבטחת פירעון הסך של 50,000$... ולהבטחת פירעון מלוא החוב לבנק ו/או כונס הנכסים בתקופה הרלבנטית, ככל שיהיה כזה, לעיריית חולון, המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על החנות הידועה כחלקה 1019/3, גוש 6021, תישאר בתוקפה.

6. שטרית לוקח על עצמו את כל החובות החלים על הנכסים. היה וכונס הנכסים והבנק ו/או מי מהם יחויבו במסגרת התביעה נשוא ת.א. 63133/05 (מטעם התובעת עירית חולון) לשלם חובות אלה, יהיה הבנק רשאי לממש את השעבוד הנותר על החנות הידועה כגוש 6021 חלקה 1019/3, זאת על מנת לפרוע את החובות הנתבעים בגין תקופת הכינוס.
...".

בהתאם להסכם הפירעון, הושבה לתובע החזקה ב-3 חנויות, ביום 10.4.2006.
ביום 28.12.2005 הגישה העירייה נגד הבנק ונגד כונס הנכסים תביעה (ת"א 63133/05 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו) לתשלום מיסי ארנונה על הנכסים בסכום של 371,589 ₪ בגין תקופת הכינוס. אף במקרה זה הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
במסגרת הסכם הפשרה מיום 5.7.2007 נקבע כי לסיום סופי ומוחלט של תביעות הצדדים:
" 1. הנתבע 1 [הבנק –א"ש] ישלם לתובעת ... סך כולל של 286,000 ₪...
...
3. בחתימתם על הסכם זה מאשרים הצדדים כי אין להם ולא יהיו להם כל תביעות... בכל עניין הקשור ו/או נובע מהתובענה דנן ו/או מתשלומי מיסים בגין הנכסים נשוא התובענה עד ליום 31/12/05".

ביום 5.7.2006 (כלומר לאחר הסכם הפירעון בין הבנק לבין התובע, אך לפני ההסדר בין העיריה לבין כונס הנכסים ביחס לחוב הארנונה בגין תקופת הכינוס), רשמה העירייה שעבודים בסך 400,309 ₪ על כל אחת מן החנויות (שהועברו לחזקת התובע ביום 10.4.2006). ביום 12.9.2006 הוסיפה ורשמה העירייה שעבודים נוספים על סך 47,137 ₪ על כל אחת מהחנויות.
ביום 8.9.2009 הגישה העיריה תביעה נגד התובע, לתשלום ארנונה, לפי הפירוט הבא:
84,898.39 ₪ בגין התקופה שלפני הכינוס.
85,589 ₪ בגין תקופת הכינוס (יתרת חוב שנותרה בגין תקופת הכינוס, לאחר ניכוי התשלום ששילם הבנק לעירייה במסגרת הפשרה שהושגה ביניהם).
36,033.91 ₪ בגין התקופה שלאחר הכינוס.
(תביעה זו, בת"א 3895/09 של בית משפט השלום ראשל"צ – כבוד השופטת מיכל עמית- אניסמן, תיקרא להלן ת"א 3895/09).
בחודש נובמבר 2009 הגיש התובע תביעה זו, שהוגשה תחילה לבית משפט השלום בראשון לציון ולאחר תיקון סכום התביעה הועברה לבית משפט זה.
בעוד תביעה זו מתנהלת, נתקבל ביום 7.3.13 פסק דין (שהפך בינתיים חלוט) בתביעת העיריה נגד התובע (ת"א 3895/09) . בית המשפט דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לסעיפים א' ו-ב' שלעיל וקיבל את התביעה ביחס לסעיף ג'. כלומר שהתובע חויב בגין החוב שנוצר לאחר תקופת הכינוס בלבד.
בית משפט השלום קבע כי החוב בגין התקופה שלפני הכינוס התיישן. יתרה מזו, העיריה ויתרה לתובע על החובות שנוצרו בתקופה זו בהסכם הפשרה שחתמה עמו ביום 11.2.2004 במסגרת התביעה משנת 2001. ביחס ליתרת החוב בתקופת הכינוס נקבע כי העיריה אינה זכאית לתבוע מהתובע חוב שנוצר במהלך תקופת הכינוס, שהוא חובו של מי שהחזיק בנכס באותה תקופה, כלומר כונס הנכסים, מה גם שהעיריה ויתרה על יתרת החוב בהסכם הפשרה עם כונס הנכסים. השיפוי שהתובע נתחייב בו כלפי הבנק אינו מזכה את העיריה בעילה כלפי התובע.
בחודש מרץ 2013 שילם התובע את החוב הפסוק, 36,000 ₪ (אשר במועד התשלום עמד על 70,000 ₪ לאחר תוספת הצמדה וריבית). או אז הוסרו השעבודים.
טענות התובע
התובע טוען כי השעבודים הוטלו במועד שבו לא חב לעירייה דבר. לחילופין, לכל היותר עמד חובו על סך 36,000 ₪, סכום שבגינו לא קיבל דרישה לתשלום. לשיטת התובע, השעבודים הוטלו בשל חובו של כונס הנכסים, לאחר שהחזקה בחנויות כבר הושבה לידיו הוא. משכך, נטען כי השעבודים הוטלו בניגוד לדין.
התובע טוען כי בהטילה את השעבודים, נהגה הנתבעת ברשלנות, והפרה את חובות הזהירות, ההגינות ותום הלב שבהן חייבת רשות ציבורית. הוא הוסיף כי היקף השעבודים אינו פרופורציונאלי ביחס לגובה החוב (המוכחש) שעמד, כאמור, לכל היותר על כ- 36,000 ₪, והעיריה נדרשה לכל הפחות לצמצם את היקף השעבודים לגובה הסכום האמתי, ולהותיר שעבוד אחד בלבד על אחת מהחנויות.
בעקבות השעבודים טוען התובע כי נמנעה ממנו האפשרות למשכן את החנויות כבטוחה להלוואות (הגם שקיבל אישורים עקרוניים למשכנתא); נגרם נזק לשמו הטוב; וכן נגרם לו נזק בכך שבשל החוב הנטען סירבה העיריה לאשר חיבור מים לחנויות, ובכך הוסיפה על נזקיו. להלן פירוט הנזקים:
א. הפסד רווח מעליית שווי הדירה שרכש התובע לבתו ואובדן דמי שכירות ששילם עבורה התובע טוען כי על מנת לשלם לבנק את התשלום הראשון עפ"י הסכם הפירעון, בסך 120,000$, מכרה בתו ("רסיטל") את ביתה וכספי התמורה הועברו אליו לתשלום החוב. לדבריו, התחייב לרכוש עבור רסיטל דירה חדשה מכספי ההלוואות שעתיד היה לקבל בתמורה למשכון החנויות. כאשר נודע לתובע על הסכם הפשרה שנחתם בין העירייה לבין כונס הנכסים בגין החוב מתקופת הכינוס, הניח כי השעבודים יוסרו לאלתר ולפיכך חתם ביום 27.11.2007 על הצעה לרכישת דירה עבור בתו ואף מסר שיק מקדמה על סך 100,000 ₪. לאחר תקופה ארוכה שבה לא נמחקו השעבודים ביטל את הסכם רכישת הדירה ביום 24.2.2008, וקבל את המקדמה בחזרה. התובע טוען כי נגרם לו נזק בדמות הפסד עליית ערך הדירה, שהעריך בכ – 770,000 ₪, בהתבסס על חוו"ד שמאי מטעמו.
התובע טוען כי לאחר שביטל את רכישת הדירה לרסיטל ובהעדר יכולת לרכוש דירה אחרת עבורה, החל לממן לבתו מגורים בשכירות. דמי השכירות הצטברו לסכום של 150,400 ₪.
ב. אובדן דמי שכירות ראויים עבור החנויות
מאז הושבו החנויות לחזקתו סירבה העיריה לאשר חיבורן למים, בשל החוב הנטען. בהיעדר מימון מהבנקים וחיבור למים, לא יכול היה התובע לשפץ את הנכסים ולכן השכיר אותם כמות שהם בדמי שכירות מופחתים ו"גלגל" את עלויות השיפוץ על השוכרים. כך, הפסיד לשיטתו את הפער שבין דמי השכירות המופחתים לבין דמי השכירות הראויים במועד השכרתם, פער שאותו העמיד על 681,208 ₪, אף זאת לפי חוו"ד השמאי מטעמו.
ג. אובדן הכנסה
התובע טוען כי רישום השעבודים מנע ממנו לעבוד למחייתו כקבלן, שכן נמנע ממנו מימון ארוך טווח לתהליך בנייה ולכן נותר מחוסר עבודה מאז שנת 2006. לפיכך, עותר התובע לפיצוי בגין אובדן הכנסה משנת 2006.
ד. לשון הרע
התובע טוען כי השעבודים פגעו בשמו הטוב בעיני הבנקים, שבפניהם הצטייר כבעל חוב של 1.8 מיליון ₪ וכ"סרבן תשלום", הגם שלא היה חייב דבר לאיש. לשיטתו, מדובר ב"פרסום אסור", כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. עילות נוספות לפי חוק זה ראה במכתב שכתב לו ב"כ הנתבעת, הכולל כינויי גנאי, וכן אי חיבור הנכסים למים, שהסבו לו מבוכה והשפלה.
התובע הוסיף וייחס לעיריה כוונה לפגוע בו ולהסב לו נזקים.
טענות הנתבעת
העיריה טוענת כי בדין הוטלו השעבודים, בהינתן חובותיו של התובע וסרבנותו לשלמם לאורך השנים. הנתבעת טוענת כי החוב שנצבר בתקופת הכינוס היה בפועל חובו של התובע, לאור התחייבותו בהסכם הפירעון לשפות את הבנק, ככל שהבנק יחויב לשלם לעירייה. השעבודים הוטלו גם בגין החוב שנצבר מאז הוחזרו החנויות לתובע ביום 10.4.06. סופו של יום, התובע שילם את החובות, וזו ראיה לכך כי השעבודים היו מוצדקים.
אין פסול ברישום שעבוד על סך 400,000 ₪, שכן חובותיו של התובע הצטברו לכדי 322,000 ₪ (286,000 ₪ מתקופת הכינוס + 70,000 ₪ מהתקופה שלאחר הכינוס (36,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית)). כמו כן, אין פסול ברישום השעבוד על 4 חנויות.
לחלופין, גם אם תתקבל טענת התובע שלפיה חובותיו עמדו במועד הטלת השעבודים על 36,000 ₪ בלבד, לא היתה מניעה לרשום את השעבודים: בבג"ץ 7009/04 עירית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.2.2014) נקבע כי אין צורך ברישום שעבוד על חוב ארנונה, שרובץ על נכס אף ללא רישומו. יתרה מזו, התובע לא היה מקבל הלוואה כנגד שעבוד החנויות, משום שהיה נדרש להמציא אישור העיריה בדבר היעדר חוב ארנונה. אישור שממילא לא היה ניתן לו, לנוכח החוב הנותר.
במועד רישום השעבודים כבר רבצו על החנויות שעבודים קודמים לטובת הבנק, ולכן אין קשר סיבתי בין השעבודים המאוחרים שרשמה העיריה לבין הנזקים הנטענים. לטענת ב"כ העיריה הואיל והתובע לא הכחיש כי במועד הטלת שעבודי העיריה רבץ שעבוד לטובת הבנק לפחות על אחת מהחנויות, עבר הנטל אל התובע להוכיח שלא רבצו שעבודים קודמים על כל החנויות.
התובע לא הקטין את נזקיו. לאורך שנים נקט ב"שב ואל תעשה" והשלים עם השעבודים. אילו היה ממש בטענותיו, חזקה שהיה פועל להסרת השעבודים מיד כשנודעו לו. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.
חרף השעבודים אישר בנק הפועלים לתובע הלוואות שבאמצעותן שיפה את כונס הנכסים ושילם את החוב בגין התקופה שלאחר הכינוס. על כן התובע מנוע מלטעון לנזקים כתוצאה משעבודים שהוטלו בגין חוב שיכול היה לשלם.
ב"כ העיריה הוסיף וטען כי לא הוכחו הנזקים הנטענים; התובע לא הגיש תיעוד נדרש לתמיכה בטענותיו ולא הביא עדים לתמיכה בגרסתו – כך לא הובאו השוכרים לאישוש הטענה בדבר ההנחה בדמי שכירות בשל הצורך בשיפוץ, ורסיטל לא הובאה להעיד אודות הנזק כתוצאה מביטול רכישת הדירה עבורה. לשיטת הנתבעת, חוו"ד השמאי שהגיש התובע בלתי מבוססת. ביחס לנזק כתוצאה מהוצאת לשון הרע – נטען כי מדובר בטענה מופרכת שאין בה דבר וחצי דבר.

דיון והכרעה
אחריות העיריה
לצורך הקביעה אם השעבודים הוטלו כדין, יש לבחון את זהות החייב: אם התובע או כונס הנכסים:
ראוי להזכיר: בשעה שנרשמו השעבודים על החנויות, ביום 5.7.2006, עמד חוב הארנונה בגין תקופת הכינוס על סך של 371,589 ₪, וביחס אליו התנהלה תביעת העיריה נגד כונס הנכסים (ת"א 63133/05). בזמן שהתביעה נגד כונס הנכסים עודנה מתנהלת, עברו החנויות לידי התובע (מכח הסכם הפרעון), וכשלושה חדשים לאחר מכן נרשמו על הנכסים השעבודים בסכום של 400,000 ₪ על כל אחת מן החנויות. במועד הטלת השעבודים צבר התובע חוב ארנונה נוסף, בן 3 חדשים מאז תום הכינוס. כלומר שחלק הארי של החוב היה מתקופת הכינוס.
במאמר מוסגר יצוין כי העיריה טענה בסיכומיה כי השעבודים הוטלו בגין חוב כולל של 322,000 ₪, המורכב מסכום הפשרה ששולם ע"י הכונס – 286,000 ₪ ו – 70,000 ₪ ששילם התובע בגין התקופה שלאחר הכינוס (36,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית). ברי כי זוהי הסתכלות רטרוספקטיבית שאינה משקפת את המצב במועד רישום השעבודים, שהרי במועד זה טרם נחתם הסכם הפשרה עם הכונס והחוב בגין תקופת הכינוס עמד כאמור על 371,589 ₪ ואילו חובו של התובע טרם הגיע לכדי 36,000 ₪ (לא כל שכן 70,000 ₪) שכן הנכסים הושבו לחזקתו כ-3 חדשים קודם לכן.
הלכה מושרשת היא שבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס הוא החייב בארנונה בגינו. כזה הוא כונס הנכסים בתקופת הכינוס (ככל שהנכס פונה ונותר ריק, דבר שאינו שנוי במחלוקת בענייננו).
"ברור כי עד פינוי הנכס על ידי השוכרת, אין כונס הנכסים חייב בתשלום הארנונה... אולם מיום שפונה הנכס ונותר ריק, כונס הנכסים הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, כפי שציין בית משפט זה: "בעוד שכאשר הדירה עומדת ריקה, הבעלים (או מי שנכנס בנעליו – למשל כונס נכסים) הוא הנהנה מאותה תמורה עקיפה" (פרשת וינבוים, עמ' 862 ראו גם רע"א 2631/04 עיריית שדרות נ' טופז ( [פורסם בנבו], 12.12.2004)... מכאן שעל המבקש [כונס הנכסים – א"ש] מוטלת החובה לשלם את תשלומי הארנונה בתקופה שהוא היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס".
רע"א 2563/09 יוסף ברינט, עו"ד כונס נכסים נ' עיריית חולון (13.9.2009) (ההדגשות שלי – א"ש).
אם כן, הנתבעת לא היתה רשאית לנקוט הליכי גבייה מנהליים כלפי התובע בגין חוב ארנונה מתקופת הכינוס.
יש לדחות את טענת העיריה כי מכח הסכם השיפוי בין הבנק לבין התובע, התובע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. אכן, התובע התחייב לשפות את הבנק על הסכומים שיאלץ לשלם לעיריה, אך אין בכך כדי ליצור זיקה ישירה בין התובע לבין העיריה, או בכלל לזכותה בזכות כלשהיא כלפיו. כך סיכם גם בית המשפט בת"א 3895/09. הסכם הפירעון שבין הבנק לבין התובע בודאי לא הקנה לעיריה זכות לקבוע כי ה"חייב האמיתי" הוא התובע.
מהתנהלות העירייה בזמן אמת ניתן להבין כי ידעה שכונס הנכסים הוא הנישום הרלוונטי לתקופת הכינוס: העיריה הגישה נגד כונס הנכסים תביעה אזרחית בשל חובותיו מתקופת הכינוס עוד ביום 28.12.2005 (ת"א 63133/05 בבית משפט השלום בתל אביב), והבנק אכן נשא בחוב לפי הסכם הפשרה. העיריה עצמה גם הודיעה לתובע כי תחל לחייבו בארנונה החל מיום 10.4.2006, מועד סיום הכינוס.
הנה כי כן, הנתבעת ידעה את "הכתובת" לתשלום הארנונה בתקופת הכינוס. אף על פי כן הטילה את השעבודים על החנויות שהוחזרו לתובע, בגין חוב שנצבר בעיקרו בתקופת הכינוס, בזמן שהיא ממשיכה בניהול התביעה נגד כונס הנכסים.
ביישום סמכויותיה לפי פקודת המסים (גביה) נדרשת העיריה לפעול בשיקול דעת ובסבירות מנהלית (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת פסקה 14 (20.6.2010)). בודאי כך בבואה להטיל שעבוד. גם במקום שניתן עקרונית להטיל שעבוד הרשות נדרשת להפעיל שיקול דעת ולנהוג בזהירות ובסבירות במסגרת מטרת השעבוד.

על הזהירות בה יש לנהוג בהליכי עיקול עמד בית המשפט העליון ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ פ"ד נד (5) 638, 658 (2000):
"החובה המוטלת על מבקש עיקול זמני היא לפעול בסבירות במסגרת מטרת העיקול. אין התובע נדרש לצאת מגדרו כדי להיטיב עם הנתבע על חשבון האינטרס הלגיטימי שלו, ואין הוא נדרש להשקיע משאבים יקרים בחקירה ובדרישה לבירור כל הנתונים האפשריים העשויים להיות רלוונטיים למניעת פגיעה יתרה בנתבע. אולם מוטל עליו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-המשפט העומד לדון בבקשתו במעמד צד אחד, את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו, או שיש ביכולתו להשיגו בנקיטת אמצעים סבירים. אם יעשה כן, יצא בכך ידי חובת הזהירות המוטלת עליו. גם משבוצע העיקול, מצופה התובע לנהוג עם הנתבע בסבירות ובהגינות..."
הדברים נאמרו לגבי צו עיקול זמני והם יפים גם לענייננו: הרשות חייבת חובת זהירות.
בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ ואח' פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ארבל (17.4.08) נקבע כי "...עקרון הסבירות מחייב את העיריה גם בהתייחס לעצם גביית תשלומי הארנונה מתושב המחזיק נכס בתחומה...".
כבוד השופטת ארבל הוסיפה, בהערת אגב בפסקה 10 לפסק דינה, כי הגם שעפ"י הדין חייב המחזיק היוצא לעדכן את העיריה כאשר החזקה בנכס עוברת למחזיק חדש, שאם לא כן יחויב בגין ארנונה שעל המחזיק החדש לשלם, הרי כאשר לעיריה ידיעה בפועל על כך שהחזקה בנכס עברה לאחר, אין לה סמכות לנקוט הליכי גבייה נגד המחזיק היוצא, ובעשותה כן היא מפרה את חובות הסבירות וההגינות המחייבות רשות מנהלית.
ענייננו דומה למצב התאורטי שאליו התייחסה כבוד השופטת ארבל, בכך שגם כאן נקטה העירייה הליכי גבייה כלפי מחזיק שאיננו בעל החוב בידיעה כי הנישום הנכון הוא המחזיק הקודם – כונס הנכסים, אלא שחוסר הסבירות במקרה שלפניי בולט עוד יותר: העיריה ידעה אודות כינוס הנכסים ידיעה מלאה, אף ניהלה הליך משפטי נגד כונס הנכסים, ויתרה מזו, ידעה כי החנויות הוחזרו לחזקת התובע רק ב-10.4.2006.
ביולי 2007 נחתם הסכם פשרה בין כונס הנכסים לבין העיריה, שבעקבותיו שלם הכונס סכום של 286,000 ₪ לסילוק חובותיו. גם אז לא הסירה העיריה את השעבודים, אף לא צמצמה את היקפם. נכון למועד זה עמד חובו הנכון של התובע על סכום נמוך בהרבה מ – 36,000 ₪ (כך ניתן ללמוד מתוך פסק הדין בת"א 3895/09, לפיו גובה חובו של התובע עמד על סך של 36,000 ₪ נכון ליום 28.7.09). חוב בן כמה אלפי שקלים, מבלי להקל בו ראש, בוודאי אינו מצדיק הותרת שעבודים בהיקף של למעלה מ- 400,000 ₪. בשלב זה, מכח עקרונות המידתיות והסבירות היה על העיריה לצמצם את היקף השעבודים עד לגובה החוב ואם בכלל להותיר שעבוד על חנות אחת בלבד, על מנת שלא לפגוע בקניינו של התובע יתר על המידה. לעניין זה נקבע בפס"ד סחר ושרותי ים, שם ביקשה המערערת לעקל ולתפוס חומר גלם ששוויו עלה פי שישה ויותר מסך כל החיובים שנתבקשו בתביעתה, "בנסיבות אלה היה בידי המערערת לצפות – אם לא צפתה בפועל – כי קבלת בקשתה לעיקולו ולתפיסתו לאלתר של המטען תגרום למשיבה נזק העולה על הנדרש להשגת מטרתו הלגיטימית של העיקול" (שם, בעמ' 660).
מן הדיון שהתנהל בת"א 3895/09 ניתן להסיק כי עד מועד מתן פסק הדין במרץ 2013, שבו נפסק כי התובע חייב סכום של 36,000 ₪ בלבד, סברה העיריה כי התובע חייב לה עוד 85,000 ₪, שעליו ויתרה העיריה בהסכם הפשרה עם הכונס, וכן 25,000 ₪ מלפני תקופת הכינוס, סכום שעליו ויתרה בהסכם הפשרה הראשון שחתמה עם התובע. קריאת הסכמי הפשרה מעלה שלא היה בסיס לסברת העיריה כי התובע נותר חייב חוב ארנונה לתקופה שלפני תום הכינוס. אדרבא, בשלב זה כבר עמדה העיריה לאחר חתימת הסכם הפשרה עם הכונס, ותשלום חוב הארנונה לפיו. אכן, כך קבע בית משפט השלום בת"א 3895/09. מכאן שגם הותרת השעבודים בגין סכומים אלו עומדת בניגוד מוחלט לחובת הזהירות וההגינות ומהווה התרשלות של העיריה.
התובע הוסיף וטען לאי חוקיות השעבודים מהטעם הנוסף שלא קיבל דרישות תשלום בגין החוב שנצבר במהלך התקופה שלאחר הכינוס וממילא טרם חלף המועד להגשת השגה על החוב והיכולת לנקוט בהליכים לגבייה מנהלית טרם התגבשה. העיריה מצידה לא הגישה מסמכים שמהם ניתן ללמוד על משלוח דרישות תשלום כאמור, אלא הצביעה על מכתב שנשלח לתובע לפיו העירייה תחל לחייבו בארנונה החל מיום 10.4.06. אכן, התנאי הראשון הנדרש לפעולת גביה מנהלית היא הפניית דרישת תשלום לנישום (ענין נסייר, פסקה 12).
התובע טען עוד כי אינו חייב בארנונה לתקופה שלאחר הכינוס משום שביקש פטור מארנונה ולא נענה. לא הוצגה ראיה לתמיכה בטענה זו.
מכל מקום, הקביעה בת"א 3895/09 מהווה מעשה בית דין לענין חובו של התובע לאחר הכינוס, ומשום כך אין לשעות לשתי טענותיו הנ"ל.
לסיכום שאלת האחריות: רישום השעבודים על החנויות מלכתחילה נעשה בחוסר סבירות קיצוני. השארת השעבודים על מכונם על כל החנויות לאחר שכונס הנכסים שילם 286,000 ₪ אך מוסיפה על אחריות כבדה זו. המסקנה היא שהעיריה אכן נהגה בניגוד לחובתה ולחובת הזהירות שלה כלפי התובע, ובכך התרשלה.
הנזק
לאחר שעיינתי בתצהירו של התובע, כמו גם בנספחים שהוגשו מטעמו, לרבות חוות דעת השמאי, הגעתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת נזקיו, פרט לנזק שבהוצאת לשון הרע.
הטענה בבסיס כל הנזקים הנטענים ע"י התובע היא כי פנה לבנק לאומי ולבנק הפועלים לקבלת הלוואות תמורת משכון החנויות וקיבל את הסכמתם העקרונית למימון, אך לא ניתן היה לממש את העסקה בשל השעבודים שהוטלו ע"י העיריה. אמנם התובע לא הביא אסמכתאות לאישוש הטענה כי פנה לבנקים אך דבריו אמינים עליי. נקל לתאר את סירוב הבנקים להעניק לתובע הלוואות ללא אפשרות לרשום מישכון על נכסים שהוסכמו.
מבלי להקל ראש בקושי ללוות כספים, ראוי להדגיש את דברי התובע עצמו, כי יכול היה לגייס "סכומים קטנים" אף ללא ערבונות: "עובדה ששילמתי את ה 286,000 לפני שנה ושילמתי לך את ה 60,000 וגם אגרות בית המשפט 60-70 אלף ללא ערבויות למה? כי אני עובד איתם מספר שנים ועבדתי עם בנק הפועלים קודם לכן וסכומים כאלה יכלו לתת לי" (עמ' 24 לפרו', ש' 13).
כזכור, אחת החנויות (חלקה 1019/3, גוש 6021), נותרה משועבדת לבנק דיסקונט עד תום התשלומים שנקבעו בהסכם הפירעון, שלפי ההסכם צריך היה להיות ביום 1.5.2012 (עפ"י חישוב 60 חודשים מתום שנה ממועד החתימה על ההסכם - ר' ס' 5 להסכם הפירעון). אם כן, לגבי חנות זו אין נזקים רלוונטיים, שכן השעבוד המאוחר שהטילה העיריה לא העלה ולא הוריד.
הפסד דמי שכירות ראויים
במכתב שכתב התובע לעיריה (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן, ס' 8) הוא ציין כי עם קבלת החנויות לחזקתו פנה לעיריה בבקשה לחברן למים על מנת שיוכל לשפצן ולהשכירן, אך העיריה דחתה אותו בלך ושוב. עוד צוין במכתב כי פנה לעו"ד ששון שמייצג את העירייה טלפונית, אך הוא סירב לחיבור למים בשל החובות. כזכור טענת התובע היא כי בשל העדר החיבור לא יכול היה לשפץ את החנויות, ולבסוף השכיר אותן בסכומים נמוכים משווי השכירות.
לפי חוות הדעת השמאית מטעם התובע דמי השכירות שגבה בעבור הנכסים בשנת 2006 נמוכים מדמי השכירות הראויים נכון לאותה תקופה: דמי השכירות הראויים לתאריך 10.6.2006, בעבור כל הנכסים יחדיו עומדים על 6,730$ לחודש, בעוד שהתובע גבה עבור כלל הנכסים 2,100 $ לחודש (800$ לחודש למשך שנתיים בגין החנות הראשונה שהשכיר ו- 1,300 $ לחודש למשך 9 שנים בגין שלוש החנויות הנוספות).
התובע לא המציא ראיות למצב הנכסים לפני השיפוץ ולמרות שהשוכרים ששכרו את החנויות בשנת 2006 עדיין שוכרים אותן היום, לא הזמינם לעדות. אי זימון עד לעדות פועל לחובת הצד אשר אמור היה לזמנו (ע"א 548/78, שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595, 602, (1990)).
זאת ועוד, הסכם השכירות עבור שלוש מהחנויות נערך למשך 9 שנים. אין לדעת מחומר הראיות מה היה מצב הנכסים, והאם היה צורך בתקופת שכירות ארוכה כל כך כדי לגלם את השיפוץ שנעשה ע"י השוכרים.
לאור האמור, אין די בחוות הדעת השמאית להוכיח את הנזק הנטען.
הפסד רווח מעליית שווי הדירה שרכש התובע לבתו ואובדן דמי שכירות ששילם עבורה נזק נוסף שהתובע טען לו הוא הפסד רווחים מעליית שווי הדירה שרכש לבתו, ואבדן דמי השכירות ששלם עבורה.
לתמיכת טענותיו המציא התובע את הסכם מכירת הדירה של רסיטל. לפי ההסכם קבלה רסיטל 77,000$ ביום 2.5.2006, והתובע טען שסכום זה שמש אותו לתשלום חובו לבנק לפי הסכם הפרעון. ראשית, החוב שהיה התובע חייב לבנק אינו נובע רק מההתחייבות לשפות את הבנק בגין הארנונה, אלא מחובו המקורי לבנק, ולכן לכתחילה אינו קשור לתביעה זו. שנית, גם בענין זה לפניי עדות התובע בלבד, שכן נמנע מלזמן את רסיטל למתן עדות.
הנזקים הנוספים שנטענו בהקשר זה הם עליית שוויה של דירת המגורים שהתכוון התובע לקנות לרסיטל, מן המועד שחתם על ההצעה לרכשה (27.11.07) ועד הגשת התביעה, וכן דמי שכירות ששלם עבור רסיטל בכל התקופה שמאז ביטול ההצעה לרכוש את הדירה (24.2.08) ועד הגשת התביעה.
אלא שמעדותו של התובע עולה שידע על הטלת השעבוד סמוך לאחר שהוטל, 5.7.2006:
"ש. מתי פנית לבנק לקבל הלוואות?
ת. כשפניתי לעירייה להודיע להם שהנכסים ברשותי. בחודש מאי או יוני 2006.
...
ש. וכמה זמן לקח לך עד שהבאת נסח.
ת. לא לקח לי זמן. כשביקשו הלכתי ונודע לי שיש שעבודים" (עמ' 14 שורות 16-23).

גם אילו קבלתי כי התובע התחייב לרכוש לרסיטל דירה חלף הדירה שמכרה, לא הובאו ראיות להוכיח שאילו הוסרו השעבודים יכול היה התובע לגייס את מלוא שווי הדירה. התובע הראה אמנם כי חתם על הצעה, וכי ביטל אותה. אך המניעים לכך לא הוכחו, וגם לא הקשר בינם לבין נושא התביעה.
לנוכח האמור אני קובעת כי הנזקים הכרוכים ברכישת דירה לרסיטל ובדמי השכירות לה - לא הוכחו.

אובדן הכנסה
התובע טען כי נמנעה ממנו היכולת לעבוד כקבלן החל משנת 2006 ועד היום. התובע לא הוכיח כי הוא קבלן במקצועו, לא הגיש פירוט של פרויקטים שעמדו על הפרק בתקופה הרלוונטית, שהוא נזקק מימון עבורם ולא יכול היה לבצע בהעדר מימון שנבע מן השעבודים. למעשה, אין ראיה לתמיכה בטענה זו.
לשון הרע
האם עצם הטלת שעבודים שלא כדין למשך תקופה ארוכה, או למצער הטלת שעבודים בהיקף מופרז יכולים להוות הוצאת לשון הרע על החייב?
סעיף 1 בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

ולצורך פרסום לשון הרע, די בכך שהפרסום בכתב עלול להגיע לאדם זולת הנפגע (סעיף 2(ב)(2) בחוק).
לאור הגדרה זו של לשון הרע, ברי כי רישום שעבוד שלא כדין, המציג את התובע כמי שמתחמק מלשלם את חובותיו, יוכל להיחשב כפרסום לשון הרע באשר יש בו כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב בכלל, ובעיני בנקאי סביר, בפרט.
בניגוד לטענת ב"כ העיריה, גם הטלת שעבוד שלא נודע לבנקים מהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 2(ב)(2), המגדיר פרסום בכתב ככזה אשר "עשוי היה... להגיע לאדם זולת הנפגע" (ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.2011), אך ראו הפעלת הגנת סעיף 9(13) בחוק איסור לשון הרע בנסיבות ת"א 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' שגב תאילנד בע"מ ואח' (6.12.09)).
סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע מאפשר לפסוק לנפגע פיצוי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אינני סבורה שהתובע הוכיח כוונה מפורשת מצד העיריה לפגוע בו, ולכן אין לשעות לטענתו שיש להכפיל את הסכום לפי סעיף 7א(ג) בחוק איסור לשון הרע.
אין לקבל טענה נוספת של התובע, שלפיה יש להכפיל את הפיצוי פי 4 כיוון שמדובר ב-4 שעבודים שונים. מדובר בפרסום אחד של לשון הרע.
משנקבע כי הטלת השעבודים נעשתה שלא כדין, עוולה העיריה בפרסום לשון הרע, ולא עומדת לה הגנה מכח החוק. בהתחשב בכך שהשעבודים נרשמו על ארבע חנויות, והואיל והנתבעת הטילה שעבודים בשני מועדים שונים (תחילה ב-5.7.06 ובהמשך ב- 12.9.06), ולנוכח חוסר הסבירות בפעולות הנתבעת, אני מעמידה את הפיצוי על 50,000 ₪.
טענת לשון הרע נטענה גם ביחס למכתב שנשלח מאת עו"ד ששון ושיחות הטלפון שקוימו עמו. אם כי ללא ספק נעשה שימוש בשפה בוטה ובלתי הולמת (עו"ד ששון אישר כי אמר לתובע "שיפסיק לבלבל במח"), לא הוכח כי היה פרסום של לשון הרע. באותה מידה תידחה הטענה כי הסירוב לחבר את החנויות לרשת המים מהווה פרסום לשון הרע, per se.
הקטנת הנזק
העיריה טענה כי התובע לא פעל באופן מיידי להסרת השעבודים ובכך לא עמד בחובתו להקטין את הנזק. התובע פנה בדצמבר 2007 בבקשה להסיר את השעבודים במסגרת ת"א 1872/06 (הגם שלא דובר בסעד עיקרי אלא בתביעה בנושא היתר בנייה), אולם תביעתו נמחקה על הסף. מאז אכן לא פעל עד הגשת תביעה זו בשנת 2009. התובע הסביר כי לא מיהר לפעול הואיל וסבר כי השעבודים יוסרו לכשיגיעו הנתבעת וכונס הנכסים להסדר ביחס לחוב מתקופת הכינוס. בשים לב לכך שגם לאחר הגשת התביעות עמדה העיריה על טענותיה שנדחו הן בבית משפט השלום הן בבית משפט זה, יש להניח כי פניה מוקדמת יותר לא היתה מועילה. מכל מקום, הנזק שבהוצאת לשון הרע כבר נעשה. לא מצאתי לייחס משקל של ממש לטענת השיהוי ואי הקטנת הנזק בהקשר זה, במיוחד נוכח חוסר הסבירות הממשי שבו נגועה התנהלות העיריה.
הודעה לצד שלישי
למקרה שתחויב בגין הנזקים הנטענים בתביעה, שלחה הנתבעת הודעה לצד שלישי לאיילון חברה לביטוח ("המבטחת"). המבטחת מנתה את משרד עו"ד ראובינוף לייצג את העיריה, וכך היה במשך כשנתיים. לאחר כשנתיים התפטר עו"ד ראובינוף מייצוג, בטענה שכתב התביעה המתוקן שהוגש חשף כי לעיריה היתה ידיעה מוקדמת אודות כוונת התובע להגיש נגדה תביעה בגין האירועים שפורטו בתביעה ואשר קדמו לתחילת הכיסוי הביטוחי (אשר החל בשנת 2007). לטענה זו השיבה העיריה כי לא היתה יכולה לצפות את הגשת התביעה, והוסיפה כי המבטחת מנועה מלטעון להיעדר כיסוי ביטוחי לאחר שנתיים שבהן נטלה על עצמה את ייצוג העיריה. לדידה, לא היו בכתב התביעה המתוקן נתונים חדשים שלא היו ידועים למבטחת עוד מכתב התביעה המקורי.
בקשר לטענות אלו הגישו שני הצדדים חומר דל למדי. הפוליסה הרלוונטית לא צורפה, והצדדים לא התיחסו לסוגיות מרכזיות בנושא. כך, העיריה לא התייחסה לשאלה אם אכן בנסיבות ידיעה מוקדמת בדבר אפשרות תביעה תגרור היעדר כיסוי ביטוחי. העיריה לא חלקה על עמדת המבטחת בענין זה. אולם גוף ציבורי כגון העיריה בוודאי "זוכה" לאיומים בנקיטת הליכים השכם וערב. כלום ניתן לצפות כי העיריה תדווח על כל מקרה שכזה לפני שתתקשר בחוזה ביטוח? ועוד נעדרה התיחסות לשאלה האם הפוליסה מכסה פיצוי ללא הוכחת נזק מכח חוק איסור לשון הרע.
במחלוקת שבין הצדדים, כפי שהונחה על ידם, דעתי כדעת המבטחת:
העיריה לא חלקה על כך שפוליסת האחריות המקצועית שלה מחריגה את נושא התביעה בהנחה שהיתה לה ידיעה מוקדמת כי הוא עלול להוביל לתביעה. טענותיה היו כי לא יכולה היתה לצפות את הגשת התביעה בפועל; וכי המבטחת מנועה מלהעלות את הטענה, לאחר שהעניקה לנתבעת הגנה במשך שנים.
אך העיריה ידעה מראש כי בכוונת התובע לתבוע. עיון בכתב התביעה המקורי מעלה כבר בו ידיעה מוקדמת של הנתבעת: בנספח י"א לכתב התביעה המקורי – מכתב שהפנה התובע ביום 27.7.2006 אל העיריה (ונושא חותמת נתקבל) – כותב התובע מפורשות כי בדעתו לתבוע את הנתבעת בגין נזקים שהיא גורמת לו בשל הליכי הגבייה (סעיפים 7 ו- 10 בנספח י"א). חרף האמור, המבטחת ייצגה את הנתבעת במשך שנתיים ורק בעת הגשת כתב התביעה המתוקן טענה כי נחשפה בפניה ידיעתה המוקדמת של העיריה ומשום כך נשלל הכיסוי הביטוחי. רב הנסתר על הגלוי בהקשר זה, שהרי כאמור לא חל כל שינוי נסיבות בין כתב התביעה המקורי למתוקן.
עם זאת, ייצוג משפטי לאורך שנתיים אינו יכול להעניק כיסוי ביטוחי יש מאין. הנתבעת נהנתה לאורך שנתיים מייצוג משפטי שלא היתה אמורה לזכות בו, ובכך לא רק שלא נגרם לה נזק, אלא יתכן שנחסכו ממנה הוצאות משפטיות.
לאור כל האמור לעיל, ההודעה לצד ג' נדחית.

סיכום
תביעת התובע את העיריה בעילת הרשלנות נדחית, משלא הוכיח נזק.
תביעתו מכח חוק איסור לשון הרע מתקבלת . על העיריה לשלם לתובע סכום של 50,000 ₪.
בשים לב לדחיית חלקו העיקרי של הנזק הנטען בתביעה, ובשים לב לאמור לעיל, תישא העיריה בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד - בסכום של 20,000 ₪.
ההודעה לצד שלישי שהגישה העיריה נגד המבטחת נדחית, ועל העיריה לשאת בהוצאות המבטחת בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון שטרית
נתבע: עירית חולון
שופט :
עורכי דין: