ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד יונתן דדון נגד דוד זכרי :

בפני כבוד השופטת איילת הוך-טל
התובע
עו"ד יונתן דדון ת.ז. XXXXXX571

נגד

הנתבעים

  1. דוד זכרי ת.ז. XXXXXX434
  2. מסעדת האיילה בע"מ ח.פ. 514035633

התובע (37675-11-11)
דוד זכרי ת.ז. XXXXXX434
הנתבע (37675-11-11)
עו"ד יונתן דדון ת.ז. XXXXXX571

פסק דין

מדובר בתביעות כספיות בין צדדים זהים אך בעילות שונות אשר הדיון בהן אוחד ועניינן כדלקמן-
ת"א 3582-08-10- תביעה כספית ע"ס 90,000 ₪ שהגיש עו"ד יונתן דדון (להלן – דדון) נגד מר דוד זכרי (להלן – זכרי) ומסעדת האיילה בע"מ (להלן – החברה) בגין טענות להפרת הסכם שנכרת בין הצדדים מיום 9.12.08 לסיום שותפות עסקית במסעדה (להלן – תביעת דדון).
ת"א 37675-11-11 - תביעה כספית על סך 330,500 ₪ שהגיש זכרי נגד דדון בגין טענות לנזקים כספיים שנגרמו לו עקב מתן שירותי ייצוג לקויים כעורך דין מצד דדון (להלן – תביעת זכרי).
למען שלמות התמונה יצויין כי הצדדים הינם קרובי משפחה – זכרי נשוי לדודתו של דדון.

מסכת הראיות
במסגרת ההליך המאוחד נשמעו עדויותיהם של הצדדים:
דדון – על פי תצהירים שהוגשו ביום 14.7.11 ומיום 28.2.13 וחקירתו בדיון מיום 7.7.14.
זכרי – על פי תצהירים מהתאריכים 31.10.10 (במסגרת הבקשה לרשות להתגונן מפני תביעת דדון) 2.9.11, 14.10.12 ו-20.11.12 וכן בחקירותיו בדיונים מיום 21.3.11 ומיום 7.7.14. זכרי הגיש גם תמליל והקלטת שיחה של שיחה טלפונית שלכאורה ביצע עם אמו של דדון ביום 14.10.10 (התמליל הוגש ביום 22.12.11 וההקלטה ביום 2.1.12).
כמו כן, זכרי טוען כי דדון זייף את חתימתו על מסמך שהועבר לבית משפט השלום בתל אביב. לכן, הוגשו חוות דעת מומחים לעניין טענה זו:
מטעם זכרי, הוגשה חוות דעתו של מר רון ישי.
מטעם דדון, הוגשה חוות דעתה של הגב' נאווה דגן.
מטעם בית המשפט, הוגשה חוות דעתו של מר אמנון בצלאלי ביום 22.7.13.

על מנת לפשט את הדברים, יחולק הדיון במסגרת פסק הדין לכל אחת מהתביעות בנפרד.

תביעת דדון

תמצית טענות התובע
זכרי עוסק שנים רבות בתחום ההסעדה והפעיל אולמות אירועים ושירות קייטרינג.
בשנת 2007 הציע לדדון להיות שותף למסעדת איילה אשר הופעלה באמצעות החברה.
סוכם בין הצדדים בעל פה כי דדון ישקיע במסעדה 90,000 ₪ בתמורה לקבלת 25 מניות החברה והזכות לקבל בסוף כל חודש 25% מהרווח החודשי של המסעדה. בנוסף, ניתנו לדדון זכויות מורשה חתימה בחשבון שהתנהל בבנק דיסקונט.
בשנת 2008 לא הניבה המסעדה רווח כמצופה. דדון חשד כי זכרי מעלים ממנו כספים. זכרי הכחיש טענות אלו מכל וכל.
נוכח תחושותיו של דדון, החליט לסיים את ההתקשרות ודרש לקבל חזרה את השקעתו הכספית בלבד, הגם שסבור היה כי קופחו זכויותיו לרווחים במהלך התקופה ונמשכו כספים שלא בידיעתו.
ביום 9.12.08 נחתם בין הצדדים "הסכם פרישה מחברה" לפיו זכרי יחזיר את כספי ההשקעה של דדון לידיו תוך שנה וחצי – 45,000 ₪ יוחזרו עד ליום 1.10.09 והיתרה תשולם עד חודש יולי 2010. בהתאם, יחזיר דדון את המניות שבחזקתו לידי זכרי. אין חולק כי דדון פעל על פי ההסכם והעביר את המניות ואילו זכרי לא מילא חובותיו ולא שילם את התמורה החוזית המוסכמת.
משעה שזכרי לא העביר לדדון את הסכומים בהתאם להסכם הפרישה, חרף משך הזמן שחלף והתזכורות שנשלחו אליו, הוגשה התביעה דנן ביום 2.8.10.

תמצית טענות הנתבעים
זכרי טוען כי דדון הוא שהפציר בו להכניסו כשותף למסעדת איילה.
על פי הסיכום ביניהם, היה על דדון להשקיע 120,000 ₪ - 90,000 ₪ שולמו במזומן ואילו לגבי היתרה (30,000 ₪) ביקש דדון לפרוע אותה באמצעות מתן שירותים משפטיים ללא תמורה לזכרי. כל זאת, בנוסף למתן שירות ליווי משפטי למסעדה ללא כל תמורה נוספת, שכן אותה עת התעוררו קשיים משפטיים במסעדה, לרבות צו הריסה שהוצא בגין בניה לא חוקית.
על אף ההבדלים באחזקות בחברה, הסיכום היה כי סמכויות הניהול יחולקו באופן שווה בין הצדדים.
המסעדה נקלעה לגירעונות כספיים ולכן זכרי הפקיד כספים רבים מחשבונו הפרטי ומחשבון חברה אחרת בבעלותו על מנת לצמצם חבויות, שילם לספקים וכשהתאפשר לו – משך כספים חזרה מחשבון המסעדה. כל זאת בידיעה ובהסכמה של דדון. זכרי מכחיש מכל וכל טענת דדון לפיה משך כספים מהמסעדה לכיסו הפרטי.
מצבה הכספי של המסעדה התדרדר עד כדי הגבלת חשבונה בבנק, או אז ביקש דדון לפרוש מהעסק כיוון שחשש להשפעה שלילית של המצב על עיסוקו כעורך דין.
תחילה, נעשו ניסיונות למכור את המסעדה ללא הצלחה.
עקב התערבות אמו של דדון (אחותה של רעייתו של זכרי), ניאות זכרי לאפשר פרישתו של דדון מהעסק ואולם סירב להחזיר לו את השקעתו הכספית.
בסופו של יום הביא דדון נוסח מוכן של הסכם שיאפשר פרישתו. ההסכם כלל אמנם החזר כספי השקעתו, אולם דדון הבהיר כי דרישתו להשבת כספים תיעשה בפועל רק אם המסעדה תמשיך לפעול ותייצר הכנסות. בנוסף נדרש דדון והתחייב להמשיך ולתת ייצוג משפטי לזכרי ולעסקיו ללא תשלום נוסף עד גמר הטיפול בכל התיקים שהיו במשרדו. סוכם כי החזר ההשקעה ייפרס למשך 18 חודש על מנת לבחון כושר ההחזר של המסעדה.
במעמד החתימה על ההסכם שילם זכרי לדדון 5000 ₪. מעבר לכך לא ייחס כל חשיבות לנוסח ההסכם שכן מהותו היתה ברורה ומוסכמת בין הצדדים לאור היותם קרובי משפחה.
מאחר והמסעדה הפסיקה פעילותה זמן קצר לאחר שנכרת ההסכם, סבר זכרי כי הינו פטור מתשלום כפי שסיכמו.
זכרי הופתע מדרישותיו של דדון לאחר שנכרת ההסכם, דרישות שעומדות בניגוד להסכמות בעל פה שגובשו ביניהם. בנוסף, הפסיק דדון באחת לייצג את זכרי בכל ההליכים המשפטיים ואף העלה דרישות כספיות בנוגע לייצוג, בניגוד למוסכם.
עקב פעולות דדון בייצוג זכרי, גרם לזכרי נזק כבד בגינו הוגשה תביעת זכרי.

דיון והכרעה
אין חולק כי הצדדים חתמו על הסכם מיום 9.12.08 לפרישה של דדון מהחברה (להלן – ההסכם).
הצדדים אמנם חלוקים בשאלה מה הביא להסכם. דדון טוען כי פרישתו מהחברה נבעה מאבדן אמון בזכרי לאחר שגילה כי זכרי מבצע משיכות מחשבון החברה בניגוד למוסכם ביניהם. מנגד, זכרי טוען כי הדבר נבע ממצבה הכלכלי של החברה ומרצונו של דדון להגן על עצמו ממעורבות בהליכי חדלות פרעון של החברה שעלול להשפיע על יכולתו לתפקד כעורך דין.
אין צורך לקבוע מסמרות בנושא זה, שכן מרגע שעוגנו הדברים בהסכם, הרי שההסכם מהווה נקודת המוצא ביחסים בין הצדדים. זכרי מעלה טענות שונות בנוגע להסכמות שלא באו לידי ביטוי בהסכם. מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, בניגוד לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אשר פוסל טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. לעניין זה קיימת פסיקה ותיקה ועקבית מפי בית המשפט העליון בע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479-1480 (1957) הקובעת כך:
"... הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב את מה שהוסכם ביניהם. לפיכך, אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך. כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית המשפט, מפני שאינם לעניין. אולם כל השיקולים האלה חלים רק על מה שקרה עד לעריכת המסמך ולא אחריו. אין זה מן ההכרח ואין המציאות מחייבת להניח כי משהעלו הצדדים את ההסכם שביניהם על הכתב הם בחרו בדרך זו של הבעת רצונם גם לכל מה שיתרחש ביניהם בעתיד לבוא..."
ראו גם ע"א 2032/06‏ אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (פורסם בנבו, 1.2.09) ות"א (מח'-ת"א) 1056/08‏ ‏ בריו א.ג בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ (נבו, 15.7.12), בס' 20).
מהותו של ההסכם, כפי שנקבע בס' 4, הינה מכירת מניות החברה שהחזיק דדון בתמורה לסך של 90,000 ₪ אותו התחייב זכרי לשלם לדדון.
אין חולק כי הסך של 90,000 ₪ הינו הסכום אותו השקיע דדון בחברה בפועל.
הצדדים עסקו רבות בשאלת השקעתו הראשונית של דדון, אולם אין משמעות אמיתית לעובדה זו לצורך תביעת דדון. תביעה זו מבוססת על הסכמת הצדדים בפירוק השותפות ואין משמעות להסכמת הצדדים ביצירת השותפות, כאשר בחרו לעגן את פירוק השותפות בהסכם נפרד. כל הטענות בדבר השקעת דדון בחברה נוגעות לשלב המוקדם לכריתת ההסכם ולכן יש לראות את ההסכם כמכיל גם אירועים אלו.
זכרי טוען כי חתם על ההסכם מבלי לייחס חשיבות לניסוחו (ס' 24 לתצהיר זכרי מיום 15.10.12) וכי ההסכמה לתשלום על פי ס' 4 להסכם היתה מותנית בקיום הכנסות מהמסעדה למימון התשלום ובהמשך טיפול בתיקים המשפטיים בהם טיפל דדון עבור זכרי, ללא תשלום (ס' 19-23 לתצהיר זכרי מיום 15.10.12 וס' 20-21 לתצהיר זכרי מיום 25.9.11).
זכרי מנסה להיבנות מן העובדה שהוכח כי דדון אינו נוהג לערוך הסכמי שכר טרחה בכתב (ראו עמ' 14 לפרוט' הדיון מיום 7.7.14 בש' 16-30) כדי להוכיח כי קיימות הסכמות בין הצדדים שלא באו לידי ביטוי בהסכם.
אין בידי לקבל טענה זו משתי סיבות:
הראשונה - לא מדובר בהסכם שכר טרחה אלא בעסקה מסחרית שאינה קשורה לעיסוקו של דדון כעורך דין ואין בטענה לאופן בו מנהל דדון את עיסוקו כעורך דין בכדי להראות כי כך הוא מנהל גם עסקאות מסחריות שאינן בתחום עיסוקו.
השניה והעיקרית - העובדה שבענייננו קיים הסכם בכתב. משכך, אין הגיון לקבוע כי מקום בו קיים הסכם בכתב קיימות הסכמות שלא באו עלי כתב, בנימוק שדדון אינו נוהג לכרות הסכמים כלל. מקום בו הצדדים כרתו הסכם בכתב, הרי שיש להניח כי עיגנו בו את מכלול הסכמותיהם, והנטל על הטוען אחרת להוכיח זאת. כאמור לעיל, מדובר על נטל כבד ביותר.
צורתו החיצונית של ההסכם גם היא מלמדת כי הינו מבטא את הסכמת הצדדים במלואה.
דדון טוען כי מצא את נוסח ההסכם באתר אינטרנט וכי הצדדים ערכוהו במשותף (ס'
40-42 לתצהיר דדון מיום 14.7.11). עיון בהסכם מראה כי אכן מדובר בהסכם שאינו מתאים לאופי החברה ואופי ההתקשרות בין הצדדים (ראו לדוגמה ס' 7-9 להסכם). ניתן לראות כי המבוא להסכם וס' 3 העוסק בהעברת המניות נערכו במחשב על מנת להתאים לעסקה הספציפית, אולם תמורת העסקה ואופן תשלומה (ס' 4 להסכם ) הודפסו כמות שהם, שונו בכתב יד ונחתמו על ידי הצדדים.
זכרי טוען כי התחייבותו לפי ס' 4 להסכם הותנתה בכך שדדון ימשיך וייצגו בתיקים בהם טיפל ושהמסעדה תפיק לחברה די רווחים לכיסוי התחייבות זכרי על פי ההסכם. לטענתו, העובדה שהמסעדה נסגרה זמן קצר לאחר כריתת ההסכם, פוטרת אותו מהתחייבותו לתשלום (ס' 25 לתצהיר זכרי מיום 15.10.12).
כאמור, ס' 4 להסכם, בו נקבעה התמורה ואופן תשלומה, נערך מחדש ושונה על ידי הצדדים בכתב יד. שניהם דאגו לחתום לצידו של תיקון זה.
רק בשלב מאוחר בדיון בתיק, העלה זכרי טענה בדבר זיוף בנוגע לתיקונים שבס' 4 להסכם (עמ' 30 לפרוט' הדיון בש' 24-30). הטענה לא עלתה באף אחד מן התצהירים שהגיש זכרי בתיק ובצדק היא לא נשמעה שוב בסיכום טענותיו של זכרי. טענה מעין זו צריכה היתה לעלות מיד בתצהיר שהוגש בבקשת הרשות להתגונן, אולם זכרי לא העלה אותה לא בתצהיר ולא בחקירתו במסגרת הדיון מיום 21.3.11.
מאחר וס' 4 נערך במעמד הצדדים ונחתם על ידם, אין הגיון כי הוא נערך באופן המציג את חובת התשלום על פי הסעיף כבלתי מותנית אם אמנם היתה מותנית, כטענת זכרי.
אין לקבל את טענת זכרי בסיכום טענותיו כאילו דדון מנסה להוכיח את ההתחייבות באופן שלילי בלבד, על בסיס הגיון העסקה. הרי דדון הוכיח את את ההתחייבות באופן חיובי בעצם הגשת ההסכם. מכאן עובר נטל ההוכחה לזכרי להוכיח מדוע אינו צריך לשלם את הסכום לו התחייב.
זכרי למעשה מאשר בטענותיו את התחייבותו לשלם סך של 90,000 בגין רכישת מניות דדון בחברה, אך טוען כי התחייבות זו מותנית כאמור.
טענה זו הינה טענת הודאה והדחה ומשמעה כי ההתחייבות הוכחה ועל זכרי להוכיח את התנאים בהם, לטענתו, הותנה התשלום.
לאור כל הטעמים שמניתי לעיל, דין טענה זו של זכרי להידחות.
בנוסף ומעבר לכל שנאמר עד כה, לא מצאתי מקום ליתן אמון בעדות של זכרי כיום.
הוכח במסגרת הראיות כי זכרי אדם בעל ניסיון עסקי. יש להניח כי משמעות נוסח ההסכם וס' 4 להסכם מובנים לו, הגם שאינו משפטן. לא ראיתי מקום לתלות אמון בטענותיו כאילו היו אלה קשרי המשפחה או תמימותו שהביאו אותו לחתום על הסכם שאינו משקף את הסכמותיו עם דדון. אשר על כן, גם ללא העברת נטל הראיה על בסיס כלל פרוצדורלי, יש להעדיף את הגרסה של דדון על פני זו של זכרי.
יתרה מכך. אין מחלוקת כי זכרי שילם לדדון סך של 5,000 ₪ במעמד כריתת ההסכם (ס' 23 לתצהיר זכרי מיום 15.10.12). זאת עשה על אף שלטענתו כבר בשלב זה היה ברור כי המסעדה היתה בהפסדים גדולים ואף לדידו לא היתה לה תקומה או יסוד כלשהו לצפות לרווח (ס' 12 ו-22 לתצהיר זכרי מיום 14.10.12). לכן, אם לדידו של זכרי חיובו מותנה בקיום רווחים מהמסעדה, מדוע שילם סכום כלשהו במעמד כריתת ההסכם?
הראיה היחידה שצירף זכרי להוכחת טענותיו הינה תמליל של שיחה שניהל עם אמו של דדון, אחות אישתו של זכרי, אשר לטענתו נכחה בפגישה בה נחתם ההסכם.
גם אם אקבל את התמליל כראיה קבילה וגם אם אסכים לראות בו כראיה "בכתב" לצורך הוכחת טענה כנגד ההסכם, ואין בכוונתי לקבוע מסמרות בעניין זה, מקריאת התמליל עולה כי אין באמור בו כדי לתמוך בטענות זכרי. כל שניתן להפיק מדברי אמו של דדון על פי התמליל הוא כי שאלת המשך ייצוגו של זכרי אכן עלתה בפגישה. אולם, אמו של דדון אינה מאשרת כי דובר על המשך ייצוג ללא תשלום או כי חובת התשלום שנקבעה בהסכם הינה מותנית.
אציין בנוסף, כי הוכח באסמכתאות בנקאיות שצורפו כי גם לאחר חתימת ההסכם נכנסו כספים לחשבון החברה אשר נמשכו על ידי זכרי (דפי החשבון סומנו נ/3), אולם זכרי לא העביר סכום כלשהו מן ההכנסות הללו לדדון, על אף שלטענתו התחייב בהסכם להעביר לו כספים מהכנסות המסעדה. על כך טען זכרי כי משך את הכספים כהחזר הלוואת בעלים שהעניק לחברה (עמ' 31 לפרוט' הדיון בש' 10-16) אולם הוא לא הראה ראיה כלשהי לקיומן של הלוואות הבעלים האמורות, על אף שלטענתו יש מאזנים המוכיחים זאת, ולא הבהיר מדוע יש להעדיף החזר של הלוואות בעלים על ההתחייבויות כלפי דדון. יוצא כי גם אם נלך לשיטתו של זכרי, כספים שהתקבלו לחשבון החברה לאחר חתימת ההסכם ממילא לא שימשו לפרעון החוב כלפי דדון.
זכרי העלה גם טענות לקיזוז כנגד תביעת דדון אולם טענות אלו הן למעשה הטענות העומדות בבסיס תביעת זכרי ולכן יידונו במסגרת הדיון בתביעת זכרי.
לאור כל הנימוקים לעיל, אין לקבל את טענות זכרי ויש לקבל את תביעת דדון במלואה.

תביעת זכרי
זכרי עותר לחייב את דדון בסך 330,500 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו עקב הפסקת ייצוג פתאומית מצד דדון.
בדיון מיום 7.2.12 הוחלט לחייב את זכרי בהפקדת ערובה של 8,000 ₪ להבטחת הוצאות דדון (ההחלטה ניתנה על ידי המותב שדן בתיק טרם איחודו עם תביעת דדון בפניי).

תמצית טענות התובע
כתב התביעה מתייחס לנזק שנגרם עקב הפסקת ייצוג בת"א (של'-ת"א) 47747-07 (להלן – תביעת הפניקס). זכרי טוען כי לא ידע על הפסקת הייצוג ולא ידע על מועד הדיון בו שנקבע ליום 29.4.10 ורק בדיעבד התברר לו שחויב בתשלום עקב אי התייצבות לדיון.
זכרי חויב בתשלום של 156,240 ₪ בתביעת הפניקס לפי פסק דין מיום 29.4.10. בנוסף, חוייב בהוצאות, אגרה ושכר טרחה בסך 15,000 ₪+מע"מ. החוב בהוצל"פ בגין החיובים האמורים הינו בסך 220,332 ₪ נכון ליום 30.5.10.
דדון עיכב אצלו את התיק ולא הסכים להעבירו לזכרי, למרות שפנה אליו בנושא מספר פעמים, אלא לאחר התערבותו של ב"כ זכרי דכאן , עו"ד ארנון.
כאשר הגיע זכרי לקחת את התיק, אילץ אותו דדון לחתום על מסמך בו נקבע כי זכרי ביקש לראשונה את התיק רק ביום 28.9.10. זכרי חתם על המסמך בלית ברירה רק כדי שיוכל לקחת את התיק ולצמצם נזקיו.
התיק שנמסר לא כלל את כל המסמכים שצריכים היו להיכלל בו, לרבות את הבקשות מטעם דדון להשתחרר מייצוג זכרי בתביעת הפניקס. רק לאחר עיון בתיק גילה זכרי את ההודעה שנשלחה לכאורה מטעמו בה שיחרר את דדון מייצוגו בתביעת הפניקס אשר צורפה כנספח ז' לכתב התביעה (להלן – ההודעה).
זכרי טוען כי ההודעה על שיחרור מייצוג לא נחתמה על ידו. ביום 28.2.11 הגיש זכרי תלונה במשטרה על זיוף.
בית המשפט שדן בתביעת הפניקס קבע ביום 15.2.11 כי יש לבטל את פסק הדין שניתן כנגד זכרי, אולם התנה זאת בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובת זכרי ובהפקדת סכום של 80,000 ₪ כערובה. ערעורים שהוגשו בנושא נדחו. מאחר וזכרי לא עמד בתנאים אלו, פסק הדין נשאר על כנו.
זכרי טוען כי דדון לא התנהל כנדרש מעורך דין מייצג, הפר את חובות הזהירות והנאמנות שהוא חב בהן כלפי זכרי וגרם לו להוצאות כספיות כבדות. על כן, יש לחייב את דדון לפצות את זכרי בגין נזקיו והוצאותיו שנגרמו עקב התנהלותו של דדון.

תמצית טענות הנתבע
דדון טוען כי אמנם ייצג את זכרי במספר הליכים בגינם סוכם על שכר טרחה מול זכרי, אלא משנוכח דדון כי זכרי אינו משלם עבור השירותים שקיבל, ביקש להפסיק את הייצוג.
ביום 12.8.09 שלח דדון לזכרי הודעה בכתב לגבי הפסקת הייצוג בתיקים שניהל עבורו בצירוף העתק הודעות שנשלחו לבתי המשפט. המכתב נמסר לזכרי ביום 16.8.09.
במסגרת פגישה שקיים עם זכרי הבהיר לו כי הינו מפסיק לייצגו ובהתאם מסר דדון הודעה על כך לבית משפט בתביעת הפניקס ביום 9.9.09 (נספח 3 לתצהירו).
בית המשפט קבע כי אין לשחרר את דדון מהייצוג שכן יש לבצע הדבר על פי הוראות הדין (החלטה מיום 15.9.09).
בהתאם, זימן דדון את זכרי למשרדו והחתים אותו על ההודעה (נספח 6 לתצהירו) אשר הוגשה לבית המשפט.
יש לדחות את טענת זיוף חתימת זכרי על ההודעה לאור חוות הדעת מטעם המומחה שמונה על ידי בית המשפט.
ב"כ חברת הפניקס שלח לזכרי זימון לדיון ההוכחות שנקבע בתביעת הפניקס פעמיים, בהתאם לכתובתו שנמסרה בהודעה על שחרור מייצוג. זכרי לא טרח להסדיר ייצוג אחר ואף לא התייצב לישיבת ההוכחות.
אי התייצבותו של זכרי לדיון ופסק הדין שניתן בעניינו הינם תולדה של רשלנותו שלו ואין להשית כל אחריות בגין כך על דדון.
כדי לבסס תביעה בגין התרשלות מקצועית של עורך דין, על התובע להראות כי לולא התרשלות עורך הדין, היתה משתנה תוצאת פסק הדין לטובתו. אולם בענייננו לא רק שהדבר לא הוכח, אלא שהוכח כי זכרי הגיש תביעה נגד חברת הפניקס במסגרתה העלה טענות דומות לטענות ההגנה שהעלה בתביעת הפניקס ולכן למעשה לא נגרם לו נזק.

דיון והכרעה
תביעת זכרי מבוססת על הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בגין שחרורו של דדון מייצוגו בתביעת הפניקס.
תביעתו של זכרי לעניין זה הינה תביעה נזיקית המבוססת על עוולת הרשלנות.
לשם הוכחת רשלנות, על זכרי להוכיח כי דדון הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפיו, קיומו של נזק וקשר סיבתי ביניהם (ראו ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.8.12), בס' 38).
קיומה של חובת זהירות
קיומה של חובת זהירות אינו מוטל בספק. ברי כי לעו"ד חובת זהירות מושגית בטיפול בלקוחותיו (ראו סקירתה של כבוד השופטת ברסלב בת"א (של'-חי') 10796/07 עזאם נ' נשר (פורסם בדינים, 07/03/12), בס' 4-6).
לעניין השתחררות מייצוג, קובעת תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כי עו"ד אינו יכול להשתחרר מייצוג לקוח במהלך דיון, אלא ברשות בית המשפט וכי רק ללקוח הסמכות להעביר עו"ד מייצג ללא הסכמת בית המשפט.
דרישה זו נועדה בדיוק למניעת המצב המתואר על ידי זכרי, שלטענתו בעקבות השתחררות דדון מייצוג לא ידע על הדיון מיום 29.4.10 ולכן ניתן פסק דין כנגדו.
כך, על פי תקנה 473 האמורה, לא יכול עו"ד להשתחרר מייצוג לקוח במהלך ניהול תיק אזרחי, מבלי שבית המשפט נוכח כי הצד המיוצג יודע על כך ומודע לחובתו להמשיך ולנהל את התיק באמצעות מייצג אחר או בעצמו.
ראו גם את הוראת ס' 13(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986:
"החליט עורך דין להפסיק טיפול בענין לפני סיומו, ייתן, ללא דיחוי, הודעה על כך ללקוחו, וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק את הטיפול באופן שלא יפגע בענייניו של לקוחו."
ההוראות האמורות מראות כי קיימת חובת זהירות מושגית של עו"ד המשתחרר מייצוג במהלך ניהול תיק כלפי הלקוח.
בענייננו, דדון השתחרר מייצוג לאחר שנקבע מועד לדיון הוכחות. לכן, חלה עליו חובת זהירות קונקרטית לדאוג כי זכרי ידע על מועד הדיון וכי הוא יוכל להיערך לנהל את הדיון בעצמו או באמצעות עורך דין אחר.
בית המשפט אשר דן בתביעת הפניקס התייחס לחובה זו כאשר בהחלטתו מיום 15.9.09 לא אישר את בקשת דדון להשתחרר מייצוג אלא עד שיוכל דדון להציג את הסכמת זכרי לשחררו מייצוג (נספח 3 לתצהיר דדון מיום 28.2.13).
בעקבות ההחלטה האמורה, נשלחה לבית המשפט הודעה, אשר לכאורה חתומה על ידי זכרי, בה נמסר כי זכרי משחרר את דדון ואת יתר עורכי הדין ממשרדו מייצוגו באותו הליך ומציין את כתובתו להמצאת כתבי בי דין (נספח 6 לתצהיר דדון מיום 28.2.13).
יש לברר מה תוקפה של הודעה זו והחתימה הלכאורית של זכרי המתנוססת עליה.

ב. החתימה על מסמך ההסכמה לשחרר את דדון מייצוג לעניין טענת הזיוף, הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים ומונה מומחה מטעם בית המשפט.
אני מקבלת את מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, מר אמנון בצלאלי, שקבע כי היות ולא נמסר לו מסמך עם חתימה מקורית אלא צילום בלבד, לא ניתן לשלול כי החתימה הינה חתימתו של זכרי. המסקנה אמנם מוגבלת עקב איכות המסמך הנבדק, אלא שהמומחה ביצע בדיקה נוספת שמא החתימה הוכנסה למסמך באמצעות הרכבה צילומית (פוטומונטאז'). ממצאיו לא העלו כל עדות לכך. גם כאן מסביר המומחה כי נוכח מגבלות מקצועיות הנובעות מאיכות המסמך, לא ניתן לשלול אפשרות זו לחלוטין.
המומחית מטעם דדון, גב' נאוה דגן, אף היא מסבירה את הקושי שבגיבוש מסקנה חד משמעית נוכח איכות המסמך ומגבלות הבדיקה.
מנגד, המומחה מטעם זכרי, מר רון ישי, קובע קביעות החלטיות בדבר שונות החתימה מחתימותיו של זכרי ומציין כי על אף שחוות דעתו מתבססת על צילום בלבד, נקל לראות כי החתימה כלל אינה דומה לחתימתו של זכרי.
עצם הקביעה הגורפת הזו עומדת בעוכרי טענתו של זכרי. קביעה כה גורפת, כאשר היא עומדת מול העובדה שהמומחה עבד עם צילום של מסמך שהגיע בפקס (כלומר העתק צילומי של העתק צילומי) והעובדה ששני המומחים האחרים שחוו דעתם בנוגע לחתימה היו תמימי דעים כי איכות הצילום אינו מאפשר בדיקה אמינה של החתימה או קביעה מובהקת כי מדובר בזיוף, מקהה עד מאד את מסקנות המומחה מטעם התובע.
זאת ועוד. גם אם אילו הייתי מניחה כי הוכח זיוף חתימת זכרי וכי דדון הפר את החובות המוטלות עליו, הרי דין התביעה להידחות אף מחמת היעדר קשר סיבתי בין ההפרה לנזק הנטען.

ג. הקשר הסיבתי
שאלת הקשר הסיבתי נדונה ארוכות לא רק בהליך זה, אלא גם בתביעת הפניקס עצמה.
כאמור, זכרי הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 29.4.10 עקב אי-התייצבותו לדיון. בהחלטת בית המשפט מיום 15.2.11 קבע בית המשפט כי אין מקום לבטל את פסק הדין מחובת הצדק שכן הוכח כי מועד הדיון הועבר למייצגו של זכרי (עו"ד ממשרדו של דדון) והיה על זכרי לדאוג לקבל את כל פרטי התיק עם שחרורו של דדון מייצוג. בנוסף, הוכח כי ב"כ חברת הפניקס יידע את זכרי בכתב בנוגע למועד הדיון.
אולם, בית המשפט הסכים לבטל את פסק הדין מחמת סמכותו שבשיקול דעת לאור העובדה שחומר הראיות הראה אפשרות של זכרי להדוף חלק מן התביעה.
קביעות עובדתיות של בית המשפט בהליך אחר נחשבות כעדות מפי השמועה ולכן אינן יכולות לשמש כראיה לתוכנן. עם זאת, כאשר עומדת הקביעה העובדתית בתנאים שנקבעו בפסיקה לקיומו של השתק פלוגתא, הרי שהצדדים מושתקים לטעון כנגד הקביעה העובדתית.
מבלי להידרש לשאלת קיומו של השתק פלוגתא בענייננו, די בראיות שהוגשו על מנת לבסס את ידיעתו של זכרי על הפסקת ייצוגו על ידי דדון בתביעת הפניקס ועל מועד הדיון הקבוע בתיק. להלן הטעמים ביסוד קביעה זו.
טעם ראשון - ביום 12.8.09 נשלחה התראה ממשרדו של דדון בדבר בקשות שהוגשו לשחרור מייצוג בתיקים בהם טיפל עבור זכרי, לרבות תביעת הפניקס. מכתב זה נשלח לכתובתו של זכרי, כפי שהופיעה בהודעה, וקיים בגינו אישור מסירה מיום 16/8/09 החתום על ידי אשתו של זכרי דאז (ראו נספח 3 לתצהיר דדון מיום 28.2.13). ראו התייחסותו של זכרי לאישור זה בעמ' 1 לפרוט' הדיון מיום 21.3.11 בש' 21-25:
"ש. מי זאת מרים?
ת. אישתי.
ש. אתה יכול לזהות את חתימתה על אישור המסירה, מציג בפניך אישור מסירה מיום 16/8/09?
ת. כן."
אמנם זכרי ניסה לחזור בו מזיהוי חתימת אשתו על אישור מסירת המכתב (עמ' 26 לפרוט' הדיון מיום 7.7.14 בש' 15-28), אולם מצאתי את עדותו החדשה לעניין זה מתחמקת ולא אמינה.
טעם שני - הוצגו בפניי שני מכתבים שנשלחו מטעם ב"כ חברת הפניקס ביום 17.8.09 ומיום 21.9.09 המודיעים לזכרי על בקשת דדון לשחרור מייצוג . המכתב הראשון אף מציין את מועד הדיון הקבוע בתיק. שני מכתבים אלו נשלחו לכתובתו של זכרי, כפי שהופיעה בהודעה, וקיימים לגביהם אישורי מסירה (נספחים 7-8 לתצהיר דדון מיום 28.2.13).
זכרי מנסה לטעון כי הכתובת שנמסרה בהודעה אינה כתובתו האמיתית (ס' 62 לתצהיר זכרי מיום 6.12.12). ראו גם עדותו בעמ' 23 לפרוט' הדיון ביום 7.7.14 בש' 12-16 :
"...יש דרך אגב בתיק של הפניקס יש אישורים שכתוב במפורש שהכתובת היא ברח' כלניות בקרית ביאליק, שזה מאד מהותי, יש דואר חלוקה. רח' כלניות יש שניים בקרית ביאליק, אחד בכפר ואחד באזור אפק והמיקודים שונים לחלוטין ומרכזי חלוקה שונים לחלוטין, זו היתה סיבה עיקרית שלא קיבלתי."
אין בידי לקבל טענה זו שכן העובדה שקיימים אישורים כי המכתבים הנ"ל נמסרו לנמען, מעידה על כך שהגיעו ליעדם.
המכתבים הללו מעידים על כך שזכרי ידע כי דדון הגיש בקשה לשחרור מייצוג בתיק הפניקס וידע על מועד הדיון. היה לו מספיק זמן (כחצי שנה) להיערך לדיון בעצמו או לפנות לעורך דין אחר שייצגו בדיון.
למעלה מן הדרוש יש לציין, כי זכרי היה קשור עם מספר עורכי דין במספר תיקים שונים וכי אולם בית המשפט אינו זר לו. ראו עדותו בעמ' 25 לפרוט' הדיון בש' 10-30:
"ש. אני אומר לך שבזמן הרלוונטי, שנת 09, היו תלויים ועומדים נגדך 3 תיקים משפטיים בלבד והם התיקים נשוא הדיון כאן (סעיפים א-ג לנספח 4), מה תגיד על זה?
ת. יכול להיות שזה נכון, בעיניי נשמע סביר שהיו בין 5-10 הליכים תלויים ועומדים באותה שעה.
ש. נכון שבאוגוסט ספטמבר 09 עו"ד דדון היו היחידים שייצגו אותך בכל תיק שהיה תלוי ועומד בעניינך?
ת. לא נכון.
ש. אז באיזה תיק אחר ייצגו אותך עו"ד אחר.
ת. עו"ד מרץ, עו"ד ארנון.
ש. עו"ד מרץ זה לא בתחום הנדל"ן? אני שואל רק על תיקי בית משפט.
ת. עו"ד מרץ ייצג אותי בתביעה שלי מול כלל חברה לביטוח בקרית ביאליק. עו"ד משה מרץ.
...
ש. נכון לשנת 09, עו"ד דדון ו/או מי ממשרדו ייצגו אותך ב-3 תיקים וככל שהיו תיקים נוספים פתוחים באותה עת אזי ייצגו אותך עו"ד אחרים.
ת. כן."
טעם שלישי - על פי ס' 2 להחלטת בית המשפט בתביעת הפניקס מיום 24.3.11 זכרי נכח בדיון מיום 16.6.09 בו נקבע מועד הדיון שהחמיץ. זכרי טוען כי לא נכח באותו דיון ומביא כראיה את פרוטוקול אותו דיון בו לא מופיע שמו (ס' 68 ונספח ב' לתצהיר זכרי מיום 20.11.12).
אמנם, קביעות עובדתיות של בית משפט אחר בתיק אחר מהוות עדות מפי השמועה ולכן לא יכולות לשמש כראיה לתוכנן, אולם קביעתו של בית המשפט שם היתה כדלקמן:
"הצדק עם עו"ד דדון, שהפנה את בית המשפט לעובדה, שבתצהירו מיום 5.5.10 , שצורף לבקשה לביטול פסק הדין (בקשה מס 8 במחשב), הצהיר מר זכרי, כי נכח בכל הדיונים של בית המשפט, ומכאן שנכח גם בדיון מיום 16.6.09 , בו התקיימה ישיבת קדם המשפט ונקבע המועד להוכחות, כך שנסתרה עדותו של מר זכרי שלא ידע על דבר המועד שנקבע להוכחות."
כלומר, בית המשפט מסתמך במסקנתו על הצהרתו של זכרי עצמו.
בתצהיר מטעם זכרי, אשר צורף לבקשה לביטול פסק דין נרשם בס' 7 כי זכרי אכן נכח בכל הדיונים בתיק (נערך בתאריך 5.10.10 וצורף כחלק מנספח יג' לתצהיר זכרי מיום 20.11.12)
לכן, די בכך בכדי לבסס את העובדה שזכרי נכח בכל הדיונים בתביעת הפניקס.
סיכום הדברים לעיל מוביל למסקנה כי נוכח ידיעתו של זכרי על מועד הדיון והעובדה שיכול היה להיערך לדיון, להתייצב אליו ולמנוע את מתן פסק הדין כנגדו בהיעדר התייצבות, הרי שניתק הקשר הסיבתי בין הפרה לכאורית של חובת זהירות מצד דדון לבין הנזק שנגרם לזכרי.

ד. הנזק
סוגיית הנזקים להם טוען זכרי אף היא מעלה קשיים.
עיקר הנזקים נוגע לעצם החיוב על פי פסק הדין מיום 29.4.10.
בניגוד להוצאות שנגרמו לזכרי בניסיונותיו לבטל את פסק הדין, עצם חיוב זכרי בתביעת הפניקס יכול היה להתרחש גם אם היה מתקיים דיון מלא בנוכחותו, אגב היותו מיוצג.
להוכחת קשר סיבתי בין נזק זה לבין כל אשם שדבק בפעולותיו של דדון, על זכרי להוכיח כי לו היה מתקיים דיון מלא בתביעת הפניקס, היה בידיו להביא לדחיית התביעה.
החלטת בית המשפט בתביעת הפניקס מיום 15.2.11 מצביעה על כי לפחות שם סבר בית המשפט כי הטענות מצביעות על סיכוי להדוף חלק מהתביעה (עמ' 3 סיפא להחלטה- נספח א בתצהיר זכרי מיום 20.11.12)
חברת הפניקס תבעה את זכרי בטענה לזכותה להשבה של עמלות ששילמה לו כסוכן ביטוח. כנגד תביעת הפניקס התמודד זכרי בשתי טענות: הראשונה, היא חוסר זכאותה של חברת הפניקס לתב וע ממנו השבת העמלות שקיבל והשניה, הינה טענת קיזוז לגבי כספים שלטענתו מגיעים לו מהפניקס.
סמוך לפני הגשת התביעה בהליך זה, הגיש זכרי תביעה נוספת בת"א (של'-חי')
38511-09-11 כנגד חברת הפניקס ואחרים, הנוגעת למיזם בגינו הוגשה תביעת הפניקס כנגדו (להלן- תביעת המיזם)
ביום 20.12.11 ניתנה החלטת בית המשפט שם הדוחה בקשה לסילוק על הסף (נספח כבוד לתצהיר זכרי ).
במסגרת ההחלטה התייחס בית המשפט לדמיון בין שני ההליכים ולאחר ניתוח מעמיק, במסגרתו בוצעה השוואה של נקודות הדמיון והשוני בין טענות זכרי בשני ההליכים, הגיע בית המשפט למסקנה שאין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף שעה שמדובר בטענת קיזוז שטרם התבררה בתביעת הפניקס והועלתה שם באופן לא מכומת ולא מגובש.
אשר על כן, תביעת המיזם התבררה לגופה עד תום ונדחתה בפסק דין מיום 6.3.14 (נ/2).
הפועל היוצא מתוצאה זו הינו כי בכל הנוגע לטענת הקיזוז שהעלה זכרי בתביעת הפניקס, ניתן לזכרי יומו בבית המשפט, טענותיו התבררו ונדחו ולפיכך לא נגרם לזכרי נזק בכל הנוגע לטענה זו, חרף פסק הדין בתביעת הפניקס.
עם זאת, טענות זכרי ביחס להיעדר זכאותה של הפניקס להחזר עמלות ששולמו, נדחו עם מתן פסק הדין בתביעת הפניקס ובעניין זה קיים מעשה בית דין המקים מניעות מבירור הנושא.
בית המשפט קבע בתביעת המיזם כי זכרי מושתק מלטעון להיעדר זכאותה של חברת הפניקס להשבת עמלות ששילמה לו.
אם כך, בידי זכרי נתונה הזכות להראות כי נמנעה ממנו האפשרות להעלות טענת הגנה טובה כנגד תביעת הפניקס.
אולם זכרי לא מצא לנכון להתייחס לכך. זכרי לא הראה כי לו היה מנהל את הדיון בתביעת הפניקס, היתה מתקבלת טענתו כי אינו חייב בהשבה לחברת הפניקס כאמור בתביעתה.
זכרי העדיף להתמקד אך ורק במחדלים הנטענים של דדון, אך לא מצא לנכון להוכיח כי לולא מחדלים אלו היה מצליח להתגונן מפני תביעת הפניקס ולמנוע את חיובו בסכום התביעה.
הנטל להוכיח זאת מוטל על זכרי, הן במסגרת תביעתו, מכח ההלכה כי "המוציא מחברו, עליו הראיה" ( ראו רע"א 2366/13 ‏חביבולה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 14.7.13), בס' ה ות"א (מח'-חי') 31016-04-11‏ ‏ בחוס נ' ג'עפרי (פורסם בנבו, 11.5.14), בס' ד) והן במסגרת טענת הקיזוז שהעלה כנגד תביעת דדון (ראו ת"א (מח'-ת"א) 2091-07 בהג'ת יונס נ' משהב חברה לשכון בניין ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 11.7.11) וע"א (מח'-חי') 129-08‏ ‏ עיזבון יהודה השמשוני ז"ל נ' עירית חיפה (פורסם בנבו, 10.3.10), בס' 25).
בפסיקה נקבע כי על מנת להוכיח זכאות לפיצוי נזיקי עקב רשלנות בייצוג של עורך דין, על התובע הנטל להראות כי לולא התרשלות עורך הדין, היתה תוצאת פסק הדין משתנה לטובתו (ראו ע"א 9022/08 ‏אהובה מגורי-כהן נ' עו"ד משה קמר (פורסם בנבו, 3.5.10), בס' כ"ח; ע"א 989/03 חטר-ישי נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 811 (2005); וע"א (מח'-ת"א) 41906-12-11 עו"ד ישראל ויסבלט נגד יוסף שיינברג (פורסם בדינים, 05/03/13) , בס' 14)
לאור האמור, אזי אף אילו היה מוכח כי היעדרות זכרי מן הדיון בו ניתן פסק דין בתביעת הפניקס הינו תולדה של התנהלותו של דדון, הרי שלא היה בכך בכדי להוכיח קשר סיבתי לעיקר הנזק אותו תובע זכרי בהליך זה.
בהיעדר קשר סיבתי ובהיעדר הוכחת נזק, כפועל יוצא מהתנהלות נטענת המיוחסת לדדון, לא קמה זכאות לפיצוי. אשר על כן, יש לדחות את תביעת זכרי.

סוף דבר
התביעה בת"א 3582-08-10 מתקבלת ו התביעה בת"א 37675-11-11 נדחית.
זכרי ישלם לדדון את סכום התביעה בסך 90,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה (2.8.10) ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, יישא זכרי בתשלום הסכומים ששילם דדון בגין אגרות בית המשפט ושכר טרחת המומחה שמונה בתיק המאוחד מטעם בית המשפט ומעבר לכך יישא בהוצאותיו המשפטיות בסך 30,000 ₪ (כולל מע"מ). שכר הטרחה שנפסק משקף גם את דחיית התביעה של זכרי נגד דדון.
מעבר לכך, זכרי יישא במלוא הוצאות התביעה שנדחתה נגד דדון.
המזכירות תדאג להעביר לב"כ דדון את הסכומים שהפקיד זכרי על פי החלטת בית המשפט בתביעת זכרי מיום 7.2.12 על חשבון הסכומים שנפסקו לטובת דדון.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד יונתן דדון
נתבע: דוד זכרי
שופט :
עורכי דין: