ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דניאל מאייר נגד החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה :

פסק-דין בתיק ע"א 5580/13

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופט י' עמית

המערער:
דניאל מאייר

נ ג ד

המשיבים:
1. החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה
בע"מ

2. מדינת ישראל

3. האפוטרופוס הכללי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 17.06.2013 בה"פ 18011-10-11 שניתן על ידי כבוד השופטת הדס עובדיה

תאריך הישיבה:
כ"ח באלול התשע"ד
(23.9.14)

בשם המערער:
עו"ד גרשון ב. גרונפלד

בשם המשיבה 1:
בשם המשיבים 3-2:
עו"ד אופיר פורת ועו"ד מיטל גרבי
עו"ד יואב שחם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט י' עמית:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת הדס עובדיה) מיום 17.6.2013 בה"פ 18011-10-11, בו נדחתה בקשת המערער להצהיר כי יש להשיב את תמורת נכסי הנדל"ן של סבו שנספה בשואה על פי שווים דהיום ולא על פי התמורה (המשוערכת) שנתקבלה בפועל ממכירתם על ידי הממונה על רכוש האויב בשנת 1960.

העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא

1. המערער, דניאל מאייר (להלן: המערער או היורש), הוא נכדו של יאן הנס מאייר ז"ל שרכש שתי חלקות מקרקעין בנהריה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואשר נרצח במחנה ההשמדה אושוויץ (חלקות 57 ו-64 בגוש 18171 להלן: המקרקעין).

המשיבה 1, החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ (להלן: החברה), הוקמה במטרה להביא להשבת נכסים של נספי שואה הנמצאים בישראל, לידי יורשיהם או לידי בעלי זכויות אחרים בהם, לפי חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו- 2006 (להלן: חוק הנכסים או החוק).

המשיבים 3-2 הם המדינה והאפוטרופוס הכללי, שצורפו כמשיבים להמרצת הפתיחה בהתאם לבקשת החברה ולהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.7.2012.

2. סבו של המערער רכש את המקרקעין בשנות השלושים, אך רישום המקרקעין על שמו לא הושלם ואלו נותרו רשומים על שם המוכרת. בהיות סבו של המערער אזרח צ'כוסלובקיה, מדינה שהייתה תחת שליטת גרמניה הנאצית בתקופת מלחמת העולם השניה, הוקנו המקרקעין לממונה הבריטי על רכוש האויב מכוח פקודת המסחר עם האויב, 1939 (להלן: פקודת המסחר עם האויב). בשנת 1944 השלים הממונה הבריטי את עסקת הרכישה ונרשם כבעל הזכויות במקרקעין.

בשנת 1960 מכר הממונה הישראלי על רכוש האויב את המקרקעין, באישור שר האוצר, לצדדים שלישיים. חלקה 64 נמכרה למועצה המקומית נהריה ונרשמה על שמה בשנת 1961, וחלקה 57 נמכרה לחברה קבלנית בשם מעונות הגליל בע"מ, שבנתה עליה בית משותף ומכרה את הדירות לצדדים שלישיים. מספר שנים לאחר מכן הועברה התמורה שנתקבלה מהמכירה לניהול האפוטרופוס הכללי, לפי סעיף 21 לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978 (להלן: חוק האפוטרופוס הכללי) הקובע כלהלן:

רכוש של "אויב"

21. נכסים שערב תחילתו של חוק זה היו מוקנים לממונה על רכוש האויב לפי פקודת המסחר עם האויב, 1939, יראו אותם מתחילת חוק זה כמשוחררים מהוראות אותה פקודה וכאילו ניתן לגביהם צו ניהול.

לאחר חקיקת חוק הנכסים בשנת 2006, ועל פי ההוראה שנקבעה בו בסעיף 5(א), הועברו הכספים מהאפוטרופוס הכללי לחברה.

3. ביום 8.7.2007, לאחר שהחברה פרסמה רשימה באינטרנט בה קראה ליורשים של נספי שואה להגיש בקשות להשבת רכוש, נענה המערער לקריאה והגיש בקשה להשבת נכסים. בקשת המערער נתקבלה ונקבע כי יש להשיב לו סכום כספי המשקף את התמורה שנתקבלה עם מכירת המקרקעין בשנת 1960, בניכוי הוצאות ניהול ובתוספת הצמדה וריבית (להלן: סכום ההשבה). שיעורי ההצמדה והריבית נקבעו על ידי וועדה מיוחדת אשר כוננה מכוח סעיף 16 לחוק הנכסים, אשר תפקידה לקבוע מנגנון הצמדה וריבית לנכסים של נספי שואה שהם מסוג כספים או ניירות ערך (להלן: הוועדה).

בגין חלקה 64 השיבה החברה למערער סך של 526,044 ₪ ובגין חלקה 57 סך של 602,352 ₪. סך הכל השיבה החברה למערער סכום של כ-1,128,000 ₪.

4. ביום 10.10.2011 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי תביעה לסעד הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה כנגד החברה. בתביעתו חלק המערער על סכום ההשבה ששולם לו, וטען כי הוא זכאי להשבת תמורת המקרקעין על-פי שווים דהיום. טענה זו ביסס המערער בעיקר על סעיף 4(א)(3) לחוק הקובע כי על החברה "להשיב את הנכסים של נספי השואה או את שווים ההוגן...". נטען כי מאחר שלא ניתן להשיב את המקרקעין בעין, השווי ההוגן של המקרקעין הוא שווים העדכני, נכון ליום ההשבה.

5. בפסק דינו מיום 17.6.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי דין המרצת הפתיחה להידחות. בתמצית, קבע בית המשפט כי השאלה שבבסיס המחלוקת אינה שווי הנכס אלא מהו הנכס אותו נדרשת החברה להשיב למערער. תמורת המקרקעין עברה מהממונה על רכוש האויב לאפוטרופוס הכללי וממנו אל החברה, ועל כן בצדק סוּוג הנכס מושא ההשבה כ"כספים". עוד הוסיף בית המשפט כי תוצאה זו עולה בקנה אחד עם המטרה שלשמה הוקמה החברה, והיא איתור והשבה של נכסים של נספי שואה כפי שהועברו אל החברה, ולא מעבר לכך.

6. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו חזר המערער על עיקר הטענות שנטענו בבית משפט קמא. כמו כן, העלה המערער טענות הקשורות לחוקיות מכירת המקרקעין על ידי הממונה. טרם אבחן טענות אלה, אעמוד בקצרה על הוראותיו העיקריות של חוק הנכסים והרקע לחקיקתו, ועל האופן שבו התגלגלו המקרקעין של סב המערער לידי הממונה על נכסי האויב.
חוק הנכסים – רקע היסטורי

7. יהודים במדינות שונות באירופה ובמדינות אחרות רכשו נכסים בארץ ישראל עוד טרם הקמת המדינה, אם מתוך אידיאולוגיה ציונית ורצון לחזק את היישוב היהודי שישב בארץ, ואם מתוך דאגה לעתיד וחשש מפני רוחות המלחמה שנשבו באירופה באותן שנים. היו שרכשו קרקעות או דירות, היו שהשקיעו בקניית מניות ואגרות חוב והיו שהפקידו כספים בבנקים בארץ ישראל. רבים מאותם יהודים נרצחו בתקופת השואה ונכסים רבים נשארו ללא דורש (ראו דו"ח מסכם של ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא הבדיקה בבנקים בישראל של נכסי קורבנות השואה, בעמ' 13-11 (2004) (להלן: דו"ח וועדת החקירה); דברי הסבר להצעת חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ה-2004, ה"ח הממשלה 142 (להלן: דברי ההסבר להצעת החוק)).

8. בתחילת שנת 2000 הקימה הכנסת (ביוזמת חברת הכנסת אביטל קולט) וועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת נושא הנכסים של נספי השואה (להלן: וועדת החקירה). מטרתה של וועדת החקירה הייתה לחקור ולהתחקות אחר נכסים של נספי השואה ולפעול להשבתם מגופים שונים כגון בנקים, האפוטרופוס הכללי, קק"ל ועוד (ראו בדו"ח וועדת החקירה בעמ' 10; דברי ההסבר להצעת החוק בעמ' 323).

וועדת החקירה הוקמה בעקבות מחקר שערך פרופסור יוסי כץ, חוקר מאוניברסיטת בר-אילן, בנושא גורל נכסיהם של קורבנות השואה, אשר פרסם ספר המבקר את התנהלות המדינה וגורמים נוספים ומאשימם בהזנחה והשתקת הסוגיה לאורך השנים (יוסי כץ רכוש שנשכח: לגורל רכושם של קרבנות השואה המצוי בישראל (הוצאת יד-ושם, 2000)).

מסקנותיה הנוקבות של וועדת החקירה הובילו לחקיקת חוק הנכסים ולהקמתה של חברה שתהיה הגוף האחראי לטיפול בנושא (על הקמת החברה ראו בדברי ההסבר להצעת החוק, שם).

עיקרי החוק

9. סעיף 1 לחוק קובע שתי מטרות עיקריות והן: הגברת הפעולות לאיתור נכסים בישראל של נספי שואה ויורשיהם "המנוהלים או המוחזקים על ידי האפוטרופוס הכללי או על ידי גורם אחר, ולהשיב נכסים אלה ליורשים ולבעלי הזכויות שאותרו". ככל שהיורשים לא אותרו, ישמשו הנכסים "למטרת סיוע לניצולי שואה וכן למטרות של הנצחת זכר השואה, הנחלתו לדורות הבאים והנצחת זכרם של הנספים בשואה, תוך מתן עדיפות למטרת סיוע לניצולי שואה".

סעיף 3 לחוק מכונן את הקמת החברה, שאינה רשאית לחלק רווחים לבעלי מניותיה או לבצע חלוקה בדרך אחרת. סעיף 4 לחוק מפרט את מטרות החברה תוך הדגשה כי על החברה לפעול "לפי הכללים המחייבים אדם הממלא תפקיד ציבורי על פי דין".

סעיפים 8-5 לחוק עוסקים בהעברת נכסים המנוהלים על פי חוק האפוטרופוס הכללי לקניין החברה או לניהולה, כאשר החל ממועד העברת הנכס, החברה באה במקום האפוטרופוס הכללי.

סעיפים 12-9 לחוק עוסקים בהעברת נכסי נספי שואה או נכסים שיש לגביהם יסוד סביר שהם נכסי שואה, ואשר אינם מוחזקים על ידי האפוטרופוס הכללי. סעיף 11 לחוק אף מתווה את הדרך המשפטית בה על החברה לפעול מקום בו מתעוררת מחלוקת אם נכס מסויים הוא של נספה שואה.

סעיף 13 לחוק מורה כי ההוראות לגבי העברת נכס יחולו גם על פירות הנכס; סעיף 15 לחוק קובע חובת רישום הערה בפנקס המתנהל על פי חוק; סעיפים 18-17 לחוק עוסקים בדרך איסוף המידע הנוגע לנכסי נספי שואה; סעיפים 26-19 לחוק מסדירים מנגנון מיוחד לאיתור יורשים של נספי שואה, לרבות חובת פרסום של נכסי נספי שואה (כאמור, המערער שבפנינו איתר את נכסי סבו המנוח בעקבות אותו פרסום).

סעיפים 31-27 לחוק מסדירים הקמתה של ועדת ערר המוסמכת לדון בעררים על החלטות החברה לגבי זכויות בנכס; סעיפים 40-34 עוסקים באופן השימוש בנכסים שהועברו לחברה, דרך ניהולם ומימושם, ובין היתר, נקבע כי על החברה להקצות מדי שנה לפחות 135 מליון ₪ למטרת סיוע לניצולי שואה הנזקקים לכך. בהמשך מפרט החוק את אופן בחירת חברי דירקטוריון החברה, פעולות הדירקטוריון וועדת הביקורת.

סעיף 60 לחוק קובע כי החברה תפסיק לפעול בסוף שנת 2017, שאז תפורק, פעילותה תופסק ונכסיה יועברו לניהול האפוטרופוס הכללי.

משעמדנו על עיקרי החוק, אקדים מילים מספר אודות גלגולי המקרקעין ותמורתם.

המקרקעין נשוא המחלוקת

10. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, תפס השלטון הבריטי באמצעות פקודת המסחר עם האויב נכסים שנחשבו לנכסים של "נתיני אויב". על פי הפקודה הוקנו נכסיהם של נתיני האויב לממונה על רכוש האויב (להלן: הממונה הבריטי). להקניית הרכוש היו שתי מטרות עיקריות: הראשונה והעיקרית – למנוע מגרמניה ומבנות בריתה להסתייע בהון וברכוש של נתיניה ושל נתיני הארצות שכבשה המצויים בארץ ישראל. השניה - למנוע מגרמניה להשתמש ברכוש על חשבון הפיצויים שהיא עתידה לחוב בגין המלחמה והנזקים שנגרמו לבריטניה ולבעלות בריתה (ראו לגבי תפיסת נכסי הטמפלרים בבג"ץ 3198/05 הלמוט גאורג למלה נ' עיריית תל אביב, פסקאות 39-35 והאסמכתאות שם (13.6.2011) (להלן: עניין למלה)).

מאחר שבאותה תקופה יהודים רבים היו אזרחים ותושבים של מדינות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית, הם נחשבו לנתיני אויב ונכסיהם הועברו לידי הממונה הבריטי (ראו דו"ח וועדת החקירה, עמ' 14-12).

יש לציין כי לא כל הנכסים של נספי השואה הועברו לידי הממונה הבריטי. כך למשל, חלק מן הכספים שהופקדו בבנקים נשארו בידי הבנקים וחלק מהקרקעות נותרו בידי המוכרים מהם נרכשו הקרקעות, או שהועברו על שם קק"ל וגופים ציוניים נוספים (דו"ח וועדת החקירה, שם).

11. עם הקמתה של מדינת ישראל, נקלטה פקודת המסחר עם האויב אל תוך הדין הישראלי וממונה ישראלי על רכוש האויב נכנס במקומו של הממונה הבריטי (להלן: הממונה הישראלי או הממונה). בעקבות הסכם שנחתם בין ישראל לבריטניה במרץ 1950, לגבי כספים וניירות ערך שהועברו בשעתו על ידי הממונה הבריטי מארץ ישראל לבריטניה, הוחזרו חלק מהנכסים מהממונה הבריטי לממונה הישראלי. בסוף שנות השישים הועבר הטיפול ברכוש נספי השואה לניהולו של האפוטרופוס הכללי ואוחד יחד עם הטיפול ברכוש אחר (דו"ח וועדת החקירה, שם).

בענייננו, נמכרו המקרקעין בשנת 1960, עוד כשהיו בהחזקתו של הממונה הישראלי שהעביר את התמורה שנתקבלה עבור המקרקעין לניהול האפוטרופוס הכללי, שבחלוף שנים רבות העבירהּ לחברה.

על רקע זה, אפנה לבחינת טענות המערער.

השבה על פי ערך הנכס העדכני או השבת תמורת הנכס כשהיא משוערכת?

12. לשיטת המערער, יש להשיב ליורש של נספה שואה את שווי המקרקעין בערכם דהיום. לגישתו, השבה בדרך זו עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק ותכליתו.

טענות המערער נסמכות על שני ראשים עיקריים בחוק הנכסים. הראשון הוא סעיף 4(א)(3) לחוק, לפיו יש "להשיב נכסים של נספי השואה או את שוויים ההוגן לזכאים להם, בהתאם להוראות חוק זה". השני הוא סעיף 16 לחוק, המורה על הקמת ועדה "לשם קביעת שיעורי ההצמדה והריבית לענין נכסים של נספי השואה שהם כספים או ניירות ערך... במטרה לשקף את שווי הנכסים, אילו אדם סביר היה פועל להשקעתם באופן סביר, במועדים ובנסיבות הנוגעים לענין...". לטענת המערער, הוועדה אמורה לשערך נכסים שהם כספים או ניירות ערך בלבד ואין זה מתפקידה לשערך תמורה שנתקבלה בגין נכס מקרקעין.

13. אשר לראש הטיעון הראשון, איני סבור כי ניתן להסיק מהמונח "שווי הוגן" כי יש להשיב למערער את שווי המקרקעין בערכם דהיום. סעיף 4 לחוק הנכסים, שכותרתו "מטרות החברה ותפקידיה", קובע כלהלן:

4. (א) החברה תפעל ותעשה את כל הדרוש לשם מימוש מטרות חוק זה ולשם ביצוע תפקידיה כמפורט להלן:
(1)...
(2)...
(3) להשיב נכסים של נספי השואה או את שוויים ההוגן לזכאים להם, בהתאם להוראות חוק זה;

המונח "שווי הוגן" מצוי תחת סעיף המטרות הכללי, בבחינת הוראה מנחה לגבי דרך השבת נכסים של נספי שואה, אך לא ניתן לגזור ממונח זה את דרך חישוב ההשבה, ובסעיף עצמו נאמר במפורש כי השבת השווי ההוגן של הנכס תיעשה בהתאם להוראות החוק עצמו. השאלה מהו "שווי הוגן" בנסיבות של מכירת הנכס, היא השאלה שבמחלוקת שבפנינו, והפתרון לשאלה זו אינו נמצא בגדרו של סעיף 4(3) הנ"ל.

14. אשר לסעיף 16 לחוק, דומה כי המחוקק אכן נתכוון מלכתחילה לכספים שהופקדו על ידי נספי השואה בבנקים (כפי שניתן להסיק מדו"ח הוועדה לעניין הפרשי הצמדה וריבית (1.3.2007) (מוצג מס' 8 בתיק המוצגים מטעם המערער). אלא שאין בכך כדי לשלול את סמכותה של הוועדה לקבוע מנגנון הצמדה וריבית גם לגבי כספים אחרים, כמו כספים שהועברו לידי החברה מהאפוטרופוס הכללי ואשר נתקבלו כתמורה למכירת נכס מקרקעין. אין הגדרה בחוק למונח "כספים" ואיני רואה לפרש מונח זה באופן מצמצם, כך שרק נכס שהיה במקור נכס מסוג "כספים" רשאית הוועדה לשערכו. בהיבט השערוך, מה לי כספים במקור ומה לי כספים שהם תמורה שנתקבלה ממכירת מיטלטלין או מקרקעין.

מכאן, שאת המונח "שווי הוגן" יש לפרש כסכום שנתקבל ממכירת המקרקעין כשהוא משוערך על פי מנגנון ההצמדה והריבית המיטיב שנקבע על ידי הוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך זה לפי סעיף 16 לחוק. מנגנון זה נועד להבטיח כי נכסי הנספים יועברו לחברה וממנה ליורשי הנספים תוך "ניטרול" השאלה אם המחזיקים הקודמים נקטו את האמצעים הנדרשים לשמירה על ערך הכסף. יותר מכך, בדו"ח הוועדה נקבע, בין היתר, כי קביעת מנגנון הריבית וההצמדה תיעשה באופן מיטיב, מתוך הנחה כי הנספה היה משקיע את הכספים "כמשקיע שמעל הממוצע".

15. זאת ועוד. סעיף ההגדרות בחוק מצביע על כך שהמחוקק לא ביקש להגביל את המונח "כספים" אך לנכסים שהיו כספים במקור.

"נכס" מוגדר בסעיף 2 לחוק כלהלן: "מקרקעין, מיטלטלין וזכויות, לרבות כספים וניירות ערך". נראה כי המחוקק ביקש להגדיר באופן רחב את סוגי הנכסים שייכללו תחת החוק, וכבר עמדנו על כך שיהודים השקיעו באותן שנים בארץ ישראל בדרכים מגוונות.

"נכס של נספה השואה" מוגדר כ –

נכס שמתקיים בו אחד מאלה, למעט נכס גרמני, כהגדרתו בסעיף 2(ה) לחוק נכסי גרמנים, התש"י-1950:

(1) הוא נמצא בישראל ובעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) בחבל ארץ כאמור;

(2) הוא נכס אשר רואים אותו, לפי הוראות סעיף 21 לחוק האפוטרופוס הכללי, כאילו ניתן לגביו צו ניהול, למעט נכס שהאפוטרופוס הכללי או החברה נוכחו כי לא מתקיים בו האמור בפסקאות (1) ו-(3); לעניין זה יקראו את פסקה (1) כאילו אחרי "ובעל הזכויות האחרון בו" נאמר "לפני שהוקנה לממונה על רכוש האויב לפי פקודת המסחר עם האויב, 1939";

(3) הוא תמורתו של נכס שהתקיים בו האמור בפסקה (1), ובלבד שהאמור בפסקה (1) מתקיים בתמורה כאמור;

סעיף קטן (3) להגדרת "נכס של נספה שואה", מלמד כי המחוקק לקח בחשבון את האפשרות שהנכס המקורי נמכר או הועבר, כמו בענייננו. החוק אינו מבחין בין תמורה כספית שמקורה במכירת מיטלטלין או ניירות ערך, לבין תמורה כספית שמקורה במכירת מקרקעין. בכל המקרים, התמורה שהתקבלה מהמכירה מוגדרת כנכס של נספה שואה שאותו יש להשיב ליורשים.

16. המערער טען כי לא ניתן להחיל את ס"ק (3) הנ"ל על ענייננו, באשר סבו לא ידע על אודות מכירת הנכס ולא מכר אותו בעצמו, ועל-כן לא ניתן לראותו כ"בעל הזכויות האחרון" בתמורה, כפי שעולה מס"ק (1) רישא.

אין ממש בטענת המערער והתקשיתי לרדת לסוף דעתו. המחוקק ציין במפורש כי תמורה של נכס תיחשב אף היא לנכס של נספה שואה, ובכך נתן דעתו לאפשרות כי הנכס המקורי שינה את פניו ו"נתגלגל" לתמורת הנכס. אילו המחוקק היה מעוניין לגזור השבה לפי טיבו המקורי ושוויו העדכני של הנכס, היה עליו להסדיר זאת במפורש. ובכלל, אם מכירת המקרקעין נעשתה כדין, כמו במקרה דנן, הגיונם של דברים כי ההשבה תיגזר מהתמורה שנתקבלה מהמכירה. זאת, להבדיל ממכירה שנעשתה שלא כדין, שאז ייתכן כי ניתן היה לטעון לשווי הנכס המקורי מכוח דין חיצוני כמו דיני הנזיקין ודיני הנאמנות.

17. טענתו של המערער כי הוא זכאי לשווי המקרקעין בערכם דהיום, אינה עולה אפוא בקנה אחד עם לשון החוק המדברת בתמורת הנכס, ובכך שהמחוקק לא התייחס באופן נפרד לתמורה כספית של מקרקעין שנמכרו.

הדברים באים לידי ביטוי במפורש בסעיף 32(2) לחוק, שכותרתו "השבה ליורשים ולבעלי זכויות" והקובע כלהלן:

32. החליטה החברה בבקשה שהוגשה לה לפי הוראות פרק זה, כי יש להשיב נכס של נספה השואה למבקש וחלף המועד להגשת ערר על החלטתה בלי שהוגש ערר, או שהוגש ערר וועדת הערר החליטה כי יש להשיב את הנכס כאמור, יחולו הוראות אלה:
(1) היה הנכס בידי החברה – תשיב החברה את הנכס למבקש בצירוף הפירות שצמחו ממנו מיום העברתו לחברה, לרבות רווחים מפעולות השקעה של כספים לפי הוראות סעיף 40, שנזקפו לזכותו של הנכס, ובניכוי של הפסדים שנזקפו לחובתו של הנכס כתוצאה מפעולות השקעה כאמור ושל הוצאות כמשמעותן בסעיף 39, החלים על הנכס;
(2) מימשה החברה את הנכס – תשיב למבקש את תמורתו כפי שהיתה ביום המימוש, בצירוף הפירות והרווחים כאמור בפסקה (1) לענין הנכס ותמורתו, ובניכוי הפסדים והוצאות כאמור באותה פסקה (הדגשה הוספה – י"ע).

עיננו הרואות כי בנכסים שמומשו על ידי החברה – ונזכיר כי מקרקעין נכללים בהגדרת נכס – יום המימוש הוא היום הקובע לחישוב ההשבה, בדומה ליום הקובע בענייננו (שהוא יום מכירת המקרקעין על ידי הממונה הישראלי). המערער טען כי סעיף 32 חל במצב שבו החברה היא שמימשה את הנכס, בעוד שבענייננו הממונה הוא שמימש את הנכס. אלא שאיני רואה ממש בהבחנה זו. נהפוך הוא, אם במצב בו החברה היא שמימשה את הנכס החברה חייבת בהשבת תמורתו על פי מועד המימוש, קל וחומר במקרה דנן, כאשר הנכס מומש כדין על ידי הממונה והתמורה אך הועברה לחברה מהאפוטרופוס הכללי.

בהקשר זה אציין כי המערער בחר שלא לצרף את המדינה או האפוטרופוס הכללי כצד להמרצת הפתיחה (בית משפט קמא נעתר לבקשת החברה לצרפם כמשיבים לתובענה), וגם בערעור דכאן המערער אינו דורש כל סעד מהמדינה.

18. ומזווית נוספת: אם ההצמדה והריבית על פי מנגנון השערוך המיטיב שנקבע על ידי הוועדה, היו מביאים את שווי התמורה לסכום גבוה יותר מעליית ערך המקרקעין נכון ליום דרישת המערער, האם גם אז היה המערער טוען כי יש לחשב את ההשבה על פי שווי המקרקעין במועד הדרישה?

19. כפי שעולה מהמסמכים שאותרו על ידי החברה, המקרקעין נמכרו לאחר ששר האוצר קיבל חוות דעת של היועץ המשפטי לאוצר, ולפיה נכון למועד המכירה לא הייתה כל הכנסה בחלקה 57 והמיסים על החלקה "כילו" אותה. אילולא נמכרו המקרקעין, ייתכן שבחלוף השנים המקרקעין היו מאבדים את כל ערכם בשל מס הרכוש השנתי שהיה מצטבר על המקרקעין. לכן, יש ממש בטענת המשיבים כי השבת התמורה שנתקבלה בשערוך על פי המנגנון שנקבע על ידי הוועדה, היא "שווי הוגן" אף יותר ממצב בו המקרקעין לא היו נמכרים מלכתחילה. בהקשר זה אציין כי המבקש לא הגיש חוות דעת שמאי עדכנית לגבי שווי המקרקעין דהיום (ללא הבנייה שנוספה עליהם במהלך השנים ובניכוי המיסים לאורך השנים), כך שממילא לא ניתן להעריך את ההפרש שנוצר, אם בכלל, בין שווי המקרקעין דהיום לבין התמורה שנתקבלה ממכירת המקרקעין כשהיא משוערכת.

20. נימוק נוסף לדחיית עמדת המערער, וכך נקבע גם על ידי בית משפט קמא, שהחברה מנהלת "מערכת סגורה של הכנסות והוצאות" ומשכך, אינה יכולה להשיב למערער יותר ממה שהועבר אליה.

החוק הסמיך את החברה להעביר ליורשי הנספים את הנכסים שהועברו אל החברה מידי מחזיקים קודמים, ובמקרה דנן, את התמורה שהתקבלה אצל הממונה בעקבות מכירת שתי החלקות, ושהועברה על ידי הממונה לאפוטרופוס הכללי שהעבירם לחברה. קשה להלום כי החברה תשיב למערער סכום גבוה יותר מזה שהועבר לה ובכך תיגרע מנכסי הנספים המנוהלים על ידי החברה. אילו נתקבלה טענת המערער כי על החברה להעביר לו את שווי המקרקעין על פי ערכם דהיום, בהנחה ששווי זה גבוה יותר מהתמורה שקיבלה החברה מהאפוטרופוס, היה בכך כדי להפר את המשטר הסגור של הכנסות והוצאות הקבוע בחוק, ושמא אף לעורר חשש ליציבות הפיננסית של החברה.

21. לשון החוק ותכליתו תומכות אפוא בשיטת המשיבים לפיה מקום בו הנכס של נספה השואה נמכר כדין, זכאי יורש הנכס לתמורה שנתקבלה כשהיא משוערכת על פי המנגנון המיטיב שנקבע על ידי הוועדה.

לתוצאה זו אנו מגיעים גם בשל ניתוק הזיקה הקניינית בין הנכס לבין "נספה שואה" כפי שיובהר להלן.

22. בסעיפים קטנים (1) ו-(2) להגדרת "נכס נספה שואה", כמצוטט בפסקה 15 לעיל, ביקש המחוקק להבהיר מיהו "נספה שואה" שהוראות החוק חלות על נכסיו, ללא קשר לסוג הנכס בו בחר להשקיע. כך נלמד מתיקון מס' 2 לחוק, תשע"ב-2012 (להלן: התיקון), במסגרתו תוקן, בין היתר, סעיף קטן (2) להגדרת "נכס של נספה שואה". מדברי ההסבר עולה, כי התיקון נועד להבהיר שאם בעל הנכס היה בחיים לאחר 31.12.1945, החוק לא יחול על הנכס, אף אם הועבר לאפוטרופוס הכללי על ידי הממונה (ראו דברי הסבר להצעת חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) (תיקון), התשע"ב- 2012, הצעת חוק הממשלה 707, עמ' 1164). מטרת התיקון אפוא לכוון לסוג האנשים שנכסיהם חוסים תחת החוק ואינו מלמד דבר לעניין הנכס עצמו.

המערער טען כי מהתיקון לחוק ניתן להסיק כי הזכות הקניינית במקרקעין נשארת בידיו של נספה השואה, גם אם המקרקעין נמכרו לצד שלישי. לשיטתו, מאחר שעלינו לבחון את זהותו של הבעלים בנכס בטרם הוקנה לממונה, ניתן להסיק כי החוק מייחס חשיבות לזכותו הקניינית-המקורית של נספה השואה.

23. איני רואה ממש בטיעון זה, ודומה כי המערער קורא לתוך החוק את מה שאין בו.

כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, התיקון האמור נועד להבהיר את "חלון הזמן ההיסטורי" שבו הופך הנכס להיות "נכס של נספה שואה", ללא קשר לשאלה אם לנספה השואה נותרה זכות קניינית בנכס. בדיקת זהות הבעלים של הנכס לפני שהועבר לידי הממונה, נועדה אך להבהיר אם הבעלים המקורי של אותו נכס היה אדם שנספה בשואה. אם הבעלים המקורי לא נספה בשואה, הנכס אינו בגדר "נכס של נספה שואה".

24. השאלה האם הקניית נכס אויב לממונה, במסגרת פקודת המסחר עם האויב, מנתקת את הזיקה הקניינית לנכס של הבעלים המקוריים, נדונה בבג"ץ 3103/06 שלמה ולירו נ' מדינת ישראל (6.2.2011) (להלן: עניין ולירו). שם נקבע כי הקניית הנכס לממונה על הרכוש הירדני, מנתקת את הזיקה הקניינית של הבעלים המקורי בנכס ומשאירה בידיו אך את הציפיה לקבלת הנכס בעתיד, בהתאם למה שייקבע בהסדרי שלום (שם, בפסקאות 31-27). משכך, נקבע כי לאחר העברת הנכס מהממונה הירדני לידי הממונה הישראלי, אין משמעות הדבר כי הזיקה הקניינית לנכס חוזרת לבעלים המקורי.

בדומה, נקבע בענין למלה:

"עם סיום מצב המלחמה, ניתן להחיות מחדש את זכות הקנין של הבעלים המקורי, זכויות שעד אז אינן קיימות עוד. יצירה מחדש של זכות הקנין של הבעלים המקורי, לאחר סיום המלחמה, אינה מתרחשת באופן אוטומאטי... לאור צווי ההקנייה שהוצאו ביחס לרכוש מורישותיו מכח דיני המסחר עם האויב, אין לעותר עוד זיקה קניינית עצמאית למקרקעין, שמכוחה רשאי הוא לתבוע את החזרתם או את תשלום שווה ערכם"(שם, בפסקאות 40-39).

25. יכול הטוען לטעון כי להבדיל מעניין למלה ועניין ולירו, תפיסת הנכסים של קורבנות השואה, תוך הגדרתם כאויב וזיהויים עם גרמניה הנאצית, היא פרדוכס היסטורי, והמשך תפיסת הנכסים על ידי הממונה הישראלי, תוך אימוץ הגדרת "אויב" מתקופת המנדט הבריטי, היא המשכו של אותו פרדוכס.

על אף הצרימה בראיית קורבנות השואה כ"אויב", אני סבור כי העקרון המשפטי של ניתוק הזיקה הקניינית יפה גם לענייננו. מכל מקום, להבדיל מפקודת המסחר עם האויב, הרי שבחוק הנכסים ביקש המחוקק לעשות ככל שניתן כדי להשיב ליורשי הנספים את רכושם של הנספים או את תמורתו. לכן נקבעה בחוק זכות השבה מפורשת, אך לא ניתן להסיק מזכות זו על המשך הזיקה הקניינית בין הנספה למקרקעין שהיו בבעלותו. מה עוד, שבמקרה דנן, סבו של המערער טרם הספיק להירשם כבעלי המקרקעין, והרכישה הקניינית הושלמה בשנת 1944 על ידי הממונה הבריטי עצמו שנרשם כבעל הזכויות במקרקעין.

26. עוד על ניתוק הזיקה הקניינית, ועל דרך ההיקש לדיני נכסי נפקדים, אפנה להוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, לפיה: "מכר האפוטרופוס נכס מוקנה, נעשה הנכס שנמכר משוחרר ועובר לבעלות הקונה ואילו התמורה שקיבל האפוטרופוס נעשית נכס מוחזק...". ואכן, בעניין ולירו נקבע כי חוק נכסי נפקדים מאמץ תפיסה דומה לזו של פקודת המסחר עם האויב:

"ראוי לציין, כי חוק נכסי נפקדים מאמץ תפיסה דומה לזו של פקודת המסחר עם האויב ביחס לשאלת הזיקה של הבעלים המקורי לנכס הנפקד שהוקנה לאפוטרופוס. גם בענין חוק נכסי נפקדים נפסק כי לנפקד לא נותרות זכויות כלפי הנכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, אלא שעם שחרורו של הנכס נולדת לבעלים המקורי זכות קנין חדשה, ואין מדובר בהחייאה של זכויות שכבר פקעו ואינן...[ ] ...התכליות והרציונל העומדים מאחורי שני ההסדרים – דיני המסחר עם האויב וחוק נכסי נפקדים – דומים. התפיסה ביחס לטיב הזכויות המוקנות לאפוטרופוס על רכוש אויב מכח פקודת המסחר עם האויב ולאפוטרופוס על נכסי נפקדים מכח חוק נכסי נפקדים דומה אף היא (שם, פסקה 30, הדגשה הוספה – י"ע).

27. סיכום ביניים: הצבענו על שורה של טעמים בגינם יש לדחות את טענת המערער כי יש להשיב לו את ערך המקרקעין על פי שווים דהיום:

א. הגדרת "נכס של נספה שואה" כוללת גם את תמורת הנכס.

ב. במצב בו הנכס נמכר על ידי החברה, הורה המחוקק על השבת התמורה שנתקבלה ביום המימוש (סעיף 32(2) לחוק). קל וחומר במצב בו הנכס נמכר על ידי מחזיקים קודמים (הממונה על רכוש האויב או האפוטרופוס הכללי) ורק התמורה הועברה לחברה.

ג. במצב בו מנגנון השערוך המיטיב שנקבע על ידי הוועדה מביא את התמורה המשוערכת לסכום גבוה יותר מהערך העדכני של המקרקעין, שיטת המערער עשויה להיות לרועץ לזכאי על פי החוק.

ד. ייתכן כי מכירת המקרקעין הצילה אותם "מכליה" בשל הצטברות מיסים והוצאות על המקרקעין.

ה. החברה מנהלת מערכת סגורה של הכנסות והוצאות ואינה רשאית להעביר למערער יותר ממה שקיבלה.

ו. הזיקה הקניינית בין הנכס לבין סבו של המערער נותקה עם העברת הנכס לממונה על רכוש האויב. חוק השבת הנכסים מעגן את אינטרס הציפייה באמצעות קביעה מפורשת של זכות השבה משוערכת.

העולה מן המקובץ הוא, כי "השווי ההוגן" של המקרקעין שנמכרו לפני עשרות שנים, הוא התמורה שנתקבלה כשהיא משוערכת לפי המנגנון המיטיב שנקבע על ידי הוועדה שהוקמה במיוחד לצורך זה מכוח סעיף 16 לחוק.

טענת המערער להפלייה

28. המערער טען להפליה בין יורשים של נספי שואה, שנכס המקרקעין שלהם נתפס ונמכר על ידי קק"ל או רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), לבין יורשים של נספי שואה שנכס המקרקעין שלהם נמכר על ידי הממונה. לטענת המערער, סכום ההשבה שמקבל יורש של נספה שואה, שמקרקעיו נמכרו על ידי רמ"י או קק"ל, מוערך על ידי שמאי בהתאם לשווים העדכני ומועבר לחברה על פי שווי זה, בעוד שסכום ההשבה שקיבל המערער הוערך על פי השווי ההיסטורי של המקרקעין.

29. טענה עובדתית זו נסתרה על ידי המשיבים שהצביעו על כך שרמ"י מעבירה לחברה את שווי הקרקעות כפי שהוערכו במועד שבו הועברו מהאפוטרופוס הכללי לקניין המדינה (סעיפים 15(ג1)(1)-(2) לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978, וכן סעיף 15(ד) הקובע כי במקרה של נכס מקרקעין שהועבר לקניין המדינה המעוניין זכאי לקבל מהמדינה את "שוויו של הנכס כפי שהיה ביום העברתו למדינה").

מכאן שההשוואה שערך המערער אך מחזקת את טענת החברה והמדינה כי אין כל בסיס להשיב לו את התמורה על פי שווי המקרקעין במועד ההשבה.

30. באשר לקק"ל, טענו המשיבים כי ככל שקק"ל נוהגת כטענת המערער, הרי שמדובר בהבחנה שבין מכירה כדין, כמו בענייננו, לבין מקרים בהם נמכרו המקרקעין שלא כדין, קרי, מבלי שהייתה בידי מחזיק הנכס הסמכות להעביר את הקניין בנכס לצד שלישי. השוני אפוא אינו נובע מפירוש "מפלה" לחוק הנכסים, כפי שטען המערער, אלא מתבסס על נסיבות שונות בהן נמכרו המקרקעין.

דינה של טענת ההפליה אפוא להידחות.

עוללות

31. המערער טען כי בקביעת סכום ההשבה, היה על בית המשפט להתחשב בכך שלא הוצגה ראיה המעידה שהממונה קיבל את אישורו של שר האוצר למכירת המקרקעין.

טענה זו עומדת בסתירה להצהרת המערער בבית משפט קמא לפיה גדר המחלוקת הוא אך בשאלה הפרשנית מהו "שווי הוגן" על פי החוק. אף אין ממש גם בטענה לגופה. אישור שר האוצר למכירת חלקה 64 צורף על ידי החברה כבר בתשובתה לתובענה. במהלך הדיון בבית משפט קמא איתרה החברה מסמכים נוספים, לרבות אישור שר האוצר למכירת חלקה 57. המסמכים לגבי חלקה 57 לא הוגשו במהלך הדיון, מאחר שבית משפט קמא קבע שאין צורך בכך לנוכח חזית המחלוקת שהציב המערער כאמור לעיל. מכל מקום, המערער אינו חולק על האותנטיות של מסמכים אלה, והם הוגשו לנו במסגרת בקשה מוסכמת-משותפת של הצדדים להגשת ראיות נוספת בערעור.

למעלה מן הצורך, אוסיף ואזכיר כי על פעולות הממונה חלה חזקת התקינות המנהלית (ראו והשוו, עניין ולירו בפסקה 22 והאסמכתאות שם).

32. המערער הלין על כך שהחברה קבעה את המחיר בו נמכרה חלקה 57 על ידי הממונה, ללא אסמכתאות של ממש.

גם בטענה זו אין ממש. החברה הצליחה לאתר מסמכים בעזרתם "שחזרה" את שווי חלקה 57 בעת מכירתה. ההסכם למכירת החלקה על ידי הממונה לחברת מעונות הגליל בע"מ אמנם לא אותר, אך ממכלול המסמכים ניתן להסיק הן על מועד המכירה והן על התמורה שנתקבלה בידי הממונה. מעונות הגליל זכתה במכרז שפרסם הממונה, שההצעה הגבוהה במסגרתה עמדה על 6,000 ל"י. אלא שהתמורה שקיבל הממונה ממעונות הגליל עמדה ככל הנראה על 6,500 לירות נכון ליום 10.1.1960, על פי הערכת השמאי הממשלתי שנדרש לעדכן שומתו בעקבות המכרז. סכום זה הוא הסכום ששוערך על ידי הוועדה על פי מנגנון השערוך המיוחד.

33. המערער העלה בחצי פה את הצהרת טרזין, שהיא אמנה בינלאומית העוסקת ברווחת ניצולי שואה ובהשבת נכסים שהוחרמו בתקופת מלחמת העולם השניה על ידי גרמניה הנאצית. ישראל אכן חתומה על הצהרת טרזין, אך ההצהרה היא דקלרטיבית, אינה מחייבת מבחינה משפטית, אינה רלוונטית למחלוקת נושא דיוננו, ואין בה כדי לשנות מהוראות חוק הנכסים שהוא דין פנימי הקובע את אופן השבת הנכסים.

הערה לפני סיום

34. המחלוקת בין הצדדים מציפה סוגיה רגישה וכואבת. רבים מבעלי הרכוש שהוקנה לממונה על רכוש האויב בתקופת המנדט היו יהודים שנספו בשואה, ומכאן התחושה המוצדקת של עוול היסטורי שנעשה לנספים וליורשיהם. משפחות וקהילות שלמות נכרתו בשואה, מסמכים הנוגעים לנכסים שנרכשו בישראל אבדו במהלך השנים ובעקבות האירועים, והנכסים נותרו עזובים ללא שימוש, או שהועברו לקניין המדינה ונמכרו זה מכבר לצדדים שלישיים. חוק השבת נכסים הוא צעד שנעשה, גם אם באיחור של שנים, לתיקון העוול ככל שניתן, לשם איתור הנכסים ויורשי הנספים ולהשבת הנכסים או תמורתם. אך אין בכוחו של החוק למחוק או לשנות את ההיסטוריה, ואין לפרש את החוק כמטיל מעין "קנס" על המדינה או על החברה שהוקמה מכוח החוק, להבדיל מהשבת הנכסים על פי "שווי הוגן" כפי שפורש לעיל.

סיכום

35. המקרקעין שרכש סבו של המערער, נספה שואה, הוקנו לממונה על רכוש האויב הבריטי ולאחר מכן לממונה הישראלי, שמכר את המקרקעין והעביר תמורתם לאפוטרופוס הכללי שהעבירם לחברה. עמדנו על שורה ארוכה של טעמים בגינם יש לראות את "הנכס" שבידי החברה, כתמורה שקיבל הממונה ממכירת המקרקעין כדין לצדדים שלישים לפני שנים רבות. משכך, יש להשיב למערער, כיורש של סבו, את התמורה הכספית שנתקבלה, כשהיא משוערכת על פי מנגנון השערוך שנקבע על ידי הוועדה שהוקמה מכוח סעיף 16 לחוק, ואין בסיס לדרישת המערער לקבלת שווי המקרקעין על פי ערכם דהיום.

אשר על כן, הערעור נדחה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

ניתן היום, ‏ב' בכסלו התשע"ה (‏24.11.2014).


מעורבים
תובע: דניאל מאייר
נתבע: החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה
שופט :
עורכי דין: