ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה אגאקי נגד יוסף בכשישיאן :

החלטה בתיק רע"א 7138/14

לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקש:
משה אגאקי

נ ג ד

המשיב:
יוסף בכשישיאן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.09.2014 בע"א 15398-01-13 שניתן
על ידי כבוד השופטים ר' נועם, כ' יעקובי ו-כ' מוסק

בשם המבקש: עו"ד משה נעים

בבית המשפט העליון

החלטה

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.9.2014 (ע"א 15398-01-13, השופטים ר' נועם, כ' יעקובי ו-כ' מוסק). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 13275/02, השופטת ת' בר אשר-צבן).

רקע והליכים קודמים

2. המבקש, משה אגאקי, והמשיב, יוסף בכשישיאן, היו בעלי זכויות בחנות הנמצאת בבניין המוכר בשם "בית פיינגולד" בירושלים (להלן: המקרקעין). מאז שנת 1992 הם ניהלו במקום מזנון (להלן: העסק). בשנת 1996 הם הסתכסכו וביקשו לנתק את הקשר ביניהם. בהמשך לכך, המשיב הגיש תביעות לפירוק השותפות בעסק ולפירוק השיתוף במקרקעין שעליהם נמצא העסק. תביעות אלה הולידו מספר הליכים, בבתי משפט שונים, שנפרסו על פני שנים. השתלשלות ההליכים תוארה בפירוט רב בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ואינה נדרשת כאן. די יהיה בכך שאציין כי במסגרת ההליכים הקודמים שהתקיימו ביניהם הגיעו המבקש והמשיב להסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין, הסכמים שנגעו הן לפירוק השיתוף בעסק והן לפירוק השיתוף במקרקעין.

3. באשר לפירוק השיתוף בעסק, הצדדים הגיעו להסכם שנסב, בין השאר, על חלוקת המלאי והתחשבנויות שונות. כן סוכם כי המשיב יצא מן השותפות עד להשלמת כל ההליכים ביניהם, וכי המבקש ישלם לו דמי שכירות עבור תקופה זו. הסכם זה, כך נקבע, יעמוד בעינו רק עד למתן פסק דין בתביעה לפירוק השיתוף במקרקעין. ואמנם, בהמשך לכך, עזב המשיב את העסק והמבקש המשיך להפעיל אותו.

4. באשר לפירוק השיתוף במקרקעין הסכימו הצדדים ביום 5.7.2001 שהמשיב ירכוש את חלקו של המבקש במקרקעין תמורת סכום של 320,000 דולר (להלן: הסכם המכר). הסכם המכר קיבל תוקף של פסק דין ביום 8.8.2001. בהמשך לכך, ובהתאם לאמור בהסכם המכר, שילם המשיב למבקש תשלום ראשון בסך של 10 אחוז מהתמורה המוסמכת (להלן: המקדמה). את יתרת הסכום היה על המשיב לשלם לא יאוחר מיום 5.1.2001 כנגד מסירת החזקה ורישום הערת אזהרה. אולם, בסופו של דבר, המשיב לא רכש את חלקו של המבקש במועד האמור, ובהמשך לכך הסכם המכר בוטל.

5. להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הליכים משפטיים נוספים מונה כונס נכסים לצורך מכירת הזכויות במקרקעין. המבקש הציע את ההצעה הגבוהה ביותר, והוא אכן רכש את הזכויות בשנת 2005, בהסכם שאושר על-ידי בית המשפט (בש"א 9557/05 מיום 29.12.2005).

6. בשנים 2003-2002 הגישו שני הצדדים תביעות הדדיות לבית משפט השלום אשר נסבו על הסכם המכר. כל צד הטיל את האחריות להפרתו של הסכם המכר על משנהו. בעיקרם של דברים, המשיב תבע כי המבקש ישיב את סכום המקדמה שהעביר לו וכן סכומים נוספים בגין השימוש במקרקעין בתקופה שלגביה הוסכם כי המבקש ישלם למשיב דמי שכירות. מנגד, המבקש תבע מן המשיב תשלום פיצויים בגין נזקים שונים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלותו של המשיב בכל הנוגע להסכם המכר.

7. הדיונים בתביעות שהגישו הצדדים, לרבות הראיות שנשמעו בגדרם, התקיימו בפני השופט י' מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם. בשלב זה, הטיפול בתיק הועבר לשופטת ת' בר אשר-צבן, אשר נתנה את פסק דינה על בסיס החומר הקיים בו. השופטת בר אשר-צבן הבהירה בפתח פסק דינה כי היא החליטה לעשות כן בתוקף הסמכות הנתונה לה מכוח תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אשר קובעת כדלקמן:

"נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה בפרוטוקול הדיון או שצורפה אליו כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו".

8. לגופם של דברים, בית משפט השלום קיבל את טענתו של המשיב כי הוא זכאי לקבל בחזרה את כספי המקדמה שהעביר למבקש. בית משפט השלום הצביע על כך שתנאי מקדים להשלמת ביצועו של הסכם המכר היה רישום הערת אזהרה על שמו של המשיב, וכי תנאי זה לא קוים עקב "סחבת" שבה נקט המבקש. בית משפט השלום קבע אפוא שהפרת ההסכם הייתה נעוצה דווקא במחדליו של המבקש, שאף נמנע מלשתף פעולה עם המשיב בעניינים הנוגעים להלוואה שביקש המשיב לצורך רכישת הזכויות במקרקעין (על אף שהתחייב לעשות כן בהסכם המכר). בית משפט השלום הוסיף וקבע כי על המבקש לשלם למשיב גם את דמי שכירות שעליהם הורה ההסכם הקודם (אם כי הורה על תשלום סכום נמוך יותר מזה שתבע המשיב בגין כך). לעומת זאת, בית משפט השלום דחה את תביעתו של המבקש, לאחר שקבע כי לנוכח הממצאים שהוזכרו לעיל אין מקום לחייב בפיצויים את המשיב.

9. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקש והמשיב ערעור וערעור שכנגד. המבקש טען כי מתן פסק הדין על-ידי מותב שלא שמע בעצמו את הראיות פגע בזכויותיו, בשים לב לכך שלא היה באפשרותו של בית משפט השלום להתרשם מהעדים. המבקש הוסיף וטען כי פסק דינו של בית משפט השלום שגוי גם לגופם של דברים. בין היתר, הוא טען שבית משפט השלום טעה בקובעו כי האחריות לעיכוב ברישומה של הערת האזהרה רובצת לפתחו, והוסיף כי מכל מקום לאיחור ברישום לא הייתה כל משמעות כיוון שהיה מדובר בעיכוב קצר. מנגד, ערעורו של המשיב התמקד בסכום שבו חויב המבקש לשלם כדמי שכירות. המשיב טען בהקשר זה כי הסכום שנפסק לזכותו נמוך מדי.

10. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בבית המשפט המחוזי נפטר השופט ר' שמיע ז"ל אשר היה חלק מהמותב ששמע את הערעור. ביום 14.8.2014 נתן בית המשפט המחוזי החלטה שבה הוא הודיע לצדדים על צירופו למותב של השופט ר' יעקובי. בהחלטה זו צוין כי ככל שלא תוגש על-ידי מי מהצדדים בקשה מנומקת עד ליום 20.8.2014 יינתן פסק הדין בערעור על-ידי אותו מותב. בקשה כאמור לא הוגשה, וביום 2.9.2014 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו.

11. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בכך שפסק דינו של בית משפט השלום ניתן מבלי שהשופטת בר אשר-צבן הורתה על שמיעת העדויות מחדש, בשים לב לכך שפסק הדין התבסס על מסמכים אובייקטיביים שהוגשו לבית משפט השלום, כגון חוזים, החלטות שיפוטיות קודמות וחילופי מכתבים. כן נקבע, כי העברת התיק לשופטת בר אשר-צבן והדיון בו נעשו בהתאם להוראות החוק והתקנות. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענותיו הנוספות של המבקש, בהצביעו על כך שהן מכוונות בעיקרן כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום, ואשר לא נמצא מקום להתערב בהם. בהמשך לכך, נדחה גם ערעורו של המשיב שנסב על גובה דמי השכירות.

הבקשה למתן רשות ערעור

12. הבקשה שלפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרם של דברים, המבקש טוען כי נפלו פגמים בהליכים שהתקיימו בעניינו – הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. פגמים אלה, כך נטען, מתבטאים בכך שבשני ההליכים ניתנו פסקי הדין על-ידי שופטים שלא היו חלק מהמותב המקורי. המבקש ער לכך שבהליך הערעור הודע לצדדים על השינוי שחל במותב, אולם סבור שאין בכך כדי לרפא את הפגם הנטען. הוא מוסיף וטוען שאת תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, שמכוחה המשיכה השופטת בר אשר-צבן את ההליך בשלב של מתן פסק הדין, יש לפרש באופן מצמצם. בנוסף לכך, המבקש סבור כי פסקי הדין שניתנו שגויים גם לגופם של דברים. הוא שב וטוען כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את העיכוב ברישום הערת האזהרה; כי הסכם המכר לא בוטל כדין על-ידי המשיב; וכי הקביעה לפיה הוא לא מילא תנאים נוספים בהסכם המכר היא שגויה. בהקשר זה, הוא טוען כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לא היו מנומקות דיין, אלא הסתמכו בעיקרן על קביעותיו של בית משפט השלום.

דיון והכרעה

13. דין הבקשה להידחות.

14. הבקשה לא עומדת באמות המידה שהותוו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף ניסיונו של המבקש להציג את הבקשה כמתייחסת לשאלות עקרוניות הנוגעות לחילופי שופטים במהלכו של הדיון השיפוטי או להיקפה של ההנמקה השיפוטית, לאמיתו של דבר היא אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים ואף לא עולה ממנה כי נגרם למבקש עיוות דין.

15. עיקר טענותיו של המבקש נוגעות לאופן שבו יישם בית משפט השלום את תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפי תקנה זו, כפי שתואר לעיל, רשאי שופט המחליף שופט שנמנע ממנו לסיים את הדיון בתיק מסוים, להמשיך את הטיפול בתיק מן השלב שבו הפסיק קודמו, ואף רשאי הוא לנהוג בעדות שנרשמה בפרוטוקול הדיון או שצורפה אליו כאילו הוא עצמו שמע או רשם אותה. אכן, בפסיקה נקבע שתקנה זו טעונה פירוש מצמצם, בין היתר, במובן זה שברגיל לא ייעשה בה שימוש לשם העברת עניין משופט לשופט, אלא רק במקרה של מניעה ממשית מצד השופט הראשון מלהמשיך בדיון (בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האיזורי, פ"ד נג(2) 153, 169 (1999); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 539-537 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). אולם, מכך אין ללמוד שבית המשפט אינו מוסמך לפעול בהתאם לאמור בתקנה זו. המבקש לא הטעים מדוע לא היה מקום לעשות שימוש בתקנה 177 בנסיבות דנן (השוו: ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1, 15-11 (1999); עש"מ 1168/02 פלאח נ' שירות המדינה, פ"ד נו(6) 197, 204-202 (2002)). הוא אף לא פירט בבקשה באיזה אופן הוא נפגע כתוצאה מכך שלא נשמעו העדויות מחדש בפני השופטת בר אשר-צבן. לא למותר לציין, כי בית משפט השלום נסמך בפסק דינו על נוסחו של הסכם המכר, על חלופת מכתבים בין הצדדים ועל החלטות קודמות בהליכים בין הצדדים, כפי שהצביע בית המשפט המחוזי. המבקש לא תקף קביעה זו. כמו כן, ההליכים בין הצדדים נמשכו למעלה מעשר שנים (התביעה הראשונה לפירוק השיתוף בין השניים הוגשה ב-1997). אם כן, ברי שעצם השימוש של בית משפט השלום בתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור, והוא הדין בנסיבות דנן, מקום שבו המבקש היה רחוק מלבסס את הטענה כי נגרם לו עיוות דין.

16. המבקש אינו יכול להיבנות גם מטענותיו באשר לחילופי השופטים בבית המשפט המחוזי, שנבעו, כזכור, עקב פטירתו של אחד השופטים במותב המקורי (ראו למשל: ע"א 270/86 רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, פ"ד מה(2) 485, 488-487 (1991)). גם במקרה זה, הבקשה אינה כוללת טעמים טובים מדוע היה על בית המשפט לשמוע את הצדדים מחדש לאחר חילופי השופטים. יתר על כן, כאמור, למבקש ניתנה הזדמנות להשמיע טענותיו בעניין זה בפני בית המשפט המחוזי, והוא לא עשה כן.

17. שאר טענותיו של המבקש נוגעות לקביעות שבעובדה, ולכל היותר לאופן יישום הדין על ידי הערכאות הקודמות. כידוע, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

18. סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏ג' בכסלו התשע"ה (‏25.11.2014).

ת


מעורבים
תובע: משה אגאקי
נתבע: יוסף בכשישיאן
שופט :
עורכי דין: