ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד שפרה חזן :

החלטה בתיק רע"א 6270/14
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשת ברע"א 6270/14:
מדינת ישראל - משרד הבריאות

נ ג ד

המשיבים ברע"א 6270/14:
1. שפרה חזן

2. יעקב חזן

המבקש ברע"א 6473/14:

המשיבים ברע"א 6473/14:
3. משרד רו"ח נבון-ויספלד

משרד רו"ח נבון-ויספלד

  1. שפרה חזן
  2. יעקב חזן
  3. מדינת ישראל - משרד הבריאות

בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"א 60755-06-13 שניתן ביום 15.7.2014 על ידי כבוד השופטים מיכל נדב, רמי אמיר וורדה פלאוט

בשם המבקשת ברע"א 6270/14 והמשיבה ברע"א 6473/14:

בשם המבקש ברע"א 6473/14 והמשיב ברע"א 6270/14:

בשם המשיבים 2-1:

עו"ד מיכל ברדנשטיין; עו"ד ד"ר חיה זנדברג

עו"ד אלי הלם

עו"ד אבי ענתבי

בית המשפט עמד על כך שנגד רואי החשבון נטענו טענות הנוגעות להתרשלות מקצועית בעריכת דו"ח שגוי ולא מבוסס, בהימנעות מהעברת הדו"ח לבני-הזוג להתייחסותם, ובכך שלא תיקנו את הדו"ח השגוי. נגד משרד הבריאות נטען כי הוא הפר חוזה והתרשל בכך שהוציא דרישת תשלום והטיל סנקציות נוספות ללא מתן זכות שימוע והשגה לפי סעיף 6.3 לחוזה ובכך שנמנע מתיקון הדרישה השגויה למרות התחייבות מפורשת לעשות כן. בכל אלה, כך נקבע, אין שמץ טענה לפרסום לשון הרע.

החלטה

לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.7.2014 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בע"א 60755-06-13 (שניתן מפי כבוד השופט ר' אמיר בהסכמת כבוד השופטת מ' נד"ב וכבוד השופטת ו' פלאוט), אשר במסגרתו התקבל בעיקרו ערעור שהגישו המשיבים 2-1 על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כבוד השופט א' שוורץ) מיום 2.6.2013, ובוטלה קביעת בית משפט השלום, שלפיה, דין התביעה להידחות על הסף.

רקע

1. המשיבים 2-1 הם בני זוג (להלן: בני-הזוג או המשיבים). בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היתה משיבה 1 מנהלת של חברת אומץ שירותי שיקום בע"מ (להלן: חברת אומץ), שעמה התקשרה המדינה בחוזה להפעלת הוסטל בפתח-תקווה (להלן: ההוסטל). משיב 2 שימש כיזם של חברת אומץ.

2. לבקשת משרד הבריאות, בתחילת שנת 2011 ערך רו"ח קובי נבון מטעם משרד רו"ח נבון-וייספלד (להלן: רואי-החשבון), ביקורת חיצונית בחברת אומץ. מדו"ח הביקורת (להלן: הדו"ח) עלה שחברת אומץ חייבת למשרד הבריאות כ-200,000 ש"ח, שמקורם באי-סדרים שונים בהפעלת ההוסטל על-ידיה.

בטרם הועבר הדו"ח לעיון בני-הזוג, שלח ביום 7.3.2011 רכז בקרה תקציבית במשרד הבריאות, מר אריאל פיקאר, מכתב על בסיס האמור בדו"ח (להלן: המכתב), ובו דרישה להשלמת כוח-אדם בהוסטל ולהשבת 200,000 ש"ח למשרד הבריאות. כן נדרש במכתב, שתופסק העסקתו של משיב 1 בהוסטל באופן מידי. העתק ממכתב זה נשלח לשבעה נושאי משרה במשרד הבריאות.

3. ביום 15.2.2012 הוגשה לבית משפט השלום בפתח-תקווה תביעת פיצויים בשם בני הזוג נגד משרד הבריאות ונגד רואי החשבון שערכו את הדו"ח (ת"א 27738-02-12). בתביעתם, אשר הושתתה על עילות נזיקיות וחוזיות, טענו בני הזוג כי רואי-החשבון התרשלו בכך שערכו דו"ח שגוי ולא מבוסס, בכך שלא העבירו את הדו"ח להערות והשגות של בני-הזוג בטרם פורסם, ובכך שנמנעו מלפרסם תיקון לדו"ח. באשר למשרד הבריאות, נטען כי הוא הפר חוזה, התרשל ופרסם לשון הרע – בהסתמכו על הדו"ח, ובהוציאו מכתב דרישה שהופץ לנמענים רבים, מבלי לאפשר לבני הזוג להשמיע את גרסתם והשגותיהם לפי סעיף 6.3 להסכם ביניהם, וכל זאת – מבלי שפרסם תיקון למכתב כשהתברר כי הדו"ח שגוי.

ההליכים בבתי משפט קמא

4. הן משרד הבריאות והן רואי-החשבון הגישו בקשות לדחיית התביעה על הסף, בהסתמך על הוראות סעיפים 13(9) ו-13(11) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) הקובעות כי:

13. לא ישמש לעילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור;
...
(11) פרסום נכון והוגן – מלא, חלקי, או תמציתי – של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9), או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו.

הבקשה התבססה על כך שפרסום הדו"ח ופרסום המכתב המבוסס עליו חוסים תחת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיפים 13(9) ו-13(11) לחוק איסור לשון הרע, וכי לא ניתן לעקוף הגנה זו באמצעות עילות תביעה נפרדות לכאורה, כמו עוולת הרשלנות והפרת חוזה.

5. בית משפט השלום קיבל את הבקשה למחיקת התביעה על הסף, מן הטעם שבנסיבות העניין קיימת "חפיפה מלאה" בין העוולה הפרטיקולארית (לשון הרע) לבין עוולת המסגרת (רשלנות), ומשכך לא ניתן במקרה זה לעקוף את ההגנה הנתונה לפרסומים בחוק איסור לשון הרע על-ידי עוולת המסגרת.

7. בית המשפט המחוזי קיבל את עיקרו של הערעור וקבע כי לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף. נקבע, כי אמנם ההגנות המופיעות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע הן הגנות מוחלטות, וכי ראוי לדחות על הסף תביעות שבאות בגדרן, אך במקרה דנא התביעה עומדת על מספר לא מועט של מעשים ומחדלים נטענים, וכי רק אחד מהם עניינו בפרסום לשון הרע.

בית המשפט עמד על כך שנגד רואי החשבון נטענו טענות הנוגעות להתרשלות מקצועית בעריכת דו"ח שגוי ולא מבוסס, בהימנעות מהעברת הדו"ח לבני-הזוג להתייחסותם, ובכך שלא תיקנו את הדו"ח השגוי. נגד משרד הבריאות נטען כי הוא הפר חוזה והתרשל בכך שהוציא דרישת תשלום והטיל סנקציות נוספות ללא מתן זכות שימוע והשגה לפי סעיף 6.3 לחוזה ובכך שנמנע מתיקון הדרישה השגויה למרות התחייבות מפורשת לעשות כן. בכל אלה, כך נקבע, אין שמץ טענה לפרסום לשון הרע.

משכך נקבע, כי אין "זהות אלמנטים" או "חפיפה מלאה" בין העוולה הפרטיקולארית לבין עוולות המסגרת, וכי למעשה מדובר בתביעה בגין רשלנות והפרת חוזה, אשר רק לאחד ממרכיביה יש עיגון נוסף גם בדיני איסור לשון הרע. לכן, ההגנה המופיעה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינה יכולה לחסום את שאר רכיבי התביעה שאינם מבוססים על עצם הפרסום, וכי יש לבחון ולדון ברכיבים אלה.

חרף האמור, נקבע כי שניים מהסעדים המבוקשים בתביעה הם סעדים המושתתים בלעדית על חוק איסור לשון הרע ורק עליו (סעד כספי חלופי של פיצויים ללא הוכחת נזק וסעד של חיוב המשיבים לפרסם הכחשה והתנצלות), ולכן דינם הוא להידחות על הסף בשל ההגנה העומדת למשרד הבריאות ולרואי החשבון בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. באשר לשני הסעדים הנותרים בכתב התביעה (סעדים כספיים בגין נזק בלתי ממוני ובגין אובדן השתכרות), המבוססים על עילות התביעה הנוספות, נקבע כי הם יתבררו בדיון בתביעה גופה בבית משפט השלום.

על פסק דין זה הוגשו בקשות רשות הערעור שבפני.

הבקשות דנא

8. בבקשתה, סוקרת המדינה את שנאמר בספרות האקדמית ובפסיקה בעניין היחס שבין עוולת הרשלנות לבין עוולת לשון הרע – כששתיהן נובעות מאותו הפרסום. הטענה היא, כי פרסום המוגן מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינו יכול להקים עילה על יסוד עוולות נזיקיות או חוזיות, וכי במקרה דנא קיימת חפיפה מלאה בין העובדות שהקימו את עילות התביעה השונות הנזכרות בכתב התביעה. לטענת המבקשים, הפרת החוזה והרשלנות המיוחסות להם קשורות באופן ישיר לפרסום עצמו, שכאמור נהנה מהגנה מוחלטת, וכי מהתביעה עולה בבירור כי כל הנזקים שנגרמו לתובעים הם תוצאה של הפגיעה בשמם הטוב עקב הפרסום.

המשיבים בתשובתם סמכו ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטענו כי המעשים והמחדלים המיוחסים למבקשים בכתב התביעה החלו עוד לפני הפרסום המדובר ונמשכו גם אחריו, וכי הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשים ומחדלים אלו מובדלים ומובחנים מהנזק שנגרם להם כתוצאה מפרסום הדו"ח והמכתב. על-כן, נטען בתשובה, יש לדון ברכיבי התביעה אשר אינם מוגנים בהגנות הנזכרות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה

9. נקודת המוצא לדיון בבקשה היא, שבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" תיענה בחיוב רק במקרים שחשיבותם הכללית והעקרונית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). לטענת המבקשים, השאלה המתעוררת במקרה דנא היא שאלה משפטית חדשה, בעלת השלכות רוחב, וכי היא טרם נדונה בבית משפט זה. כמו כן, נטען כי יש להיעתר לבקשה גם לפי האמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שאם לא כן "עלול להתנהל הליך מיותר" משום שהשאלה שצריכה להתברר בענייננו היא שאלה מקדמית להליך עצמו.

10. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענות אלה. על פניו, הסוגיה אליה כיוונו המבקשים בבקשתם עוסקת ביחס שבין עוולת פרסום לשון הרע לבין עילות נזיקיות וחוזיות אחרות כשכולן נובעות מאותו פרסום. לכאורה אין זה המקרה בענייננו. כפי שהובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתביעת המשיבים מיוחסת למבקשים שורה של מעשים ומחדלים שהחלו לפני הפרסום ונמשכו גם לאחריו, ואינם קשורים אליו בקשר ישיר. אם כך, השאלה העקרונית עליה מצביעים המבקשים, ואשר לטענתם מצדיקה סטייה מהכלל הקבוע בהלכת חניון חיפה, אינה מתעוררת בענייננו, שכן אין מדובר במקרה בו עילות התביעה השונות מתבססות אך ורק על אותו מעשה או מחדל.

11. דינן של הבקשות להידחות אף מן הטעם שככלל יימנע בית המשפט מלהתערב ב"גלגול שלישי" בהחלטה המאפשרת את המשך בירורה של תביעה לגופה בערכאה הדיונית (רע"א 3524/10 וינברג נ' הולצברג, פסקה 6 (2.8.2010); רע"א 4756/06 דודאי נ' גורביץ' (1.4.2007)). לא מצאתי טעם לחרוג מהכלל במקרה דנא, בעיקר נוכח הקביעה כי המקרה שלפנינו כולל עילות עצמאיות ונפרדות מעוולת פרסום לשון הרע, ועל-כן, גם לגופם של דברים, אין הצדקה לדחות את התביעה כולה על הסף. את מגוון הסוגיות והטענות שעוררו הצדדים בבקשות ובתשובה להן, יש לברר בעת שמיעת התיק בערכאה הדיונית.

12. מעבר לנדרש אציין, כי במסגרת בירור התביעה יידרשו המשיבים להוכיח ולהראות מהם הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהרשלנות ומהפרת החוזה הנטענות, ואשר מנותקים ושונים מהנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרסום עצמו, שהוא, כאמור, מוגן מכוח הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. ככל שיימצא כי לא נגרמו נזקים שאינם נובעים מהפרסום כשלעצמו, אין לשלול את האפשרות שבסופו של דבר התביעה תדחה נוכח ההגנות שעליהן מתבססים המבקשים. ואולם, אין מקום לקבוע זאת בשלב מקדמי בטרם בירור התובענה.

13. עוד אוסיף, אף זאת מעבר לדרוש, כי למרבה הצער, כתב התביעה שהגישו המשיבים אינו מנוסח על-פי הכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשל"ד-1984 (להלן: התקנות), ובחלקים מסוימים שלו הוא דומה יותר לכתב סיכומים מאשר לכתב טענות. זה האחרון אמור לכלול אך את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ... " (תקנה 9(5) לתקנות; וראו גם תקנה 71 לתקנות, לפיה "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד שבעל דין מסתמך עליהן בתביעתו ... "), ובוודאי לא טיעון משפטי, כפי שקיים, למשל, בסעיפים 25-23 ובסעיפים 35-29 לכתב התביעה שהוגש על-ידי המשיבים. הערה זו מכוונת לכך שניסוח זה מקשה עד מאד להבין עד תום את טענותיהם העובדתיות של המשיבים, לרבות הנזקים הנטענים וזיקתם לעילות התביעה השונות. בית משפט השלום יפעל כחכמתו בעניין זה, אך אין מקום לסלק תביעה על הסף, אף אם ניסוח כתב התביעה לוקה בחסר, אם ניתן לתקן את הטעון תיקון ולהבהיר את גדר המחלוקות.

התוצאה היא כי הבקשות לרשות ערעור נדחות. התיק יושב לבית משפט השלום כפי שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, ‏ב' בכסלו התשע"ה (‏24.11.2014).


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: שפרה חזן
שופט :
עורכי דין: