ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרים זפט נגד עמוס יעקב :

החלטה בתיק רע"א 6509/14
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקשת:
מרים זפט

נ ג ד

המשיב:
עמוס יעקב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.08.2014 בתיק ע"א 2761-10-13 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא א' פרקש והשופטים מ' י' הכהן ו-מ' בר-עם

בשם המבקשת: עו"ד סיגל זפט

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.8.2014 (ע"א 2761-10-13). יצוין כי מלכתחילה הדיון התקיים בפני סגן הנשיא א' פרקש, השופט מ' י' הכהן והשופט ר' שמיע ז"ל, אשר נפטר בעוד ההליך היה תלוי ועומד. בסופו של דבר, בשלב מתן פסק הדין הצטרף להרכב השופט מ' בר-עם). פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסב על ערעורים שהגישו שני הצדדים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 26.6.2013 (ת"א 7874/09, השופטת י' ייטב). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגישה המבקשת וקיבל באופן חלקי את הערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום.

רקע והליכים קודמים

2. המבקשת היא הבעלים של בניין המצוי ברחוב עין גדי פינת רחוב קורא הדורות בירושלים, הידוע כגוש 30115 חלקה 42 (להלן: הבניין). בין השנים 1967 ל- 2002 היה האפוטרופוס הכללי מופקד על ניהולו של הנכס, כיוון שהבעלים הקודמים, מר ישראל אלפר ז"ל, הוכרז כנעדר. בשנת 2002 אותרו יורשותיו של האחרון, והבניין הועבר לבעלותן. בשנת 2008 מכרו היורשות את זכויותיהן למבקשת.

3. המשיב מחזיק בחנות בקומת הקרקע של הבניין ובדירה בקומה העליונה של הבניין - שתיהן בדיירות מוגנת (להלן: החנות ו-הדירה בהתאמה). בשנת 1983 שכר המשיב את החנות מדייר מוגן בשכירות חופשית, בהסכמת האפוטרופוס הכללי. בשנת 1984 רכש המשיב את זכויות הדיירות המוגנת בחנות, ובשנת 1989 רכש יחד עם אשתו את זכויות הדיירות המוגנת בדירה. המשיב עשה גם שימוש בשטחים סמוכים לדירה ובשטחים סמוכים לחנות, הגם שאלה לא נזכרו בחוזי השכירות המוגנת. בין השנים 1986 ל-1987 שכר המשיב מן האפוטרופוס הכללי חלקים נוספים של הבניין בשכירות חופשית. ביחס לשטחים אלו הסכימו הצדדים על פינויו של המשיב, והם אינם חלק מהמחלוקת שלפני.

4. במהלך השנים המשיב פיגר בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו בגין חלקים שונים בבניין שהיו בהחזקתו, ובכללם דמי השכירות המוגנת, ורק לאחר התראות חוזרות ונשנות שילם את חובותיו באופן רטרואקטיבי.

5. ביום 23.7.2009 הגישה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי המבקש מהחלקים המוחזקים על-ידו בבניין – הן בשכירות מוגנת והן בשכירות חופשית. להשלמת התמונה, יצוין כי המבקשת הגישה גם תביעה כספית כנגד המשיב לתשלום דמי שכירות המגיעים ממנו, וזו עודה תלויה ועומדת (ת"א 9166/09).

6. בית משפט השלום קבע, כי אי תשלום דמי השכירות על ידי המשיב מקים עילת פינוי נגד המשיב לפי שתי הוראות בחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן: החוק) – סעיף 131(1) לחוק הנסב על הפסקה בתשלום דמי השכירות וסעיף 131(2) לחוק הנסב על אי-קיום תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית זכות לתבוע פינוי. טענותיה האחרות של המבקשת לעילות פינוי על פי החוק נדחו, ובכללן הטענה כי הרחבת החנות על ידי המשיב עלתה כדי עשיית שינויים במושכר המקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הנזכר לעיל. במסגרת זו נקבע כי המשיב לא פלש לשטחים הסמוכים לחנות, אלא הוא בר רשות בהם.

7. במישור האופרטיבי, קבע בית משפט השלום כי יש לקבל את תביעתה של המבקשת לעניין החנות, ובהתאם לכך הורה על פינוי החנות והשטחים הסמוכים לה, אשר לגביהם נקבע כי המשיב החזיק בהם כבר-רשות. לעומת זאת, לגבי פינוי הדירה, קבע בית משפט השלום כי יש לתת למשיב סעד מן הצדק (לפי סעיף 132(א) לחוק) שימנע את פינויו מן הדירה, תוך התייחסות להבחנה בעניין זה בין פינוי דירת מגורים לפינוי בית עסק, ובכפוף לפיצוי של 20,000 שקל שישלם המשיב למבקשת. בנוגע לשטחים סמוכים לדירה, אשר היו גם הם במחלוקת, קבע בית משפט השלום כי המשיב הוא בר רשות גם בהם, והוסיף כי המבקשת רשאית לחזור בה מן הרישיון שנתנה ביחס אליהם (אך לא לגבי גרם המדרגות הצמוד לדירה). לבסוף, בית משפט השלום קבע כי המשיב ישלם למבקשת סך של 20,000 שקל כהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

8. כאמור, שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום. המשיב טען בערעורו כי לא הייתה עילה לפנותו מן החנות ומן השטחים הסמוכים לה, וכי גם בשטחים אלו הוא דייר מוגן, ולא רק בר-רשות, כפי שנקבע. כמו כן טען המשיב כי היה על בית משפט השלום להעניק לו סעד מן הצדק אף ביחס לחנות, שהיא מקור פרנסתו. לעומת זאת, המבקשת טענה כי היה מקום להכיר גם בעילות הפינוי הנוספות שלהן טענה, כי לא היה צריך לתת סעד מן הצדק ביחס לדירה, וכן השיגה על גובה הפיצוי שנפסק לה.

9. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב באופן חלקי ודחה את ערעורה של המבקשת. בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות העניין יש לתת למשיב סעד מן הצדק גם לגבי החנות, על-פי סעיף 132(ב) לחוק. בית המשפט המחוזי קבע כי חרף העובדה שהמשיב איחר בתשלומי השכירות, יש לתת משקל לכך שהתביעה נגדו הייתה תביעה ראשונה לאחר עשרות שנות שכירות. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי יש לשקול את העובדה שהמבקשת קנתה את הבניין ביודעה שהמשיב מחזיק בחלקים שלו בדיירות מוגנת. בית המשפט המחוזי התחשב בכך שהעילות האחרות שטענה להן המבקשת נדחו בבית משפט השלום, וכן בכך שהפרתו של המשיב לא לוותה במעשים בלתי הוגנים אחרים או בחוסר תום לב, המהווים שיקולים כנגד הענקת סעד מסוג זה. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע, כי לגביי השטחים הסמוכים לחנות, המשיב אינו בר רשות, אלא דייר מוגן, שכן שטחים אלו משמשים את החנות ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה, ועל כן גם ביחס אליהם זכאי המשיב לסעד מן הצדק. בית המשפט המחוזי התנה את אי-פינויו של המבקש מן החנות והשטחים הסמוכים לה בכך שישלם למבקשת סך של 70,000 שקל. בית המשפט המחוזי ביטל את חיובו של המשיב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין, ואף קבע כי המבקשת תישא בהוצאותיו של המשיב, בסך של 20,000 שקל.

הבקשה לרשות ערעור

10. לטענת המבקשת עניינה מעלה שאלה עקרונית ביחס לשימוש בסעד מן הצדק במקרה שבו הדייר המוגן הפר באופן שיטתי את חובת התשלום של דמי השכירות. כמו כן, טוענת המבקשת כי פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי לא היה מנומק דיו, ולא התייחס לכלל טענות הצדדים. המבקשת טוענת עוד, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום לה עיוות דין בשים לב לפגיעה המהותית והלא מידתית, לשיטתה, בזכויות הקניין שלה, וזאת אל מול דייר אשר הפר את חובותיו לתשלום דמי שכירות במשך שנים והוא בבחינת חוטא היוצא נשכר. בנוסף, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא התייחס כראוי לפסיקה בנושא סעד מן הצדק, אשר לפיה זהו סעד שיש לתתו בצמצום ורק מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות, וודאי שלא מקום בו ישנן הפרות שיטתיות ומכוונות מצדו של הדייר. כמו כן, המבקשת מלינה על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בסוגית ההוצאות.

דיון והכרעה

11. לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל דעה שאין ליתן בה רשות ערעור, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

12. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה כללית ועקרונית הדרושה להכרעה החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים, או כאשר ישנו חשש לעיוות דין אם לא יתערב בית משפט זה (ראו: ר"ע 103/82‏ חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ''ד לו(3) 123 (1982)). אמות מידה אלה לא התקיימו במקרה דנן. אכן, סעד מן הצדק לא יינתן כעניין שבשגרה, אולם הכרעה באשר למתן הסעד האמור, שהוא סעד שיקול-דעתי, היא הכרעה הנטועה בנסיבות העובדתיות של המקרה הנדון. לא מצאתי טעם להתערב בשיקול דעת זה בגדרי "גלגול שלישי". יצוין כי אף אם הערכאות דלמטה לא היו תמימות דעים ביחס להחלתם של העקרונות המשפטיים, אין זה מן הדברים המצדיקים התערבות של בית משפט זה ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 2348/04 נאות רבקה חברה למסחר והשקעות בע"מ נ' לוי, פסקה 5 (6.6.2005); רע"א 8318/11 אהרוני נ' ברזילי, פסקה 7 (14.12.2011)). על כך יש להוסיף, כי אף שגיאה ביישומו של הדין – ואיני קובעת שהייתה שגיאה כזו במקרה דנן – אינה מצדיקה כשלעצמה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 5711/12 נ. מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 10 (25.2.2013)).

13. אף דין הטענה באשר להיקף ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי להידחות. אכן, בית המשפט מחויב לנמק את פסק דינו ולהתייחס לשאלות שעמדו להכרעה בפניו – הן על-פי עקרונות כלליים והן על פי סעיף 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובית משפט זה מתייחס בכובד ראש לחובה זו, שהפרתה יכולה להוות שיקול למתן רשות ערעור במקרים מתאימים (ראו למשל: רע"א 3372/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, בפסקה 9 (23.4.2013)). אולם, היקפה של חובת ההנמקה משתנה בין מקרה למקרה, על פי נסיבותיו. בית המשפט אינו חייב להידרש לכל טענה וטענה המועלית על ידי הצדדים בפניו – לבית המשפט שיקול דעת בהתייחסות לטענות אשר נראות לו רלוונטיות בנסיבות המקרה (ראו רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר‏, פסקה 34 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (4.3.2010)). בנסיבות המקרה שלפני, ביחס לסעד מן הצדק לגביי הדירה, בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על מסקנותיו של בית משפט השלום, ואילו ביחס להחלתו גם לגבי החנות, בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו תוך התייחסות הן לעובדות המקרה והן לפסיקה. כמו כן, בית המשפט המחוזי נדרש אף לטענה שהמשיב הוא דייר מוגן גם בשטחים הסמוכים לחנות – גם אם בקצרה.

14. אף לא השתכנעתי כי למבקשת ייגרם עיוות דין חמור באם יישארו פסקי הדין של הערכאות דלמטה על מכונם. אמנם, הנטייה של בית המשפט היא לפרש את דיני הגנת הדייר בצמצום, נוכח התמורות שחלו במציאות החברתית כלכלית ובשוק הדירות (ראו: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 119-118 (1997); רע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון שדז'ונסקי פ"ד נד(1) 394 (2000); רע"א 7411/12 הוניג נ' גונן, פסקה 13 (18.12.2013); יהושע ויסמן דיני קניין – החזקה ושימוש 411-409 (2006)). אולם, כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו, ואין לגזור מכך שבעל הבית יזכה לבכורה בכל מקרה ומקרה. אין לומר כי במקום שבו נדחתה עמדתו של בעל הבית נגרם בהכרח עיוות דין (ראו: רע"א 4020/13 יניב נ' פז, פסקה 21 לחוות דעתי (28.10.2013)).

15. סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י' בחשון התשע"ה (‏3.11.2014).

ת


מעורבים
תובע: מרים זפט
נתבע: עמוס יעקב
שופט :
עורכי דין: